אור ברסלב
מחנה שכינה שער השלישי – שער האהבה

מחנה שכינה

שער השלישי – שער האהבה

קונטרס ''שמש היראה''

עבודת תקופת חג סוכות עד חודש ניסן

זמן החורף

סוכות

שיחה א' - כי יצפנני בסכה

זמן בקשת ישועות

א. ''לדוד ה' אורי וישעי'' ודרשו ז''ל ''אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים''. והנה המשך המזמור ''כי יצפנני בסכה ביום רעה'' ומכוון נגד יו''ט דסוכות, שהוא זמן שהקב''ה שומר עלינו מיום רעה. ולכאורה אנו צריכים להבין מה היא הרעה שבימים אלו, שצריכים לו ''כי יצפנני'' להגן ממנו.

ומצינו עוד כמה דברים המראים הישועה של זמן זה, כגון ההשוענות, שבו אנו מאריכים לבקש ישועת ה', וכן הנענונים בעת ההלל, ויש להבין למה נקבע בקשת ישועה דוקא בימים אלו.

ד' מינים - רמז הקב''ה

ב. איתא במדרש (אמור כג'), אמר ר''ע בילקוט, פרי עץ הדר זה הקב''ה, דכתיב הוד והדר לבשת. כפות תמרים זה הקב''ה, דכתיב צדיק כתמר יפרח. וענף עץ אבות, זה הקב''ה דכתיב ביה והוא עומד בין ההדסים. וערבי נחל, זה הקב''ה דכתיב ביה סולו לרוכב בערבות, עיין שם.

ולכאורה אין המדרש מובן, למה נוטלין ד' מינים לרמוז להקב''ה, והא אם הכל מרמז להקב''ה לכאורה היה מספיק ליטול מין אחד בלבד, ושהוא ירמוז להקב''ה, ומה זה הענין לקחת ד' מינים שמרמזים כולן הקב''ה. וודאי טמון בזה לימוד גדול, וצ''ע. גם צ''ע מהו הלקח שעלינו ללמוד למעשה מזה שכל הד' מינים מרמזים להקב''ה.

כמה הקדמות

ג. והנראה בהקדם מה שנתבאר כ''פ בשיחות לימים הנוראים בביאור דרשתם ז''ל ''אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים'' דצ''ע כונתם ז''ל, למה דומה ראש השנה דוקא לאור ויום הכיפורים לישועה. ונתבאר בעזה''י לפי המובא בספרי מוסר, שחלוקה עבודת יום הכיפורים מעבודת ראש השנה.

וכמו שמצינו בראש השנה שאין בנוסח התפילה שום וידוי, מה שאין כן בתפילת יום הכיפורים הוא כולו וידוי וכפרת עונות, דביאור הדברים שישנם שני חלקים בכל חטא, עצם החטא עצמה והעונש עליו והריחוק הנולד ממנה שהמרה פי ה' (כמבואר בספר בית אלקים להמבי''ט שער התשובה א').

ותכלית ראש השנה הוא, שמקודם יתקן הרע והריחוק מהשי''ת -ולשון תשובה מלשון ''שובה''- שאנו חוזרים לשורש ומנתקים עצמנו מהרע. ואח''כ ביום הכיפורים אנו מכפרים עצם עונש וגוף החטא, על ידי שבאים ומתוודים לפניו יתברך.

ואף שמצד הסברא היה נראה להקדים יום הכיפורים לראש השנה, דמקודם צריכים לסלק החטאים, ואח''כ אנו ראויים לפסק דין של צדיקים גמורים, לפי האמת הדבר הוא להיפך דכדי לכפר העוונות אנו צריכים גופא להקורבה דראש השנה, שעל ידי קורבא זו אנו מכירים שאין לרע שום מקום בעולם והכל הבל ושוא והלכנו קדורנית אחרי מראית עינינו.

ובכן כשאנו מכירים כי הכל הבל, ורק הקב''ה הוא הטוב האמיתי, בזה גופא מתכפרים. ושפיר נמצא דעל ידי ''האורי'' של ראש השנה -שהוא ההכרה והקורבה להשי''ת הנעשית בראש השנה- אנו זוכים להישועה של יום הכיפורים, רצה לומר הישועה של כפרת עונות.

אחר ההכרה

ד. ועל דרך זה שמעתי לבאר ענין יו''ט דסוכות, דלא בכדי נקבע יו''ט זה לאחר ראש השנה ויום הכיפורים. אלא הטעם, דעכשיו לאחר שהשגנו תכלית ההכרה בבוי''ת, וראה ראינו שלא טוב היות האדם שקוע בבוץ התאוה והחומר, אז אנו יוצאים מדירת קבע ונכנסים לדירת עראי.

שעל ידי מעשה זה אנו מראים -שכל הגשמיות, הבתים הפרנסה והכל, הכל הבל ממש, והעיקר האמיתי הוא רק ההתקרב להשי''ת ולתורתו. ועל ידי זה אנו מכניסין בעצמנו ההכרה שעוה''ז הוא רק כפרוזדור לפני העה''ב [וכסיפור הידוע עם הח''ח זצוק''ל בטעם למה אין לו רהיטים בביתו].

זמן מסוכן

ה. אבל מצד שני, ימים אלו הם גם ימי סכנה עבורנו. שהרי מיום הכיפורים עד חד הסכות אנו עוסקים במצות, ובכן אין לנו זמן לחטוא, וכמבואר במדרש על הפסוק ולקחתם לכם ביום הראשון, ראשון לחשבון עונות. ועכשיו עומדים אנו בזמן ששוב אנו יכולים לשקוע שוב פעם בהבוץ שעתה יצאנו ממנו בראש השנה ויום הכיפורים, ולכן זמן זה הוא באמת זמן מסוכן.

ובפרט כשהאדם נמצא במדרגה גבוה של קדושה, הוא יכול ליפול לבירא יותר עמיקתא ה' יצילנו, ובכן אנו צריכים לסייעתא דשמיא יתירה בזמנים אלו שלא נחזור שוב לבוץ.

וזהו כונת הפסוק כי יצפנני בסכה ביום רעה, שהכונה הוא, שבזמן הזה שהוא יום רעה יש לנו רק תקוה אחת האיך לא ליפול שוב, והוא על ידי שיצפנני בסכה, שזהו הצילתא דמהימנותא, והקורבה שאנו משיגים בימים אלו בקרבתנו לפני ה'.

אין שמחה כהתרת הספיקות

ולפי זה מבינים אנו גם ענין הישועות של ימים אלו, והנענועים, שהוא כדי שנזכה להשיג השגה והכרה אמיתית בבוי''ת ותורתו, שזהו הישועה הגדולה ביותר. וכהך דמטיא בשם השפ''א ז''ל, שכל התשוקה לעוה''ז נולד באמת מצד החטא, ועתה שזכינו לכפרה ונסתלק החטא אז גם התשוקה לעה''ז מסולק מאתנו.

ובכן דוקא בזמן הזה אנו חוגגים חג הסוכות, שאם נזכה באמת לסגולת הזמן יהיה זה זמן שמחתנו בתכלית האמיתית. וכדאיתא בגמרא, שאין שמחה כהתרת הספיקות, דהלא עתה הכל ברור לנו, ונוכל לעבדו בלב שלם, והרי העבודה בלב שלם היא היא הגורם הכי גדול להביא על האדם רוח של שמחה (וכמו שנתבאר בעזה''י בשיחה לפרשת ואתחנן).

קושיית הטור

ו. וידוע קושיית הראשונים (עיין טור סימן תרכ''ה), למה נקבע יו''ט דסוכות בתשרי הא הוי ליה להקבע בניסן שאז יצאו ממצרים וזכו לענני הכבוד.

ותירצו (יעויין ברמב''ן) דאילו נקבע בניסן לא היה זה מקיים התכלית האמיתי, שאז בניסן הימים הם ימים ממוזגים במזג יפה, ולא נראה בזה שום מסירו''נ בקיום המצוה, ולכן נקבע בתשרי דאז הימים הם ימי החורף ולפעמים קור עז בחוץ, שבזה אנו מראים חביבותינו ומסירותינו למצות השי''ת, עיין שם.

ובביאור רבינו הגר''א זיע''א לשה''ש (פ''א ד') תירץ באופן אחר, שהטעם משום דאף שבאו הענני כבוד בניסן מ''מ נסתלקו מחמת חטא העגל, ואח''כ כשעשו תשובה חזרו בט''ו בתשרי, ולכן נקבע יום זה לחג הסוכות, עיין שם.

ועדיין אינו מובן האיך נתיישב הקושיא, דמ''מ למה נקבע דוקא בתשרי כשחזרו הא ודאי עיקר השמחה הוא ביום שבאו בתחלה שהוא בשעת יצי''מ, כי מה שנסתלקו וחזרו מחמת החטא אף שהוא גם כן שמחה, מ''מ אין זה שמחה גדולה כל כך כבתחלה.

השמחה בחזרת ענני הכבוד

ז. אמנם הביאור בזה בעז''ה, הוא ג''כ על דרך הנ''ל, כי הנה באמת מה שאנו חוגגים בתשרי בזמן שחזרו ענני הכבוד אין זה מצד עצם זה שחזרו, אלא מצד שזכינו לתשובה ולכפרה. שאנו שמחים שאף לאחר החטא זכינו לכפרה גמורה עד כדי לעמוד במקום הראשון. שחזר והשרה הקב''ה שכינתו בישראל, וזה שמחה גדולה מאד.

וראיתי בשם רבינו הגר''א זיע''א (פרשת כי תשא) להוסיף בזה, דהנה מצינו שמשה התפלל בעד ישראל, ופעל תפילתו בכמה מדרגות. הראשון, פעל שלא ימותו ונענה הקב''ה לבקשתו. אבל לא רצה הקב''ה להשרות שכינתו עליהם כמקודם. אמנם אח''כ פעל משר''ה בתפילתו שגם השרה הקב''ה שכינתו על ישראל כבראשונה.

ולפי זה נוכל להבין כונת רבינו הגר''א זיע''א בשה''ש, דהרבותא שחזרו ענני הכבוד למקומם, הוא משום שמורה לנו השי''ת בזה שנתכפרה עונותינו באופן גמור, שחזרנו לשרשנו לחסות בצלו יתברך ממש כמו שהיה מקודם, וזהו העיקר הגדול בימים אלו.

מסירות נפש לקיום המצוות

ח. ואולי אפשר לומר שזהו גם כן כונת הרמב''ן הנ''ל שכתב שהטעם למה נקבע בתשרי הוא כדי להראות מסי''נ, שלכאורה צריכים אנו להבין, האם בלא''ה אין שום טעם שנקבע בימים אלו, הא ביארנו דכל עבודת היו''ט הוא הקורבה להשי''ת. ובכללות אינו מובן כל כך, למה דוקא במצוה זו מצינו ענין להראות מסירות נפש למצוות, דבר שלא מצינו בשאר מצוות.

ואמנם נראה, דהן הן הדברים, ואדרבה דוקא בחג הסכות -שכל התכלית הוא להגיע להכרה שהכל הבל ואין מצבנו בעוה''ז תופס מקום, דוקא בזמן זה אנו מצווים למסור נפשנו, לעלות מעל לדרך הטבע, שבזה אנו מראים שהקורבה להשי''ת הוא הדבר הכי קרוב ללבנו, ויותר חשוב אצלנו מכל עניני עוה''ז, כי העה''ז הוא רק פרוזדור להביא להכרתו יתברך, וזה אנו מראים דוקא באופן של מסירות נפש.

חלות שם שמים על הסוכה

ט. והנה איתא בגמרא מסכת סוכה (דף ט') ''כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה''. ועיין שם, דמזה אנו לומדים הדין דסוכה אסורה בהנאה כל שבעה.

והוא באמת נורא למתבונן, שיש חלות ''שם שמים'' על הסוכה. והקדושה נכנסת לעצם הקירות, והעצים, והדירה [וממש כקדושת קרבן חגיגה הנקרבת ע''ג מזבח]. ומהו שם שמים זה.

אמנם ביאור הדברים, דעצם הסוכה היא היא עצמיות הקורבה להשי''ת ממש, והוא מה שמחבר האדם עם קונו, עד שמגיע לדרגת כי יצפנני בסוכו, שהוא ההגנה מהבלי הזמן ופגעיו. וזה מורגש באמת לכל אדם, שבישיבתו בסוכה מרגיש יותר רציניות ויראת שמים, מפני שמכיר ששם ה' שרוי על המקום, ושזהו החלות קדושה המגיע לאדם מקרבתו להשי''ת.

שיטת הרמב''ם שדפנות הסוכה אסורות בהנאה

ועד כדי כך הוא גודל הענין, עד שמצינו בראשונים (ע' רמב''ם) דסבירא להו דגם דפנות הסוכה אסורים בהנאה. ואף שהדפנות אין להם דיני סוכה, ולמשל, שאין צורך שיהיה צלתם מרובה מחמתם כדבעינן בסכך, מ''מ סבירא ליה להרמב''ם ז''ל שהדפנות אסורים מצד עצם ''המצוות סוכה'' עצמה, דהא סו''ס הדפנות הם חלק מן הסוכה, וכמו שביאר דבר זה רבינו הגר''ח ז''ל בספרו, עיין שם.

וביאור הדברים כנ''ל, דהשם שמים שחל על הסוכה הוא מה שהאוסרו בהנאה, ולא עצם גוף החפצא של הסוכה שהוקצה למצותה. אלא דין אחר הוא, דהש''ש של סוכה אסור בהנאה.

כונת הילקוט

י. ובזה נוכל להבין כונת הילקוט המובא בתחילת דברינו, דאיתא שם שהד' מינים רומזים להקב''ה. דביאור הדברים, דד' המינים רומזים לכל מיני חלקי הבריאה. יש טעם וריח. ויש טעם בלא ריח. וריח בלא טעם. וגם לא ריח ולא טעם. שארבע צירופים הללו הם כוללים כל חלקי הבריאה.

והכונה בנענועם, ורמיזת כל אחד להקב''ה, שאנו מראים בזה שכל חלקי הבריאה תכליתם אחד, שהוא לעבוד את השי''ת, ולהשיג גדלותו. ועל דרך זה יש לומר, כי זהו שורש ענינם, דרך משל שפרי עץ ''הדר'' מראה על הנהגת ''הדר'' של הקב''ה, וכן כולם, שבזה אנו מכירים גדלותו, ותחת אשר ישרתון הגשם להשיג תאוותיו, ישרתהו להשיג מעלות רוחניות וקירבא להשי''ת, וכמש''נ.

דברי הסבא ז''ל

יא. ואנו מתפללים (ישעי' מב') ''מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך, שובה אלי כי גאלתיך''. והסבא זצוק''ל הקשה ש''גאלתיך'' הוא לשון עבר, וכאילו כבר גאל אותנו וכבר מחה פשעינו וחטאתינו, ואם כן מה זה שנאמר ''שובה אלי'', והא כבר שבו, שהרי כבר נגאלו.

אלא ביאור הדברים, ''דגאלתיך'' היינו שמחל אותם, אבל עדיין אין לשון זה מספיק שהרי לא שבו אל מצבם הראשון ממש, כמו החוטא נגד חבירו ומחלו- דמ''מ לא שב לאהבתו כמקדם, מה שאין כן הבוי''ת, ששב אלנו כבראשונה, וזמש''כ ''שובה אלי'', וזה יסוד חג הסוכות, וכמ''ש.

עשרת ימי תשובה של אהבה

יב. שמעתי מהרה''י דלייקוואוד הגה''ר ירוחם אולשין שליט''א שנהג מרן הגריח''ש קוטלר ז''ל לספר בכל מוצאי יום הכיפורים משמיה דהג''ר יחזקאל סרנא ז''ל, שעשי''ת שעד יום הכיפורים הם עשי''ת של יראה (ואפשר להוסיף דלכן אומרים המלך כו' שהוא מצד יראת מלכותו כו') אבל העשרה ימים שבין יום הכיפורים להשוע''ר הם בגדר עשי''ת של אהבה.

והנה ידועים דברי רבינו יונה דלימוד התורה מכפרת אפילו על עבירות שאין יום הכיפורים מכפר עליהם, כמו חילול ה', ואולם על כל פשעים תכסה אהבה, אהבתה של תורה, ונמצא דעבודת תשובה של ימים אלו הוא לחזור להשי''ת מאהבה על ידי לימה''ת ולהדבק בה'. וכן מבואר בחת''ס ז''ל.

ועיין בספר יוסף אומץ שכתב שאין לדבר דברים בטלים בסוכה בגלל שאלו הם ימי תשובה. ובשאר ספרים כתבו הטעם משום קדושת הסוכה, אמנם להנזכר לעיל מובן היטב, דאלו הם עשי''ת של תשובה מאהבה.

שיחה ב' - כל ראשית להקב''ה

בריאה של ''זמן''

א. באליהו זוטא ריש ה' סוכה הביא מבעל הרוקח בזה הלשון ''דפסח תחילת הקיץ וסוכות תחילת החורף, כל ראשית להקב''ה'', עיין שם. וצריכים אנו להבין כונתו.

אולם ביאור הדברים נראה, שהנה זה ידוע שהשנה מחולקת לזמנים שונים. שנה, חודש, שבוע, ימים, שעות ורגעים. ומבואר בספרי המוסר (דעת תורה) שיש בריאה של ''זמן'' כמו שיש בריאת שאר הנבראים.

וכל זמן יש לה סגולת הזמן, שאותו הזמן מסוגל לדבר מסויים, וכמו שאמרו שס''ה ימות השנה נגד שס''ה מצות ל''ת שבתורה, דהיינו שכל יום מקושר באיזה שהוא דרך לאותו המצוה. ואף שודאי ישנם כונות עמוקות בזה מ''מ גם בדרגתנו אנו נוכל להשתייך לזה גם כן, וכמו שנבאר.

זמן היה לאדם הראשון

ואמרו עוד, ''זמן היה לאדה''ר שיחטוא, וזמן היה שיתגרש מג''ע, וזמן היה שתנתן לישראל את התורה'', הרי שהכל תלוי בזמן. ומבואר דבר פלא, שהיה יכול להיות דלולי אותו הזמן לא היה נתנת תורה לישראל, אף שזה תכלית כל הבריאה כולה, וזה מבהיל על הרעיון. אמנם הוא מבואר, שיש ענין של זמן אשר תלויים בה ענינים נשגבים.

וכן שמעתי לדקדק על נוסח התפילה של ''ברוך שאמר'', שכתוב שם, ברוך ''עושה בראשית'', וכעין זה שמעתי מחכ''א לדקדק מה שכתוב ב''עלינו'' שאנו אומרים ''לתת גדולה ליוצר בראשית'', שלכאורה אין המילים מובנים, האיך ''עושים'' או יוצרים ''בראשית'' הא אין זה בריאה.

אלא ביאור הדברים כמו שאמרו המקובלים (וע' ברמב''ן ספר בראשית בזה) דזמן הוא גם כן בריאה. והיינו שבתחילת הבריאה נברא ''הראשית'' שהוא מושג של זמן, חלות שם ראשית להמשך הזמן שיבוא אח''כ ונמצא שיש בריה של זמן. ואכתי צ''ב.

הבחירה היא בנקודת הראשית

ב. אולם ביאור הדברים ע''פ המבואר בספר שערי תשובה (ומבואר יותר בספר לקט רשימות למורינו המשגיח זצוקלל''ה) שלאחר שנתייצב על איזה דרך חיים שוב אין ביד האדם להרע או להטיב. אולם מה שאכן בידו הוא בתחילת הענין, שיכול לבחור אם להתייצב על דרך טוב או דרך רע, אבל לאחר שכבר נתייצב, אם כל דרך טוב מקבל רוח של סייע''ד שעומדת לימינו לסייעו, ואם כבר נשקע בדרך רע רוח טומאה מלפפת עליו.

וביאור דבריו ז''ל הוא על פי מה שכתב רבינו הגר''א זיע''א במשלי, שבכל דיבור ודיבור של לשוה''ר האדם מושך על עצמו רוח טומאה, וממילא ממשיך ע''ע תשוקה לדבר עוד לשה''ר, וה''ה בלימוד התורה כל תיבה שלומד מושך ע''ע תשוקה לעוד דברי תורה. וזה הוא כונת רבינו יונה, שכל הבחירה הוא בראשית דרכו, אבל אח''כ כבר מביא ע''ע רוח לזה. [ולכאו' זה הי' חטא אדה''ר שמתחילה ''בראשית'', הי' היצה''ר מבחוץ ואח''כ כשחטא נכנס בו זוהמא לפנמיותו וצ''ע נקודה זו כעת].

מבואר, דיסוד הבחירה הוא בתחילה, להשים עצמו על דרך טוב או לא.

האיך מפסיקים הרגל

ואולם היה נראה להקשות על דברי רבינו יונה, שלפי זה היה צריך להיות שכל מעשי האדם יהיו תמיד רעים או טובים, שלאחר שנתייצב על דרך מסויים שוב אי אפשר לו לזוז הימנו.

אמנם ביאור הענין, כתב המשגיח דלייקוואוד הגר''נ וואכטפויגעל זצוק''ל, דאף שהאדם נמצא על דרך מסויים, מכל מקום ניתן לאדם היכולת להפסיק הרוח הזאת על ידי שמפסיק הרגלו, ומתחיל זמן חדש. ולכן נתחלק השנה לכמה חלקים, חודש, ימים, שבועות, כדי שכל זמן וזמן יהיה לנו ראשית חדש, שנוכל להתחיל מחדש, ולכן העושה תשובה הוא מנתק מהעבר ומחדש ומשפר מעשיו.

סגולת הרב זונדעל מסלנט ז''ל

ויש סגולה מרבינו הג''ר זונדעל מסלנט זצוק''ל בקבלה מרבינו הגר''א זיע''א, שבכל יום בבוקר כשעומד אדם ממטתו, יקבל על עצמו עול תורה, ויאמר ''הריני מקבל על עצמי עול תורה היום בלי נדר'' וכשאדם מקבל ע''ע עול תורה מובטח שאינו ניזוק כל היום, וזוכה להרבה סייע''ד בלימודו. והוא מובן עפ''י הנזכר לעיל, שכל יום הוא ראשית חדש.

וזה הוא סגולת זמן חג הסוכות תחילת חורף, שזה תקופה בפני עצמה -וכדמצינו כמה חילוקים בזמנים אלו, עיין ברמב''ם (ה' מדע) שהאדם משנה דרך אכילתו בקיץ מבחורף וכן עוד דברים- ובכן תיכף בתחילת הזמן צריך ש''הראשית יהיה של הקב''ה'', וממילא כל המשך החורף יהיה גם כן להקב''ה, שהכל תלוי בראשית, וכמו שאמרו, טוב אחרית דבר מראשיתו, דמדרגת הטוב של האחרית, תלוי בכמה כחות השקיעו בראשית, והדברים עתיקים.

לתפוס את הראשית

ג. ולכן פשוט, שבימים אלו של חג הסוכות עיקר עבודתינו הוא, שנעשה התחלה חזקה וראשית טוב. וזה לא שייך אלא אם כן מכניס לעצמו ההכרה שאין עוד מלבדו יתברך, ועיקר תכלית בריאתנו ומציאותנו פה בעולם הוא רק כדי להרבות כבוד שמים, ולקרות בשם ה', וזה רק אם נתפוס הראשית ונחזיק אותו, ולא נהיו פוסעים ח''ו על שני הסעיפים.

וראיתי להמשגיח זצוק''ל לבאר מה שאמרו ז''ל ''איוב ותרן בממונו הוי'', שצריכים אנו להבין, הלא הרבה אנשים עושים צדקה וחסד, ומהו הרבותא שאיוב ותרן בממונו הי'.

טעות בעלי חסד

אלא ביאור הדברים, שאכן מצינו בעולם שהרבה אנשים עושים חסד, אבל מכל מקום כשנתבונן הראה שהחסד הזה נעשית רק בתורת חסד לבד, אבל כשעוסקים בפרנסתם הם מתנהגים כמו חיות טורפות, גוזלים וחומסים, וירמסו לשאול חיים עניים ואביונים. והעומד מן הצד, אינו מבין האיך נתהפך הבעל חסד שלנו למושחת בין רגע.

ואם תשאלם יענו דרך מליצה, כמה ששגור בפי רבים ''ביזנס איז ביזנס'' (עבודה זה עבודה, וצריכים לעשות כסף) שמצדיקים עצמם שזה דרך המשא ומתן בעולם, וכי כולם עושים ככה. ואולם זה טעות גדול, ורשעות מה שהם עושים.

כי הסיבה האמיתית לזה הוא מפני שלא מכניסים הקב''ה לחייהם היום יומיים, אלא משאירים תורה לחוד ''וביזנס'' לחוד, ופוסעים על שי הסעיפים ממש, וזהו מה שאנו צריכים לתקן בימים אלו להכניס הבוי''ת בחיינו ולחפש תחבולות לקורבה יותר ויותר, לא רק בבית אלא גם ברחוב, ולהקדיש כל מעשינו שיהיו יותר נעלים וטובים בעיני השי''ת.

אנשי מעשה

ד. ואפשר לבאר בזה דברי המדרש (פרשת אמור), שאנשי מעשה היו מחזיקים בידיהם לולביהם כל היום, ''נכנס לבהכנ''ס לולבו בידו כו,' לבית האבל לולבו בידו, להודיע כמה זריזין במצוות'' עיין שם. וצריכים אנו להבין למה יש ענין מיוחדת דוקא בימים אלו להראות שאנו זריזין במצות.

אלא ביאור הדברים כנ''ל, שכל עבודת היום הוא לחזק הראשית שיהא ראשית טוב וחזק וכולו לה', ולכן אנו מהדרין מאד בכל הענינים בימים אלו להראות ענין זה.

ומבואר בביאור רבינו הגר''א זיע''א בפירושו ליונה (פ''ד) בטעם למה יש דין בסוכה שיהיה צלתא מרובה מחמתה. שהטעם, דידוע שהשמש הוא מזל הגויים ומרמז להם, והירח מזל ישראל, ולכן צריך שיהא יותר בצל מבחמה, דהיינו שינתק עצמו מכל שייכות עם הגויים ויהיה שייך לה', ולהמבואר זהו עיקר העבודה של ימים אלו.

