סי' ג - ביסוד ההתר בדשא"מ ובהחיוב בפ"ר לדעת ר"ש · בסיבת החיוב בפ"ר
והנה אם נלמד דההתר בדשא"מ הוא כצד א' הנ"ל, אז נוכל ללמוד דר"ש מודה בפ"ר, מחמת אחת משתי הסיבות הבאות, והם:
א. דכל שיודע דהאיסור נעשה בפ"ר, נחשב שנתכוין גם לעשיתו. [כ"כ החזו"א הנ"ל, הקובץ שיעורים (כתובות אות יח) והגר"ח זצ"ל על הלכות שבת פ"י הל' יז ד"ה והנה בכריתות. (ולהערוך, לא סגי ביודע אלא צריך גם שיהיה נח"ל). , בדעת הערוך].
ב. דכל שהאיסור נעשה בפ"ר, הוא נכלל בכלל המעשה שנתכוין לעשיתו, (כ"כ הקוב"ש הנ"ל בדעת התוס' וז"ל (גם גבי שיטת הערוך הנ"ל), "במחלוקת הערוך ותוס' בפס"ר דלא ניחא ליה, לכאורה נראה טעם מחלוקת זו דתלוי בטעמא דמודה ר"ש בפס"ר, דיש לפרש בזה שני טעמים:
א. כגון בנזיר חופף אבל לא סורק דסרקיה היא פס"ר, די"ל כיון שיודע דבסריקתו יתלוש שערות מיקרי מכוין לתלישה, אבל היכא דלא נח"ל ע"כ אינו מכוין.
ב. כיון דסריקה היא פס"ר לתלישה נמצא דתלישה בכלל סריקה, וסגי במה שמכוין לסריקה אף שאינו מכוין לתלישה דהתלישה נכלת בהסריקה, וא"כ אפילו לא נח"ל בתלישה אין לפוטרו משום אינו מתכוין דהא מתכוין לסריקה ותלישה בכלל סריקה כיון דא"א לזו בלא זו, והיינו דא"צ כונה לגוף המלאכה אלא סגי במה שמתכוין להמעשה שהמלאכה נכללת בה בהכרח, ולפי"ז הדבר פשוט, דלשיטה זאת אסור מדאורייתא בכל האיסורין לבד משבת דאין חילוק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה". ע"כ. ).
ואם נלמד כצד ב' הנ"ל (בשם הגרש"ש זצ"ל), אז גם בסיבת החיוב בפ"ר נצטרך ללמוד כשיטתו, דכל שהאיסור נעשה בפ"ר אסור, כי בזה שם האיסור חל על הפעולה שעשה ושמעתי מי שרצה לומר, דמכיון דהגרש"ש זצ"ל, כתב דלשיטה זו החיוב בפ"ר לא תלוי כלל בכוונת עושה הפעולה, אע"פ שעוד אפשר לישבה עם לשון התוס' דביומא (לד:), דכתבו דכל שהאיסור נעשה בפ"ר "כמתכוין דמי". מ"מ אי אפשר לישבה עם מה דהתוס' כתבו שם בהמשך (בדף לה:), גבי איסורי שבת דכל שהאיסור נעשה בפ"ר ונח"ל, החיוב בזה הוא מכיון דנחשב דאנן סהדי דמתכוין. ובתחילה הסכימה דעתי לדעתו, אבל אחר כך ה' עזר לי להבין, דהגרש"ש זצ"ל כתב דהחיוב לא תלוי בכוונתו, כי הוא איירי בשאר האיסורים דאין בהם פטור מחשבת, והתוס' דכתבו דהחיוב הוא מכיון דנחשב אנן סהדי דמתכוין, כתבו את זה גבי איסורי שבת דיש בהם פטור מחשבת, ולכן נצרכו להגיע לזה. (ועיין נמי ברש"י חגיגה י: דכתב וז"ל, "מלאכת מחשבת. שהמחשבה חשבה בדעתו ונתכוון לה". ע"כ). וא"כ, דברי הגרש"ש זצ"ל אתי שפיר עם כל דברי התוס'. ועיין עוד, ברש"י ד"ה והא מודי ר"ש בפ"ר ול"י (דבסוכה לג:), דכתב, דכשהאיסור נעשה בפ"ר "כמתכוין חשיב ליה", ופשוט דדברי הגרש"ש זצ"ל, אתי שפיר גם עם דבריו, דכל שהאיסור נעשה בפ"ר, אז הפעולה מקבלת את שמו ונחשב שנתכוין לעשיתו. .
וראיתי דכתבו בשם הרה"ג ר' יהודה עדס שליט"א, דא"א ללמוד בדעת הערוך כהגרש"ש זצ"ל, דיקשה האיך מותר בפ"ר דלא נח"ל, דלא מסתבר לומר דאע"פ שהאיסור נעשה בפ"ר הפעולה לא תקרא בשמו בגלל דלא נח"ל בו. וכן אמר לי ידידי הרב ברוך זוארץ שליט"א, דלא מסתבר ללמוד, דדווקא בדנח"ל הפעולה תקרא בשם האיסור. וגם פשוט, דא"א ללמוד בהערוך, כמו שהקוב"ש למד בדעת התוס'. דהרי להבנה זו, כל שהאיסור נעשה בפ"ר, אפילו בדלא נח"ל, הוא נכלל בכלל המעשה שנתכוין לעשותו, ולא יובן למה מותר בזה, דלא מסתבר ללמוד, דבגלל דלא נח"ל, האיסור לא נכלל בכלל המעשה שנתכוין לעשיתו. (וכעין מה דכתבנו לעיל בסמוך, גבי הבנת הגרש"ש זצ"ל).
ובדעת התוס', נראה דאפשר ללמוד דהחיוב בפ"ר הוא, דמכיון דיודע שהאיסור יעשה בודאות נחשב דכוונתו גם לעשיתו וכבר כתבנו דבחזו"א הנ"ל, מדוייק דכך הוא למד בדעת התוס' ודעימם. , (כמו שלמד הקוב"ש בדעת הערוך).
ולא קשה, דא"כ למה אסור בפ"ר דלא נח"ל, דאיך יחשב מתכוין למה שלא נח"ל בו. דהרי פשוט דמכיון שלא נח"ל בהאיסור, וידע שהוא יעשה, ואעפ"כ החליט לעשות את הדבר הגורם אותו בפ"ר, מוכח דלקח את עשיתו בחשבון, ונחשב שפיר מתכוין גם לעשיתו ועיין, דאם נלמד בהערוך בדיוק כמו דהגר"ח זצ"ל למד בהבנתו, דהחיוב בפ"ר הוא מכיון דנח"ל נחשב שיש כאן כוונה ורצון גם לעשית האיסור, אז לא נוכל ללמוד כך בדעת התוס', האוסרים בפ"ר דלא נח"ל. דהאיך אפשר ללמוד, דיש רצון לאדם שיעשה מה שלא נח"ל בו. (כך ראיתי דכתבו, בשם הרה"ג ר' יהודה עדס שליט"א, מכיון דלמדו בהערוך בדיוק כגר"ח זצ"ל, ולא כקוב"ש דלמד בהערוך דבשביל שיחשב מתכוין מספיק כוונה ולא צריך גם רצון). אבל אם נלמד כקובץ שיעורים, דסגי בכוונה כדי שיחשב מתכוין, נוכל ללמוד גם בהתוס' כהבנה זו, וכנ"ל.
וראיתי בחידושי ר' שמואל הנ"ל (בסע' ג), דהביא ראיה מתוד"ה לא אפשר דבפסחים (כה:), דהתוס' סוברים דסיבת החיוב בפ"ר היא לא בגלל דנחשב דכוונתו גם להאיסור כנ"ל, אלא או כהגרש"ש זצ"ל או כקוב"ש בדעת התוס', הסוברים דהחיוב בפ"ר הוא בלי שנלמד שיש כוונה להאיסור. וראיתו היא מלישנא בתרא גבי הנאה הבאה לאדם בע"כ. דאביי התיר בדעת ר' יהודה בלא אפשר וקמתכוין. והתוס' שם העמידו דאיירי בלא פ"ר, ומזה הבין חידושי ר' שמואל, דבלא מתכוין ובפ"ר אסור להתוס'. (דלא כפני יהושע, דלמד דגם בפ"ר מותר, דהרי אפילו במתכוין ממש מותר בלא אפשר). וכתב (חידושי ר' שמואל), דמזה מוכח דלהתוס', כל שהאיסור נעשה בפ"ר, אז המעשה שעשה קיבל את שמו או שהאיסור נכלל בכלל ההתר, דאם לא נלמד כך, אלא נלמד שהחיוב הוא מצד זה שיש כאן כוונה להאיסור, אז יקשה דאם במתכוין ממש מותר, אז ק"ו שבלא מתכוין צריך להיות מותר.
ולא זכיתי להבין ראיתו, חדא בגלל דבפשטות התוס' לא כתבו דאיירי בלא פ"ר אלא בגלל דבפ"ר ר"ש אוסר, אבל לא בגלל דבפ"ר אסור לר' יהודה. דהרי סיבת ההתר בלא אפשר לר' יהודה, זה הא דלא אפשר, וכמו שכתב שם הפנ"י בדעת התוס', ועיין דכן מדויק גם בלשון התוס' עצמם. ועוד דמבואר בשערי יושר וכן מדוייק גם בחידושי ר' שמואל עצמו (בדעתו של הגרש"ש זצ"ל), דבמתכוין ממש פשוט דהמעשה שעשה נקרא בשם האיסור, וא"כ קשה למה לא מתכוין יהיה יותר חמור ממתכוין בגלל שנקרא בשם האיסור, והרי גם המתכוין ממש נקרא בשם האיסור, ומותר בזה בלא אפשר לר' יהודה. (והמעיין היטב בשערי יושר יראה דלר' יהודה המחייב בדשא"מ, גם בלא פ"ר המעשה מקבל את שם האיסור). וגם אם נלמד דהחיוב בפ"ר הוא מכיון דכל שהאיסור נעשה בפ"ר הוא נכלל בכלל המעשה שנתכוין לעשיתו, ברור שבמתכוין ממש הוא יותר נכלל מבדלא מתכוין. וע"כ, אין ראיה כנ"ל מהתוס' בפסחים, אלא אפשר ללמוד בדעתם דהחיוב הוא מצד דנחשב דמתכוין, וכנ"ל. .