אור ברסלב
מחשבת כהן סי' יד - בענין הקושיות שהתוס' הקשו על רש"י ובישובן

מחשבת כהן

סי' יד - בענין הקושיות שהתוס' הקשו על רש"י ובישובן

סי' יג - בשיטת רש"י בהגדרת מלאכה שאצל"ג

בענין הקושיות

הנתיבות שלום (סימן כג סע' ג) והיד דוד קמא (על דף צד. בד"ה תוס' ד"ה ר"ש פוטר), כתבו, דהתוס' למדו דאפשר להבין ברש"י שתי הבנות והקשו על שניהם. (עיין בתוד"ה מלאכת מחשבת דבחגיגה י:, ובשלהי תוד"ה ר"ש פוטר דבשבת צד.). וההבנות הם:

הבנה א' - דמה דרש"י כתב "שלא ברצונו באה לו", זה קאי על המציאות שגרמה לעושה המלאכה לעשותה או על המלאכה בגלל המציאות. . כלומר, שכל שהיה מעדיף שהמציאות שגרמה לו עשית המלאכה תהיה אחרת, שלא יצטרך לעשותה, פטור, אע"פ שעשאה לתועלת חיובית.

הבנה ב' בתוד"ה ר"ש פוטר הבנה זו הובאה ראשונה, דלא כבתוד"ה מ"מ הנ"ל, עי"ש. - דמה דרש"י כתב "שלא ברצונו באה לו", זה לא חוזר על המציאות שגרמה לעשית המלאכה, שעל המציאות אין מערערים. אלא דגם זה וגם מה דכתב שלא היה צריך לה, שניהם חוזרים על המלאכה עצמה ולהבנה א', מה דרש"י כתב שלא ברצונו באה לו, זה קאי על המציאות, (או על המלאכה בגלל המציאות). ומה שכתב "שלא היה צריך לה", זה קאי על המלאכה לשתי ההבנות, דגם להבנה א', קשה לומר דזה חוזר על המציאות. . כלומר שאת המציאות מקבלים כמו שהיא, ומה שמסתכלים זה מכאן ולהבא אם עשה את המלאכה לתועלת חיובית או לא. כגון אם נקרע הבגד אין אומרים שברצונו שלא היה נקרע, אלא דנים על התפירה שמכאן ולהבא. ולהבנה א' אמרינן, שכל שברצונו שלא היה קורה, מה שגרם לעשית המלאכה, נחשבת היא אצל"ג.

והקושיות דהקשו על ההבנות הנ"ל, הם:

על הבנה א':

א. למה הסותר ע"מ לבנות חייב תוד"ה מלאכת מחשבת (חגיגה י:), למדו כתוד"ה וסותר (שבת לא:), שהסותר ע"מ לבנות כבתחילה חייב. ולעומת זאת, תוד"ה ר"ש פוטר, למדו דפטור, אא"כ סתר ע"מ לבנות בנין טוב מהראשון.

ולכן תוד"ה מ"מ, הקשו מסותר ע"מ לבנות למה חייב, ותוד"ה ר"ש פוטר, הקשו למה פטור. כמו שנכתוב בע"ה לקמן. (נכתב ע"פ הכפות תמרים, סוכה לג:). , והרי המציאות (של הבנין) לא באה לו ברצונו, והיה מעדיף שלא יצטרך לסתור כלל.

ב. מקורע יריעה שנפל בה דרנא, ע"מ לתפור, דחייב, (שבת עה.). והרי היה מעדיף שלא תיפול בה הדרנא.

ג. מתופר בגד קרוע, שהרי מעולם לא היה ניחא לו קרע זה.

ד. ממפיס מורסא לעשות לה פה למה חייב, והרי היה מעדיף שלא תהיה לו המורסא וכו' חלק מהקושיות, נכתבו בעזרת הגהות הב"ח על התוס' בחגיגה. .

על הבנה ב':

א. מהקורע באבלו, או מחמת טרדא, או בחמתו למירמי אימה על אנשי ביתו, למה פטור. והרי צריך הוא למלאכת הקריעה שתהיה בעולם. כלומר, שלכאורה עשה פה את מלאכת הקריעה לתועלת חיובית, (דלא כצידת נחש והוצאת המת).

ב. תוד"ה ר"ש פוטר עיין במה שכתבנו, בהגהה ד' לעיל בסמוך. , הקשו על רש"י, דלשיטתו אין סברא לפטור את הסותר ע"מ לבנות כבתחילה, דהרי הסתירה הזאת היא חלק מתהליכי הבניה ותועלת חיובית יש בה.

הישובים:

התוס' הבינו בהבנה א', דכל שהיה מעדיף שהמציאות שגרמה לעושה המלאכה לעשותה תהיה אחרת באופן שלא יצטרך לעשותה, פטור, גם אם אחר כך עשה את המלאכה לתועלת חיובית. ולכן הקשו על רש"י למה חייב כנ"ל. והמעין יראה, דע"פ מה דכתבנו לעיל בסימן הקודם, דרש"י סובר דכל דעשה את המלאכה לתכליתה חייב, גם אם לא באה לו ברצונו ולא היה צריך לה דבמה דרש"י כתב שכל שלא ברצונו וכו', פטור, הוא התכוין לומר, שכל שעשאה כמעשה של סילוק ולא לתכליתה, פטור, אבל בשעשאה לתכליתה חייב. דרש"י סובר כרוב הראשונים, כמו שביארנו לעיל בסימן הקודם, כנ"ל. , לא יקשה. דהרי במקרים דהתוס' הקשו מהם על רש"י, זה נחשב שעשה את המלאכה לתכליתה. דתכלית הסתירה זה שיהיה סתור (כדי שיוכל לבנות), ופה בשביל זה סתר. ותכלית הקריעה, זה שיהיה קרוע, והקורע יריעה שנפל בה דרנא, קרע שיהיה קרוע, שיוכל לתפור יותר טוב דז"ל רש"י בד"ה דרנא (שבת עה.), "תולעת ומנקב בו נקב קטן ועגול, וצריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב, שלא תהיה התפירה עשויה קמטין קמטין". עכ"ל. . וכן התופר בגד קרוע, רצונו שיהיה תפור, וזה תכלית מלאכת התפירה. והמפיס מורסא לעשות לה פה, נחשב שעשה את המלאכה לתכליתה. דהרי תכליתה זה עשית הפתח, ולזה התכוין בהפיסו את המורסא וז"ל רש"י לגבי המפיס מורסא לעשות לה פה, "אם לעשות לה פה. בתוספתא תני הכי אם לקולפה ולעשות לה פה כדרך שהרופאים של עכשיו עושין דמתקן לה פתח חייב משום בונה פתח או משום מתקן כלי מה לי לתקן מכה מה לי לתקן כלי". עכ"ל הצריך לעניננו. .

ולגבי ישוב הקושיות על הבנה ב', עיין בסוגיא דחובל ומבעיר (שבת קו.), ותראה, דרש"י למד דבמקלקל, בשיש תיקון במקום אחר או במצוה, זה לא נחשב תיקון לר"ש, הפוטר במלאכה שאצל"ג דז"ל רש"י שם בד"ה וברייתא ר"ש היא, "דאמר מלאכה שאצל"ג פטור עליה הלכך אין לך חובל ומבעיר שאין מקלקל ואפי' מבעיר עצים [באור] (הגהות הב"ח) לקדרתו מקלקל הוא אצל עצים ומה שהוא מתקן אצל אחרים לר"ש לא חשיב דהא מלאכה שאינה צל"ג היא". עכ"ל הצריך לעניננו. . וא"כ הקורע באבלו, או מחמת טרדא, או למירמי אימה על אנשי ביתו, זה נחשב שפיר מלאכה שאינה צל"ג. שהרי התיקון במצוה עיין בנת"ש (סי' כו סעי' ז) דכתב, וז"ל, "ודעת רש"י ורשב"א ורמב"ן היא, דצורך מצוה לא משוי לי' צל"ג", עכ"ל הצריך לעניננו.

ועיין עוד בנת"ש שם בסעיף ב ס"ק א, דכתב וז"ל, "בדף יב איתא דזב המוציא כיס כדי לקבל בו זיבה הוי משאצל"ג ופירש"י ד"ה הא, דכיון שאינו צריך לעיקר תכלית המלאכה, שהרי א"צ לזיבה זו שעל ידה בא הכיס, הוי אצל"ג. ומבואר דאף שהוא זקוק לכיס מ"מ הוי משאצל"ג כיון שא"צ לסוף תכליתו, לטיפת הזיבה". עכ"ל הצריך לעניננו.

ואפשר שיש מפה סיעתא לדברנו, שלא נלך לפי הקריעה אלא לפי מה שקרע בשבילו, וזה נחשב תיקון במ"א, וניחא הא דנחשב אצל"ג לרש"י. וע"ש עוד בסימן כ"ג סעיף ו, ומשם בארה. וראיתי דגם באשמרה שבת (פרק יז סעיף ד' ס"ק ג) הלך בדרך זו, וזה דלא ככפות תמרים, שהלך בדרך אחרת בזה, (ע"ש בד"ה ולעד"נ להליץ, על סוכה לג:). וצריך לי עיון בדבריו דשם. , או במקום אחר הוא.

ובענין מה דתוד"ה ר"ש פוטר, הקשו על רש"י, למה לשיטתו יוצא שהסותר ע"מ לבנות חייב ולא פטור. ראיתי להנת"ש סי' כג סעיפים ז-י. , דכתב דבאמת לרש"י חייב בזה, וזה חלק מלשונו בענין זה, "ומה שהקשו תוס' מדף לא: שמבואר דסותר ע"מ לבנות כבתחילה הוי מלאכה שאצל"ג נ' דהנה בדף לא: לא נתפרש דין זה במלאכת סותר, וצ"ל [וכ"כ המהרש"א] בתוס' מכוונים למבואר בגמ' דאין כיבוי נחשב מלאכה הצל"ג אלא בפתילה שצריך להבהבה, ולא בחס על השמן, ותוס' מפרשים שאין זו סברא פרטית בכיבוי דבעינן דוקא להבהב או לעשות פחמין, אלא סברא כללית שבמלאכות המקלקלין בעינן שיהא צריך לגופו ולגופה, כלומר שאין די בתועלת שיש לאדם במלאכה אלא בעינן שהמלאכה תועיל לגופו של חפץ. ולכן פשוט לתוס' דה"נ בסותר בנין או כלי, אם לא יהא ע"מ לבנותו באופן טוב מבתחילה הוי משאצל"ג. [וזה אף כאשר אין הכיבוי נחשב בקלקול כגון שהוא חס על השמן, דלתוס' כה"ג הוי תיקון]. וקראו לזה סותר ע"מ לבנות כדרך שהגמ' שם בתחילת הסוגיה דימתה חס על השמן לסותר ע"מ לבנות שלא במקומו. ומעתה הקשו תוס' על רש"י דלשיטתו אין סברא לפטור בסותר ע"מ לבנות כבתחילה [והיינו כשיש לאדם צורך בסתירה הזו, כגון שסותר כלי ע"מ לבנותו במקום אחר, דאם אין בו שום צורך, וסותרו בחינם ע"מ לחזור ולבנותו אין לך מקלקל ומשאצל"ג גדולים מזה].

אך בדעת רש"י נ' דלהך אוקימתא בגמ' שפטרה מכבה כחס על השמן משום משאצל"ג הטעם הוא משום דהכיבוי הוי מלאכת סילוק ואין בו שום תועלת חיובית ז"ל רש"י בד"ה אפילו בפתילה נמי ליפטר (שם), "דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה דמלאכה היינו כיבוי וכיבוי עצמו אינו צריך לו דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה וכו'". עכ"ל. . ומעתה נראה דבסותר כה"ג, שסותר כלי או בנין ע"מ לבנותו במקום אחר, א"נ ע"מ לבנותו במקום זה ויש לו סיבה לסתירה זו [וכגון שיש לו כלי מחובר לקרקע ועלול להנזק מגשמים או אש, ומפרקו ע"מ לחזור ולבנותו כשתסתלק הסכנה] כאן הסתירה מביאה לו תועלת חיובית פ' תועלת חיובית שהיא התוצאה שהמלאכה אמורה להפיק. דרש"י סובר ככל רוב הראשונים, כמו שכתבנו לעיל בסימן הקודם עי"ש. , שהרי הוא נוטל את הכלי אליו ומגן עליו, וכן יש באפשרותו להוליכו למקום אחר, ולכן כל כה"ג אינו מעשה של סילוק בעלמא, ויתחייב [ועדין יצטרכו לדון אי הוי מקלקל או מתקן וכו'].

ונמצא לפי האמור שאם יסתור כלי ע"מ לבנותו במקום אחר, לפי רש"י ורמב"ן ורז"ה הוי מלאכה הצריכה לגופה, דאין הסתירה מעשה של סילוק, אלא יש לו תועלת בה. ולפי תוס' דף צ"ד הוי משאצל"ג דבעינן סותר ע"מ לבנותו טוב מבתחילה, דבמלאכות המקלקלין בעינן לגופו ולגופה. עכ"ל הצריך לעניננו.

וכן ראיתי גם בכפות תמרים בד"ה כתבו עוד בסוף דבריהם (על סוכה לג:), דכתב דהסותר ע"מ לבנות חייב, (לאחר שתירץ את רש"י לפי הבנת תוס' דפטור).

וא"כ לא קשה על רש"י למה חייב, דהרי רש"י מחייב בזה, כתוד"ה מ"מ וכתוד"ה וסותר, ודלא כתוד"ה ר"ש פוטר, כנ"ל.

תוכן העניינים

מחשבת כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה