סי' טו - במחלוקת הראשונים גבי גוף מלאכת ההוצאה
נחלקו הראשונים, אם גוף מלאכת ההוצאה, כולל בתוכו גם את הצורך שלא יהיה בפנים, או שאינו כולל אלא רק את הצורך שהיה בחוץ. דהרשב"א (שבת צד. ד"ה ר"ש פוטר), הריטב"א (שבת צ. ד"ה המוציא ריח רע וכו' וז"ל, "פרש"י ז"ל שהוציאו לעשן התינוק, והויא הוצאה הצריכה לגופה וחייב אפי' לר"ש, אבל המוציא ריח רע לבערו מן הבית אינו חייב אלא לר' יהודה, ודברי ר"ח בזה אינם מחוורים". עכ"ל. ) ועוד רש"י (שבת צ. ד"ה ריח רע), כנ"ל בלשון הריטב"א. והמאירי (בחידושיו לשבת צג: ד"ה אמר המאירי המשנה הששית) גם סובר כך, לדעתו שלו. , למדו שהוא כולל רק את הצורך שיהיה בחוץ. ולעומת זאת, רבנו ניסים גאון, רבנו ההאי גאון ע"ה (שבת יב. על הדף), ועוד גדולי הדור (הובאו בהמאירי הנ"ל), ור"ח (שבת צה:). , למדו (מהא דאיתא בשבת דף צ. דהמוציא ריח רע חייב), שהוא כולל בתוכו גם את הצורך שלא יהיה בפנים. דבפשטות איירי (שם), שהוציא את הריח הרע שלא יהיה בפנים, ואליבא דר"ש. והראשונים דלמדו דהמוציא שלא יהיה בפנים זה מלאכה שאצל"ג, למדו דשם מיירי, דהוציא את הריח הרע בשביל שיהיה בחוץ, וכגון לרפואה.
ולשיטת רבנו ניסים גאון ע"ה ודעימיה, לכאורה צ"ב, מאי שנא, המוציא את המת לקוברו מפני הטומאה מהמוציאו מפני ריחו הרע. ובזו הסבירו לי מו"ר (לשעבר) הגר"נ ברנד שליט"א, חברי הרב אופיר כהן חדד, והרב אליהו לוי שליט"א. דהחילוק בזה הוא, דהוצאת המת מפני הטומאה זה מעשה של סילוק, דהוא לא בא ליפטור בעיה שכבר היתה, אלא בעיה עתידית. (דהרי לא בא לטהר את מה שכבר נטמא, אלא לדאוג שדברים נוספים לא יטמאו, ובדומה לצד נחש שלא ישכנו בעתיד). ולעומת זאת במוציא המת מפני ריחו נחשב כמטפל בנזק שכבר הוזק בו, וזה דומה לדרנא (שבת עה.) וכן משמע מהמאירי הנ"ל (דבשבת צג:) דכתב וז"ל, "וראיתי לגדולי הדור שפירשו בו שאלו היה בו ריח רע הרי אמרו המוציא ריח רע בכל שהוא והיה חייב אף לר"ש ואע"פ שפירשנו בריח רע העשוי לעשן בו תינוקות נראה שהם כוללים בה כל ריח רע ואע"פ שהוצאת ריח רע מלאכה שאצל"ג איפשר הואיל וכבר מקבל ההיזק צריך הוא לגופה ". ע"כ.
ועיין עוד במה דכתבנו לעיל בהגהה ג דבסימן י"ג, גבי הגדרת מעשה דנחשב סילוק. . דמכיון שהוא עוסק בתיקון נזק שכבר הוזק בו הוא נחשב מתקן בפועל, ולא כעושה מעשה מניעה לאיזה בעיה שעתידה לבוא.
ונראה דבסיבת זה (דנחשב לסילוק), רבנו ניסים גאון ורבנו ההאי גאון ע"ה התנו, דרק אם ריחו של המת חזק כל כך שא"א לעמוד מפניו, הוצאתו נחשבת מלאכה הצריכה לגופה, דלדעתם רק בריח רע כזה, זה נחשב שכבר הוזק כדבדרנא, כנ"ל. ור"ח וגדולי הדור (שהובאו בהמאירי), דבפשטות לא חילקו בגודל הריח, אפשר דאע"פ שלא פירשו החילוק הם סוברים אותו, ולא פליגי כך שמעתי. . ואפשר דפליגי (על הגאונים ע"ה) ולענ"ד, צד זה נראה יותר, דכן מדוייק בלשון, וז"ל של ר"ח, "ומדקדקי רבנן בההיא דקא מפטר המוציא את המת הני מילי דהיכא דלית ליה ריחא דאי אית ליה ריחא נמצאת הוצאתו מלאכה הצריכה לגופה ותניא בפ' א"ר עקיבא בסופיה המוציא ריח רע כל שהוא וכו'". עכ"ל. וכך זה בפשטות, דהרי כתוב בסתם, המוציא ריח רע וכו'. וכבר כתבנו לעיל, מה דנראה בסיבת הא דהגאונים ע"ה, סוברים שצריך שיהיה שא"א לעמוד מפני הריח. . ועל הצד הזה (דפליגי), אפשר ללמוד בשתי דרכים, והם: או דפליגי בגדר של הסילוק, דר"ח ודעימיה הסוברים דגם בקצת ריח רע ההוצאה כבר נחשבת צריכה לגופה, זה מכיון דס"ל דכל שמטפל בתיקון הזק כל שהוא שכבר הוזק בו, זה כבר לא נחשב סילוק, והגאונים ע"ה סוברים דרק אם מטפל בהזק גדול (בגודל מסוים) והזק בעצם, הטיפול נחשב כתיקון ולא כסילוק, (דלדעתם רק תיקון כזה דומה לדרנא). או דפליגי גבי ריח רע בלבד מאיזה גודל הוא נחשב מזיק.
המורם מן האמור: דפליגי הראשונים, גבי גוף מלאכת ההוצאה, אם הוא כולל, גם את הצורך שלא יהיה בפנים, או רק את הצורך שיהיה בחוץ. וכך מחלוקתם: רבנו ניסים גאון ע"ה, רבנו ההאי גאון ע"ה, ר"ח ועוד, למדו דהוא כולל גם את הצורך שלא היה בפנים. והרשב"א, הריטב"א ועוד, למדו דהוא כולל רק את הצורך שיהיה בחוץ.
סי' טז - בדברי הבה"ל (דבסי' שיט סעי' ג) גבי ברירת המין העליון בכוונה להגיע להתחתון בלבד בתערובת שכבות
הבנת הישועות יעקב והביה"ל
הישועות יעקב (בריש הלכות בורר), הקשה דברירת פמ"א, זה מעשה של סילוק כהמוציא את המת לקוברו. דהרי עשה את ההפרדה כהוצאת דבר מזיק, ובדומה להמוציא את המת לסלק הטומאה מביתו (דבשבת צד.-צד:). ותירץ דברירת הפסולת מתוך האוכל, מתקנת את האוכל שיהיה נחשב אוכל גמור, דכל שהפסולת מעורבת איתו הוא אינו ראוי לאכילה כל כך, וע"י ברירת הפסולת הוא נעשה ראוי יותר לאכילה. ולכן היא לא נחשבת מעשה של סילוק, כל שהיא עושה תיקון שהוא כעין "תיקון בעצם" בהאוכל.
והוסיף וכתב, דמ"מ זה לא שייך אלא בתערובת של פסולת גמורה עם האוכל, אבל בשני מיני אוכלים בשבורר את שאינו חפץ בו עתה, הברירה בגדר של סילוק היא, דהרי לא עשתה תיקון שהוא כעין תיקון בעצם בהאוכל, ולכן המלאכה בזה תחשב אצל"ג.
והביאור הלכה הביאו, וחלק עליו בזה בלבד. והסביר דגם בזה, (בהבורר את שאינו חפץ בו עכשיו, בשני מיני אוכלים), המלאכה תחשב צל"ג, ולא מעשה של סילוק. דהאוכל שנשאר בלי האוכל שנלקח ממנו, מתיפה יותר ע"י ההפרדה, ולכן נחשב שפיר שעשה כעין תיקון בעצם בהאוכל שנשאר לבדו.
והוסיף (הבה"ל) ואמר, דמ"מ לא שייך ללמוד בשני מיני אוכלים בבורר את שאינו חפץ בו, דזה לא נחשב מעשה של סילוק, אלא מתי שנעשה תיקון בהמין הנשאר ע"י הברירה. אבל באם מין אחד נמצא על מין אחר, וברצונו לקחת את העליון רק כדי להגיע להתחתון, הברירה בזה תחשב מעשה של סילוק ומלאכה שאצל"ג. דהרי לא נעשה פה תיקון, שהוא כעין תיקון בעצם, בהמין התחתון ע"י ברירת העליון.
נד"ד להבנת הרמב"ן ע"ה
ועיין להרמב"ן בחידושיו לשבת (דף קו.) ד"ה כל המקלקלין וכו' דכתב וז"ל, "דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה היא שהוא צריך שיהא אדם זה מהול, ומהדומה לזה הנוטל צפרניו בכלי וכן שפמו שהוא חייב משום תולדה דגוזז, ואף על פי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשער מלאכה הצ"ל נקראת, וכן הזורה והבורר, ומאן דשקיל איקופי מגלימא, כולן דומות למילה. וכו'".
ובהמשך שם כתב "וא"ת אף על פי כן מלאכה שא"צ לגופה היא דומי' דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה. לא תטעה בזה שהחבלה בכאן היא הדם עצמו שהוא צריך לו וכבר דמיתי זה לגוזז ונוטל שערו וצפרנו בין לתקן גופו ולייפות עצמו ובין לצורך השער והגיזה כולן מלאכה הצל"ג היא, מפני שהכל דבר א' והנטילה היא עצמה המלאכה, משא"כ בחופר גומא שהבנין בקרקע הוא הנקרא מלאכה". עכ"ל. , דנראה דלמד דמלאכת הבורר זה ההפרדה, וגופה זה ההנאה במה שהאוכל נשאר מבורר לבדו. (כך הסביר בדעתו הקה"י, כתובות סי' ג אות ב, עי"ש). ולפי מה דביארנו לעיל בהגהה ג' דבסימן י"ג, דכל שעוסק בתיקון הזק שכבר הוזק בו זה לא נחשב מעשה של סילוק. והוצאת המת זה מעשה של סילוק, כי הוא עוסק במניעת נזק עתידי, דהרי לא עוסק בלטהר מה שכבר נטמא, אלא בהוצאת הטומאה שדברים אחרים לא יטמאו. (ועי"ש דכתבנו דכן מדוייק בהמאירי בחידושיו לשבת צג:). ועיין עוד לעיל בסימן י"א, דכתבנו שם, דגוף המלאכה (לרוב הראשונים) זה השבח שהיא אמורה להפיק. ולפי"ז וע"פ הנ"ל דבסמוך עולה, דכל ברירת פמ"א (או את שאינו רוצה, בשני מיני אוכלים), זה לא מעשה של סילוק. דהרי הוא עוסק בתיקון תערובת שכבר מעורבת, וזה נחשב דעוסק לתקן בעיה שכבר קיימת. וגם בשני מיני אוכלים כשרוצה שאחד מהם יהיה לבדו, אז המציאות שהשני לידו זה כעין הזק בשבילו, והוצאתו לא תחשב סילוק, דהרי עוסק בטיפול בעיה שכבר נוצרה. ולא צריך שהבעיה תהיה ממש בעיה, אלא כל שעשה המלאכה (הברירה), ונהנה בהנאה שהיא גופה, (בזה שמין אחד יהיה מבורר לבדו), אז המלאכה נחשבת צריכה לגופה, וחייב.
וא"כ בנידון דהביאור הלכה, בשיש תערובת שכבות של שני מיני אוכלים, ובורר את השכבה העליונה רק כדי להגיע להתחתונה. (על הצד דנלמד דנחשב ששני המינים מעורבים הם). לא צריך שיהיה תיקון, שהוא כעין "תיקון בעצם" בהמין התחתון, בשביל שברירת העליון לא תחשב סילוק. דהרי כל שעוסק בתיקון בעיה שכבר נוצרה, זה לא מעשה של סילוק, ואם זה מלאכה הצל"ג, חייב עליה ואם לא, פטור. וא"כ ההתר בנידוננו, תלוי בדעתו של המוציא את השכבה העליונה. דאם אין לו שום צורך והנאה בהפרדת שני המינים, אז נמצא שהברירה הזאת, היא מלאכה שאצל"ג, ופטור עליה. ואם יש לו צורך בהפרדתם, אז אע"פ שכרגע הוא מוציא את העליונה רק כדי להגיע להתחתונה, מ"מ מכיון דזה לא מעשה של סילוק, ועשה את המלאכה (שזה ההפרדה), ונהנה בהנאה שהיא גופה, היא נחשבת מלאכה הצל"ג.
ועל כן, אם דברנו כנים הם, אז ע"פ הנ"ל, צריך לחלק באם נהנה בהנאה שהיא גוף המלאכה או לא ושמעתי מי שאמר שבאם נהנה, אז לא שייך ללמוד כסברת המגיד משנה (פ"י הל' יז) בישוב הרמב"ם, גבי מה דהתיר את צידת הנחש אע"פ שמחייב באצל"ג. וז"א, דאע"פ דלכאורה כמו דגבי צידת הנחש התיר, כי לא עוסק בצידה אלא בהצלת עצמו, כך יתיר גם בנד"ד, דהרי הוא לא עוסק בהפרדה, אלא בלהגיע למה שלמטה. מ"מ אפשר לחלק וללמוד, דדווקא בצידת הנחש דאין לו צורך בצידה לא אסר מהתורה, אבל בנד"ד דיש לו צורך בהפרדה (שהרי אם היה רוצה את שניהם אז היה לוקח משניהם), לא יתיר.
(וא"ת, דגם בצידת הנחש יש לו צורך בצידה כדי שלא ישכנו, וי"ל, דהצורך בהצידה שלא ישכנו, זה לא צורך גוף המלאכה, והצורך בהפרדה הוא צורך גוף הברירה). .
והמעיין בהבה"ל יראה, דעל הצד שנחשיב את המינים מעורבים, אם היה מבין שבברירת המין העליון המלאכה נחשבת צל"ג, לא היה מתיר. וא"כ להבנה זו, בתערובת שכבות בשני מיני אוכלים, בשבורר את העליון רק כדי להגיע להתחתון, תלוי אם נח"ל או לא. דאם נח"ל בהפרדת העליון בשביל להשתמש בו לאחר זמן, או בהפרדת התחתון במה שהוא נשאר לבדו אפילו שלא לאחר זמן. דהרי מה שבורר נחשב לפסולת, ואסור לברור פמ"א, על מנת לאכול את האוכל לאלתר. , אז אע"פ דכוונתו בברירת המין העליון היא רק כדי להגיע להתחתון, נחשב שעשה מלאכה הצל"ג, דהרי כבר ביארנו לעיל בסי' י"ב, דהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה, חייב (לכל הראשונים). ואפילו אם נדון את זה כאינו מתכוין, בפ"ר דנח"ל במלאכה לגופה לכ"ע חייב דצ"ע אצלי, אם נד"ד, נחשב דשא"מ או מלאכה. דמצד אחד אפשר ללמוד, דמכיון דכל כוונתו בהוצאת המין העליון, היא רק להגיע להתחתון, אז זה לא נחשב כלל דנתכוין להפרדה. דאפשר דמכיון דמה שגורם לו להפריד זה לא עירבוב הדברים, אז כוונתו בפעולת ההוצאה של המין העליון לא נחשבת כוונה להפרדה, וזה יחשב דשא"מ. [עיין בחידושי הרשב"א לשבת (דף קלג.), גבי קציצת בהרת במקום מילה, דכתב דזה נחשב דשא"מ כלפי הטהרה בלי כהן, כי לא כתוב בתורה לא תקוץ בהרות, אלא שהזהירה שלא יטהר בלי כהן]. ומצד שני אפשר ללמוד, דמה אכפת לן דעצם ההפרדה לא מפריעה לו, מ"מ כוונתו להוצאה, נחשבת כוונה להפרדה, (דהרי אנו מדברים על הצד, שנחשב שהמינים מעורבים), ולכן יחשב דעשה מלאכה בכוונה. .
נד"ד להבנת הרז"ה ע"ה
ותבט עיני להרז"ה במאור הקטן (על דף קו.) הביאו בישועות יעקב, וחלק עליו. עי"ש. , וראיתי שהוא לא הבין כסברת המאירי הנ"ל לגבי סילוק, (דכל שמטפל במניעת הזק שכבר הוזק בו, זה לא נחשב סילוק), וגם לא הבין כהרמב"ן (שכשמפריד את הפסולת נחשב שמפריד את האוכל), אלא הבין שכל שעושה את הפעולה כמעשה של דחיית נזק, אז אפילו אם עוסק בתיקון נזק שכבר הוזק בו, זה נחשב סילוק. וברירת הפסולת מתוך האוכל, מלאכה שאצל"ג, וחייבים גם לר"ש, אע"פ שהיא אצל"ג.
ולפי"ז בנד"ד, על הצד שנחשיב את שני המינים למעורבים, לא נוכל לצרף כסברא להקל, את החסרון בצורך גוף המלאכה. דהרי להבנה זו, לא צריך להגיע לתיקון שהוא כעין תיקון בעצם בהמין התחתון, כדי שהמלאכה תחשב צריכה לגופה, (ואם לא אז פטור). דכל שמסלק את המין העליון, באמת המלאכה נחשבת אצל"ג, (דהרי עשאה כמעשה של סילוק), אלא שחייבים עליה באופן זה. וא"כ, אי אפשר לצרף להקל את החסרון בצורך גוף המלאכה.
והגם דצ"ע עוד אצלי, אם להבנה זו אפשר לצרף להקל את סברת המ"מ, מכל מקום על סברתו ועל תרומת הדשן בלבד, הבה"ל לא סמך להתיר.
המורם מהאמור: דהישועות יעקב והבה"ל הבינו, דברירת פמ"א, זה מעשה של סילוק, אם אין תיקון שהוא כעין "תיקון בעצם" בהאוכל. ורק דנחלקו בגדר של התיקון שצריך.
ומכיון דהביאור הלכה הבין כך, הוא התיר (בצירוף עוד שני דברים), בשני מיני אוכלים שהם זה ע"ג זה, לברור את העליון, אם כל כוונתו היא רק להגיע להתחתון, שבזה אין תיקון שהוא כעין תיקון בעצם בהאוכל התחתון.
ולפי מה דכתבנו, בכל שעוסק בתיקון בעיה שכבר נוצרה (כדהכא שהאוכל התחתון כבר מעורב עם שמעליו, על הצד דנחשיבם כמעורבים), זה לא נחשב מעשה של סילוק. וע"פ מה דמשמע בחידושי הרמב"ן, ונתבאר בקה"י, שמלאכת הבורר זה ההפרדה. (וא"כ שמפריד את הפסולת מהאוכל, נחשב שמפריד את האוכל מהפסולת, דמהות המלאכה זה ההפרדה). וגופה, זה השבח שמין אחד נשאר לבדו בלי חברו דגוף המלאכות זה השבח שלהם, כמשנ"ת לעיל בסי' י"א. . יוצא, דאע"פ דכל ברירתו היא רק כדי להגיע למין התחתון, מ"מ באם יש לו הנאה במה שנפרדו, אז זה נחשב מלאכה הצל"ג. וזה בין על הצד דנדון את זה כדשא"מ כלפי הברירה, ובין על הצד שנדון את זה כמלאכה שעשאה שלא מתוך הצורך בגופה. דהרי פשוט דחייבים על דשא"מ בפ"ר דנח"ל במלאכה לגופה, וגם כבר ביארנו (לעיל בסי' י"ב), דהעושה מלאכה שלא מתוך הצורך בגופה ונהנה מגופה חייב עליה. ובאם באמת לא נהנה מגוף המלאכה, (שאין לו הנאה במה שהמינים נפרדו זה מזה), אז המלאכה בזה תחשב אצל"ג, ולהבנת הרמב"ן יהיה מותר להוציא את המין העליון, אם כל כוונתו רק להגיע להתחתון.
ולהבנת הרז"ה, גם בלא נהנה מההפרדה, אי אפשר לצרף את החסרון בגוף המלאכה, כצד להתיר בנד"ד. והנראה לענ"ד כתבתי, וה' יאיר עיננו בתורתו, אמן.