אור ברסלב
מחשבת כהן סי' יג - בשיטת רש"י בהגדרת מלאכה שאצל"ג

מחשבת כהן

סי' יג - בשיטת רש"י בהגדרת מלאכה שאצל"ג

סי' יב - בענין העושה מלאכה בצורך שלא לגופה ונח"ל בגופה

עיין ברש"י (ביצה יג:) ד"ה אלא מאי אית לך למימר, דכתב וז"ל, "מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות אסרה תורה שנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן בויקהל והתם מלאכת מחשבת כתיב". עכ"ל הובא בהגהות דבש"ס שוטנשטין. . ועיין גם ברש"י ד"ה ור"ש פוטר (שבת צג:) דכתב וז"ל, "אפילו במת שלם דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכל מלאכה שאינה צריכה (לגופה) אלא לסלקה מעליו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר' שמעון". עכ"ל.

ולאחר העיון חשבתי לכתוב שתי הבנות בדבריו ולדון בהם, וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.

הבנה א - מרכבת המשנה (פ"א הל' א) וכן למד גם הנת"ש (סי' כג), וכן למדו גם חברי, הרב אליהו לוי, הרב אליהו רודה והרב אופיר כהן-חדד, שליט"א. , למד דרש"י, ס"ל בדיוק ככל רוב הראשונים. וז"א דכל שעשה את המלאכה לתכליתה, (לשבח שהיא אמורה להפיק) היא נחשבת צריכה לגופה. וכל שלא עשאה לתכלית הזאת, (אפילו אם עשאה לתכלית חיובית אחרת), היא נחשבת אצל"ג דהבין ברש"י דאע"פ דהוא כתב (בד"ה ור"ש פוטר הנ"ל), שהמלאכה נחשבת אצל"ג כל שעשאה כמעשה של סילוק, דזה לא מחייב שיעשה אותה כמעשה כזה בשביל שתחשב אצל"ג, אלא כל שעשאה שלא לתכליתה היא כבר נחשבת אצל"ג.

ומה דרש"י כתב "הלכך", ומשמע מזה דדווקא בגלל שעשאה להמלאכה כמעשה של סילוק היא נחשבת אצל"ג, ולא סגי בשלא עשאה לתכליתה. זה מכיון דכל דעשאה כמעשה של סילוק, ברור שהיא נחשבת אצל"ג, דהרי מעשה של סילוק, זה לא מחשבת. כמבואר ברש"י דהבאנו בריש דברנו, דמלאכת מחשבת זה מעשה אומנות, ומעשה אומנותי זה לא מעשה שנעשה כפעולת מניעה לאיזה בעיה שעתידה להיות, אלא מעשה שפועל משהו חיובי. והקריעה והתפירה ביריעה שנפל בה דרנא (שבת עה.), זה לא טיפול בבעיה עתידית אלא בבעיה שכבר נוצרה, ולכן זה לא נחשב מעשה של סילוק, דאחרי שכבר הוזק ופועל לתקן ההזק שהוזק בו , אז פעולת התיקון לא נחשבת סילוק אלא תיקון חיובי. ופעולה שפועלת תיקון חיובי, אם היא מלאכה הצריכה לגופה חייבים עליה. (כך הסביר לי הרב אופיר כהן חדד שליט"א). ואחר כך ראיתי שכן משמע גם מחידושי המאירי (שבת צג: ד"ה אמר המאירי המשנה הששית), דכתב, דלדעת גדולי הדור, הוצאת המת בשיש לו ריח רע, נחשבת מלאכה הצריכה לגופה, מכיון דכבר הוזק , עי"ש.

ושמעתי, שלא כל שלא ברצונו באה לו ולא היה צריך לה, זה "סילוק". והראיה מדרנא (שבת עה.), דברור שלא ברצונו שתיפול והיה מעדיף שלא יצטרך לאותה המלאכה, ובכל זאת זה נחשב מלאכה הצריכה לגופה, (עיין בראשונים על שבת דף צד, ולקמן בע"ה נביא חלקם). ולכן צריך ללמוד דמה דרש"י כתב דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה, זה רק "סימן" לסילוק ולאצל"ג, אבל לא "סיבה" לזה. וז"א שלא תמיד המלאכה בזה (שלא ברצונו וכו'), נחשבת לסילוק. ולכן "ההלכך" דרש"י (הנ"ל) כתב, לא חוזר על מה דכתב שלא ברצונו וכו' אדסמיך ליה, אלא על מה דכתב דעשאה להמלאכה כמעשה של סילוק, דלעיל מינה. דהרי רק אם עשאה כמעשה של סילוק, ברור שהיא לא תחשב צריכה לגופה, דזה לא נחשב מחשבת, כמשנ"ת. (נכתב גם בעזרת ש"ס שוטנשטין).

ולפי"ז שיעור דברי רש"י הנ"ל הוא כך, אפילו במת שלם דהוי מלאכה שאצל"ג וכל מלאכה שעשאה כמעשה של סילוק היא נחשבת אצל"ג, והסימן לזה (שנעשתה כמעשה של סילוק), זה שלא ברצונו באה לו ולא היה צריך לה. ומכיון דנעשת כמעשה של סילוק (זה ביאור ההלכך), היא לא נחשבת מלאכת מחשבת לר"ש.

וחברי הרב אליהו רודה שליט"א, למד דמה דרש"י כתב, "ולא היה צריך לה", זה חוזר כלפי גופה של המלאכה. וז"א דביאור דבריו של רש"י הוא, שלא ברצונו באה לו, המלאכה, שהיה מעדיף שהמציאות שגרמה לו לעשיתה תהיה אחרת, ולא היה צריך לה, לגופה.

וגם להבנתו רש"י סובר כהבנה זו, ורק שכוונת לשונו, היא דלא כמו שכתבתי לעיל בסמוך. ובעבר, גם אני למדתי כך, ועכשיו נראה לי יותר כמו שכתבתי לעיל. דגם מה דרש"י כתב שלא היה צריך לה, זה חוזר על המלאכה, ולא כלפי גופה. ומ"מ אין נ"מ בזה. .

הבנה ב - שמעתי מי שלמד, דאע"פ דרש"י סבר דגוף המלאכה זה תכליתה (ככל רוב הראשונים), מ"מ לדעתו (דלא כמותם), בשביל שהמלאכה תחשב אצל"ג לא סגי בשיעשה אותה לצורך אחר (מגופה), אלא צריך שיעשה אותה בכוונה שתגרע במלאכה עצמה. וזה משכחת לה באחד משני האופנים, או שיעשה אותה כמעשה של סילוק, או שיעשאה בכוונה שתשנה את שמה משם המלאכה. וכגון בהחופר גומא וא"צ אלא לעפרה, דמכיון שאינו צריך אלא לעפרה, המעשה שעשה כבר לא נקרא חופר אלא נטילת עפר והסביר דטעמא דרש"י חלק על כל הראשונים ולמד דצריך שיהיה ממש גריעותא במלאכה, בשביל שהיא לא תחשב מחשבת מצד החיסרון בעשיתה לגופה, זה בגלל אחד משתי הסיבות הבאות. ולסיבה הראשונה הקדים הקדמה קצרה והיא, דר"י דבתוד"ה הני מילי (יומא לד:) סובר, דר' יהודה ור"ש לא פליגי כלל בדין מחשבת, לא גבי דשא"מ ולא גבי מלאכה שאצל"ג. דהרי בדשא"מ בלא פ"ר גם לדעת ר' יהודה מותר מהתורה (לדעתו), ובפ"ר גם לר"ש זה נחשב מחשבת, אלא שבדלא נח"ל זה נחשב מלאכה שאצל"ג שהפטור בה הוא מצד החיסרון בדמיון למשכן (עיין בריש תוד"ה ר"ש פוטר, דבשבת צד.). וגבי מלאכה שאצל"ג ממש, התוס' הנ"ל ביומא כתבו בשם ר"י, וז"ל, "דהא כי היכי דלר' יהודה הויא מלאכת מחשבת הכי נמי לר"ש". ולכאורה צ"ב למה מדלר' יהודה הויא מחשבת אז גם לר' שמעון זה כך, אלא מדס"ל דגבי דשא"מ הם לא חולקים בדין מחשבת, אז היה פשוט להם דגם גבי מלאכה שאצל"ג לא פליגי בזה. [והרמב"ן (שבת עה), הרשב"א (כתובות ו) ועוד (הובאו בחוט שני), חלוקים עלהם בזה, בין גבי דשא"מ ובין גבי מלאכה שאצל"ג]. ורש"י דס"ל כר"י גבי דשא"מ (כמו שכתוב בהגהות רעק"א על תוד"ה מחם דבשבת מא:), לכאורה היה צריך ליסבור כמותו גם גבי מלאכה שאצל"ג, דר' יהודה ור"ש לא פליגי בדין מחשבת. אלא שפה הוא נטה קצת משיטתם ליסבור דלר"ש המלאכה תחשב מחשבת עד שיעשה אותה באופן המגרע בה כנ"ל. [והרמב"ן הרשב"א ועוד, דס"ל דר' יהודה פליג על ר"ש בדשא"מ ומחייב גם בלא פ"ר, פשיטא דהם חולקים גם במלאכה שאצל"ג, דלר"ש זה לא נחשב מחשבת ולר' יהודה נחשב וחייב]. ואם באנו לסכם סיבה זו הראשונה נאמר, דרש"י ס"ל כר"י דר' יהודה ור"ש לא פליגי בדין מחשבת גבי דשא"מ כלל, ולכן הוקשה לו מה דהוקשה לר"י, דמלדר' יהודה מלאכה שאצל"ג זה נחשב מחשבת אז גם לר"ש זה צריך להחשב מחשבת. ובזה הוא לא תירץ כר"י, אלא תירץ דלר"ש זה ימשיך להחשב מחשבת כל עוד שמחשבתו לא תגרע במלאכה עצמה, אבל אם גרעה במלאכה כמשנ"ת, אז גם לר"ש זה כבר לא יחשב מחשבת. [ואפשר דלא רצה ללמוד בזה כר"י, בגלל דלמד כתוד"ה טפי (שבת עה.) דהגמ' בחגיגה (י) הביאה את דברי ר' אבא דאמר דהחופר גומא וא"צ אלא לעפרה וכו', הביאה את דבריו גבי הפטור במלאכה שאצל"ג, וא"כ לכאורה מפורש בגמ' דהפטור במלאכה שאצל"ג מצד מחשבת הוא. וכבר כתבנו במקום אחר, דר"י סבר דהגמ' שם הביאה את דברי ר' אבא לענין הפטור במקלקל כדס"ל לתוד"ה לכדרבי אבא דשם בחגיגה. ואפשר דגם רש"י ס"ל כך, ולכן לא ברור דמכח קושיא זו נד מפרוש ר"י]. ע"כ ביאור הסיבה הראשונה.

והסיבה השניה היא, דאפשר דהוקשה לרש"י מה דהוקשה לרמב"ן ולרז"ה (שבת קו.), דלכאורה הבורר פסולת מתוך אוכל זה מלאכה שאצל"ג, דתיקון המלאכה שלא במקום עשיתה הוא, דפעולת המלאכה בפסולת היא והתיקון באוכל הוא, והו"ל כלא בגופה של המלאכה. וכעין המוציא את המת לקוברו (שבת צ"ד), דהתיקון שלא במקום שהוא צריך להיות הוא. ורק שהוא לא למד בישוב קושיא זו כמותם, אלא דלמד דמדראינו דהבורר פסולת מתוך אוכל חייב, אז כך בכל המלאכות אם התיקון שלא בגופם הוא, אין בזה חיסרון מצד מחשבת, ורק בדעושה את המלאכה באופן שמגרע בה ממש כנ"ל, היא תחשב אצל"ג. .

ועכשיו ניגש בע"ה לדון בהבנות הנ"ל ובמסתעף.

והנה מלשון הרשב"א הריטב"א (בד"ה פוטר היה ר"ש וכו', שבת צד.) ומהרמב"ן בד"ה מלאכה שאצל"ג (שבת צד:), דהזכירו גבי הגדרת מלאכה שאצל"ג, שהיא כל שלא באה לו ברצונו ולא היה צריך לה, וכתבו, דהגדרת מלאכה שאצל"ג זה שעשה את המלאכה להנאה מגופה. נראה דרש"י סובר כמותם, וזאת אומרת כהבנה א' הנ"ל כך אמר לי חברי הרב אליהו רודה שליט"א. וביאור הראיה היא, דחזינן דגם שאר רוב הראשונים, הבינו דבדרך כלל, כל שלא ברצונו באה לו ולא היה צריך לה, המלאכה תחשב אצל"ג, והסיקו דמ"מ אם עשאה לתכליתה חייב, ואם לא עשאה לתכליתה פטור. ופשוט, דגם רש"י סובר כך, דכל שלא ברצונו וכו' אז בדרך כלל וכו' כנ"ל, ואם עשאה לתכליתה חייב. וראיה מהתופר יריעה שנפל בה דרנא (דבשבת עה.), דמכיון דעשאה להמלאכה לתכליתה חייב. ואם הראשונים למדו כרש"י, אז למה שנלמד דרש"י פליג עליהם. . וז"ל הרשב"א, "וא"ת א"כ תופר יריעה שנפל בה דרנא (לעיל עה.) לא היה חייב, שאינו צריך לגופה של תפירה שברצונו לא נפל בה דרנא ולא היה צריך לאותה מלאכה, וי"ל דמ"מ כיון שנפל שם דרנא, צריך הוא לאותה תפירה ונהנה הוא ממנה, כתולש מן המחובר, דברצונו לא היה מחובר ואינו צריך שיהא מחובר כדי שיתלוש ממנה, ואעפ"כ מאחר שהוא מחובר צריך הוא לתלוש ונהנה הוא מאותה תלישה ממש, ומלאכה הצריכה ממש הוא". ע"כ. וז"ל הרמב"ן, "אבל התפור ביריעה שנפל בה דרנא אע"פ שברצונו לא היתה נופלת שם דרנא ולא יבוא לעולם לידי אותה מלאכה, כיון שנפלה שם מ"מ צריך הוא לגופה של תפירה ונהנה בה, וכאן טעו אנשים לכך כתבתיה". עכ"ל. ואל תחשוב לומר דהקשו על רש"י, כי אם כך אז לא היה לרשב"א לכתוב "וא"ת א"כ", שזאת אומרת לפי מה שכתבתי אז וכו'. וגם היה להם לכתוב, דזה קושיא על רש"י. וגם אם תאמר דהקשו על רש"י, אז למה לא תאמר גם שיישבו אותו, דהרי זה עדיף מאשר לעשות אותו חולק על כל הראשונים, ולאפושי פלוגתא לא מפשינן.

ועיין נמי ברש"י (שבת ל.) דכתב וז"ל, "ש"מ ר' יהודה היא. דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דכבוי זה אין צריך לגופו אלא לצורך דבר אחר שלא תדלק הפתילה או שלא יבקע הנר ואין לך כיבוי הצריך לגופו אלא כיבוי של פחמין כשעושין אותו וכיבוי של הבהוב פתילה שהכיבוי נעשה להאחיז בו האור מהר כשירצה להדליקו וכו'". עכ"ל. והנה מדכתב דכיבוי זה אין צריך לגופו אלא לצורך דבר אחר, נראה בפשטות דכל מלאכה שלא עשאה לגופה אלא לצורך אחר, ואפילו שלא כמעשה של סילוק היא כבר נחשבת אצל"ג. ועוד ממה דכתב בסיפא, "ואין לך כיבוי הצריך לגופו וכו', מדוייק דמי שמכבה סתם פטור. ולכאורה זה מפורש דלא כהבנה השניה דכתבנו, דכל שעשה את המלאכה סתם היא נחשבת צריכה לגופה, שאינה נחשבת אצל"ג אלא כשעשה אותה באופן המגרע בה.

ושמעתי להשיב על ראיה זו, דדוקא גבי כיבוי דמהותו זה סילוק, אם עשאו לצורך אחר (אפילו לא כמעשה של סילוק), נחשב כאילו עשאו כמעשה של סילוק, דזה מהותו. או מכיון שהכיבוי דומה למקלקלים, (עיין ברש"י ד"ה לעולם כר' יהודה ס"ל שבת לא:), וגבי פעולות שמהותם זה קלקול פשוט דמי שעושה אותם סתם לא התחייב עליהם, דהרי קלקול זה לא נחשב מחשבת כ"כ במרכבת המשנה (פ"א הל' א), דפשיטא דהמקלקל שלא לצורך כלל פטור. . וכן אפשר ללמוד גם גבי מה דרש"י (שבת לא:) כתב, וז"ל, "לעולם כר' יהודה סבירא ליה. דמשום אין צריכה לגופה לא מיפטר הואיל וצריכה לדבר אחר מלאכת מחשבת הוא וכו'". ע"כ. ובפשטות נראה מדבריו, דאפילו לר' יהודה צריך שהיה צריך לאיזה צורך, אז כ"ש לר"ש, דהעושה מלאכה שלא לצורך כלל יהיה פטור כ"כ במרכבת המשנה (פ"א הל' א), לצד אחד, בענין העושה מלאכה שלא לצורך כלל. . ועוד דמדוייק, דדווקא לר' יהודה הואיל וצריכה לדבר אחר מלאכת מחשבת הוא, אבל לר"ש צריך שיהיה צריך דווקא לגופה. ולענ"ד נראה, דמדברי רש"י האלו, מוכח דהוא סובר כהבנה הראשונה, אבל מ"מ שמעתי מי שאמר כמשנ"ת, דמכיון שמהותו של הכיבוי היא סילוק או קילקול, לכן לר"ש צריך שיעשה אותו דוקא לצורך גופו בשביל שהתחייב, אבל בשאר המלאכות, העושה אותם סתם, חייב. ולענ"ד נראה (כמו שכתבתי), דמרש"י פה יש ראיה חזקה לשיטה הראשונה, דדוקא לר' יהודה בעושה לצורך אחר זה נחשב צריכה לגופה, אבל לר"ש לא, ודו"ק.

ובמיוחד דצ"ע בהשיטה השניה, מפרוש רש"י בסוגיא דחובל ומבעיר (שבת קו.) דמוכח משם, דהעושה מלאכה לצורך אחר (מגופה), היא נחשבת אצל"ג. דהרי רש"י שם למד, דלר' אבהו חובל הצריך לכלבו ומבעיר בצריך לעפרו נחשבים מקלקלים, כי התיקון שבכלבו ובעפרו לא נחשב תיקון לדעתו, כי הוא סובר כר"ש הפוטר במלאכה שאצל"ג. ז"א, שמהפטור באצל"ג, למד, שהצורך לכלבו ולעפרו לא נחשב צורך. וא"כ חזינן, דלרש"י בשביל שהמלאכה תחשב צריכה לגופה, צריך שיעשאה דווקא בשביל הצורך שהוא גופה, כי אם הצורך בדבר אחר גם יחשב לצורך שמגופה, אז גם התיקון ששם יהיה נחשב תיקון. אלא ע"כ, דדוקא הצורך שהוא גופה, נחשב צורך לענין הקביעות, אם המלאכה נחשבת צריכה לגופה או לא. (כ"כ בנת"ש שבת סי' כג הגהה א', דלרש"י רק אם עשה את המלאכה לגופה, היא נחשבת צריכה לגופה).

ופה, כבר לא מסתבר לומר כמו שאמרנו (בישוב ההבנה השניה) גבי הכיבוי, שכל צורך שלא לגופו נחשב סילוק, ולכן מפה יותר קשה להבנה השניה, דהרי להבנה זו כל צורך חיובי שקילקל בשבילו, אפילו אם הוא לא תכליתו של הקילקול, צריך להחשב כצורך שמגופה, ולכן גם הקילקול בצריך לכלבו וכו', צריך להחשב תיקון. וברש"י מבואר דהחובל בצריך לכלבו והמבעיר בצריך לעפרו נחשבים מקלקלים לר' אבהו, (בגלל שהוא סובר כר"ש הפוטר במלאכה שאצל"ג) ושמעתי, מי שרוצה לדחות ולומר, דהצורך לכלבו ולעפרו נחשב כצורך שבמקום אחר לגמרי, והוי כעין סילוק. ולי לא נראו דבריו. . ולדעתי, זה ראיה חזקה, דרש"י סובר ככל רוב הראשונים, דכל שעשה את המלאכה לתכליתה היא נחשבת צריכה לגופה, וכל שלא אז לא. וכן מוכח, גם מדברי הרשב"א, בהסבירו את שיטת רש"י, בסוגיא זו. וז"ל (בחידושים לשבת קו.), "ויסוד הענין לפי שכל המלאכות ממשכן גמרינן להו, וכולן צריכות היו לגופן ותיקון היה בהם. ולפיכך סבר ר"ש דכל מלאכה שאין לו תיקון וצורך גוף המלאכה ממש, פטור עליה". ע"כ. אלמא, דהרשב"א למד, דרש"י סובר דבכל המלאכות צריך שיהיה צריך ממש לגוף המלאכה, ואם עשאן שלא לתכליתן פטור, וכהבנה הראשונה ודלא בשניה.

ושמעתי, דאפשר לדחות את זה בדוחק, שנלמד דאע"פ דהרשב"א דיבר בדעת רש"י, מ"מ כתב את זה ע"פ שיטתו שלו, וזאת אע"פ דבאמת רש"י לא סובר כך. ועיין לעיל, דכתבנו דגם מלשון הרשב"א דבשבת (דף צד.), משמע דרש"י סובר כמותו, ודלא כהבנה ב'.

ועיין עוד ברש"י ד"ה מתקן (שבת עג:), דכתב וז"ל, "כמו מוציא את המת לקוברו אינו צריך לגופה דהוצאה ולא למת אלא לפנות ביתו והוצאה הצריכה לגופה כגון שהוא צריך לחפץ זה במקום אחר". עכ"ל. והנה, אע"פ דמהרישא א"א לדייק, שצריך שיעשה את המלאכה דווקא לגופה, דהרי המשיך וכתב דהוציא לפנות ביתו, דזה סילוק. מ"מ מהסיפא דכתב והוצאה הצריכה וכו', לכאורה מוכח דרש"י ס"ל ככל רוב הראשונים, דבשביל שהמלאכה תחשב צריכה לגופה, צריך שיוציא דוקא בשביל שהיה בחוץ. (וכ"כ בנת"ש סימן כג).

ושמעתי דאפשר לדחות, דבאמת סגי בשיוציא שלא לצורך כלל, ורש"י כתב, שצריך שיצטרך לחפץ במקום אחר, דהוא איירי בתיקון ובכך זה נחשב תיקון. ועוד אפשר לדחות, דאפשר דרש"י למד דהוצאה שאני, שצריך שיוציא דוקא שיהיה בחוץ. עיין בשבת דף צד, ואפשר דלמד משם. דאע"פ שלא צריך שיוציא גם לגופו וגם לגופה, אבל מ"מ צריך שיוציא בשביל שיהיה בחוץ. [ועם נמי ברש"י (שבת צ. ד"ה ריח רע), דדחק לפרש דמיירי בשהוציא את הריח הרע להשתמש בו בחוץ, ולא פירש כרבנו ניסים גאון וכרבנו ההאי גאון ע"ה (שבת יב. על הדף), דפירשו שהוציאו שלא יהיה בפנים].

ותחזה עיני דרש"י (ד"ה שאינה צריכה לגופה, חגיגה י.), כתב גבי החופר גומא וא"צ אלא וכו', וז"ל, "כגון מלאכה זאת (ע"פ הגהות הב"ח) שאינו צריך לבנין זה ורבי שמעון אמר מילתיה גבי מוציא את המת במטה לקוברו (בשבת דף צג:) וקאמר רבי שמעון פטור על הוצאה זו שברצונו לא היתה באה אליו ולא היה צריך לה". עכ"ל. ומדכתב דהמלאכה נחשבת אצל"ג, מכיון דלא צריך לבנין, ז"א לתכליתה. בפשטות נראה דהוא סובר ככל רוב הראשונים. אבל אין מפה ראיה, דהוא לא סובר כהבנה השניה. דמי שאמר את ההבנה השניה, למד מרש"י הזה. דאם עשה את המלאכה בכוונה שהוציאה את שמה משם המלאכה, זה נחשב כמגרע בה, והיא נחשבת אצל"ג מ"מ, מפה נראה דלא ככפות תמרים (סוכה לג:), דלמד ברש"י דכל מלאכה שעשאה לצורך חיובי כל שהוא, היא נחשבת צריכה לגופה. [וז"ל שם (בד"ה הרי נתבאר), "דלפירוש רש"י כל מלאכה שאינו עושה אותה ברצונו אלא לסלק ההיזק מעליו פטור עליה כגון הוצאת המת שלא יטמאנו וצידת נחש שלא ישכנו וכל מלאכה שעושה אותה ברצונו לשום צורך אף על גב דאינו עושה אותה לצורך שהיה במשכן חשיב ליה מלאכה צ"ל וחייב עליה". ע"כ]. ופה הרי עשה את החפירה לצורך חיובי שזה הוצאת העפר, ואע"פ שזה לא הצורך שהוא גופה, מ"מ לכפות תמרים דלמד כנ"ל, המלאכה בזה צריכה לחשב צריכה לגופה, וצ"ע. (ועיין עוד, במה שדחק שם לישב, למה הקורע בחמתו נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה, בגלל שלא למד, שצריך שיהיה צריך דווקא לצורך שהוא גופה של המלאכה). וגם מה דהקשנו לעיל על ההבנה השניה, מפרוש רש"י בסוגיא דחובל ומבעיר, דמוכח משם דלא כל צורך נחשב צורך שמגופה, קשה לשיטתו.

ובענין מה דכתב, דגם הרמב"ם והר"ן ס"ל כך, לענ"ד זה לא מוכרח כלל. עיין בלשון הרמב"ם (פ"א הל' ז), ובלשון הר"ן (דף לה: מדפי הרי"ף, ד"ה ר"ש פוטר). והוא למד, דמה שהם כתבו שהמלאכה נחשבת אצל"ג, דעשאה לסלק ההזק, (עיין בלשון הרמב"ם דכתב גם, דהמלאכה נחשבת אצל"ג בגלל דלא עשאה לגופה) זה בדווקא. וזה לא מחייב, דאפשר דכתבו דזה נחשב אצל"ג, דזה מעשה של סילוק, בגלל דדיברו במקרה של מניעת נזק, אבל לעולם סבירא להם, דכל שעשה את המלאכה שלא לתכליתה, היא כבר נחשבת אצל"ג, וככל רוב הראשונים. וזאת אע"פ שהר"ן כתב "הלכך", דודאי הוצאת המת נחשבת אצל"ג דעשאה כמעשה של סילוק, דכל שעשאה כמעשה של סילוק, פשוט שלא צריך להגיע למה שעשאה שלא לתכליתה. אבל כל שעשאה שלא לתכליתה, היא כבר נחשבת אצל"ג, כנ"ל.

ולאחר כותבי זאת, מצאתי דמהרמב"ם (פ"י הל' כא), משמע בפשטות, דהצד נחש לשחק בו, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. ועיין בכפות תמרים (בד"ה והמשל בזה), דכתב דלשיטת רש"י, זה מלאכה הצריכה לגופה, וכתב דהרמב"ם ס"ל כרש"י כנ"ל, וא"כ צ"ע. ולהבנתנו ניחא, דהצד נחש לשחק בו זה לא נחשב דעשה את הצידה לתכליתה, דתכלית מלאכת הצידה זה השימוש בגוף הדבר הניצוד (כהשימוש בדם החילזון), ולשחק בו אינו בכלל זה.

וחברי הרב אליהו רודה שליט"א, אמר לי, דגם ממה דכתב הכסף משנה (פ"א הל' ז), בשם ר' אברהם בן הרמב"ם בשם אביו (הרמב"ם ע"ה), עי"ש, נראה דהרמב"ם סובר ככל רוב הראשונים.

וגבי מה דכתב דגם הר"ן ס"ל כרש"י כהבנתו, ראיתי בחידושי הר"ן (ד"ה פוטר היה ר"ש וכו' שבת צד.) מפורש לא כך, אלא דצריך דוקא שיהנה מגוף המלאכה, בשביל שהיא תחשב צריכה לגופה. (ובפשטות מי שכתב את הר"ן על הרי"ף, כתב גם את חידושי הר"ן. דגבי הר"ן על הרי"ף, ראיתי בהוצאת עוז והדר ובעוד, דכתבו שזה רבנו ניסים ב"ר ראובן ע"ה, וגם בחידושי הר"ן (בהוצאת מוסד הרב קוק), ראיתי דכתבו שזה הוא). וע"כ, דברי הכפות תמרים בענין זה, צריכים עיון הם אצלי]. . ואת מה, דצריך שיעשאה דווקא כמעשה של סילוק בשביל שתחשב אצל"ג, הוא למד מרש"י ד"ה ור"ש פוטר, הנ"ל בריש הדברים, ומרש"י ד"ה אפי' בפתילה נמי ליפטר (שבת לא:), דכתב וז"ל, "דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה דמלאכה היינו כיבוי וכיבוי עצמו אינו צריך לו דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה אם מתחלה הובהבה הואיל וחס עליה כי אית בה טפי הוה ניחא ליה בה". עכ"ל. דהוא למד, דרש"י הנ"ל גבי הוצאת המת וגבי הכיבוי, הסביר דהמלאכה נחשבת אצל"ג בגלל שעשאה כמעשה של סילוק וכן משמע גם מרש"י (דבשבת יב.) דכתב וז"ל, "הא רבי יהודה. דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה שברצונו לא תעשה ואינו צריך לעיקר (תחלתה) [תכליתה] כי הכא שאינו צריך לזיבה זו שעל ידה בא הכיס הזה ואעפ"כ חייב עליה ופלוגתייהו בהמצניע (לקמן דף צג:) גבי המוציא המת במטה חייב ואע"ג דהוצאת המת לא ניחא ליה ביה ור"ש פוטר". עכ"ל. ולהבנה הראשונה, צ"ל דמה דמשמע דהמלאכה נחשבת אצל"ג בגלל שעשאה כמעשה של סילוק, זה כי כל שעשאה כמעשה של סילוק וכו', (כדלקמן בסמוך בפנים). , כי אם לא היה עושה אותה כך, אז אע"פ שלא היה עושה אותה לתכליתה היה חייב. ומרכבת המשנה, למד דרש"י כתב דזה מעשה של סילוק, מכיון דכל שעשאה להמלאכה כמעשה של סילוק, פשוט שהיא תחשב אצל"ג, גם בלי להגיע למה שלא עשאה לתכליתה, דהרי היא אפילו לא בגדר מעשה חיובי. (עיין לעיל בהגהה ג). וכבר חזינן לרש"י (ד"ה ש"מ דבשבת ל.), דכתב דהכיבוי בדחס על הפתילה או על הנר, נחשב אצל"ג, מכיון דלא כיבה לצורך גוף הכיבוי. ובפשטות זה דלא כהבנה השניה, וכנ"ל.

ובעיקר מה דקשה לי על ההבנה השניה, זה דלהבנה זו יוצא, דבעשה את המלאכה לתועלת חיובית שהיא לא גופה (תכליתה) של המלאכה, המלאכה נחשבת צריכה לגופה הגם דבאמת לא עשאה לגופה. וכגון בהצד נחש סתם, דלהבנה השניה זה נחשב מלאכה הצריכה לגופה, ובאמת היא לא נעשתה לגופה, דגופה זה תכליתה. ולעיל הסברנו את סיבת הדברים להבנה זו, אבל מ"מ קושיא זו נשארה קשה.

ולסיכום אומר, דלענ"ד נראה, דרש"י סובר כמו שמרכבת המשנה (פ"א הל' א) למד בדעתו דהוא סובר ככל רוב הראשונים, דס"ל, דכל שעשה את המלאכה לתכליתה (גופה), היא נחשבת צריכה לגופה, וכל שלא עשאה לתכלית הזאת, היא נחשבת אצל"ג, וזאת הגם שלא עשאה כמעשה של סילוק. , וזה לא רק מכח מה דהקשנו בסמוך על ההבנה השניה דלהבנה זו, יוצא שיש מקרים שבהם המלאכה נחשבת צריכה לגופה, הגם דבאמת לא עשאה מתוך הצורך שהוא גופה. , אלא גם ממה דכך נראה מפשטות דבריו דבשבת (ל.) ד"ה ש"מ ר' יהודה היא דכתב שם, שהכיבוי בדחס על הנר וכדו', נחשב מלאכה שאצל"ג, כי לא עשאו לגופו אלא לצורך דבר אחר. , ובשבת (לא:) ד"ה לעולם כר' יהודה ס"ל דכתב דלר' יהודה בעשה את המלאכה לצורך דבר אחר היא נחשבת מחשבת, ומדוייק דלר"ש צריך שיעשאה דווקא לגופה. . וכדנראה מפירושו בסוגיא דחובל ומבעיר עיין לעיל, דכתבנו דהנת"ש הוכיח משם, דרש"י סובר כהבנה הראשונה הנ"ל. וגם גבי ישוב ההבנה השניה מהנ"ל, עיין לעיל. . וממה דכתב בחידושי הרשב"א שם בהבנתו, ובמיוחד גם דכך נראה ממה דהרשב"א כתב לדעתו שלו בחידושיו לשבת (צד.). והכל כנ"ל ועיין עוד בנמוקי יוסף (שבת, הובא בשיטת הקדמונים), דבשבת (צג:) גבי הוצאת המת כתב כרש"י, וא"כ ס"ל כוותיה, (כך שמעתי). ובשבת (כט:), כתב וז"ל, "פטור. מחטאת שהרי מלאכה שאצל"ג היא, דכיבוי זה אינו צריך למכבה, שהרי היה רוצה שלא יהיה שם נר כלל, ושלא יצטרך לכבות. וכו'. ויש הפרש בין דשא"מ למלאכה שאצל"ג. דדבר שא"מ הוא וכו'. אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה ענין אחר הוא. שהוא עושה מלאכה דאיסורא ומתכוין לעשותה. אלא שאין דעתו לאותה מלאכה, ואינו צריך לה אלא משום מה שבא מחמתה אחר עשיתה [והוא] בא מאליו, כגון מכבה משום ההצלה הבאה מאליה". עכ"ל. והנה מהרישא דכתב "דכיבוי זה אינו צריך למכבה שהרי וכו'", משמע קצת כהבנה השניה דכתבנו דהרי אם לא, לא היה צריך לכתוב שלא ברצונו וכו', אלא היה סגי לו, מה דכתב שלא צריך את הכיבוי. אבל מהמשך דבריו, דכתב דהגדרת מלאכה שאצל"ג, זה שאין דעתו לאותה המלאכה, ואינו צריך לה אלא משום מה שבא מחמתה אחר עשייתה וכו', נראה דס"ל כהבנה הראשונה (דבפשטות מה שכתב אחר כך, כגון וכו' זה רק דוגמא, אבל לא בגלל דצריך שיהיה דווקא כמעשה של סילוק כתב זה).

ועיין עוד בדבריו דבשבת (מב.), ד"ה אפילו של עץ נמי, דכתב וז"ל, "דהא לר"ש מלאכה שאינה צריכה היא. דכל כיבוי אינו צריך לגופו חוץ מעושי פחמים או מהבהבי פתילה. וההפרש שיש בין דשא"מ למלאכה שאצל"ג. דשא"מ הוא וכו'. מלאכה שאצל"ג הוא, שעושה מלאכה דאית בה איסור בכונה. כגון מכבה גחלת דהכא, שהכיבוי בשבת אסור, אלא אינו צריך ואין דעתו לאותה מלאכה אלא למה שבא מחמתה, דלא לייתו לאיתזוקי בה. והוה בעי טפי שלא תהיה שם גחלת כלל ושלא יהיה צריך לכבותה". עכ"ל. והנה מפה נראה יותר דסובר כהבנה השניה, דהרי אם לא כך, אז למה הוסיף וכתב "דלא לייתו לאיתזוקי בה. וכו'". אבל לפי מה דכתבנו דגם אם רש"י סובר ככל רוב הראשונים, במלאכה שנעשתה כמעשה של סילוק יש מקום שיכתוב שהיא נעשתה כך, דבזה פשוט שהיא תחשב אצל"ג, אפשר דגם הנמוק"י סובר ככל רוב הראשונים. ובמיוחד דגם מדבריו דבשבת כט: (הנ"ל), משמע כך. ובהצטרף לכל הנ"ל, נראה בפשטות, דרש"י סובר ככל רוב הראשונים. ומה דהוא לא כתב גבי הוצאת המת כמותם, (דהמלאכה נחשבת אצל"ג בגלל שלא עשאה לגופה). זה כי אין דרכו כדרכם, שדרכו להגיד את הנצרך להבנת הסוגיא, ודרכם לבאר הענין יותר.

ועיין עוד להר"ן, דעל הרי"ף (שבת צג:, ד"ה ר"ש פוטר), כתב, דהוצאת המת נחשבת אצל"ג, בגלל דזה מעשה של סילוק. ובחידושיו לשבת (דף צד. ד"ה פוטר היה וכו'), כתב ככל רוב הראשונים. (וכבר כתבתי לעיל, דהר"ן על הרי"ף זה הר"ן בחידושים). ויש מי שרצה ליטעון, דבגלל דהר"ן על הרי"ף לא כתב מפורש את המילים דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה, אז גם משם רואים דהוא סובר ככל רוב הראשונים, ואין ראיה משם. אבל המעיין יראה דגם רש"י כתב את זה (שלא ברצונו וכו'), רק להגדיר סילוק ולא יותר. וא"כ נראה, דרש"י סובר ככל רוב הראשונים, כמשנ"ת. . והנראה לענ"ד כתבתי, וה' יאיר עיננו בתורתו אמן.

תוכן העניינים

מחשבת כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה