סי' ה - שיטת הרא"ה והריטב"א בדשא"מ בפ"ר לדעת ר' שמעון · דרך נוספת ובמה שיש לעיין בה
ויש צד ללמוד בהרא"ה ובהריטב"א שמעתי מי שלמד כך וכן עלה בדעתי בתחילה ללמוד כך, וזה מכח מה דלהשיטה דלעיל קשה, מה פחות חשוב בהגומא בהחופר אותה וא"צ אלא לעפרה, מהסחיטה במסוכרייתא, דהריטב"א כתב לגביה שמלאכה גמורה היא. ומכח מה דקשה עוד, דלדברנו דלעיל יש גדר אמצעי של פטור, ומלשון הריטב"א (דבשבת קג.) משמע דאין גדר כזה, כמשנ"ת. ושים לב דלשיטה זו גם מה דהריטב"א דבערובין (לה.), כתב את הדברים בשם רבותיו, אתי יותר בשופי, ולא צריך לידחק במה שדחקנו בהגהה ח' דלעיל. , דאע"פ דהחורש בבהמות שדה אחת זה דשא"מ מהטעמים שביארנו (בהגה ד דלעיל), מ"מ החופר גומא וא"צ אלא לעפרה זה מלאכה שאצל"ג, ובדשא"מ בפ"ר יש או חיוב או התר אבל לא פטור, (כמו דמשמע מלשון הריטב"א דבשבת קג.). וחוץ מזה צד זה כדרך הראשונה הוא, דבדשא"מ כל שנעשתה מלאכה גמורה חייב הגם דלא ניחא לו בה, וכל שלא נעשתה מלאכה גמורה אלא דבר שאם לא מחשיבים אותו הוא מילתא דלא חשיב, שרי אם לא נח"ל בו והנה, אע"פ דלהבנה זו ניחא, הא דהסחיטה מלאכה גמורה היא וחייב עליה ועל החופר גומא וא"צ וכו' פטור, דזה מלאכה שאצל"ג, ובדנתכוין למלאכה לגוף אחר לא הודה ר"ש כבדשא"מ בפ"ר דהודה בו, כמשנ"ת. מ"מ גם להבנה זו קצת קשה, מה דיש משמעות בהשיטה לר"ן דבכל דשא"מ (אפילו בשנעשתה מלאכה גמורה) פטור, אבל מה שתירצנו להבנה הראשונה (לעיל בהגהה ז), יהוי תרוץ גם להבנה זו בזה.
וחברי הרב אליהו רודה שליט"א למד [מכח הקושיא הנ"ל דלא משמע מלשון הריטב"א (שבת קג.) שיש גדר אמצעי, ומכח מה דלהשיטה השינה קשה מה בין הסחיטה במסוכרייתא לבין החופר גומא וכו'], דהרא"ה והריטב"א ע"ה, סוברים, דיש חילוק במה החופר גומא וא"צ אלא לעפרה, חפר אותה. דאם חפר בגל (כדאיירי בעירובין לה.), נחשב דשא"מ, ואם חפר בשדה או בבית, נחשב מלאכה שאצל"ג. ודבריו בזה קשים בעיני הרבה, דהרי לעיל ביארנו דהמחלוקת גבי החופר גומא וא"צ וכו' (אם נחשב מלאכה שאצל"ג או דשא"מ), תלויה בזה שנחלקו על מה התורה בהחופר (שהוא תולדה של חורש) הקפידה, אם על עצם עשית הגומא או על מעשה ההכאה להוצאת העפר, ולפי"ז אין מקום לחלק בין החופר בגל לבין באדמה או בבית. ועוד דלהבנתו צ"ב, מה החילוק בין החופר בקרקע לבין החופר בגל של אבנים, והרי כל קרקע עשוי מאבנים קטנות, וכי החופר בבית מרוצף יחשב דשא"מ. וכבר כתבנו דמהשיטה לר"ן דהבאנו לעיל, מוכח דהרא"ה סובר, דהחופר גומא (בשדה או בבית), נחשב דשא"מ ולא מלאכה שאצל"ג. ועיין בחידושי הריטב"א לערובין (לה. הנ"ל), ותראה דלהבנתו צ"ע, מה הוקשה להריטב"א בכותבו, "והחופר גומא וא"צ אלא לעפרה שהוא פטור מיירי בארעא דלאו דידה וכו'", והרי בפשטות איירי שם, בחופר בשדה או בבית, וא"כ לדעתו (של הרב אליהו שליט"א) זה נחשב מלאכה שאצל"ג, דהפטור בה לא קשור לההתר בדשא"מ כלל, דההתר בדשא"מ בסיבת חוסר החשיבות בלבד הוא, ובמלאכה שאצל"ג הפטור הוא בסיבת זה שלא עשאה לגופה ולכן היא לא נחשבת מחשבת. וגם מה דתירץ, דאיירי בקרקע שלו, לא מובן מאותה הסיבה. וא"צ לומר דמריהטת לשון הריטב"א הנ"ל, לא מסתבר לחלק כמו שהוא חילק. והוא טוען דהשיטה לר"ן והריטב"א, כללו דשא"מ עם מלאכה שאצל"ג, דמ"מ בשנהם יסוד ההתר הוא חסור הכוונה. ודעתי אינה מסכמת איתו בזה. .
וחזרתי בי מללמוד כהבנה זו, מהא דמשמע מהשיטה לר"ן הנ"ל, דהחופר גומא וא"צ אלא וכו' זה דשא"מ ולא מלאכה שאצל"ג, עי"ש דנקט אותו בדברו בענין דשא"מ, וכתב דהפטור בו מצד חופר הכוונה הוא, וא"כ ע"כ דס"ל דהחופר וכו' נחשב דשא"מ, דאם היה סובר דנחשב מלאכה שאצל"ג, לא היה לו לכתוב כנ"ל. דיסוד הפטור במלאכה שאצל"ג להריטב"א הוא כדס"ל לרוב ככל הראשונים דלא עשאה להמלאכה לגופה, וההתר בדשא"מ מבוסס על חוסר הכוונה להמלאכה. ועיין עוד בחידושי הריטב"א לערובין (דף לה. הנ"ל) דכתב שם, וזה חלק מלשונו, "ואע"פ שאינו מתכוין לכך פ"ר ול"י הוא, וכיון דעביד בארעא דידיה מלאכה הצריכה לגופה חשיבא". ע"כ. עי"ש. והנה מדכתב שאינו מתכוין ופ"ר ול"י הוא, משמע מפורש, דהחשיב את החופר הזה דשא"מ ולא למלאכה שאצל"ג, דהרי ביארנו לעיל (בשלהי הגהה יט) דלשיטתו (כלרוב ככל הראשונים) החיוב בהעושה מלאכה בצורך שלא לגופה בדנח"ל בגופה הוא מחמת זה, דאע"פ דעשה את המלאכה שלא לגופה מ"מ כל שהיא סיפקה לו את ההנאה שהיא גופה (תכליתה), הוא חייב עליה בגלל הנאה הזאת ולא בגלל דזה נחשב פ"ר דנח"ל וא"כ מהא דהריטב"א כתב דהוא לא נתכוין ודזה פ"ר, משמע מפורש דכוונתו לדשא"מ, ולא להנאה מגופה של המלאכה. והא דכתב דזה נחשב מלאכה הצריכה לגופה, ע"כ דזה מחמת זה דכל דשא"מ בפ"ר דחייב עליו באיסורי שבת, זה נחשב מלאכה הצריכה לגופה, שאין חיוב בלי שיחשב מלאכה הצל"ג, (כמו שביארנו במקום אחר, מהחוט שני, בקונטרס מלאכת מחשבת). .