סי' ז - בענין ספק הקרוב לודאי אם נידון כפ"ר או לא · בדברי הראשונים המתירים בנ"ד
הנה ראיתי להריטב"א (כתובות ה:) מקורות הדברים שפה הם, מהיבי"א הנ"ל, ומהאשמרה שבת (פרק יח סע' ה). , ד"ה הלכה כר' יהודה או הלכה כר"ש דאמר דשא"מ מותר, דכתב וז"ל, "הקשה רש"י ז"ל, וא"ת והא פ"ר ולא ימות הוא פ' למה הגמ' כתבה בלישנא דמפקד פקיד, (ועל הצד שלדם הוא צריך), דמותר לבעול את הבתולה בשבת אליבא דר"ש, והרי מודה ר"ש בפ"ר, ופה זה פ"ר שיפתח הפתח. ואליבא דלישנא דחבורי מחבר (קושית הגמ' שם בדף ו:), דזה פ"ר שיצא דם. עי"ש בסוגיה, וברשב"א בד"ה אמר רבא וכו' דשם. , והוא פריק הא כתבינן לה לקמן בדף ו:, איפה שנמצאים שאר הראשונים שנביא לקמן. ומשני יש בקיאין בהטיה ואין הדם יוצא ואין פתח נפתח. ואין פי' הלשון [הזה] דבעיינן מיירי בבקיאין בהטייה, [דא"כ] אין כאן דשא"מ, וליכא למימר פתחא ממילא קא הוי. אלא [ה"ק] דכיון דיש בקאין בהטייה ואין בו דם ואין בו פתח, ואפשר שיזדמן כן, אין זה פ"ר ולא ימות, דכל שאפשר שלא יעשה איסור אפי' בצד רחוק, לא חשיב פ"ר ול"י, ולשון פ"ר ולא ימות מוכיח כן". עכ"ל. אלמא, דהריטב"א ס"ל שעד האיסור לא יעשה במאת האחוזים מותר. ועיין, ברמב"ן, ברשב"א, בהמאירי, ובתוס' הרא"ש, (כולם שם בכתובות דף ו:), דבפשטות ס"ל כהריטב"א. וז"ל הרשב"א (דשם) בד"ה א"כ טורד למה וכו', "ועוד דאסיקנא, מותר לבעול לכתחילה בשבת וכו', ומשמע דלכל התירו, ולא במתכוין להטות אלא בועל כדרכו ואינו חושש, וכו'. והדין נותן דכל שאפשר מזה שכתב "דכל שאפשר", משמע באפילו בצד רחוק, כל שאפשר שלא יהיה האיסור, מותר.
וממה דכתב הרשב"א בשבת (דף קכד:) ד"ה בהא לימא ר"א אף של תמרה (וז"ל, "ומכבדין את הבית דלא פ"ר ולא ימות הוא דזמנין דלא משוי גומות". עכ"ל). גם נראה בפשטות דמתיר בספק הק"ל. ועיין לקמן. שמזדמנת לו הטייה ואינו מתכוין לפתח אלא להנאת עצמו מותר דלאו פ"ר הוא. כאותה שאמר ר"ש גורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ". עכ"ל הצריך לעניננו. ועיין בהגהה וקרובים לזה דברי הרמב"ן דשם, בד"ה א"כ טורד למה. עי"ש. וז"ל הריטב"א דשם (בד"ה א"כ טורד וכו'), וכוונת רבא לומר לא כהללו בבליים [שאין] בקיאין בענין הטייה וסבורין שאין הטייה מזדמנת לשום אדם, אלא כהללו שבקיאין בענין הטייה וסבורין שפעמים שמזדמנת לכל אדם ולא הוי פ"ר. עכ"ל הצריך לעניננו. ועיין עוד בהריטב"א (יומא לד:), ד"ה אביי אמר, דכתב וז"ל, "וי"ל דהא לא חשיב פ"ר ול"י, כי אע"פ שהעששיות הגיעו לצירוף, אפשר שלא יצרפו במים אלו, מפני שלא ישהו שם אלא מעט. ועוד, שאין כל המתנות מצרפו' בכניסה למים, וכל שאפשר בשום צד בלא מלאכה, לא חשי' פ"ר, כדברירנא בכמה דוכתי". עכ"ל. (הוזכר בנת"ש).
וז"ל המאירי הנ"ל בכתובות, בד"ה לענין ביאור סוגיה וכו', "שמאחר שאפשר בהטיה אין כאן פ"ר, שהרי אפשר שיזדמן כן וכו'. ותירץ רוב בקיאין הם ואם כן אין כאן פ"ר, אף למי שאינו בקי. ולא אמרה אלא לרוחא דמילתא שאף אם לא היו רובן בקיאין מכל מקום הואיל ואפשר שיזדמן כך אין כאן פ"ר כמו שביארנו". עכ"ל הצריך לעניננו. ותוס' הרא"ש (שם) כתב וז"ל, "והשתא חוזר ומקשה וכו' דאותם שאין בקיאין למה יהו מותרין, ומשני רוב בקיאין הם, וכיון דרובא בקיאין וגם הוא אינו מתכוין לבעול בעילה גמורה וכסבור לבעול בהטיה, לא הוי פ"ר כיון דרובם הם בקיאין". עכ"ל הצריך וכו'. .
א"כ חזינן, דלא רק הריטב"א ס"ל להתיר בספק הק"ל, אלא גם שאר הראשונים הנ"ל, ס"ל בפשטות כתבתי "בפשטות", כי אולי אפשר לידחוק ולומר, דרק הריטב"א דכתב מפורש דמותר בנ"ד,ס"ל דמותר בזה. אבל שאר הראשונים הנ"ל, (ובמיוחד תוס' הרא"ש, דמלשונו קצת יותר קשה ללמוד דמתיר), אין ראיה גמורה דס"ל להתיר, אלא אם נלמד כצד הראשון שהבאנו בריש דברנו, דהאוסרים בספק הק"ל, ס"ל דאסור בזה כבר מרוב של 51%, אבל להסוברים שלא אסור בזה אלא כשהסיכויים שיעשה האיסור גבוהים מאוד הם, אולי אפשר ללמוד, דלא ס"ל להתיר בכל ספק הק"ל, אלא פה (ובכיוצא בזה) התירו, כי זה לא נכלל בכלל ספק הק"ל כלל. דהרי אפשר שהנידון בספק הק"ל זה מרוב של 95%, והסיכויים שיפתח הפתח ויצא דם זה 90%, ולכן התירו, אבל לעולם מ 95% שיעשאה האיסור לא ס"ל להתיר. אבל פשוט, שהמעיין ישר יחזה דבאמת הראשונים הנ"ל ס"ל בדיוק כהריטב"א. וכמו שמדוייק מלשון הרמב"ן הנ"ל בכתובות, דכתב, "הואיל ואפשר בהטייה לכ"ע שרי", דמשמע מזה דכל שאפשר שרי. וכדכתב הרשב"א הנ"ל בהדיא, דכל דאפשר שרי. ובאמת שאין סיבה לומר דפליגי על הריטב"א, ולאפושי פלוגתא לא מפשינן, ורק שהריטב"א ביאר כוונתו יותר. (נכתב בעזרת חכ"א).
ולגבי שיטת המאירי בזה, עיין עוד בלשון המאירי (שבת פא:), דכתב וז"ל, "חרס כל שהוא חושש לסכנת חבורה או לכשפין וכו'. אסור (לקנח בו) אף בחול, ששמירת עצמו מן הסכנות בכלל המצות הוא אבל במקום או באדם שאין לחוש לכך מותר אף בשבת ואע"פ שהוא קרוב להשיר שער דשא"מ מותר. שהרי אף בנזיר אמרו שהוא חופף ומפספס ביד אלא שאינו סורק במסרק כמו שיתבאר במקומו. ועיין עוד בלשון המאירי (שבת קי:), דכתב שם לגבי שתיית כוס עקרין "או שמא אין כאן פ"ר, שקצת בני אדם שותים ואין נעקרין". עי"ש. ועיין עוד ביבי"א הנ"ל, דמשם בארה. וא"כ חזינן דבפשטות ס"ל להמאירי להתיר בספק הק"ל, וכנ"ל. להתיר.
סיכום הדברים ומסקנתם:
כתבנו, דאפשר לדחות את כל הראיות מהש"ס, (בין להתיר ובין לאסור), בספק הק"ל. וראינו שמהראשונים, מי שאוסר בזה בודאי, זה היראים. וכן סוברים בפשטות, גם התוס' (בד"ה המכבד והמרבץ, פסחים סה) כך הוכיח האגלי טל הנ"ל בדעתם. וכבר כתבנו לעיל, שזה דלא כדעולה מהתוס' ד"ה והלכה כר"ש (דבפסחים קא.). . ונראה דגם הרמ"ך, ור"א בן הרמב"ם ע"ה (בדעת אביו הרמב"ם ע"ה), ס"ל לאסור בזה, כמושנ"ת כתבתי "נראה", דהרי הם אסרו בגלל "דדמי לפ"ר", ואפשר שלא כל ספק הק"ל, זה דומה לפ"ר לדעתם ויתירו במקומות אחרים. ועיין לעיל דכתבנו דבפשטות, גם היראים ס"ל לאסור בספק הק"ל, רק מדרבנן.
ועיין עוד דהבאנו, דאפשר, דגם ת"ה, ס"ל לאסור בנ"ד. .
והמתיר בודאי בנ"ד זה הריטב"א (כתובות ה:). ובפשטות, גם הרמב"ן הרשב"א תוס' הרא"ש והמאירי, (כולם על כתובות ו:), ס"ל להתיר בזה. וכן סוברים גם התוס', בד"ה והלכה כר"ש (פסחים קא.) מקור הדברים הוא מהיבי"א (חלק ד סימן לז). ועיין לעיל, שאין מתוס' ראיה גמורה דס"ל להתיר, אלא בדבר האסור מדרבנן בלבד. דהרי איסור עשית החריץ הנעשה ע"י הגרירה, מדרבנן הוא, דנעשה בכלאחר יד, (כמבואר בשבת מו:). .
ולמסקנה, לענ"ד נראה, דמאחר ורוב הראשונים ס"ל, להתיר בזה. וגם בפשטות מותר, כדכתב הריטב"א (כתובות ה:) הנ"ל, שהלשון "פ"ר ול"י", מוכיח שאין אסור אלא באם האיסור יעשה בודאות גמורה, (וכעין זה טען גם הרמ"ע מפאנו עיין בשו"ת הרמ"ע מפאנו סימן לג. (הובא ביבי"א). , שלא מצאנו לר"ש דאסר אלא בפ"ר ודאי, אבל בדלא ודאי לא מצאנו שאסר). מסתבר, שעד שהאיסור לא יעשה במאת האחוזים, מותר ובמיוחד גם שהאוסרים בזה, לא אסרו (בפשטות כנ"ל), אלא מדרבנן. . ואני לא באתי לפסוק הלכות, רק מה שעלה לי בעזרת יוצרי, כתבתי וראיתי להחוט שני (שבת כרך א-ב דף קפד), דכתב דאסור בנ"ד. וכן כתב גם הנת"ש (סימן יא, עי"ש בסעיפים קט' א,ג,ד,ה). וכן ס"ל גם להתוספת שבת, עי"ש בסימן שכ ס"ק לב, ובסימן רעז ס"ק א. ועיין עוד בביאורים דשם (מנכדו), דכתב (בסימן שב אות ג ובסימן שכ אות ה), דס"ל להתו"ש לאסור בזה אפילו במילתא דרבנן.
וכל זה דלא כמבואר ביבי"א (חלק ד' סימן לז), ובהליכות עולם (חלק ד עמוד טו בהגהה), להתיר בזה. עי"ש. .