שער השלישי – שער האהבה · שיחה ו' - שמחת תורה
קשה עלי פרידתכם
א) כתוב בתורה ''ביום השמיני עצרת תהיה לכם'' ופרש''י ז''ל, ומדרשו באגדה לפי שכל ימי הרגל הקריבו כנגד ע' אומות, וכשבאין ללכת, אמר להם המקום, בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם. ושם בד''ה פר אחד, אלו כנגד ישראל, התעכבו לי מעט עוד, ולשון חבה הוא כבנים הנפטרים מאביהם, והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד, משל למלך שעשה סעודה... עיין שם.
מבואר מפרש''י ז''ל, דעבודת יום זה שונה מכל ימי החג. שעד עכשיו היתה העבודה תלויה במצות החג, ועכשיו הוא ענין מצד עצמה, ד''עשו לי סעודה קטנה'' שאנו עושים הסעודה עבור הקב''ה, וכאילו שעד עכשיו היתה זה באתערותא דלעילא ועכשיו באתערותא דלתתא.
ובזה נוכל להבין מה שאנו עושים שמחת תורה ביום זה דוקא, אף דלכאורה אינו מובן מה זה ענין לשמנ''ע, אבל הביאור הוא, דביום זה אין לנו שום מצוה. לא ד' מינים, ולא סוכה, אבל מה יש לנו? יש לנו התורה עצמה! נגילה ונשמחה בך! שהשמחה היא עם הבוי''ת בעצמו. ישראל ואורייתא וקוב''ה חד הוא.
ומבואר בספר מעשה רב (אות רלג') שאף שבכל ימי סוכות היה הגר''א זצוק''ל שמח מאד -הלא זה זמן שמחתינו- מ''מ ביום זה היה עוד יותר בשמחה, ''והוא ז''ל היה הולך לפני הס''ת שמח מאד ברוב עוז וחדוה, וחכמת אדם תאיר פניו, כלפיד אש בוערת, ומספק כף אל כף, ומפזז ומכרכר בכל עז לפני הס''ת כו! עכ''ל המעשה רב. וידוע מהחתם סופר דמדרגת קדושת יום זה של שמחת תורה הוא גבוה אפילו מיום הכיפורים!
לבד עם בורא עולם
וגם מבואר בזה''ק דכל הבקשות שמתפללים ביום זה נענים. ושמעתי מהרה''ג רי''ל בלוך שליט''א, שלשון הזוהר בתואר יום זה של שמחת תורה הוא, שזהו יום שנשאר האדם ''בלחודהי'' רצה לומר ''לבד'' עם הבוי''ת. וכשאדם נמצא לבד עם הבורא עולם, אז מקבל תשובה על כל משאלותיו.
כי כשיש אנשים שמתלוננים שהתפללו ולא נענו (כראות עיניהם), טעותם הוא זה שלא היו ''לבד'' עם הבורא עולם. אם מכניסים עוד מי שהוא ביחד בחדר עם הבורא עולם, אז מקבלים תשובה אחרת. כי צריך שיהא במצב של ''בלחודוהי'' להכיר שהוא לבד. ר''א בן דורדיא הכיר ברוע מצבו, וצעק מעומק נימי נפשו, ''אין הדבר תלוי אלא בי''! להכיר שהכל תלוי בי, ''בלחודוהי! אז הקב''ה עונה.
והמשגיח הגר''נ וואכטפויגעל ז''ל היה יודע לספר, שנכנס פעם אל החפץ חיים ז''ל, וזה היתה הפעם היחידי שנכנס אליו. ומה ששמע אז נשאר חרוט במוחו, איך שהח''ח ז''ל שנה, וחזר ושילש, שהאדם צריך לדעת, שאם הוא רוצה להצליח בחיים, הוא צריך לעבוד לבד, ולא יעזור מה שסומך על אחרים. וכלשונו הקדוש, אליין ארבעטען, אליין לערנען! שרק מה שנקנה בעבודה עצמית הוא מה שנשאר לאדם. וכתיב ''ויותר יעקב לבדו- אז ויאבק!
הרי חזינן דיום זה איום ונורא במדרגת קורבתו להשי''ת.
שמחת הרגל בשמחת תורה
ב. והנה כבר ביארנו [בשיחה בענין שמחת בית השואבה], דשיטת הרמב''ם ז''ל הוא, דשמחת החג הוא גם כן מצוה מצד עצמה, ואינו קשור דוקא למעשי המצוה של החג.
ונראה בעזה''י להוסיף, דכד נדקדק בדבריו שם, חזינן שמביא שם חיוב שמחת זה הרגל יותר משאר הרגלים, משום שנאמר בה שמחה יתירה, ומשמע שזהו דין ברגל עצמה, שזה הרגל נקבע להיות רגל שהשמחה היא בנפרד מעצם המצוה, ובאופן שגם השמחה עצמה היא מצוה.
ולכן הביא ע''ז הרמב''ם ז''ל פסוק בפני עצמה (וע' במפתח מה שנתקשו במקורו) שמבואר דזה כללות ענין החג. ורק שעד היום הזה היה זה תלוי במצוות היום, אבל עכשיו כבר נגמרו המצוות ונשאר השמחה עצמה, נגילה ונשמחה בך דייקא.
אם ''אני'' כאן הכל כאן
ג. ונראה ביתר ביאור בעזה''י דהנה ידוע שיסוד השמחה תלוי בשלימות ההשגה, דא''א לאדם לשמוח בדבר מסויים, אם אין לבו בו, כי יסוד השמחה הוא מזה שחפץ בו, וכל חושיו מקבלים הנאה ממה שעשה, אז הוא בשמחה. וכמבואר בפסוק בדה''י ''וישמחו העם בהתנדבם כי בלב שלם התנדבו'', דעיקר השמחה הוא זה שעושה הדבר בלב שלם ובאמת, אז הוא יכול לשמוח.
והנה זה ברור ששמחה תלוי' בלב, והוא הנאה גשמית, וכל גופו נהנה בו. וכמבואר בגר''א משלי על הפסוק ''רוח איש תכלכל מחלהו'' - ''שמועה טובה תדשן עצם'', ואם כן יוצא מזה, שהשמחה במצוה הוא חלק הגופני של האדם, שגם גוף האדם והחומר שלו שש ונעלז בקיום המצוה.
ובזה נראה לבאר מימרא דהלל (סוכה נג.) אם אני כאן הכל כאן, רצה לומר, שאם גופי כאן הכל כאן, שבהכרח כל הרמ''ח ושס''ה שלי ''הכל'' חפיצים בו, ורגלי מוליכות אותי, דכבר הגעתי למדרגה שהשמחה פנימית כל כך, שמעצמי חפצתי בו. וזהו כונת החת''ס ז''ל דיום זה גדול מיום הכיפורים, דכיון שביום זה מגיעים לתשובה מאהבה, זה ענין ומדרגה יותר נעלה מתשובה שכלית של יוה''כ.
גודל ענין ניסוך המים
ד. וכולם מקשים מה כל הרעש שאנו עושים מניסוך המים, ומה החשיבות של מים כל כך, וע' בפיוט בתפילת גשם שאנו אומרים הרבה דברים התלויים במים [ובפרט כמו שביארנו דאף לשיטת הרמב''ם ז''ל שהוא דין שמחה בפני עצמו מ''מ השמחה עצמה היה מתחיל בפעולת ניסוך המים], וצ''ע.
והנראה בעזה''י, דהנה מים הוא החלק של הבריאה שהוא מן העליונים, כמו שדרשו שמים -שם שמים, והחלק שהוא מן התחתונים הוא הארץ יסוד העפר, אמנם דבלא שני אלו לא שייך קיום העולם. והנה התורה נמשלה למים, כי היא כל חיות עם ישראל, ומשה רבינו עלה למרום לשבות שבי, והורידה לארץ, ומאז התחיל הורה לפעול בבריאה כמים בעצמות היבשות, ממש תחיית המתים.
וידוע שבשעת במתן תורה נעשה חיות אחרת בבריאה ובאדם הישראלי על ידי התורה, שעד עכשיו היה בריאה בלי תורה, ועכשיו הוא בריאה עם תורה, שהתורה נכנסה בתוך נימי הבריאה בכל חלקיה ופרטיה, ונוצרה ענין זה שישראל ואורייתא וקוב''ה חד (וכבר אמר החת''ס ז''ל שאינו מבין איך שייך להתרפאות אצל רופא עכו''ם הלא הם מציאות אחרת אלא ששומר פתאים השם).
באופן שנמצא ששני הענינים תורה ומים דומים בעניניהם, כי שניהם מן העליונים ושניהם חיות לעולם, אלא שזה נראה לעינים, גשמי מוחש, וזה רוחני, רוחני מוחש למי שזוכה. וכשאנו עוסקים בניסוך המים, ואח''כ בשמחת תורה, המבין יבין, שבאמת אין כאן שני ענינים אלא מדובר כאן ענין א'.
רחובות הנהר נחלי אמונה
ובבראשית מצינו ענין הבארות שחפר יצחק אע''ה שחפר ג' בארות עסק, שטנה, והשלישי לא רבו עליה וקראו שמה רחובות. וכתב הרמב''ן, שהם נגד ג' בתי מקדש. שהשלישי קיים לעולם.
ונראה בעזה''י לכערכי, שהרמז בבארות מים המה ''למי הדעת'' (לשון הרמב''ם סוף ספר טהרה) רצה לומר התורה, וכמפורש שדרשו מפסוקים אלו בחז''ל בברכות (דף נ''ו) הרואה באר בחלום....ר' נתן אומר מצא תורה שנאמר כי מוצאי מצא חיים, וכתיב הכא באר מים חיים. הרי מפורש שהפסוקים בבראשית מרמזים לדברי תורה.
ואם כן זהו ביאור הדברים לכאורה, שמעשה אבות סימן לבנים. ורצה יצחק אע''ה לחפור לנו בארות הדעת, חיות של תורה, ובאו הגויים וסתמום ''בעפר'', רצה לומר החלק שאינו ממעל אלא מן הארץ שזה החלק שמשתייך להם, החומר והתאות ר''ל המסנוורים עינינו בגולה ומעכבים בעד המים חיים. עד שבא בשלישי אז נקרא שמו רחובות. ורומז על ימות המשיח כמה שכתב הרמב''ן. דאז יתקיים המבואר ברמב''ם ז''ל לא נתאוו החכמים כו' לימות המשיח כו' במילואו.
ואז יהיה הגילוי האמיתי נ' שערי בינה, כמבואר בשיר -קל מסתתר ''רחובות הנהר נחלי אמונה, תוצאותיה חמישים שערי בינה'' דהיינו ההשגה השלימה בתורה, ולא יבואו הגויים שוב לסתמו בעפר אלא יהיה זה באר מים חיים שלא יכזבו מימיו.
הלומד תורה לשמה
ואמרו באבות הלומד תורה לשמה כו' -דהיינו שאינו מושפע מ''עפר'' העולם.....נעשה כמעין המתגבר ונהר שאינו פוסק. רצה לומר שיגיע למדרגת רחובות הנהר כבר בעוה''ז.
והיינו ענין ניסוך המים שזה מסמל באופן גשמי חיות העולם הקרוב לחיות רוחני שלנו ישראל, ולכן עד יום שמיני אנו שמחים בניסוך המים ועתה אנו שמחים בתורה עצמה, וכמבואר בפיוט לגשם (במנהג קהל עדת ישורון) שהתורה היא ''משולת כמים'', רצה לומר שאנו מתפללים על גשם בזכות התורה שמשולה למים. והנה עד עכשיו היה התורה רק המשל ועכשיו הוא הנמשל, ואנו שמחים בתורה עצמה.
[ואפשר להמתיק עוד על פי דברי הרמב''ן ר''פ בראשית דכל דבר יש לו מציאות גשמי וגם רוחני, ואם כן במציאות הגשמי התורה משולה כמים, ובימים אלו לאחר ימים נוראים, אז אנו מכירים הפנימיות, ולכן עד היום מקריבים נגד ע' האומות, דהיינו הגשמי, ועכשיו כלפי ישראל הרוחני עצמו עם התורה, וכ''ז צ''ע אצל היודעיםואף דכ''ז ודאי ענינים עמוקים רשמנו קיצור הענינים למשמרת, ואולי נזכה להבינו יותר בעזה''י בפעם אחרת].