להרחיב מצוות סוכה

ה. ובשו''ע מביא דברי הרמב''ם ז''ל, דאף שאין חיוב לשתות מים בסוכה מ''מ העושה כן הרי''ז משובח. וראיתי בספר אחד ששאלו את פי מרן הגרי''ז ז''ל, דצ''ע מה שייך ''הרי''ז משובח'', דממ''נ אם הוא מחוייב, זה חיוב גמור, ואם לאו מה שבח שייך בזה, ואיזה מצוה יש בו.

ותירץ הגיר''ז ז''ל חידוש גדול, דשאני מצוות סוכה משאר מצוות, דשאר מצות, כגון שופר, אם יתקע יותר מק' קולות אינו נקרא משובח, מה שאין כן מצוות סוכה, כל מה שמוסיף והולך בה, הוא מתרחב המצוה אצלו.

חזינן מזה יסוד גדול, דיכולים להוסיף ולהרבות במצוה זו. ואפשר שלהמבואר זהו טעמן של הדברים,שהרי זמן זה הוא זמן של ראשית וצריכים לתפוס כמה שיכולים (אריין חאפין) כדי שיהיה זה ראשית חזק. יותר זריזות, יותר קירבה, יותר הידור באתרוג, יותר כונה בתפילה, כ''ז מעבודת היום.

ההקדמה הראשונה לעובד ה'

ו. ונראה בעזה''י להמתיק עוד בענין על פי דברי המדרש שם, דד' מינים הם נגד ד' מיני בני אדם. אתרוג נגד מי שיש בו תורה ומע''ט, ולולב שאין ריח ורק טעם, וערבה שאין לו לא טעם ולא ריח, נגד מי שאין לו מע''ט ותורה. וצריכים אנו להבין מה רצה לאשמעינן בזה.

אמנם ביאור הדברים, דכל אחד ואחד יש לו תפקידו המיוחדת בחיים, וכל אחד הוא חלק מכלל ישראל, וכמו שאוגדים הלולב כך הם חלק מכלל ישראל כמבואר במדרש שם ''ובאים אלו ומכפרים על אלו'' וכל אחד כמדרגתו צריך להכניס הבוי''ת בחייו ולהבין שהקב''ה שייך לו בכל מצד.

כי ידוע שעיקר גורם החטא הוא ה''קטנות'', מה אני ומה אני ספון, אמנם העצה לזה להבין להכיר חשיבות ערכו כי הוא בן המלך. וידועים דברי רבינו יונה הנפלאים בראש ספרו שער העבודה ''ההקדמה הראשונה בעבודת השם להבין ערך עצמו'' ומהו חשוב וכמה יכול לפעול בעולם.

הכבוד המדומה והכבוד האמיתי

ונוכל להבין בזה המזמור בתהילים, ''אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו, כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו.....אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו''. ואינו מובן המשך הפסוקים, מה ענין הכבוד הנזכר, לזה שהוא ביקר ולא יבין.

אולם ביאור הדברים, שדהע''ה מגלה לנו בזה יסוד גדול בחיי האדם, כי בדרך כלל אדם חושב שכבוד הוא חשוב, ועושר הוא חשוב, ומרגיש רע כשנעדר זה ממנו. ולכן בא הפסוק ללמד לבני יהודה קשת, שאין להם להרגיש כך, שבאמת הם טועים במבט הנכון.

ולכן מתחיל ואומר שלא יתפעל ממה שראה כבוד וממון אצל אחרים, משום שלא במותו יקח כלום מכל הכבוד המדומה הזה. ושוב פעם מודיע, שלא ירד אחריו כבודו. אבל אח''כ מוסיף ומודיע, שבין כך אין ממה להתפלא, כי יסוד כל הכבוד הזה הוא מדומה בעצם עצמותו, ובפרט נגד מה שהוא בעצמו שוה, שהרי האדם הוא כולו ''ביקר'' רצה לומר יקר היקרים, ומטמונים טמונים בקרבו, ורק צריך להוציא כחותיו אל הפועל. אבל האדם בשלו, אינו רוצה להבין ערך עצמו, אלא להסתכל ככל היותר על האחרים.

ובכן מתעונן דהע''ה ומפטיר על אדם כזה ''אדם ביקר ולא יבין'' שהכונה היא שהאדם יש לו כל כך הרבה כחות, וכל כך הרבה חשיבות, ולא יבין סוד זה, ולכן כבהמות נדמו. כי במה יזכה יותר מבהמה, שבלי זה אי אפשר להתחיל לעבוד את ה' כלל וכלל [כך מבואר פירוש הפסוק בספרי מוסר וכן מובא מהגר''ח זצ''ל].

מה שנמצא בכיס שלך

ועל זה יש סיום נפלא, וכמו שמבואר בפרש''י ז''ל שם בקוצר אמרים וז''ל, ''אדם ביקר ולא יבין, דרך החיים נתונה לפניו שאם ילך בה -הרי נכבד, אינו מבין את הטוב''.

ורצה לומר, שאם אתה מרגיש ה''אדם ביקר'' שלך כראוי, א''כ אין לך ממה להתפעל מאחרים, שהרי אתה בעצמך יש לך כבר הכבוד האמיתי בכיס, ואתה ''הרי נכבד''!

כי זה יסוד הכל, לדעת שהאדם הישראלי יש לו כל כך הרבה חשיבות, הוא חי עם האבות, עם הצדיקים. והיצה''ר רוצה להפיל אותו, וכדאיתא בקין ''למה נפלו פניך'', והעצה לזה, ''הלא אם תטיב שאת'' צריכים ''התנשאות'' וקצת ''ויגבה לבו בדרכי ה''' להכיר ערך עצמו. והמכיר את עצמו, הרי נכבד ונכבד.

להיות עכ''פ צומח

ז. וזהו יסוד ענין ד' מינים, שכל אחד ואחד יכניס הבוי''ת לחייו הפרטי באשר הוא, בין אם הוא אדם עם ריח, אבל בלא טעם, או טעם בלא ריח, ואפילו מי שאין לו לא טעם ולא ריח, לא תורה ומעש''ט, מכל מקום גם הוא שייך לזה ויכול לזכות.

כי הנה באמת צריך להבין שאם הערבה אין לו לא טעם ולא ריח, א''כ למה יקח דוקא ערבה, הלא הרבה דברים יש בעולם בלא טעם וריח, ויותר טוב שיקח אבן דומם, שהוא תכלית הדממה ודאי.

אבל בדרך מליצה אפשר לומר, שעל כל פנים צריך שיהא ''צומח'' דהיינו שלכה''פ מבקש להתעלות! ואף שעתה אין לו תורה ומע''ט, מ''מ הוא בגדר ''צומח'' (וואקסען), שעל אדם כזה נמי משרה הקב''ה שכינתו.

קבלה מהגרי''ל דיסקין

ח. והנה ידוע מה שאנו אומרים בהושענות ''הושענא שלש שעות'' ואמרו בשם רבינו הגר''א זיע''א דזה מרמז לשלש שעות של מלחמת גוג ומגוג שתארך ג' שעות [ואף שרבינו הגר''א זיע''א אמר שיהיה רק כמה רגעים כבר תירצו שזהו עיצומו של המלחמה אבל המלחמה בכללה יתארך ג' שעות]. וכאן הבן שואל, מי הוא זה ואיזה הוא שיזכה להנצל ממלחמת גוג ומגוג?

ואמר המשגיח דלייקוואוד הגר''נ זצוק''ל שיש על זה קבלה מהמרי''ל דיסקין ז''ל שכל ''הערליכער אידין'' ינצלו. ושאלוהו מי זה ערליכער איד, וענה ''מי שאינו משתייך כלל עם הגויים, אינו שומע רדיו, ואינו מתסכל בעיתונים, ושאר ספרי מינות שמלבד כל הטינוף והרע, גם עצם ההתעסקות עם שיטת חייהם כבר נקרא פוסע על שני הסעיפים.

ולכן אם ירצה האדם להנצל -ומי זה שאינו רוצה להנצל- העצה להתחזק בתורה ועבודה, שיהיה זה עיקר חייו, וכל הדברים האחרים שמוכרח לעסוק בהם יהיו רק דרך אקראי בעלמא, שלא ישקתע בתוך עניניו ראשו ורובו, אלא יזהר שלא להשתייך עמהם יותר מן הצורך, ובזה יזכה לימות המשיח ולחיי העוה''ב, במהרה בימינו אמן ואמן.

שיחה ג' - ''זמן שמחתינו''

(בדרך משא ומתן בדברי חז''ל הקדושים)

אם שלמים למה חגיגה

א. במדרש (אמור פרשה ל' ב') ד''א ולקחתם לכם, הה''ד תודיעני אורך חיים שובע שמחות כו', ד''א שובע שמחות אל תהא קורא כן, אלא שבע שמחות, אלו שבע מצות שבחג, ואלו הן ד' מינים שבלולב וסוכה חגיגה ושמחה. אם שמחה למה חגיגה, ואם חגיגה למה שמחה, א''ר אבין משל לשניים שנכנסו אצל הדיין, ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח, אלא מאן דנסב באיין בידיה אנן ידעין דהוא נצוחייא, כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקב''ה בר''ה, ולית אנן ידעין מאן נצח אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב''ה ולולביהן ואתרוגיהם בידן אנו יודעין דישראל אינון ניצוחייא, לפיכך משה מזהיר להם לישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון, עכ''ל.

ולכאורה דברי המדרש סתומים, האיך תירצו הקושיא, אם שמחה למה חגיגה, בזה דהלולב הוא סימן לנצחון, ואף כי ראיתי שעע''ז בפירוש מתנת כהונה ''מי שאוחז הכידון ידענו שהוא נצח לפיכך מביאין שלמים וחגיגה'', זה חסר מאד בדברי המדרש, ומה גם שלפי זה מה שכתב המדרש ''לפיכך מזהיר להם משה לישראל ולקחתם לכם'' אין לו מובן, דהוי ליה למימר לפיכך מזהיר להם משה להביא שלמים וחגיגה. ובמפרשים שם נתקשו בזה ע''ש, וצ''ע.

בשמחת לולב הכתוב מדבר

ב. ומה שנראה בעזה''י דהנה במקרא (ויקרא כג' מ') ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר ..... ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. ובירושלמי (סוכה פ''ג י''א) פליגי בזה,''אית תנויי תני בשמחת לולב הכתוב מדבר'' עיין שם, ובגליון ציין למה שכתב רש''י ז''ל (סוכה מ''ג ב' ד''ה לולב) דאיכא למטעי ולמימר דהאי ושמחתם לפני ה' שבעת ימים לאו שמחת לולב קאמר, עכ''ל עיין שם.

ומבואר דלמסקנא הך קרא דושמחתם בלולב קמיירי. וכן ראיתי להרמב''ם ז''ל בפיהמ''ש (רפ''ד ובי''ד פ''ז יג') וז''ל מצות לולב להנטל ביום ראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן, ואפילו בשבת, שנאמר ולקחתם ביום הראשון ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג שנאמר ושמחתם לפני ה', עיין שם. ובתו''כ דרש נמי כן לפני ה' אלקיכם שבעת ימים ולא בגבולים כל שבעה כו' עיין שם. על כל פנים מכל זה חזינן דהך ושמחתם לפני ה' כו' מיירי גם על נטילת לולב.

אלא דצריכין אנו להבין איזה ענין שמחה שייך בנטילת לולב, דבשלמא להך מ''ד דמיירי בשמחת שלמים מובן שפיר, דשמחתו בבשר ויין באכילת השלמים, אמנם דלמ''ד בשמחת לולב הכתוב מדבר מה שייך בזה שום שמחה, (פשוט שמדובר כאן על שמחה מיוחדת חוץ משמחת המצוות, שהרי שמחת המצוות לא יתכן מחלוקת שהוא דבר מוסכם לכולי עלמא).

מקור מצות שמחת בית השואבה

ג. והנראה, דהנה עוד מצינו להרמב''ם ז''ל שם (פ''ח הי''ב) שהביא קרא דושמחתם לפני ה' שבעת ימים גם כן בנוגע הדין שמחת בית השואבה. וז''ל, אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה שנאמר ושמחתם לפני ה' שבעת ימים, וכיצד היו עושין, ערב יו''ט הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה, ולאנשים מלמטה, עכ''ל.

הרי דהך קרא דושמחתם מיירי גם על שמחת בית השואבה, וממה שהביא הרמב''ם ז''ל פסוק זה בנוגע שמחת בית השואבה גם כן, אף שבגמרא מביאו לגבי לולב, משמע דהך קרא דושמחתם יש בה ענין של שמחה יתירה שלא מצינו בשום יום טוב, ואף שבכל יום טוב יש ענין של שמחה, מ''מ בסוכות ענין יתירה איכא, והפסוק מגלה זה גם לשאר עניני חג הסוכות.

(ואף שצ''ע על דברי הרמב''ם ז''ל מה שהביא פסוק זה לב' ענינים וגם לא מצאתי לפום ריהטא שמקרא זה הוא מקור ענין שמחת בית השואבה, מצאתי בהעמק דבר שכתב דלפי הדרש קאי הך ושמחתם על לולב ולפי הפשט על שמחת בית השואבה כי ואכתי צ''ע).

להראות שמחתינו לפני ה'

וכדי להבין ענין השמחה בלולב, שעל פי פסוק זה, בעינן להבין מהותו של השמחה בנוגע שמחת בית השואבה, וראיתי בביאור ענין שמחת בית השואבה, בקונטרס המועדים בשם הגרי''ד זללה''ה שדקדק במה שכתוב כמה פעמים ושמחתם ''לפני'' ה', וכן שם ברמב''ם (סוף הט''ו) והמלך דוד מפזז ומכרכר ''לפני'' ה', דענין שמחה יתירה זו הוא לעשות פעולות של ריקוד ושירה להראות השמחה ''לפני ה''' - רצה לומר בחיצוניות להראות רגשותינו ושמחתינו. וזהו השמחה יתירה שמצינו בסוכות בשאר יו''ט.

ולכאורה, מאחר דלפי הדרש מקרא זה מיירי גם בלולב [וכמו שהוכחנו לעיל מהירושלמי והתו''כ] מסתבר דאיכא גם כן ענין זה של שמחה יתירה גם בנטילת לולב, וכמו שכתב הרמב''ם ז''ל, שבמקרא זה מבואר ענין של שמחה יתירה , שא''כ צריך לומר דגם בלולב הוא כך. אלא דצריך להבין האיך יתכן ענין זה בלולב.

למה דוקא בסוכות

ד. ונראה בעזה''י, דבאמת צריכים אנו להבין מהו באמת הטעם שיש ענין של שמחה יתירה בסוכות מבשאר ימים טובים ומה ענין יש בסוכות משאר רגלים. ונראה בעזה''י דזה הוא שאילת המדרש שהבאנו בראשית דברינו, אם חגיגה למה שמחה כו' שאין הכונה לקרבן חגיגה דוקא, אלא לכללות ענין חגיגה ושמחה דמצינו בשאר רגלי השנה. ועל זה הוקשה לרז''ל, שאם יש כבר זה הענין של שמחה אם כן מהו השמחה היתירה של סוכות ''ושמחתם לפני ה'''?

וע''ז תירצו ז''ל, משל לשניים שנכנסו כו' רצה לומר מפני שסוכות זמנו אחר ימי הדין של ר''ה ויום הכיפורים, יש בה צורך וענין מיוחדת להראות שנצחנו בדין, אשר זה הוא ענין לקיחת לולב, וכמו שנזכר לעיל דקרא דושמחתם אלולב מיירי, ומהך מקרא גופא הוא דיליף ליה הרמב''ם ז''ל ענין של שמחה יתירה. וזהו עומק הטעם לכל השמחה הזאת, מפני שיצאנו זכאי בדין.

ובזה מדוייק מאד סוף דברי המדרש ''ולפיכך משה מזהיר להם לישראל ולקחתם לכם כו''' שהכונה על המשך הכתוב, דמה ענין ולקחתם, משום ושמחתם לפני ה' שבעת ימים, רצה לומר להראות השמחה, ולכן מייתי הך קרא דוקא וכונת המדרש מיושב כמן חומר, ודו''ק.

השמחה המתפרצת החוצה

ובאמת שענין זה מבואר בחז''ל במה שאמרו על שלשת הכתות בשמחת בית השואבה, של צדיקים אמרו אשרי ילדתנו שלא ביישה זקנתינו, ובעלי תשובה אמרו אשרי זקנתינו שמתכפר על ילדותינו, עיין שם. ומבואר מזה שעיקר השמחה היתה על עניני כפרת עונות, רצה לומר שהשמחה היתה על שלא חטאו או שנתכפרו.

והוא המשך מעבודת יום הכיפורים (וכמו שביארנו בשיחות ימים נוראים עיין שם) דעיקר עבודת סוכות הוא להראות הקירבה שנתקרבנו לבורא עולם, ותגבורת השכל על הרגש בעבודת השי''ת, והיינו גם ענין יציאה מבית קבע לדירת ארעי, להראות שזה העולם וההבל שבה אצלינו כלא חשיבין, והעיקר הוא הבורא עולם והקורבה אליו, וזהו גם כן מה שכתוב ''לפני השם'' רצה לומר השמחה העצומה המתפרצת מתוך לבינו מתוך בהירות ההכרה שתכלית בריאתנו הוא הקשר בו יתברך בכל אופני העבודה ורמז ללפני ה' תטהרו (וע' רמב''ם דשמחה זו לא שמחו בה עמי הארץ, ויובן לאור הנ''ל).

העבודה הגדולה של שמחה

נמצאת אומר דשמחה זו איננה שמחה סתם, אלא שמחה בעבודת השי''ת. והנה ידועים דברי הרמב''ם ז''ל בסוף הלכות לולב שכתב בזה הלשון ''השמחה בעבודת ה' עבודה גדולה היא'' [וע' מ''מ, וספר אורח''י הרבה מ''מ בענין זה] וצריכים אנו להבין מהו שמחה ואיך זוכין לה. אמנם לפי מה שנתבאר כאן הדבר פשוט, שהשמחה שייכת רק מתוך ההכרה הברורה מהו חובתו בעולמו ותגבורת השכל על המוחש.

וזהו ביאור הפסוק בדבה''י (פכ''ט ט') ''וישמחו העם על התנדבם, כי בלב שלם התנדבו'', שהביאור הוא כנ''ל, דעיקר השמחה בא כשמכיר ועושה פעולותיו בלב שלם דהיינו מתוך ההכרה הגמורה שעושה נכון, וחפץ ורוצה בה, אז ממילא זוכה לשמחה אמיתית.

שיחה ד' - בענין שמחת בית השואבה

(בדרך משא ומתן בדברי רבותינו הקדושים)

השמחה המיוחדת לצדיקים

א. איתא ברמב''ם (פ''ח הי''ב) ''אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהם, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה כו' ומתחילין לשמוח ממוצאי יו''ט ראשון, וכן בכל יום ויום מחולו של מועד כו' והאיך היתה שמחה זו.... מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותן ע''ה וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל....אבל כל העם האנשים והנשים כולם באין לראות ולשמוע, עכ''ל.

ולכאו' יל''ע למה נתיחדה יו''ט זה לשמחה יתירה יותר משאר ימים טובים? ועוד, למה דוקא נתיחדה השמחה לת''ח ושאר אנשי מעשה, וכי אסור לע''ה לשמוח במצוות?

דברי הגרי''ז ז''ל בטעם שמחת בית השואבה

והנה מקור דברי הרמב''ם ז''ל הוא בגמרא מסכת סוכה ריש פרק החליל (נ''א ע''א) במתני': ''מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו. במוצאי יו''ט ראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול'' ע''ש.

והנה לפי פשטא דמילתא, למידין אנו ששמחה זו הוא מצד מצות ניסוך המים המיוחדת בחג הזה, ולכן נקראת -שמחת בית ''השואבה'' כמבואר במתני', אולם לפלא על דברי הרמב''ם ז''ל שלא הזכיר כלל מענין ניסוך המים בכל דבריו שם, והרי זהו עיקר השמחה.

ומצאתי ת''ל שכבר עמד בזה מרן הגרי''ז ז''ל (בסוף הקונטרס רהי''ס) וכתב שהוא מחלוקת רש''י ז''ל והרמב''ם ז''ל. דיעויין בפרש''י ז''ל (בד''ה בית השואבה) ''כל שמחה זו אינה אלא בשביל ניסוך המים, כדמפרש ושאבתם מים בששון'' שמפרש דזה משמעות הפסוק, שהשמחה הוא על השאיבה. ומבואר דשיטת רש''י ז''ל הוא, דעיקר השמחה היתה על הניסוך בעצמה, וכמשמעות הפסוק, וא''כ צ''ע על דברי הרמב''ם ז''ל שהשמיט זה (וע''ע בערול''נ שעע''ז שם).

משמעות התוספות כהרמב''ם

ב. והיה נראה ראיה לשיטת הרמב''ם ז''ל מדברי התוספות (דף נ' ע''ב ד''ה חד תני שואבה), שהביאו דברי הירושלמי שמפרש ''שואבה'' -שמשם היו שואבים רוח הקודש. שהשכינה שורה מתוך שמחה, דכתיב ''ויהי כנגן המנגן'' ומייתי עובדא דיונה מן אמיתי שהיה מעולי רגלים, ובשמחת בית השואבה שרתה עליו שכינה עכת''ד התוספות.

וצריכים אנו להבין, למה הוצרכו התוספות לדברי הירושלמי, ולמה לא פירשו כפשוטו כפרש''י ז''ל, דשמחת בית השואבה כונתה שאיבת מים. ואשע''כ היה נראה לכאורה, דזה ראיה לשיטת הרמב''ם ז''ל, דעיקר השמחה לאו על מצות ניסוך היה, אלא מדיני החג לשמוח לפני ה'.

וחזינן מזה ביאור חדש, שהרמב''ם ז''ל מפרש שמחת בית השואה, שכונתה לשאוב רוה''ק, שזהו התכלית והעילוי שמקבלים בשמחה זו.

שואבה וחשובה

ג. אולם דאכתי אין זה מספיק, דהא בגמרא מובא בזה שני שיטות ''חד תני שואבה וחד תני חשובה, ושניהם לא משתבש, מאן דתני שואבה ע''ש הפסוק ושאבתם מים בששון, ומאן דתני חשובה, משום דמצוה חשובה היא שבאה מששת ימי בראשית'' עיין שם.

ונמצא דלשני השיטות היתה השואבה תלוי בניסוך המים, דהרי מקרא דושאבתם מים וודאי שייכת למים, ואף אם נפרש כתוספות, דהא גם התוספות צריכים לפרש איזה פירוש בדברי הגמרא שהביא על זה פסוק מפורשת. ואף למ''ד חשובה, הוא ג''כ מצד מצות המים. ובאופן שלשני השיטות שייכת היא למים, וא''כ אינו מובן האיך יפרש הרמב''ם ז''ל לדברי הגמרא, (וע' פיהמ''ש שהביא דוקא הך טעם דנקרא בית השואבה ע''ש הפסוק דושאבתם מים) וצ''ע.

מהות השמחה

ד. והנראה פשוט בעזה''י, דבאמת לכו''ע הדין שמחה תלויה בניסוך המים. אלא דבזה פליגי, להגדיר מה היא מהות השמחה. אם השמחה היא בגוף המצוה, דהיינו מדיני חיבוב המצוה של ניסוך המים עצמה, וכמדוייק בפרש''י ז''ל [נ: ד''ה דברי הכל כו'] ואינה מן התורה אלא לחבב המצות עיין שם, דהיינו החיבוב מצוה עצמו, או שהמצוה הוא עצם השמחה עצמה, שהיא תכלית בפני עצמה. ורק שהאופן להביע אותו השמחה הוא נעשה בכמה אופנים, ואחד מהם על ידי ניסוך המים.

דלפרש''י ז''ל הוא שמחה דחיבוב מצות עצמן, ואין זה דין שמחה נפרדת. מה שאין כן להרמב''ם ז''ל הדין שמחה היא מצוה בפני עצמה, ולכן הביאה כהלכה בפני עצמה, בלא דינא דניסוך המים. וע' במגיד משנה שמביא מגמרא דשבת (ל:) ''ושבחתי אני את השמח,ה זו שמחה של מצוה'', דהיינו שהשמחה עצמה היא משובחת, ולא מצד שמחת המצוה בלבד.

דברי המהרש''א הנפלאים

ה. וראיתי בעזה''י שכדברינו מפורש בהדיא במהרש''א על דברי תוספות הנזכר. דעיין שם שנתקשה גם כן במה שהביאו דברי הירושלמי שמבואר דהשואבה אינו תלוי במים, וכתב המהרש''א וז''ל, ונראה בעזה''י דגם לפ''ד הירושלמי מהאי קרא ילפינן דבעינן שמחה, (ומיושב הפיה''ש הנזכר לעיל ודו''ק)... אלא דה''ק הירושלמי כיון דעיקר המצוה היא ניסוך המים, ושאיבת מי השילוח צורך ניסוך הוא, כדקתני לעיל ניסוך המים כיצד כו' עיין שם, למה נקרא מקום השמחה שבעזרה בי השואבה (וזה ממש קושיית הרמב''ם ז''ל בפיהמ''ש שם עיין שם היטב), ה''ל למקרי בית הניסוך, וקאמר משום שע''ש השמחה שהיתה שם ע''י ניסוך המים היו שואבים רוה''ק, ומייתי ליה מקרא ושאבתם מים וגו', דבקרא נמי דניליף מיני' ניסוך המים בשמחה לא ה''ל למכתב ושאבתם, אלא נסכו מים בששון, אלא מדכתיב ושאבתם ע''ש שאיבת רה''ק, והפ' ושאבתם רה''ק על ידי ניסוך המים שהיה בששון דרה''ק בא מתוך שמחה כו', עכ''ל המהרש''א.

ומבואר בהדיא כנ''ל, דיסוד השמחה דניסוך המים הוא ענין נפרד מהניסוך עצמו, דהיינו שהפסוק משמיענו עוד ענין שהיו שואבים רה''ק מן המצוה כיון שעשו המצוה בשמחה, ואדרבה לכן נקרא דוקא שואבה, כי העיקר היה השאיבת רה''ק, והשמחה שהיה להם בשעת הניסוך היא עיקר העבודה, ואפילו יותר מן הניסוך עצמה.

השמחה בעשיית המצות ובאהבת ה'

תוכן העניינים

מחנה שכינה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה