סי' ט - בשיטת הרשב"א בשם הירושלמי בענין דשא"מ · ג. בביאור למה לא קשה על שיטת רש"י, מלשון הגמ' והא אביי ורבא דאמרי וכו'
הנה לשיטת התוס' ודעימם, שלמדו שהמתעסק דפה זה דשא"מ, לא קשה מה דהמקשן הקשה, והא אביי ורבא וכו', אבל לרש"י דס"ל דהמתעסק דפה זה מתעסק ממש כנ"ל, צ"ב איך המקשן הקשה דר"ש מודה בפ"ר, והרי פה מדובר בפטור מצד מתעסק ולא מצד דשא"מ. והקושיא דר"ש מודה בפ"ר, שייכת בנסיון להתיר מצד דשא"מ, ולא מצד מתעסק וז"ל החוט שני, (שבת כרך א-ב, בקונטרס מ"מ, דף קעו בשער הציון, אות מא), "ודע דכל מקום דאמרינן בסתמא היכא דהוי פ"ר חייב, היינו כשדנים לפטור מדין אינו מתכוין, ובזה אמרינן דבכה"ג שהוא פ"ר חייב". עכ"ל הצריך לעניננו. .
וחשבנו בע"ה שתי דרכים בישוב זאת, והם:
דרך א - דהמקשן דהקשה לרבא דר"ש מודה בפ"ר, לא ידע את המציאות שפוצע החילזון מתכוין ממש שיחיה, ולכן הקשה דזה דשא"מ בפ"ר דמודי ביה ר"ש. ורבא חדית ליה, שהוא מתכוין ממש שיחיה, ולכן זה לא דשא"מ אלא מתעסק כך למד חברי הרב אליהו רודה שליט"א. . (עיין ברש"י ד"ה טפי נח"ל) ולצד זה נראה ללמוד, דהמקשן דשתק, שתק, כי גם הוא ס"ל שבמתכוין הפוך מהמלאכה זה נחשב מתעסק, שהרי רק לא ידע את המציאות, ולכן לאחר שהודיעו לו את המציאות שתק.
וקצת קשה, דאם התרצן בא לחדש למקשן, שהמציאות בפציעת החילזון, זה, שהפוצעו מתכוין ממש לההפך מהמלאכה, אז זה קצת חסר מן הספר, דהרי לא אמר לו שמתכוין, אלא אמר לו שלא נח"ל. ונראה דצ"ל בדוחק, שהתרצן הבין שהמקשן חשב, שנוח או שלא אכפת לפוצע החילזון שהוא ימות, ולכן חשב שזה דשא"מ. ולכן אמר לו, שלא נח"ל שימות, ויתכוין שהוא יבין מזה שהוא מתכוין ממש לההפך מהמלאכה. .
דרך ב- שאע"פ שהמקשן ידע את המציאות, שפוצע החילזון לא לא מתכוין, אלא מתכוין שיחיה. בכל זאת הקשה דמודה ר"ש בדשא"מ בפ"ר, כי ס"ל דגם בדנתכוין לההפך מהמלאכה, זה נחשב דשא"מ ולא מתעסק והתרצן ענה לו, שבמתכוין לההפך מהמלאכה, זה נחשב מתעסק ולא דשא"מ. (עיין ברש"י ד"ה טפי נח"ל הנ"ל).
ולכאורה לצד זה קשה, שאם המקשן ידע את המציאות ומה שחלק זה בלימוד הדברים, אז למה ענה לו התרצן בזה"ל, "שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי נח"ל כי היכי דליציל ציבעיה", דמשמע מזה דחידש לו את המציאות, והרי את זה הוא (המקשן) כבר ידע, ולא חלקו בזה כלל. ובזה נראה שאפשר ללמוד בשני דרכים, והם, או שהתרצן אמר למקשן את המציאות בשביל שיבין שהוא חולק עליו בלימוד הדבר. (ועל זה קשה, שתפס הטפל ועזב העיקר). או שטעה לחשוב, שהמקשן הקשה מכוין שלא ידע את המציאות, ולכן אמר לו את המציאות, (אבל באמת המקשן ידע את המציאות, ובכל זאת הקשה כנ"ל). וזה נראה עיקר. .