סי' ז - בענין ספק הקרוב לודאי אם נידון כפ"ר או לא · ב. ראיה מהא דהותר לרבץ
ראיתי להאגלי טל מלאכת חורש ס"ק כ אות יב. ולהיבי"א הנ"ל. , דכתבו דגם מהא דאיתא בשבת (צה.), יש ראיה דספק הקרוב לודאי, לא בכלל ודאי הוא. דז"ל הגמ' שם, "תנו רבנן החולב והמחבץ וכו' המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביו"ט לוקה ארבעים דברי ר' אליעזר וחכ"א אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות". עכל"ה. והתוס' שם כתבו, בד"ה המכבד והמרבץ, ז"ל, "תימה דע"כ מיירי דלא הוי פ"ר שישוה הגומות דאי פ"ר היכי שרי לקמן ר"ש לכתחילה הא מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות וכיון דלא הוי פ"ר אמאי מחייב ר"א חטאת האמר בפ' אמר להם הממונה (יומא ד' לד:) גבי צירוץ עששיות דדבר דאין מתכוין מותר לר' יהודה מן התורה דלא הוי מלאכת מחשבת וי"ל דבהא פליגי דר"א סבר דהוי פ"ר ורבנן סברי דלא הוי וכו' ". עכ"ל. וכתב על זה היבי"א הנ"ל וז"ל, "ולכאורה קשה, שאיך נחלקו במציאות אי הוי פ"ר או לא, והרי אפשר לעמוד על הדבר. וכן הקשה הרמב"ן במלחמות ה' (פ' כל הכלים קכד.) על שיטה זו. (והתוס' פסחים סה. כתבו על תרוץ זה שהוא דחוק). ולפי האמור י"ל דהכא מיירי שע"פ הרוב ישוה גומות, ורק פעמים לא יבוא לידי כך. ובהא קמיפלגי, ר"א סבר שכל שאינו ספק שקול חשיב פ"ר וכו', ולכך חייב. אבל רבנן ס"ל דבעינן שיהיה ודאי גמור ואז יחשב לפ"ר, (שכן המשל, פסיק רישיה ולא ימות, מורה שיהיה הדבר ודאי במאת האחוזים), הלא"ה חשיב דשא"מ, וס"ל כר"י שאוסר בדשא"מ. ומש"ה מסקינן דהאידנא דקי"ל כר"ש שרי אפי' לכתחילה, והיינו דקי"ל כר"ש בגרירה אע"ג דלא הוי ספק שקול". ע"כ מלשונו. ומדהתיר הש"ס שם לרבץ לכתחילה, וכן פסקו הרמב"ם בהל' שבת פ' עשרים ואחד הל' ג. והש"ע בריש סימן שלז. , נראה דמותר בספק הקרוב לודאי.