סי' ז - בענין ספק הקרוב לודאי אם נידון כפ"ר או לא · א. ראיה לאסור מנר שאחורי הדלת
הנה מהגמ' (שבת קכ:) נראה דספק הקרוב לודאי כוודאי הוא, דז"ל הגמ' שם, "נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב וכו' אמר ליה בהא אפילו ר' שמעון מודה דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפ"ר ול"י". עכ"ל הגמ' הצריך לעניננו. וצ"ב אם פתיחת הדלת כדרכו זה פ"ר לכיבוי, אז למה התנא התיר, והרי מודה ר"ש בפ"ר. ואם זה לא פ"ר, אז למה רב אסר. אלא ע"כ דצ"ל, (בשביל לא להגיע למחלוקת במציאות), דזה ספק הקרוב לודאי שיכבה, ורב ס"ל דזה נכלל בכלל פ"ר ולכן אסר, והתנא פליג עליו בזה ולכן התיר כ"כ המהרש"א. הובא ביבי"א על הגמ' הנ"ל. ואחר כך מצאתי, שגם הריטב"א כתב כך בתרוצו הראשון. עי"ש בד"ה מודה ר"ש וכו'. וראיתי עוד להיבי"א שכתב שכן העמיד גם הה"ר אברהם בן הרמב"ם ע"ה בשו"ת ברכת אברהם (סי' יט עמוד לג), וז"ל, "ולענין נר שאחורי הדלת יראה, שאפי' רב דלייט, ואוקימנא דה"ט משום דמודה ר"ש בפ"ר ול"י, לא מפני שבודאי תכבה הנר, אלא מקרב כיבויה וברוב תכבה ודמי לפ"ר. ומפני זה הוציאו בלשון לייט עלה, תדע בכמה פעמים יפתח אדם הדלת וינעול ותנשב הרוח בנר ולא תכבה, ולעולם א"א שיחתוך ראש החי ולא ימות. ומפני זה לא פסק (הרמב"ם) אלא אסור בלבד". עכ"ל. ובענין הא דכתב דמפני זה לא פסק הרמב"ם ע"ה אלא אסור בלבד, הסביר היבי"א הנ"ל, שמוכרחים ללמוד כך, שהרי הרמב"ם מחייב במלאכה שאצל"ג.
והנה זה מוכרח, גם על הצד שנלמד שהרמב"ם סבר כהתוס' ודעימם, וגם על הצד שסובר כהערוך. (בענין מחלוקתם עיין בתוס' ד"ה לא צריכא דבשבת קג.). שהרי בכל מקרה לא משכחת איסור דרבנן לרמב"ם (שמחייב באצל"ג), אא"כ נלמד שזה מחמת ספק הקרוב לודאי. דאם נלמד דס"ל להרמב"ם כהתוס' ודעימם, אז אפילו אם הפ"ר הוא דלא נח"ל, חייב. דהרי להתוס' ודעימם, כל שהאיסור נעשה בפ"ר זה כבר נחשב מלאכה, ולהרמב"ם שלא צריך צורך לגוף המלאכה, התחייב. ואם נלמד שהאיסור נעשה שלא בפ"ר, אז לכ"ע מותר בזה, (שהרי לא נתכוין). ואם נלמד דהרמב"ם ס"ל כהערוך, ושהאיסור נעשה בפ"ר, אז אם נח"ל (ואפילו בדנח"ל בגוף אחר), כבר חייב, דהרי הרמב"ם לא מצריך צורך לגוף המלאכה. ואם לא נח"ל כלל, אז מותר לגמרי. ולכן על כורחנו לומר כנ"ל, דהאיסור מדרבנן דפה, מצד ספק הקרוב לודאי הוא. (ובענין זה, דשפשוט דפה להרמב"ם האיסור מדרבנן הוא, עיין ברמב"ם (הל' שבת פ"א הל' ג ובמ"מ שם). ולשון הרמב"ם לגבי נר, נמצא פה בסמוך. .
והנה הפוסקים, ובניהם, הרמב"ם וז"ל (בפ' ה הל' יז), "נר שאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת ולנעול כדרכו. מפני שהוא מכבהו, אלא יזהר בשעה שפותח ובשעה שנועל". עכ"ל. , הרי"ף, והרא"ש עיין ברא"ש (פרק ששה עשר ס' ט) שכתב וז"ל, "נר שאחורי הדלת אסור לפתוח ולנעול כדרכו, דאביי ורבא, דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות. רש"י פירש, שנר מונח אחורי הדלת, וחיישינן שמא יכבנו הרוח. ור"ח ז"ל פ', שהנר קבוע בכותל שאחורי הדלת, וכשפותח הדלת נוקש בכותל ואיכא למיחש שמא יכבה הנר. ור"י פירש, שהנר תקוע באחורי הדלת, ובפתיחת הדלת ובנעילתו מרחק את השמן מן הפתילה או מקרבו אל הפתילה". עכ"ל הצריך לענינו.
וראיתי להאשמרה שבת (פרק יח ס' ה), שכתב דמזה שהרא"ש הביא את מה שהגמ' כתבה שזה פ"ר, והביא על זה את דברי רש"י שכתב "שמא", אלמא דאיירי בספק הקרוב לודאי שיכבה, וא"כ נראה דאסור.
ועי"ש (באשמרה שבת), דלפני דכתב דמלשון הרא"ש מדוייק כנ"ל, כתב דמלשון הרי"ף משמע דזה פ"ר ודאי. וז"ל הרי"ף (מה.), "נר שאחורי הדלת אסור לפתוח ולנעול כדרכה, דאביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות". ע"כ. ומסתימות לשונו משמע, שמדובר באופן שהוא פ"ר באופן מוחלט". עכ"ל הצריך לנו עכשיו. ולענ"ד נראה שא"א לדייק מסתימת לשון הרי"ף, דהרי דרכו להעתיק את לשונות הש"ס, ומה שנסביר בגמ' נסביר גם בו. ולעולם אפשר דס"ל דאיירי בספק הקרוב לודאי, ואעפ"כ נקט את לשון הש"ס דכתב פ"ר. . פסקו לאסור בזה, וכן פסק גם מר"ן (בריש סימן רעז) וז"ל שם, "נר שמונח אחורי הלדת, אסור לפתוח את הדלת שמא יכבנו הרוח". עכ"ל. וכתב על זה בביאור הלכה בד"ה שמא יכבנו, וז"ל, "לכאורה קשה, דהא אמרינן בגמ' דהוא פ"ר, ולכך אסור בזה סוף שאינו מכון לכבות? אולם לפי מה שפירש שם המהרש"א דלא הוי פ"ר ממש רק קרוב לפ"ר, ניחא הלשון". עכ"ל. , וא"כ, לכאורה מוכח מכאן, דאסור בספק הקרוב לודאי מקור הדברים, הוא מהיבי"א חלק ד סימן ל"ז. .