סי' ז - בענין ספק הקרוב לודאי אם נידון כפ"ר או לא · דחית הראיה מנר שאחורי הדלת
הנה מהא דהרמב"ם פסק דאסור לפתוח הדלת כנ"ל אין כל כך ראיה לאסור בספק הקרוב לודאי. דאפשר שלא אסר אלא בגלל שזה, דומה "נראה" כפ"ר לכיבוי, אבל לא בגלל שזה ספק הקרוב לודאי זאת אומרת דס"ל, דזה לא פ"ר וגם לא קרוב לזה, והא דאסר זה בגלל דזה דומה לפ"ר, ויש בזה מקום לפירצה וזילזול בשבת. . ושמעתי, דנראה דזה גם הפשט בדברי ר"א בנו. ואפשר עוד ללמוד דס"ל להרמב"ם כמאירי, דנראה מדבריו (של המאירי) דסובר דפה זה ספק הקרוב לודאי, ואין זה איסור גמור, אלא מקום לפריצה ועזות מצח. ובפשטות, א"א ללמוד מפה לאסור במקומות אחרים כ"כ היבי"א הנ"ל, והאשמרה שבת (פרק יח סעיף ה).
וז"ל המאירי (שבת קכ:), "ולי נראה שמן הדין מותר לפתוח, וכל שמצאנוה בלשון קללה ר"ל לייט עלה פלוני, אינה במקום איסור פשוט, שכל שיש בו איסור פשוט, אין בו מקום לקללת חכם וקם ליה בדרבה מיניה. אלא אין קללה, אלא במקום שאין איסורו מבורר וההיתר בו מצוי, ומקללין אותו מצד פרצה ועוז מצח. ושאלו לו מהיכן הוא מקלל אחר שלר' שמעון מותר לגמרי. ותירץ שאף לדעת ר' שמעון ראוי לקללו. שמאחר שהוא אוסר בכל שאינו מתכוין כל שהוא פ"ר, אף כל שהוא בקרוב לפ"ר ושהדבר מצוי, נקרא העושה פורץ גדר וראוי לקללה, ולא אמר בהא אפי' ר' שמעון מודה, אלא שהוא ראוי לקללה". ע"כ. (ועי"ש בהמשך דבריו ותראה דס"ל דגם פתיחת הדלת כנגד המדורה, דאיירינן בה שם בגמ', אינה אסורה באיסור גמור לדעתו. ופשוט).
ועיין עוד לקמן, שהבאנו עוד לשונות של המאירי (שהובאו ביבי"א), דמשמע מהם, דס"ל דמותר בספק הקרוב לודאי. .
וממה דהרי"ף פסק לאסור, גם נראה שאין ראיה לאסור בספק הקרוב לודאי. וזה, בין על הצד שהוא מחייב במלאכה שאצל"ג, ובין על הצד דפוטר בזה דנחלקו בדעתו בזה. . שהרי על הצד שמחייב באצל"ג, אפשר ללמוד דסובר דזה פ"ר לכ"ע (לתנא ולרב). ורב דאוסר ס"ל כהתוס' ודעימם שכל שהאיסור נעשה בפ"ר זה נחשב מלאכה, (ובאם לא צריך צורך לגוף המלאכה חייב) ובפשטות איירי בדלא נח"ל, כך שמעתי. ואחר כך מצאתי שכן משמע גם מקושית הרשב"א על הערוך בנידון דידן, עיין בחידושיו (לשבת קכ: ד"ה אמ' ליה בהא אפילו ר"ש מודה). . והתנא דהתיר ס"ל כהערוך, דדשא"מ מותר כל שלא נח"ל וא"ת דהרי"ף כתב אסור ומשמע מדרבנן. ולא כתב חייב (דמשמע מהתורה). וי"ל (דאולי אפשר ללמוד בדעתו), דכתב אסור אבל אם עבר ועשה חייב.
ובגלל הערה זו לא הסברתי בדעת הרמב"ם הנ"ל, דס"ל בפרוש הגמ' דהתנא ורב נחלקו במחלוקת תוס' ודעימם עם הערוך, כמבואר. דהרי הרמב"ם מחייב באצל"ג, ולכן להתוס' ודעימם צריך להיות חייב ולא אסור. וברמב"ם, אי אפשר ללמוד דכתב אסור, וס"ל דבאמת חייב. שהרי הוא כתב (בפ' א הל' ג), דמתי שהוא כותב אסור, כונתו להצריך בזה מכת מרדות, והסביר שם המ"מ שזה על איסור דרבנן, עי"ש. . ולא תהיה ראיה לאסור בספק הקרוב לודאי, דהרי איירי בודאי גמור שיעשה האיסור ובזה אסר. ועוד אפשר ללמוד גם, דס"ל לדייק בלשון לייט עלה כהמאירי דלעיל, וא"כ א"א ללמוד מפה לאסור בשאר המקומות כנ"ל, או כדכתבנו בשם ר"א בן הרמב"ם ע"ה בסמוך.
ועל הצד שאינו מחייב באצל"ג, אפשר ללמוד בדעתו כמו דביארנו לצד דמחייב ולצד זה, אפשר דיותר קל ללמוד דגם התנא וגם רב ס"ל דאיירי בפ"ר, ונחלקו במחלוקת התוס' ודעימם עם הערוך, כנ"ל. כי לצד זה לא צריך ללמוד, דהאסור דכתב הרי"ף פרושו אסור ואם עשה חייב. . ובנוסף לזה אפשר ללמוד גם, דס"ל כהריטב"א (שבת קכ: ד"ה מודה ר"ש בפ"ר ול"י), בתרוצו השני. דסבר דגם התנא וגם רב, סוברים דאיירי פה בפ"ר שיכבה, ורק שנחלקו בדשא"מ בדרבנן (במלאכה שאצל"ג). ופשוט דגם לדרך זו לא תהיה ראיה לאסור בספק הקרוב לודאי.
ולגבי מה דכתבנו לעיל בהגהה מהאשמרה שבת, (דממה שכתב הרא"ש "שמא", כפירוש למה שכתב, דאסור לפתוח דאביי ורבא אמרו שניהם דמודה ר"ש בפ"ר ול"י, נראה דס"ל דאיירי פה בספק הק"ל ואסור). ראיתי להב"ח (סימן רע"ז) דכתב בזו (לגבי הטור דשם), וז"ל, "ואיכא למידק, כיון דטעמיה דרב דאסור לפתוח הוא משום דפ"ר הוא דודאי מכבהו, א"כ אמאי כתב רבנו בפרש"י ובפר"ח שמא יכבנו הרוח, שמא תהא הדלת נוקשת עליו ותכבנו. ויש ליישב דרבנו מפרש בפי' רש"י, דלא הוי פסיק רישיה אלא ברוח שאינה מציה, אלא דגזרינן במצויה אטו שאינה מצויה. וכדאמרינן בי מדורה בסמוך. ולכן אמר שמא יכבנו הרוח, כלומר, שמא יהא רוח שאינה מציה דודאי יכבנו. וכן בפר"ח ס"ל לרבנו דליכא פ"ר אלא בפותח כדרכו בחוזק, אבל שלא בחוזק ליכא פ"ר, אלא דחיישינן שמא יפתח בחוזק דודאי יכבנו, ומיהו אם הוא נזהר שלא יפתחנו אלא בנחת בנחת התם לא חיישינן שמא יפתחנו בחוזק דהא נזהר טובא, שאף לא יפתחנו שלא בחוזק אלא לאט בנחת, בנחת, ושרי כדפרישית". עכ"ל. וא"כ כבר אין ראיה מלשון הרא"ש לאסור בספק הקרוב לודאי, דהרי אפשר דכתב "שמא", בסיבת הא דס"ל דאסור גבי נר כדאסור בכנגד המדורה. ושם אסור ברוח מצויה, גזירה אטו רוח שאינה מצויה, כדמבואר בגמ'.
ובדרך זו מיושב, גם מה דהקשה המ"ב בביאור הלכה על מר"ן (בריש סימן רעז), דכתב "שמא" גבי נידון דידן כנ"ל, בלי להגיע לספק הקרוב לודאי (כמו שתירץ בביאור הלכה שם). דהמעיין בב"י יראה דס"ל למר"ן דאסור לפתוח דלת כנגד נר כל שיש סיכוי שיתכבה, אפילו רק ע"י רוח שאינה מצויה. בגלל הא דלייט אביי את מי שפותח דלת כנגד המדורה, וכמבואר בב"ח הנ"ל, וא"כ אזלא גם הראיה מלשון מר"ן הנ"ל.
ובדברי הגמ', (גבי נר) אפשר ללמוד דהרא"ש ומר"ן למדו בכמה מהדרכים שכתבנו לעיל, והם, או דס"ל כהריטב"א בתרוצו השני, או דנחלקו במחלוקת התוס' ודעימם עם הערוך, כמבואר לעיל. וגם אם לא נרצה להעמיד כך, מ"מ אפשר דמר"ן ס"ל דהאיסור פה לא איסור גמור הוא, כהמאירי, או כר"א בן הרמב"ם ע"ה, כמו שכתבנו לעיל בסמוך. וא"כ מלשון מר"ן דפה, אין ראיה לאסור בספק הק"ל.