סי' ט - בשיטת הרשב"א בשם הירושלמי בענין דשא"מ · א. דלרש"י "המתעסק" דפה זה מתעסק ממש ולא דשא"מ
עיין בגמ' (שבת עה.), דכתבה וז"ל, "ת"ר הצד חילזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת, ר' יהודה אומר חייב שתים וכו'.
וליחייב נמי משום נטילת נשמה, אמר ר' יוחנן שפצעו מת, רבא אמר אפילו תימא שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. (פרש"י וז"ל, "כלומר לגבי נטילת נשמה הוי מתעסק בדבר אחר, ולא הויא מלאכת מחשבת שאינו מתכוין שימות"). והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו, מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות. שאני הכא, דכמה דאית ביה נשמה, טפי ניחא ליה, כי היכי דליציל ציבעיה.(ופירש וז"ל, "טפי ניחא ליה. שדם החי טוב מדם המת, וכיון דכל עצמו מתכיון וטורח לשומרו שלא ימות בידו, אפי' מת אין כאן אלא מתעסק. וכי מודה ר' שמעון, במידי דלא איכפת ליה אי מיתרמי, ומיהו איכווני לא מיכוין"). עכ"ל.
והתוס' בד"ה מתעסק דשם, כתבו וז"ל, "האי מתעסק לאו דווקא דהא מתעסק בחבורה חייב לר"ש דאמר בס"פ ספק אכל (כריתות יט:) הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב וטעמא כדיליף בהאורג (לקמן קו.) מדאיצריך למישרי מילה מכלל דמקלקל בחבורה חייב ולא חיישינן למלאכת מחשבת דמקלקל דעלמא לא מפטר אלא משום מלאכת מחשבת כדאמר בספ"ק דחגיגה (דף י:) ומתעסק דהכא היינו דשא"מ כיון דאין מתכוין כלל למלאכה מותר אפי' בחבורה אע"פ דלא בעי מלאכת מחשבת כמו בכל איסורים שבתורה דלא שייך בהן מ"מ ושרו אין מתכוין וכו'". עכ"ל. אלמא דהתוס' מכח קושיתם הנ"ל, דחקו בלשון הגמ', וכתבו דבמה דהיא כתבה מתעסק, היא התכוונה לדבר שא"מ ולא למתעסק.
ועיין במגיני שלמה על הסוגיא (הוזכר בש"ס שוטנשטין כאן), דכתב, דרש"י למד שהמתעסק דפה, זה מתעסק ממש ולא דשא"מ. וראיתו היא מהא דרש"י כתב בד"ה מתעסק הוא, דהפטור בהמתעסק דפה, מצד מ"מ הוא, וההתר בדשא"מ (בפשטות) לא מצד החיסרון במחשבת הוא, כמבואר בהתוס' הנ"ל. ומצאתי, דגם המאירי למד (בפשט אחד שלו), דהמתעסק דכאן, זה מתעסק ממש. וזה בסיבת הא דפה, הוא לא לא מתכוין, אלא הוא מתכוין לההפך מהאיסור, ולכן זה כבר יצא מהגדר של אינו מתכוין ונכנס לגדר של מתעסק. וכך גם מסתבר, שהרי פה (לרש"י ולמאירי), הוא באמת לא לא מתכוין, אלא מתכוין ההפך מהמלאכה והרי כל האיסור או החיוב בדשא"מ, זה בגלל דחשיב כמתכוין, (כמבואר בתוד"ה הני מילי דביומא לד:- לה.), ופה הוא נתכוין להדיא לההפך (לרש"י), ולכן ניחא הא דזה חשיב מתעסק ולא דשא"מ, כנ"ל.
ועיין, דמזה דהש"ס בסוגיין תירץ את קושית המקשן בהקדמת הלשון "שאני הכא", שלא כמו בשאר המקומות (עיין בשבת קג. ובשבת קיז. ובסוכה לג:), מדוייק דהמתעסק דפה זה מתעסק ממש ולא דשא"מ.
ובתחילה חשבתי ללמוד, שעד שלא תהיה כוונת עושה הפעולה גדולה לההפך מהמלאכה, זה לא יחשב מתעסק. וחשבתי ללמוד כך, כי רש"י כתב שכל עצמו של פוצע החילזון מתכוין וטורח לשמור שלא ימות, ולכן אם מת זה נחשב מתעסק. אבל אחרי שראיתי שמדוייק בלשון רש"י ובלשון המאירי הנ"ל בסמוך, (ברש"י ממה דכתב בסוף ד"ה טפי, "וכי מודה ר"ש במידי דלא אכפ"ל אי מיתרמי ומיהו איכווני לא מיכוון ". ובהמאירי במיוחד ממה דכתב "ולא אמרו מודה ר"ש בפ"ר אלא במקום שאע"פ שאינו מתכוין למלאכה הנמשכת ממעשיו מ"מ אינו מתכוין להופכה אבל זה שהוא מתכוין , אין בה דין פ"ר".) שבכל כוונה לההפך סגי להחשיבו מתעסק, נראה שיותר נכון ללמוד דמה דרש"י והמאירי כתבו שכל עצמו וכו', זה בגלל שידעו שכך היא המציאות בפציעת החילזון, אבל באמת בכוונה רגילה לההפך מהמלאכה סגי להחשיבו למתעסק. כנ"ל.
והתוס' דפליגי ארש"י, בפשטות ס"ל, דפוצע החילזון לא מתכוין שיחיה אלא רק נח"ל שיחיה, דלשיטתם המתעסק דכאן פירושו דשא"מ. וכן גם מדוייק מלשון תוס' הרא"ש בסוגיין, דכתב בד"ה מתעסק, וז"ל, "דמתעסק דהכא היינו דשא"מ, אבל מתעסק דהתם מתכוין הוא , אלא שמתעסק בהתר ועלה בידו דבר איסור". ע"כ, עי"ש. . וז"ל של המאירי בסוגיין בד"ה הצד חילזון וכו', "וכן אינו חייב על נטילת נשמה שממיתו בפציעתו, שמתעסק הוא אצל נטילת נשמה, ואין זו מלאכת מחשבת שאינו מתכוין שימות. ואע"פ שפסיק רישיה הוא, מ"מ אין נוח לו במלאכה זו הנמשכת מפציעתו, ר"ל אדרבא נוח היה לו שיחיה וכל עצמו רוצה בקיומו כדי שתהא מראית הדם צלולה יותר, ונמצא שהוא מתכוין בהוצאת דמו שלא ימות אלו היה אפשר, ולא אמרו מודה ר"ש בפ"ר אלא במקום שאע"פ שאינו מתכוין למלאכה הנמשכת ממעשיו מ"מ אינו מתכוין להופכה, אבל זה שהוא מתכוין אין כאן דין פ"ר". עכ"ל הצריך לעניננו. וכ"כ רש"י וז"ל, "וכיון דכל עצמו מתכוין וטורח לשומרו שלא ימות בידו, אפי' מת אין כאן אלא מתעסק". ע"כ. ועיין עוד לעיל, שהבאנו דרש"י כתב בד"ה מתעסק הוא, "הוי מתעסק בדבר אחר ולא הויא מלאכת מחשבת שאינו מתכוין שימות" אפשר דרש"י כתב מתעסק בדבר אחר, כי ס"ל שיש שני דמים לחילזון, (כמו שכתבו תוד"ה כי היכי, בסוגיין). ומה דכתב שאינו מתכוין שימות, זה כי לא נתכוין שיצא הדם שבו תלויים חייו של החילזון, אלא לדם הצבע. . עכ"ל. וא"כ נראה דרש"י סובר כמאירי הנ"ל, דהמתעסק דפה, מתעסק ממש הוא ולא דשא"מ וכן כתב, המגיני שלמה בדעתו. וראיתי בחידושי הרמב"ן כאן, בד"ה תנו רבנן הצד וכו', דכתב וז"ל, "והא דאמרי' שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצלח ציבעיה, ופירש רש"י ז"ל שהוא טורח לשמרו שלא ימות. פי' לפירושו, והוא פוצעו בדרך שאפשר שלא ימות. ואם מת לא נעשה מחשבתו, והיינו דקרינן לי' מתעסק". ע"כ. ועיין בהריטב"א דכאן בד"ה והא אביי ורבא וכו' שאני הכא וכו', דלמד בהרמב"ן, דלרש"י המתעסק דפה זה דשא"מ בלא פ"ר, (הוזכר בהמגיה על הרמב"ן בהוצאת הרשלר). ועי"ש בהגהה, דהקשה, דאם איירי בדלא פ"ר, אז יקשה מה דרש"י כתב (בד"ה מתעסק הוא וכו'), דר"ש מודה במידי דלא אכפת ליה, שהרי בדלא פ"ר, ר"ש לא מודה.
ולקמן יתבאר בע"ה, דהרמב"ן הוכרח לדחוק ולהסביר פה בדעת רש"י, דהמתעסק, זה דשא"מ ולא מתעסק ממש. דהוא למד בשיטת רש"י בסוגיא דחובל ומבעיר (שבת קו.), שלא צריך צורך לגוף הקילקול בחבורה ובהבערה. [עיין בחידושי הרמב"ן שם, בד"ה כל המקלקלין פטורין וכו', שהקשה על רש"י בזה"ל, "עוד דלר"ש אפילו בחובל ומבעיר בעי' שתהא המלאכה צריכה לגופה כדאמרינן בפרק כלל גדול, (עיין פה בהגהה, בהוצאת הרשלר, שציין לדף עג: וכתב לעיין בדף עה. ובתוס' ד"ה טפי בסוגיין), ובשלהי כל כתבי גבי חמישה נהרגין בשבת וכו'. ובפרק אלו הן הנחנקין אמרי', והא דתנן מחט של יד ליטל בה את הקוץ, ליחוש דילמא חביל בי', ומתרץ התם וכו'. אי לר"ש מלאכה שא"צ לגופה היא ופטור עלי', אלמא לר"ש מלאכה שא"צ לגופה בחבורה פטור". עכ"ל קושיא זו. ועי"ש שלא ישב את רש"י. מקושיא זו]. ולכן הוא לא יכול לישב את סתירת הסוגיות מכריתות (יט:) לסוגיין, (הסתירה המוזכרת בלשון התוס' הנ"ל), כמו שניישב לקמן בע"ה. אבל לדברי לשון הזהב (שנביא לקמן בע"ה), דלמד דלדעת רש"י, גם בחובל ומבעיר צריך את צורך גוף הקילקול. אפשר ללמוד כפשטות דברי רש"י, דהמתעסק דפה זה מתעסק ממש, ולא יקשה מה שהקשה הרמב"ן על רש"י כנ"ל, ולא מהגמ' בכריתות. ולקמן יבואר בע"ה. .