סי' יב - בענין העושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה · בהבנת סיבת החיוב בנד"ד
ולהבנת סיבת החיוב בזה, נקדים כמה הקדמות. ובתחילה נזכיר בקיצור מה שכתבנו לעיל בסי' הקודם, דר"י ותוס' הרא"ש נחלקו עם כל שאר הראשונים גבי הפטור במלאכה שאצל"ג, דהתוס' למדו דיסודו של הפטור בזה, הוא מצד זה שלא עשאה להמלאכה לאותו הצורך, שהוא כעין אותו הצורך שבשבילו עשו אותה במשכן. דלמדו דר' שמעון חידש, דיש תנאי בחיוב על המלאכות, דצריך שיעשה אותם לכעין אותו הצורך שבשבילו עשו אותם במשכן. ושאר הראשונים חלקו עליהם, וס"ל, דהפטור במלאכה שאצל"ג הוא מחמת זה, דכל שלא עשאה להמלאכה לשבח שהיא אמורה להפיק (דשבח זה הוא גופה לדעתם), היא נחשבת אצל"ג, כי לא הינתה אותו בהנאה שהיא גופה.
וביארנו עוד ע"פ זה, דלהתוס', מה דיקבע אם המלאכה תחשב צריכה לגופה או לא, זה הצורך שבשביל השלמתו נעשתה שיהיה כעין שבשבילו וכו'. ולשאר הראשונים, זה או צורך העשיה (שיהיה להנאת המלאכה), או השלמתו דזה הנאת המלאכה ולקמן בע"ה נבאר דצד זה, (שההנאה זה הגורם המחייב), נראה יותר. . ורק דשם לא התיחסנו הרבה לגורם המחייב, כי שם דנו גבי, מלאכה שנעשתה מתוך הצורך שהשלמתו זה ההנאה שהיא גוף המלאכה. וגבי זה כתבנו, דכל שנעשתה להשלמת אותו הצורך (שהוא גופה), אז היא גם הינתה אותו בהנאה זו וחייב, וכל שעשאה מתוך צורך אחר, אז היא הינתה אותו בהנאה שהיא לא גוף המלאכה ופטור. ועכשיו גבי נד"ד, יש נ"מ להבנת החיוב, אם הגורם המחייב זה צורך העשיה או ההנאה.
ולפני שנמשיך לבאר בע"ה, חשוב לזכור, מה דכתבנו בריש הסימן, דצורך פירושו חיסרון, והנאה זה השלמתו. ושיש צורך, שהאדם לא עשה את המלאכה בשביל השלמתו, אבל הוא הושלם ע"י עשית המלאכה מתוך צורך אחר.
וביאור נד"ד הוא, דעושה המלאכה עשאה מתוך הצורך שהשלמתו זה לא גוף המלאכה, והיה לו עוד צורך אחר, שהנאת השלמתו היא גוף המלאכה. ולר"י ולתוס' הרא"ש, הנאת השלמתו, היא ההנאה שמשלימה את אותו הצורך, שבשבילו עשו את אותה המלאכה במשכן.
והנה לר"י ולתוס' הרא"ש, בנד"ד דעשאה להמלאכה מתוך צורך אחר, לכאורה מה אכפת לן דנהנה, והרי בתר הצורך אזלינן, ולא בתר ההנאה. ובזה, ראיתי לתוד"ה הני מילי (דביומא לה.), דכתבו, דההנאה מחשיבה לאנן סהדי דנתכוין. וא"כ מובן למה בנד"ד חייב, דאע"פ שעשאה להמלאכה מתוך צורך אחר מגופה, מ"מ מכיון דנהנה גם בהנאה שמשלימה את הצורך (החיסרון), שהוא אותו הצורך שהוא כעין שבשבילו עשו במשכן, אז נחשב שגם מתוך הצורך הזה להמלאכה ואע"פ דהתוס' דשם (ביומא) דיברו, גבי דשא"מ בפ"ר ולא בעושה מלאכה מתוך צורך שלא לגופה ונח"ל וכו', מ"מ פשוט דלהתוס' אין חילוק בין דשא"מ בפ"ר לבין העושה מלאכה הנ"ל, דהרי לשיטתם כל שהאיסור נעשה בפ"ר נחשב דנתכוין ממש לעשיתו, (ובשאר האיסורים חייב גם בדלא נח"ל, וכל מה שפטור בזה באיסורי שבת, זה בגלל החיסרון בגוף המלאכה), וא"כ נידוננו דומה לנידון דהתוס' דשם (דהרי גם שם נחשב דנתכוין לעשית המלאכה), וכל שנהנה בהנאה שהיא ההנאה שמשלימה את אותו הצורך שבשבילו עשו במשכן, יש אנן סהדי שעשאה להמלאכה מתוך צורך זה, וחייב. , ולכן חייב עליה.
ובדעת שאר רוב הראשונים, אם נלמד בדעתם דהחיוב על מלאכה הצריכה לגופה, הוא בגלל זה שנהנה מגופה, ולא בגלל שעשאה לצורך זה. פשוט דבנד"ד חייב, דהרי נהנה בהנאה שהיא גוף המלאכה. ואם נלמד דמה דמחייב, זה צורך העשיה, (ומה דכתבו דנהנה זה לגלות על הצורך), אז מכיון דחזינן דהם מחייבים בנד"ד, נצטרך ללמוד בדעתם, כעין שכתבו התוס' הנ"ל במפורש, דכל דנהנה זה נחשב אנן סהדי דנתכוין. ורק דלשיטתם, הביאור של האנן סהדי, זה אנן סהדי שעשאה להמלאכה, גם מתוך הצורך שהשלמתו זה השבח שהיא אמורה להפיק.