אור ברסלב
מחשבת כהן סי' יב - בענין העושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה › בשיטת רש"י בנד"ד

מחשבת כהן

סי' יב - בענין העושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה · בשיטת רש"י בנד"ד

בביאור הא דחייב בזה

הנה אם באנו לדון בשיטת רש"י בזה, נאמר, דלכאורה מפורש ברש"י ד"ה שהוא עושה פחם (דבשבת לא:), דלא סגי בשיהיה נח"ל בגוף המלאכה, אלא צריך שהתכוין לגופה ממש, בשביל שתחשב צריכה לגופה. דז"ל רש"י דשם, "שהוא עושה פחם. שהוא מתכוין ממש לעשותה כמין פחם עכשיו אלמא בכיבוי הצריך לגופו מיירי ולא קתני שנעשית פחם מתחילתו שהובהבה דנמצי למימר טעמא משום דבת בנין היא דאיכא בנין במקום סתירה מה שאין כן בשמן ונר דלא שייך בהו בנין וסתירה". עכ"ל. וכן דייק רעק"א בגליון שם, דרש"י סובר דצריך שיתכוין ממש לגוף המלאכה, ונשאר עליו בקושיא וז"ל שם, "וק"ל הא בפשוטו י"ל דחוץ מן הפתילה היינו דחוץ כחס על הפתילה חייב דמיירי בלא הובהבה מבעו"י וכיון דרצונו לחזור ולהדליק הפתילה וניחא ליה בפחם מיקרי צריכה לגופא דאפילו באינו מתכוין אלא דהוי פ"ר היכא דניחא ליה מקרי צריכה לגופה כדלקמן ק"ג ע"א בתולש עולשין בארעא דידיה. ומרווח יותר דבפתילה שצריך להבהבה עסקינן היינו דהוא אינו מתכוין לכך אלא דממילא ניחא ליה". עכ"ל. והנה המעיין במחה"ש ובחכמת שלמה (דבסימן רעח סעי' א) יראה, דע"פ דבריהם מה דהקשה משבת (קג.), לא קשה. דלמד דמהחיוב בדשא"מ בפ"ר דנח"ל, יש ראיה לחייב בהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה בדנח"ל בגופה, וע"פ דברי המחה"ש והחכמת שלמה עולה, דא"א להביא ראיה מדשא"מ בפ"ר לעושה מלאכה דנתכוין ממש לעשיתה, דבדנתכוין ממש לעשית המלאכה לתכלית אחרת, גרע טפי מדלא נתכוין לה כלל ונעשית בפ"ר. וז"ל החכמת שלמה דשם, "ונראה להסביר הדבר, דזה דומה למה דאמרינן במסכת זבחים (ג,ב) דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה. וא"כ ה"נ כיון דבשבת בעינן מלאכת מחשבת א"כ בכוונה תליא מלתא ולכך אם אינו מכוין לשום מלאכה ממילא כוונה זו לאו בת מינה היא ולכך אינו מזיק וכיון דבאמת נעשה מלאכה דאורייתא בוודאי לכך חייב אבל אם מכוין למלאכה אחרת זה הוי בת מינה מחריב בה ומבטל המחשבה ולא הוי מלאכת מחשבת ודו"ק ואתי שפיר". עכ"ל הצריך לעניננו.

ואם כבר זכרנו דברהם של המחה"ש והחכמת שלמה, אז בדרך אגב נאמר, דממה דהוקשה להם דדבשא"מ בפ"ר יותר חמור ממלאכה שאצל"ג, מסתבר דהם למדו דהעושה מלאכה בצורך אחר מגופה ונח"ל בגופה פטור, דאם היו סוברים דחייב בזה, יקשה מה הוקשה להם, והרי בדנח"ל גם בדשא"מ וגם במלאכה שעשאה לצורך אחר חייב, ובדלא נח"ל בשנהם פטור.

וחברי הרב אליהו רודה שליט"א למד, דהמחה"ש והחכמת שלמה, סוברים, דהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה חייב. וכתבו לחלק, בין דשא"מ בפ"ר דנח"ל דחייב, לבין מלאכה שעשאה לצורך אחר מגופה וגם לא נח"ל בגופה דפטור. ולהבנתו, ניחא שהם לא חולקים על כל הראשונים, אבל צריך ביאור מה הוקשה להם עד שנצרכו לחלק כמו דחילקו, והרי בדנח"ל גם במלאכה שנעשתה לצורך אחר וגם בדשא"מ חייב, ובדלא נח"ל בשניהם פטור, כמשנ"ת לעיל.

ובקשר לעניננו כבר כתבנו, דמכיון דיש את סברת המחה"ש והחכמת שלמה, דדשא"מ יותר חמור ממלאכה שנעשתה שלא מתוך הצורך בגופה, כבר אין ק"ו מהחיוב בדשא"מ לחייב במלאכה שאצל"ג. ומ"מ מכיון דראינו דחייב בנד"ד, אנו יודעים שאין לחלק וללמוד כסברתם, לענין ליפטור את העושה מלאכה בצורך אחר ונח"ל בגופה, וכמו שעלה מדברי רעק"א דבדנח"ל חייב. . ועיין ברש"י (שבת לא:) ד"ה אפי' בפתילה נמי ליפטר, דכתב וז"ל, "דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה דמלאכה היינו כיבוי וכיבוי עצמו אינו צריך לו דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה אם מתחילה הובהבה הואיל וחס עליה כי אית בה טפי הוה ניחא ליה בה". עכ"ל. והנה מדכתב, "וכיבוי עצמו אינו צריך לו דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה אם מתחילה הובהבה וכו'", מדוייק, דאם לא הובהבה, אז לא נח"ל שלא תדלק אלא נח"ל שתדלק ויכבה, כי היא מתהבהבת ע"י כך, וחייב. וא"כ מדוייק מפה דרש"י סובר דבדנח"ל בגופה סגי לחייב, ודלא דכמשמע מרש"י ד"ה שהוא עושה פחם הנ"ל.

ועוד, דאם באמת רש"י סובר דהעושה מלאכה לצורך אחר ונח"ל בגופה פטור, אז צריך ביאור למה לא כתב שצריך שהתכוין ממש, כבר בהסבירו את דברי ר' יוחנן הסובר דהחיוב בדחס על הפתילה יותר מאחרים הוא בגלל דבזה איירי בפתילה שאינה מהובהבת ובאחרים לא כך ביאור דברי ר' יוחנן אליבא דרוב הראשונים. ולהבנת המאירי והשיטה לר"ן, פרוש דברי ר' יוחנן, דאמר "הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן וכו'", זה, דבכל המשנה מדובר בפתילה שאינה מהובהבת, והחילוק שבין המכבה בדחס עליה לבין המכבה בדחס על הנר והשמן, זה, דבדחס על הפתילה איירי במכבה מהר (לפני שראשה נשרף), ובדחס על השמן או הנר הוא מכבה לאחר שראשה נשרף, ולכן פטור. דלא נהנה בהבהוב דהוא יקטום ראש הפתילה ויזרוק (כך העיר לי הרב אופיר כהן-חדד שליט"א). . ועוד, עיין דמסתימת לשונו בד"ה כר' שמעון, משמע דלא צריך דווקא שהתכוין. דז"ל, "כר' שמעון. דפטר ליה משום דאין צריכין לגופה וכחס על הפתילה היינו טעמא דמחייב כגון שצריך להבהבה שלא הובהבה מבעוד יום דכיבוי זה צריך לגופו שיהא הלהב נוח לאחוז בה כשיבא להדליקה". עכ"ל.

ומכח זה חשבתי ללמוד, דממה דהוא כתב (בד"ה שהוא עושה פחם דבשבת לא: הנ"ל) "מתכוין ממש", אין ראיה דסובר דהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה פטור וצריך דווקא שהתכוין ממש, דכתב דנתכוין גבי דברי רבא, דבא להוכיח דטעם החילוק במשנתנו הוא משום הצורך בגוף המלאכה, ולא משום דבעינן בנין במקום סתירה, ובשביל זה הסביר בהבנת דבריו דאיירי בדנתכוין ממש, אבל לעולם סגי בדנח"ל. וכן נראה גם מריהטת לשונו, דמה דנצרך להעמיד בדברי רבא בדנתכוין ממש, זה לחזק ראיתו, כנ"ל.

אבל חברי הרב אליהו רודה שליט"א, העירני דקשה ללמוד כך, דהרי לדברנו דסגי בדנח"ל בגופה, לא צריך להגיע לכוונה ממש ללמוד שהחילוק במשנה הוא כר' יוחנן ודלא כעולא, דהרי סגי בדנח"ל.

ובגלל דהוקשתה לו קושיא זו, הוא למד דרש"י סובר כהמאירי וכהשיטה לר"ן הנ"ל, דבהבהוב תילות (בלבד) צריך שהתכוין ממש, דאם לא התכוין, הוא יכבה את הפתילה רק אחרי שהיא תידלק זמן מה וראשה ישרף. ושמעתי עוד מי שלמד כך, וזאת אע"פ דמרש"י ד"ה אפי' בפתילה נמי ליפטר הנ"ל, מדוייק בפשיטות, דגם בשמכבה את הפתילה לאחר זמן, נחשב דנח"ל בהבהוב וחייב כך הוא העיר לי. וא"כ גם קשה ללמוד דרש"י סובר כהמאירי וכהשיטה לר"ן. ועיין בפירוש ר"ח דפה (בשבת לא:), דגם הוא כתב מתכוין לעשותה פחם גבי הראיה של רבא, ואם לא נרצה לעשותו חולק על המשמעות הפשוטה של הגמ' ועל שאר הראשונים הסוברים דכל דנח"ל בגופה חייב, נוכל ללמוד בפירושו, דהוא הצריך שהתכוין ממש, רק בהבהוב פתילות, דס"ל כהמאירי וכהשיטה לר"ן. ועיין דבשיטתו, לא יקשה מה דהקשנו על לומדנו כך ברש"י. .

ועיין עוד ברש"י ד"ה שהוא עושה פחם (דבדף כט:), על המשנה, דמשמע ממנו דבכיבוי בגלל חייסת הפתילה, המלאכה נחשבת צריכה לגופה דז"ל רש"י דשם, "שהוא עושה פחם. בכיבוי זה והוי מלאכה הצריכה לגופה כדאמר בגמ'". עכ"ל. ובפשטות בכותבו "בכיבוי זה", נתכוין לכיבוי מפני חייסת הפתילה ולא בשביל להבהבה, וכתב, והוי מלאכה הצריכה לגופה כדאמר בגמ'.

ואת"ל, דאיירי פה במכבה בכוונה להבהב, בפשטות לא משמע כך. חדא, בגלל שלא כתוב בגמ' מפורש דצריך לכבות בכוונה להבהב, (ורש"י כתב כדאמר בגמ'). ואת"ל דכוונת רש"י לפירושו בגמ', אז היה צריך לכתוב כדפרש"י בגמ'. ועוד, דהיה צריך לכתוב בסדר הזה, "בכיבוי זה דקאמר בגמ', שבו המלאכה נחשבת צריכה לגופה". . וא"כ, גם משם נראה דכל דנח"ל סגי, [ואפילו במכבה פתילה לאחר זמן (דבפשטות בזה מדובר). עי"ש].

ולפי מה שיתבאר בסי' הבא בע"ה, דרש"י סובר דהגדרת מלאכה הצריכה לגופה, זה שנהנה בהנאה שהיא גופה, ככל רוב הראשונים, מסתבר ללמוד דגם בניד"ד, הוא סובר כמותם דכל דנהנה מגופה חייב. ועיין, דגם המאירי והשיטה לר"ן סוברים כך, (דהם לא כתבו דבהבהוב פתילות אם נח"ל פטור, אלא כתבו דלא נח"ל, אבל בדנח"ל תמיד חייב).

ומכיון דהארכנו בשיטת רש"י, נסכם דברנו בשיטתו, ונאמר, דנראה דהוא סובר דכל דנח"ל בגוף המלאכה חייב. כדמדוייק בלשונו בד"ה אפי' בפתילה נמי ליפטר, וכדמשמע מלשונו בד"ה כר' שמעון (דבשבת לא:), ומד"ה שהוא עושה פחם שעל המשנה. וכן נראה גם ממה דביארנו (במקומו), דהוא סובר בהגדרת מלאכה הצריכה לגופה, ככל רוב הראשונים, דזה נהנה מגופה, ופה נהנה וגבי מה דכתב בד"ה שהוא עושה פחם (דבשבת לא: על דברי רבא), "מתכוין ממש", כתבנו דאפשר דכתב כך, בגלל דס"ל כהמאירי וכהשיטה לר"ן. וגם כתבנו מה דקשה על זה, מד"ה אפי' בפתילה וכו'.

וא"כ, נראה דרש"י סובר דהעושה מלאכה שלא לגופה ונח"ל בגופה חייב. ואפשר דס"ל דבהבהוב פתילות אם לא מכבה מהר, לא נח"ל. ומ"מ מאוד קשה ללמוד דס"ל דבדנח"ל בגופה פטור, (דזה נגד המשמעות הפשוטה של הגמ', ונגד סברת שיטתו בהגדרת מלאכה הצריכה לגופה, ונגד מה דמשמע מדבריו הנ"ל דחייב בזה). .

ואם באנו לסכם את כל מה דכתבנו ע"כ, נאמר, דגם מהגמ' דבשבת (דף לא:), וגם מהראשונים, חזינן דכל דנח"ל בגוף המלאכה חייב.

תוכן העניינים

מחשבת כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה