אור ברסלב
מחשבת כהן סי' ה - שיטת הרא"ה והריטב"א בדשא"מ בפ"ר לדעת ר' שמעון › דרך נוספת ובמה שיש להשיב עליה

מחשבת כהן

סי' ה - שיטת הרא"ה והריטב"א בדשא"מ בפ"ר לדעת ר' שמעון · דרך נוספת ובמה שיש להשיב עליה

דרך נוספת ובמה שיש לעיין בה

ושמעתי מי שלמד, (מכח מה דקשה לשתי השיטות הראשונות, איך בדשא"מ בפ"ר המלאכה נחשבת צריכה לגופה הגם שלא נח"ל בגופה, והרי הוא לא עשאה לגופה ולא נח"ל בגופה, אז מהיכא תתי לחייב, והרי אפילו במלאכה שנתכוין לעשיתה כל שעשאה לגוף אחר היא נחשבת אצל"ג ופטור עליה והוא לא רצה ללמוד דמכוין דר"ש הודה בדשא"מ בפ"ר חייב, ובמלאכה שנתכוין למלאכה לגוף אחר פגם בה ולכן פטור עליה (כמשנ"ת בביאור הדרך הראשונה), דר"ש לא הודה בזה. .) דטענת הריטב"א על התוס' והערוך היא, דהעושה מלאכה גמורה כמו שביארנו בהגהה דפה (עי"ש כגון הבונה בנין שלם, דבזה אפילו אם בנאו רק לאמץ כוחותיו, פשוט דחייב, ולא נאמר דזה דשא"מ או מלאכה שאצל"ג. וטען שבמלאכות גמורות כאלה לכל הראשונים חייב, ורק שנחלקו בגדר הדברים. ובענין הא דלא פירשו את זה, אמר דזה כי זה מילתא דפשיטא. ), היא נחשבת מלאכה הצריכה לגופה הגם שלא עשאה לגופה ולא נח"ל בגופה. דהריטב"א חלק עלהם בגדר של מלאכה גמורה כזאת, וטען שהסחיטה במסוכרייתא סחיטה גמורה היא כהחורש בבהמות שדה וכו', וחייבים בזה, וכן הוא בכל דשא"מ שהוזכר בש"ס, וזה הטענה דמודי ר"ש בפ"ר. וז"א שכל שנעשתה מלאכה גמורה כזאת חייב. ולהוציא מהחיוב במלאכה גמורה כזאת הש"ס העמיד בקרקע של חברו, ובזה הדבר התהפך לגמרי למשהו שלא חשוב כלל, ובאם חרש בקרקע שלו זה כבר נחשב מלאכה גמורה כגון החורש שדה אחת הנ"ל. ולשיטתו המלאכות הנזכרות בהריטב"א בחידושיו לשבת (דף צד.), כגון הצד נחש שלא ישכנו והמכבה שלא יבקע הנר וכדו', הם בדרגת חשיבות כהחופר גומא וא"צ אלא וכו', הנזכר בחידושי הר"ן הנ"ל הובא בהגהה ו דלעיל. .

דלשיטתו אין חילוק בין אם המלאכה נעשתה בכוונה לעשיתה, לבין אם נעשתה בלי כוונה ובפ"ר. דכל שמלאכה גמורה היא, כגון הבונה בנין הנ"ל חייב, ואם היא לא כך, אז אם זה מילתא דלא חשיב ולא נח"ל מותר, ואם זה חשוב קצת כצד נחש שלא ישכנו וכדו', ובזה יש חילוק אם עשאה לגופה או לא, ובדנח"ל בכל מקרה חייב.

וקשה לי בדבריו, דלדבריו יוצא דהריטב"א ס"ל, דכל המלאכות המובאים בש"ס גבי דשא"מ הם מלאכות גמורות בדומה להחורש והבונה הנ"ל, וכל המלאכות דהוזכרו גבי מלאכה שאצל"ג אינם גמורות הם, וזה מילתא דתימא. ועוד צ"ע, דמה יותר גמור בסחיטת המסוכרייתא דתולדה דדש היא, מהתופר יריעה שנפל בה דרנא. וא"ת דזה רק יריעה ולא בגד שלם, אז נאמר שגם הסחיטה במסוכרייתא לא מרובה וחשובה היא ואם לא סגי לך בזה, אז תצטרך לישב מה יותר גמור בהסחיטה במסוכרייתא ויפוי הקרקע המועט [דהריטב"א (שבת צד.) כתב דיפוי גמור הוא], מהקוצר והתולש שהוזכרו בחידושי הריטב"א הנ"ל (דבשבת צד.). והוא אמר בזה, דבדף צד הריטב"א איירי בדקצר ותלש באופן שאין למלאכה כל כך חשיבות, ושלא כמו בהחורש בבהמות שדה. ואצלי דבריו צ"ע. . ועיין דגם ממרוצת דברי הריטב"א, לא משמע דבא לחלוק על הראשונים בהגדרה מה זה מלאכה גמורה, אלא בדשא"מ בפ"ר דלא נח"ל ודלא אכפ"ל. ודו"ק היטב ועיין עוד דמפורש בהריטב"א (דבסוכה לג: שהובא לעיל בהגהה יב), דלא חלק על הערוך בגדר של מה נחשב תיקון גמור שבכל מקרה חייבים עליו, דהרי להפשט הזה הריטב"א סובר שהתיקון בההדס וכדו' תיקון גמור הוא דבכל מקרה חייבים עליו והערוך ודעימיה חולקים עליו בזה דלא הוי תיקון גמור, והנה חזינן דהריטב"א כתב מפורש בדעת הערוך דאע"פ שהתיקון תיקון גמור הוא [בדומה למה שכתב לשיטתו בחידושיו (לשבת קג.) לגבי הסחיטה במסוכרייתא ויפוי הקרקע בהתולש עולשין, את הלשון הזה, "ויפוי קרקע גמור וסחיטה גמורה"] מ"מ הוא (הערוך) סבר דר"ש מחייב רק בדנח"ל. .

המורם מהאמור: דהרא"ה והריטב"א ע"ה אינם סוברים כהתוס' ודעימם ודלא כהערוך, דר"ש מודה בדשא"מ רק בפ"ר דנח"ל, אלא הם סוברים דכל שהאיסור נעשה בפ"ר, זה נחשב שנתכוין לו בכוונה גמורה ובזה לדעתם המלאכה נחשבת צריכה לגופה, הגם שלא עשאה לגופה ולא נח"ל בגופה, וזה טמון בהודאת ר"ש בפ"ר לדעתם. דהם סוברים דדווקא מתי שנתכוין למלאכה צריך שיעשה לגופה או שיהנה בגופה בשביל שתחשב צריכה לגופה, דמכוין דנתכוין לה צריך שיהנה מגופה, אבל בדלא נתכוין למלאכה כלל לא מחריב בה מה שאינו צריך לגופה, ולכן כל שמלאכה גמורה היא חייב עליה. (נכתב ע"פ המחה"ש והחכמת שלמה דבסימן רעח סעי' א), ועיין במה שכתבנו לעיל. . ורק שלפי דרגת חשיבותו של האיסור, דרגת איסורו דהם למדו דבמה דהגמ' (שבת קג.) כתבה דמיירי בדעביד בקרקע של חברו, זה הוציא מהחיוב, כי היפוי בזה הוא דבר ללא חשיבות, אם לא מחשיבו ולא נח"ל בו. עיין בתרשים דבשלהי הספר, ובהערה ד' דשם. . דאם נעשתה מלאכה גמורה, כגון (הסחיטה במסוכרייתא), או כגון החורש בבהמות שדה אחת, אז הגם שלא נתכוין אלא ליגע הבהמות והגם שלא נח"ל בחרישה כלל, חייב בזה לר"ש. ואם נעשה מעשה בלתי חשוב כלל ולא נח"ל בו, כגון בממעט ענבי הדס בדאית לו הדס אחר, מותר לגמרי. ואם המעשה הנעשה הוא דבר חשוב קצת, (אז בפ"ר) פטור עליו כל שלא נח"ל בו, דבדנח"ל אפילו על מעשה שלא חשוב כלל חייב, דהניחותא מקנה חשיבות ואם באנו להשוות את מסקנת הדברים, בין שיטת הרא"ה והריטב"א הנ"ל, לשיטת רוב הראשונים, הסוברים כהתוס' בדשא"מ בפ"ר. נאמר, דיש בשיטת הרא"ה והריטב"א חומרא וקולא. דהרי במקרה שנעשתה מלאכה גמורה בדשא"מ בפ"ר אז להרא"ה ולהריטב"א חייב אפילו בדלא נח"ל, ולהתוס' ודעימם רק בדנח"ל חייב. ומצד שני באם המלאכה שנעשתה בלי כוונה אינה חשובה היא, אז להרא"ה ולהריטב"א מותר לגמרי, ולהתוס' ודעימם זה נחשב מלאכה שאצל"ג, דבשבת פטור עליה ובשאר איסורים חייב.

ובענין מה דכתבנו דהפטור וההתר בדשא"מ להרא"ה ולהריטב"א, הוא מצד חוסר החשיבות (ולא מצד החיסרון בגופה של המלאכה, כדס"ל להתוס' ודעימם בפטור שבזה), אלא מצד חיסרון במלאכה עצמה. כן נראה, גם מדברי הריטב"א בחידושיו ליומא (לד: ד"ה לכך פירש ר"י), דלאחר שהביא שם את שיטת התוס' ודעימם גבי שאר איסורים, חלק עלהם והוכיח דבדשא"מ בפ"ר אין חילוק בין איסורי שבת לשאר האיסורים. וניחא, דדווקא להתוס' ודעימם דס"ל דבשא"מ בפ"ר זה נחשב מלאכה שאצל"ג, שהפטור בה מצד מחשבת הוא, [כמבואר בתוד"ה טפי (דבשבת עה.). או מצד החיסרון בדמיון למשכן כמבואר בתוד"ה הני מילי (דביומא לד:)], בשאר איסורים דזה לא שייך בהם, חייב. אבל להריטב"א דס"ל דהפטור בזה מצד החיסרון במלאכה עצמה הוא, גם בשאר האיסורים יהיה פטור או מותר, לפי דרגת החשיבות, כנ"ל, ודו"ק.

[וחשבתי עוד לומר דע"פ דברנו, דלהרא"ה ולהריטב"א כל שנעשתה מלאכה גמורה בפ"ר, היא נחשבת צריכה לגופה הגם דלא נח"ל בגופה, יוצא דלשיטתם אין בכלל מושג של דשא"מ (בפ"ר) במלאכה שאצל"ג. ושמחתי לראות, דכן משמע מחידושי הריטב"א לשבת קכ: (ד"ה מודה ר"ש בפ"ר ול"י). דבתחילת דבריו דאיירי לשיטתו, היה פשוט לו דכיבוי הנר דשם, לכ"ע אסור הוא. ואחר כך לשיטת הערוך והתוס' דס"ל לחייב אלא רק בדנח"ל, הקשה מה ניחא ליה בכיבויו של הנר (כדבחידושי הרשב"א שם, עי"ש). וחייבים ללמוד כך בדעתו, (דאין לו מושג, של דשא"מ במלאכה שאצל"ג). דאם לא נלמד כך, יקשה למה החורש בבהמות שדה אחת, (דהוזכר בחידושי הריטב"א לשבת קג.), חייב. וא"כ ע"כ גם מה דכתב בהמשך דבריו (שם בשבת קכ:), דזה דשא"מ באיסור דרבנן (מלאכה שאצל"ג), זה גם רק אליבא דהערוך והתוס'.

ולשיטה השלישית דכתבנו לעיל בהבנת הרא"ה והריטב"א, צ"ל (ממה דבתחילה לשיטתו היה פשוט לו דלכ"ע אסור) דלמד, דזה מלאכה גמורה שבכל מקרה חייבים עליה. וצ"ע ממה דאיתא בחידושי הריטב"א שבת (צד.) הנ"ל דכיבוי הנר (ומשמע אפילו בידים, ולא כדבנידון דידן דמאחורי הדלת) פטור בדלא צריך לגופו (כמבואר במשנה). ושמעתי לישב בזו, דבמה דהריטב"א כתב פה דאסור, הוא לא יתכוין דאסור ואם עשה חייב, אלא דאסור מדרבנן בלבד. ומה דאחר כך הקשה על התוס' מה נח"ל (והרי להתוס' גם בדלא נח"ל אסור מדרבנן), זה כי למד דהתוס' סוברים בדיוק כהערוך (ולא רק דבדנח"ל חייב). ועיין דיש צד כזה בתוד"ה האי מסוכרייתא (כתובות ו.) בדעת ר"ת (ודלא כר"י כמבואר שם בתוס'). ומ"מ בפשטות, ודאי דהתוס' פליגי על הערוך בדלא נח"ל ובדלא אכפ"ל. וכן גם כתב הריטב"א בחידושיו לשבת עה. (ד"ה והא אביי ורבא), דזה מלאכה שאצל"ג לשיטתם. ודו"ק]. . ע"כ, סיכום ההבנה הראשונה דכתבנו לעיל.

וההבנה השניה זהה היא להבנה זו, חוץ מזה שאין לה בדשא"מ בפ"ר גדר אמצעי (של פטור), אלא, או חיוב (וזה בדנעשתה מלאכה גמורה), או התר (וזה בדנעשה דבר שאינו חשוב ולא נח"ל בו) כנ"ל, דלהבנה זו החופר גומא וא"צ אלא לעפרה [דהוזכר בהריטב"א (ערובין לה.) ובהשיטה לר"ן (שבת קג. בשם הרא"ה)], זה מלאכה שאצל"ג ולא דשא"מ.

ואת ההבנה השלישית הכתובה בהגהה כ ואת ההבנה הנ"ל דבסמוך, לא סיכמתי פה, מחמת מה דקשה עלהם.

תוכן העניינים

מחשבת כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה