סי' טו - במחלוקת הראשונים גבי גוף מלאכת ההוצאה · נד"ד להבנת הרמב"ן ע"ה
ועיין להרמב"ן בחידושיו לשבת (דף קו.) ד"ה כל המקלקלין וכו' דכתב וז"ל, "דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה היא שהוא צריך שיהא אדם זה מהול, ומהדומה לזה הנוטל צפרניו בכלי וכן שפמו שהוא חייב משום תולדה דגוזז, ואף על פי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשער מלאכה הצ"ל נקראת, וכן הזורה והבורר, ומאן דשקיל איקופי מגלימא, כולן דומות למילה. וכו'".
ובהמשך שם כתב "וא"ת אף על פי כן מלאכה שא"צ לגופה היא דומי' דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה. לא תטעה בזה שהחבלה בכאן היא הדם עצמו שהוא צריך לו וכבר דמיתי זה לגוזז ונוטל שערו וצפרנו בין לתקן גופו ולייפות עצמו ובין לצורך השער והגיזה כולן מלאכה הצל"ג היא, מפני שהכל דבר א' והנטילה היא עצמה המלאכה, משא"כ בחופר גומא שהבנין בקרקע הוא הנקרא מלאכה". עכ"ל. , דנראה דלמד דמלאכת הבורר זה ההפרדה, וגופה זה ההנאה במה שהאוכל נשאר מבורר לבדו. (כך הסביר בדעתו הקה"י, כתובות סי' ג אות ב, עי"ש). ולפי מה דביארנו לעיל בהגהה ג' דבסימן י"ג, דכל שעוסק בתיקון הזק שכבר הוזק בו זה לא נחשב מעשה של סילוק. והוצאת המת זה מעשה של סילוק, כי הוא עוסק במניעת נזק עתידי, דהרי לא עוסק בלטהר מה שכבר נטמא, אלא בהוצאת הטומאה שדברים אחרים לא יטמאו. (ועי"ש דכתבנו דכן מדוייק בהמאירי בחידושיו לשבת צג:). ועיין עוד לעיל בסימן י"א, דכתבנו שם, דגוף המלאכה (לרוב הראשונים) זה השבח שהיא אמורה להפיק. ולפי"ז וע"פ הנ"ל דבסמוך עולה, דכל ברירת פמ"א (או את שאינו רוצה, בשני מיני אוכלים), זה לא מעשה של סילוק. דהרי הוא עוסק בתיקון תערובת שכבר מעורבת, וזה נחשב דעוסק לתקן בעיה שכבר קיימת. וגם בשני מיני אוכלים כשרוצה שאחד מהם יהיה לבדו, אז המציאות שהשני לידו זה כעין הזק בשבילו, והוצאתו לא תחשב סילוק, דהרי עוסק בטיפול בעיה שכבר נוצרה. ולא צריך שהבעיה תהיה ממש בעיה, אלא כל שעשה המלאכה (הברירה), ונהנה בהנאה שהיא גופה, (בזה שמין אחד יהיה מבורר לבדו), אז המלאכה נחשבת צריכה לגופה, וחייב.
וא"כ בנידון דהביאור הלכה, בשיש תערובת שכבות של שני מיני אוכלים, ובורר את השכבה העליונה רק כדי להגיע להתחתונה. (על הצד דנלמד דנחשב ששני המינים מעורבים הם). לא צריך שיהיה תיקון, שהוא כעין "תיקון בעצם" בהמין התחתון, בשביל שברירת העליון לא תחשב סילוק. דהרי כל שעוסק בתיקון בעיה שכבר נוצרה, זה לא מעשה של סילוק, ואם זה מלאכה הצל"ג, חייב עליה ואם לא, פטור. וא"כ ההתר בנידוננו, תלוי בדעתו של המוציא את השכבה העליונה. דאם אין לו שום צורך והנאה בהפרדת שני המינים, אז נמצא שהברירה הזאת, היא מלאכה שאצל"ג, ופטור עליה. ואם יש לו צורך בהפרדתם, אז אע"פ שכרגע הוא מוציא את העליונה רק כדי להגיע להתחתונה, מ"מ מכיון דזה לא מעשה של סילוק, ועשה את המלאכה (שזה ההפרדה), ונהנה בהנאה שהיא גופה, היא נחשבת מלאכה הצל"ג.
ועל כן, אם דברנו כנים הם, אז ע"פ הנ"ל, צריך לחלק באם נהנה בהנאה שהיא גוף המלאכה או לא ושמעתי מי שאמר שבאם נהנה, אז לא שייך ללמוד כסברת המגיד משנה (פ"י הל' יז) בישוב הרמב"ם, גבי מה דהתיר את צידת הנחש אע"פ שמחייב באצל"ג. וז"א, דאע"פ דלכאורה כמו דגבי צידת הנחש התיר, כי לא עוסק בצידה אלא בהצלת עצמו, כך יתיר גם בנד"ד, דהרי הוא לא עוסק בהפרדה, אלא בלהגיע למה שלמטה. מ"מ אפשר לחלק וללמוד, דדווקא בצידת הנחש דאין לו צורך בצידה לא אסר מהתורה, אבל בנד"ד דיש לו צורך בהפרדה (שהרי אם היה רוצה את שניהם אז היה לוקח משניהם), לא יתיר.
(וא"ת, דגם בצידת הנחש יש לו צורך בצידה כדי שלא ישכנו, וי"ל, דהצורך בהצידה שלא ישכנו, זה לא צורך גוף המלאכה, והצורך בהפרדה הוא צורך גוף הברירה). .
והמעיין בהבה"ל יראה, דעל הצד שנחשיב את המינים מעורבים, אם היה מבין שבברירת המין העליון המלאכה נחשבת צל"ג, לא היה מתיר. וא"כ להבנה זו, בתערובת שכבות בשני מיני אוכלים, בשבורר את העליון רק כדי להגיע להתחתון, תלוי אם נח"ל או לא. דאם נח"ל בהפרדת העליון בשביל להשתמש בו לאחר זמן, או בהפרדת התחתון במה שהוא נשאר לבדו אפילו שלא לאחר זמן. דהרי מה שבורר נחשב לפסולת, ואסור לברור פמ"א, על מנת לאכול את האוכל לאלתר. , אז אע"פ דכוונתו בברירת המין העליון היא רק כדי להגיע להתחתון, נחשב שעשה מלאכה הצל"ג, דהרי כבר ביארנו לעיל בסי' י"ב, דהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה, חייב (לכל הראשונים). ואפילו אם נדון את זה כאינו מתכוין, בפ"ר דנח"ל במלאכה לגופה לכ"ע חייב דצ"ע אצלי, אם נד"ד, נחשב דשא"מ או מלאכה. דמצד אחד אפשר ללמוד, דמכיון דכל כוונתו בהוצאת המין העליון, היא רק להגיע להתחתון, אז זה לא נחשב כלל דנתכוין להפרדה. דאפשר דמכיון דמה שגורם לו להפריד זה לא עירבוב הדברים, אז כוונתו בפעולת ההוצאה של המין העליון לא נחשבת כוונה להפרדה, וזה יחשב דשא"מ. [עיין בחידושי הרשב"א לשבת (דף קלג.), גבי קציצת בהרת במקום מילה, דכתב דזה נחשב דשא"מ כלפי הטהרה בלי כהן, כי לא כתוב בתורה לא תקוץ בהרות, אלא שהזהירה שלא יטהר בלי כהן]. ומצד שני אפשר ללמוד, דמה אכפת לן דעצם ההפרדה לא מפריעה לו, מ"מ כוונתו להוצאה, נחשבת כוונה להפרדה, (דהרי אנו מדברים על הצד, שנחשב שהמינים מעורבים), ולכן יחשב דעשה מלאכה בכוונה. .