סי' ג - ביסוד ההתר בדשא"מ ובהחיוב בפ"ר לדעת ר"ש · סיכום ההבנות הנ"ל אליבא דהראשונים
ואם באנו לסכם הדברים שכתבנו עד כאן, נאמר, דבהערוך אפשר ללמוד רק דסיבת ההתר בדשא"מ בלא פ"ר או בפ"ר דלא נח"ל ודלא אכפ"ל, היא, דכל שלא נחשב דנתכוין לעשית האיסור (ורק בפ"ר דנח"ל נחשב דנתכוין), הוא לא מיוחס לעושהו אלא כאילו נעשה מאליו. [כמו שכתבו, החזו"א וחידושי ר' שמואל (לצד אחד), כנ"ל]. והחיוב בדשא"מ בפ"ר דנח"ל, הוא רק מחמת דכל דיודע ונח"ל, נחשב דיש כוונה גם לעשית האיסור עיין בלשונו בערך פסק (הובא לקמן בסי' ח'), דגבי החיוב בפ"ר, כתב, וז"ל, ואם אמר איני מתכוון למיתתו אלא להוציא ממנו דם לדבר צורך אין ממש בדבריו אלא הרי כמתכוון להמיתו ורוצח הוא". ובהמשך שם כתב, "אבל פ"ר ליכא לספוקא דלא ימות ובוודאי דנח"ל דאי לא הוה ניח"ל היכי הוה פ"ר ". וע"פ הנ"ל, רק בדנח"ל נחשב דנתכוין. וכמשנ"ת.
ובמקום אחר ביארנו, דבמלאכות שבת לא סגי שיהיה נח"ל במלאכה לגוף אחר, (דבזה פטור), אלא צריך שיהיה נח"ל במלאכה לגופה.
וראיתי להשערי יושר הנ"ל, דכתב (לא דווקא גבי דעת הערוך), שא"א ללמוד דהחיוב בפ"ר הוא מצד דכל שיודע שהאיסור יעשה נחשב דיש כוונה לעשיתו. וזה משתי סיבות. חדא , דהיה פשוט לו דספק פ"ר אסור, ואם נלמד דהאיסור הוא, מכיון דיודע נחשב דנתכיון, אז כל שלא יודע בודאות שהאיסור יעשה יהיה מותר. ועוד , דלמד דמחלוקת ר"א ורבנן גבי המכבד והמרבץ וכו' (שבת צה.), היא מחלוקת במציאות, דנחלקו אם זה פ"ר שהאיסור יעשה או לא, (כמבואר בתוד"ה המכבד והמרבץ דשם). ולכן הוקשה לו איך אפשר ללמוד דענין פ"ר תלוי בידיעת האדם, והרי א"א ללמוד דעושה הפעולה יודע דבר דפליגי בו תנאי, והתנאים לא יחלקו בדבר שתלוי בידיעת העושה. ומכח זה הסיק, דענין פ"ר אינו תלוי בידיעת האדם, אלא באם באמת האיסור נעשה בהכרח או לא.
ולענ"ד אפשר לישב קושיותיו, ע"י זה שנלמד דספק פ"ר מותר. ושמחלוקת ר"א ורבנן גבי המכבד ועוד, היא בדשא"מ בספק הקרוב לודאי שהאיסור יעשה, דפליגי אם נחשב כוודאי או לא. וז"א, שהמציאות ברורה ולא נחלקו בה כלל, וגם עושה המלאכה יודע אותה, ורק דנחלקו אם מבחינה הלכתית זה נידון כפ"ר או לא. [כך העמיד היביא (חלק ד' אור"ח סי' לז). ועיין עוד במה דכתבנו לקמן בסימן ז' גבי דחית הראיה מהריבוץ]. .
ובהתוס' בסיבת ההתר בדשא"מ בלא פ"ר, אפשר ללמוד או כחזו"א וכצד הראשון ובחידושי ר' שמואל הנ"ל דכל שהאיסור לא נעשה בפ"ר, הוא לא מתייחס כלל לעושהו, אלא כאילו נעשה מאליו ואין כאן פעולת אדם כלל. , או כהגרש"ש זצ"ל דכל שלא נעשה בפ"ר, הפעולה לא נקראת בשמו. וכנ"ל. . ואם לומדים כחזו"א וכחידושי ר' שמואל, אז בסיבת החיוב בפ"ר אפשר ללמוד, או כקובץ שיעורים דלמד דכל שהאיסור נעשה בפ"ר הוא נכלל בכלל המעשה שנתכוין לעשיתו, או דכיון דיודע נחשב שיש כוונה כנ"ל. ואם נלמד בדעתם כהגרש"ש זצ"ל, אז בהחיוב בפ"ר נצטרך ללמוד, דהוא מכיון דבדנעשה בפ"ר פעולת המעשה נקראת בשמו, כמבואר ובשאר האיסורים חייב גם אם לא נח"ל בהאיסור, ובאיסורי שבת רק בדנח"ל במלאכה לגופה התחייב, דצריך שתחשב מחשבת. ומ"מ אסור (לשיטה זו), בגלל אחת משלושת ההבנות הנ"ל.
ועיין בחידושי ר' שמואל הנ"ל דכתב (בסע' ג), דמרש"י כריתות כ: [דכתב בד"ה רב אשי אמר שנתכוין לכבות, וז"ל, "ולא להבעיר שלא היה יודע שסוף התחתונות להבעיר". ע"כ.], רואים דהוא סובר דהחיוב בפ"ר, הוא מכיון דכל שיודע חשיב מתכוין, כמו דהקב"ש למד בדעת הערוך, דהרי תלה את ההתר בחסרון ידיעה.
ולענ"ד, אין ראיה משם דרש"י ס"ל דהחיוב הוא, דווקא מצד דכל דיודע נחשב מתכוין, דאפשר דכיון דאיירי באיסורי שבת שיש בהם פטור מחשבת כתב שבלא יודע מותר. ועיין, דמהמשך דברי חידושי רבי שמואל דשם, יש סיוע לדברנו. .