סי' ט - בשיטת הרשב"א בשם הירושלמי בענין דשא"מ · ב. בביאור למה לרש"י לא קשה מה שהוקשה להתוס' מכריתות (דף יט:)
ואל תתמה איך רש"י למד שהמתעסק דפה זה מתעסק ממש, והרי התוס' הנ"ל הקשו שמהגמ' בכריתות (דף יט:) מוכח דהמתעסק בחבורה חייב שים לב, דשם זה גם דברי רבא. . דלרש"י יש דרך אחרת בלימוד הסוגיא דחובל ומבעיר (שבת קו.), עיין בפרוש רש"י דשם, ובדברי רש"י שבסנהדרין (פד:) דכתב בד"ה מקלקל הוא וז"ל, "וכל המקלקלין פטורין בחלול שבת דמלאכת מחשבת כתיב, ואין מחייב אמקלקל אלא רבי שמעון, ומקלקל בחבורה רבי שמעון נמי לא מחייב אלא במתכוון לכך דהוי צריך לחבלה, אבל הנוטל קוץ אין צריך לחבלה וברצונו לא יחבל". עכ"ל. אלמא דס"ל לרש"י שהכוונה לחבלה (הצורך לחבלה), זה נחשב הצורך בגוף מלאכת הקילקול, ובלי צורך זה לא מתחייבים בחובל ומבעיר, שצריכות לגופה צריך כן אמר לי מו"ר ר' יגאל דאלאל שליט"א, בשם לשון הזהב. וז"ל של לה"ז (שבת קו.), "אמנם אחרי העיון נ"ל ברור שרש"י בעצמו מתרצו בלשונו כאן ושם, שהרי כתב כאן, כיון שמקלקל הוא אצל עצים ומה שמתקן אצל אחרים הוי א"צ לגופא, אלא ודאי מקלקל בהבערה חייב וכו'. לאו למימרא לכך חייב אפי' א"צ לגופא, אלא ה"ק אם מקלקל בהבערה פטור, א"כ אין אתה יכול לחייבו אגוף הבערה דהא הוא מקלקל הוא, רק התיקון שאצל אחרים הוי מלאכה שא"צ לגופא אבל אי מקלקל בהבערה חייב והוא צריך להבערה מאיזה שיש לו, הוי צריכה לגופא. הגע בעצמך, אם הי' מתקן בהבערה ומכוין להבעיר כגון בהבערת פחמין הוי צריכה לגופא ודאי, ואם מקלקל כאן חייב הוי כמו מתקן, הוי שפיר צריכא לגופא. וכן בחבורה, מדייק שם רש"י גבי נטילת קוץ, כיון שברצונו לא יחבול, שאינו צריך רק ליטול הקוץ והוי כמו מוציא המת לקוברו, שא"צ לגוף המת וברצונו לא יהי' ועושה רק להציל. אבל היכא שברצונו חובל, א"כ צריך לגוף החבלה, ומקלקל בחבורה חייב בגזירת הכתוב והוי כמו מתקן ומחייב אגוף החבלה, הוי שפיר צריכה לגופא. וזה שמסיים כאן, אלא ודאי משום דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב וכו', לכך הוי מלאכה הצריכה לגופה, הוי שא"צ לכלבו ולאפרו, דזה אין מעלה ומוריד לר"ש, דאין אתה יכול לחייבו משום זה לר"ש, רק משום חבלה והבערה גופא, דניהוי צריכה לגופא. משא"כ לר"י דאית לי' מלאכה שאצל"ג חייב, שפיר י"'ל דמקלקל פטור אף בהו, וחיובו משום צריך לכלבו ולאפרו או לבשל ולמצוה. ודו"ק היטב, כי נ"ל ברור ונכון". עכ"ל.
ועיין ברשב"א וברמב"ן על הסוגיא (דשבת קו.), ותראה דלמדו ברש"י, דלא צריך צריכות לגוף המלאכה בחובל ומבעיר, והקשו עליו ונשארו בקושיה, ולפי דברי לשון הזהב לא יקשה.
וא"ת דלדברנו הנ"ל, ניחא הא דרש"י הסביר בסוגיין דפציעת החילזון נחשבת למתעסק בדבר אחר, דהוא רק הסביר את דברי רבא, אבל על רבא עצמו קשה, למה למד דזה מתעסק. והרי לכאורה היה מספיק שיאמר שלא צריך להקילקול. ובזה נראה לישב, דאע"פ דבאמת בדלא צריך להקילקול סגי לפוטרו, מ"מ רבא קושטא דמילתא קאמר, דדרך פוצעי החילזון לישתדל להשאירו חי כמה שאפשר, בשביל צלילות הצבע. (וכעין מה דכתבו תוס' הרא"ש והריטב"א, כדעת התוס' דכאן בסוגיין, גבי לא מתכוין ולא נח"ל, במקום לא אכפ"ל. עי"ש). . דכעין מה שהתיר רחמנא במילה אסור לנו בחובל, וההתר במילה הוא בשצריך את הצורך בגוף הקילקול. אבל שאר הפטורים מדין מחשבת, חייבים לדעת רש"י במקלקל בחבלה. וזה גם נלמד מדשרי רחמנא מילה, דהרי רחמנא התיר המילה, אע"פ שזה נחשב מהמקלקלים, שבדרך כלל פוטרים מצד החסרון במחשבת וז"ל רש"י (שבת קו.), "מדאיצריך קרא. וביום השמיני, ביום יתירא ואפ' בשבת, ומילה חובל הוא, מכלל דשאר מקלקלין בחבורה חייב". עכ"ל. .
וא"כ כבר לא יקשה לרש"י (מכריתות יט:), דשם איירי בשצריך את הקילקול (כביכול), דהרי צריך שהתינוק יהא מהול, ולכן אם זה לא היה דבר מצוה היה חייב, אע"פ שמל בדרך של מתעסק, שבדרך כלל פטור מצד החיסרון במחשבת. והפוצע חילזון, אין צריך לחבלה, דהרי הדם שהוא צריך, זה דם אחר מהדם שהנשמה תלויה בו, (כמבואר בתוד"ה כי הכי, בסוגיין בשם ר"ת), ולכן פטור.
ואם באנו לסכם ענין זה נאמר, דנחלקו רש"י והתוס' בישוב הסתירה, בין הסוגיא שבכריתות (דף יט:), לסוגיא שבשבת (עה.). דמהסוגיא שבכריתות רואים שהמתעסק בקילקול בחבורה חייב, ומהסוגיא דבשבת רואים שפטור. והתוס' בד"ה מתעסק (בשבת), תירצו שהמתעסק בסוגיא בשבת זה דשא"מ. וזאת כי הבינו דמדשרי רחמנא מילה התחדש שהחובל חייב, בלי לחשוש לפטור מחשבת כלל. עי"ש ועיין גם בתוד"ה טפי בסוגיין, דכתבו שצריכות לגוף המלאכה צריך גם בחובל. והוקשה להם מהא דמשמע בחגיגה (דף י:), דהפטור במלאכה שאצל"ג לר"ש מצד מחשבת הוא, ונשארו בקושיא.
ועיין עוד בתוד"ה הני מילי (יומא לד:), דמכח קושיא זו, הוכיחו שהפטור באצל"ג לא מדין מחשבת הוא, אלא מצד החוסר בדמיון למשכן. . ולרש"י, הסתירה מתורצת ע"פ דבריו הנ"ל בסנהדרין (פד:), דכתב דר"ש לא מחייב מקלקל בחבורה אלא בשנתכוון לקלקל, שבכך נחשב שצריך לגוף הקילקול. ובזה (שצריך לגוף הקילקול) חייב, גם אם זה לא נחשב מחשבת מצד אחר (מתעסק, כלאחר יד). וכל זה, ממילה, דשרי רחמנא אע"פ שלכאורה זה קילקול. והוא הדין למבעיר, שכל שצריך את ההבערה חייב, וכל שלא צריך פטור, כנ"ל. משרפה, דגבי בת כהן.