סי' יב - בענין העושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה · בביאור הא דחייב בזה
להבנת הנידון דהוא בכגון, דהחופר גומא וא"צ אלא לעפרה בקרקע שלו, דנח"ל בחרישת השדה. , חשבתי להקדים הקדמה קצרה, ואומר, דע"פ מה דכתבנו לעיל, דצורך זה חיסרון והנאה זה השלמת החיסרון. עכשיו נבוא לדון בע"ה, במקרה שיש לעושה המלאכה כמה צרכים, והוא עשה את המלאכה מתוך השלמת צורך אחד, והוא נהנה גם בהשלמת צורכו האחר. והצורך שבשבילו עשה את המלאכה, הנאת השלמתו זה לא גוף המלאכה, והנאת השלמת הצורך השני, היא גוף המלאכה זה נכון לרוב ככל הראשונים, הסוברים דגוף המלאכה זה הנאתה (תכליתה). ולר"י ולתוס' הרא"ש, הסוברים דגופה זה הצורך שבשבילו נעשתה במשכן, בדעשאה מתוך צורך אחר, בשביל שתחשב צריכה לגופה, צריך שתהנה אותו גם באותה ההנאה שהיא ההשלמה של אותו הצורך (החסרון), שבשבילו עשו אותה במשכן. דבזה נחשב שיש אנן סהדי דעשאה להמלאכה גם מתוך אותו הצורך, ולכן חייב על עשיתה להבנתם. ולקמן בע"ה יבואר יותר. .
ואחרי ההקדמה נאמר, דנראה מהא דאיתא בשבת (דף לא:), דחייב בניד"ד בגלל הניחותא. דכתוב במשנה (שבת כט:), "כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב ור' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם". עכ"ל. ובגמ' הנ"ל אמרינן עלה, "ר' יוסי כמאן ס"ל אי כר' יהודה ס"ל וכו' ואי כר"ש ס"ל וכו' אמר עולא וכו' ור' יוחנן אמר לעולם כר"ש ס"ל ומאי שנא פתילה כדאמר רב המנונא ואיתימא רב אדא בר אהבה הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן דבההיא אפילו ר"ש מודי דקא מתקן מנא אמר רבא דיקא נמי דקתני שהוא עושה פחם ולא קתני שנעשית פחם ש"מ". עכל"ה.
והנה מדכתבה, דהכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן, דבההיא אפילו ר"ש מודה דקא מתקן מנא, משמע דמספיק שיכבה פתילה שצריך להבהבה (אפילו שלא בכוונה להבהב), בשביל להתחייב. דהרי פה איירינן במכבה בכוונה לחוס על הפתילה, והגמ' כתבה דכאשר היא אינה מהובהבת חייב ואחר כך שמתי לב דגם רעק"א [בחידושיו לשבת לא: ד"ה, רש"י ד"ה מפני שהוא עושה פחם (השני)] דייק כך בגמ', ובתוך דבריו כתב וז"ל, "אבל לענ"ד צ"ע דבסוגיין איתא סתם בפתילה שצריך להבהבה עסקי', וא"כ י"ל דהק' דמיירי בפתילה שלא הובהבה מבעו"י ובזה אף דהכיבוי עכשיו משום דחס על הפתילה מ"מ כיון דרצונו להדליק אותו לזה מיקרי צריכה לגופו, דהא אפילו באינו מתכוין למלאכה רק דהוי פסיק רישא אם ניחא ליה חייב אפילו לר"ש וכדאיתא בסוגיא דשבת דף ק"ג ע"א דבתולש עולשין לאכילה פחות מכגורגרת בארעא דידיה חייב משום בונה אפילו לר"ש דאע"ג דלא מתכוון לבנין מ"מ כיון דהוי פ"ר ומקרי מלאכה שצריכה לגופה כיון דניחא ליה בכך, מכש"כ הכא דמכוין למלאכת כיבוי, וכיון דנעשה פחם וניחא ליה מקרי צריכה לגופא". עכ"ל הצריך לעניננו. .
ורבא לא בא לחדש בדיני הצורך בגופה, אלא רק להוכיח מלשון המשנה דר' יוסי סובר כר' יוחנן דטעם משנתנו זה דצריך צורך גופה, ולא סובר כעולא דטעם משנתנו הוא דבעינן בנין במקום סתירה. וא"כ, מהגמ' הנ"ל מוכח דהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה, חייב בגלל הניחותא.
וחשבתי דאע"פ דכבר כתבנו דמהגמ' מוכח שחייב בזה, מ"מ יש עוד בנותן טעם להביא דהראשונים סוברים דחייב בזה. וז"ל הריטב"א דבערובין (דף לד:) ד"ה גזירא שמא יקטום הוזכר בנת"ש (בריש סימן כה), וכתב דגם הרשב"א והר"ן שם בערובין, כתבו כך. , "פ' וכשקוטם מן המחובר הויא לה מלאכה דאורייתא משום קוצר, דהקטימה תועיל לקנה להצמיחה, וכיון שכן אע"ג דהשתא לא מיכוין להכי והויא מלאכה שאצל"ג, חייב עליה כגון דעביד בארעא דיליה". עכ"ל הצריך לעניננו. וכן מפורש גם בדברי ר"י דבתוד"ה כתישה דבפסחים (מז:). וכן הוא גם בתוס' הרא"ש שם בפסחים. וכן מדוייק גם בדבריו של ר"י דבתוד"ה ר"ש פוטר (דבשבת צד.).
ולאחר זמן ראיתי, דגם מהמאירי משמע דס"ל דחייב בזה, דז"ל (בחידושיו לשבת עג:), "החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה כגון לכסות בו צואה פטור עליה שאם בשדה אין כאן חרישה שהרי נוטל העפר והולך לו ואם בבית אין כאן בנין אלא הריסה ואף לר' יהודה המחייב במלאכה שאצל"ג כמו שיתבאר דוקא במתקן כגון וכו' אבל זה שאינו צריך לאותה גומא להשואת קרקע כלל והוא מקלקל פטור לדברי הכל". עכ"ל הצריך לעניננו. וממה דכתב "ואף לר' יהודה וכו' ", חזינן, דעד שכתב את זה דיבר בשיטת ר"ש, וא"כ בשיטתו כתב שאין לחופר הנאה בחרישת השדה או בתיקון הבית, ומדוייק מזה, שאם נהנה חייב. ושמעתי דכן מוכח דס"ל להמאירי, גם מפירושו לסוגיא דכיבוי הנר. דלאחר דכתב בפשיטות (בד"ה אמר המאירי המשנה הרביעית דבשבת כט:), דמלאכה שאצל"ג בכיבוי פתילות זה היבהובן, דן בד"ה כחס על הנר (בהמשך שם), למה הכיבוי מתוך הצורך לחוס על הנר לא נחשב מלאכה הצריכה לגופה, והסיק, דזה מחמת דלא נח"ל בהבהוב וז"ל המאירי (שם בד"ה כחס), "ור' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. פירשו בגמ', שר' יוסי סובר כר' שמעון, וזה שחייב בפתילה לא שיכבנה כחס עליה, שאין זו צריכה לגופה. שאם תאמר זהו כיבוי לצורך פחם שיתאחז האור במקום הכיבוי, אין זה כלום, שהרי ראש הפתילה שהוא מכבה לא יועיל לו כלום, כשירצה להדליקה פעם אחרת יצטרך להסיר ראש הפתילה ממנה תחילה. אלא פירוש הדבר בפתילה שאינה מהובהבת והבהבה וכיבה, שזהו כיבוי הצריך לגופו, וזהו שהוא עושה פחם, כלומר שהוא מתכוין לעשותה פחם לידלק בו האור, שכל שמדליק ומכבה על דעת שיתאחז האור בו יפה, הוא נקרא בלשון פחם, מצד שהוא ענין הפחם, ולא אמר שהיא נעשית פחם. ושמא תאמר אם כן הרי הוא חייב ג"כ על הדלקתה, ודאי כך הוא, אלא שאפשר שהדליק בנקדת כניסת שבת ובשעת הכיבוי קדש היום". עכ"ל. , ומדוייק דבדנח"ל בהבהוב חייב, אע"פ שעשה את הכיבוי מתוך הצורך לחוס על הנר. וא"כ ס"ל דכל דנח"ל בגופה חייב. ומה שכתב שהתכוין ממש (להבהב), זה בגלל שבדרך כלל מכבים את הנר אחרי שראש הפתילה כבר נשרף, שרק המהבהבים מכבים זמן קצר לאחר ההדלקה, דרצונם שראש הפתילה לא ישרף לגמרי אלא רק התהבהב. כך מדוייק בשלהי דבריו הנ"ל (בהגהה), דכתב לגבי המכבה, דהדליק קצת לפני כניסת השבת וכיבה בכניסתה, ופשוט שאם הנר היה מתהבהב גם אם דלק זמן ממושך, לא היה נדחק להעמיד כך כך שמעתי. , ולא היה דן מה עם החיוב על ההדלקה עיין בש"ע סי' רסד סעי' ט', שכתוב שם בסוגריים בזה"ל, "פרוש ענין הבהוב יפול על דבר שאינו נשרף לגמרי וגם לא קיים לגמרי, 'אל תאכלו ממנו נא', תרגם יונתן, מהבהב". ע"כ. .
וכן מוכח גם מהשיטה לר"ן, דסובר כהמאירי דבדנח"ל סגי (חוץ מבהבהוב פתילות). דכתב בד"ה מתני המכבה וכו' (שבת כט:). וז"ל, "דלא משכחת כיבוי הצריך לגופו אלא כיבוי של פחמין כשעושין אותו, או כיבוי להבהב פתילה וכו'. וא"ת, הרי כשהוא חס על הפתילה, מלאכה הצריכה לגופה היא, לא היא דאותו ראש הפתילה הדולק לא יועיל בו כלום להדליק בלילה אחר, אלא יסיר אותו ראש הפתילה וידליק בו, ואין זה ככיבוי פחמין". עכ"ל. אלמא דסובר דכל דנח"ל בגופה חייב, כנ"ל. שהרי אם לא תאמר כך יקשה לך כנ"ל לגבי המאירי. , איך לאחר דכתב שאין לך צריכה לגופה במכבה אלא במכבה להבהב, דן לגבי המכבה פתילה בחס עליה שיחשב מלאכה הצל"ג. וע"פ מה שנתבאר (בהמאירי) ניחא, שבכיבוי פתילות עד שלא התכוין ממש לא נח"ל, כי הנר ידלוק זמן מה וראש הפתילה ישרף, דרק מתי שהוא מהבהב הוא מכבה מהר, כמשנ"ת וק"ל ועיין בפסקי הרי"ד, (הובא בשיטות קמאי, שבת לא:), דמשמע משלהי לשונו, דהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה פטור אף בדנח"ל בגופה, דלא ככל שאר הראשונים. וצריך אצלי עיון בכל שיטתו, דממה דכתב במקום אחר (בתוס' הרי"ד שבת קז: ד"ה מאן תנא וכו'), חזינן דהוא פליג על כל הראשונים בהבנת הפטור במלאכה שאצל"ג. .