אור ברסלב
מחנה שכינה קונטרס ''שמש היראה''

מחנה שכינה

קונטרס ''שמש היראה''

שער היראה

בביאור מצות יראת שמים

''ויזרח שמש היראה על הנפש ועל כל מצפוניה למשול ביום ובלילה ברעיונה, וזה הדבר יסוד הנפש'' (אגרת התשובה לרבינו יונה)

ענף א' - יראת שמים - קיום לנצח

הפלגת חז''ל בגודל מעלת יראת שמים

א. הנה הפליגו רבותינו ז''ל בשבח מדת היראה עד למאד, עד שאמרו ברכות ו' ב', סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא כו' מאי כי זה כל האדם, א''ר אלעזר אמר הקב''ה כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, ר' אבא בר כהנה אמר שקול זה כנגד כל העולם, ר' שמעון בן עזאי כו' כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. חזינן מזה גודל הנחיצות לקנות ירא''ש כי הוא תכלית כל הבריאה

ויזרח שמש היראה על הנפש

וז''ל רבינו יונה (בפתיחה לאגרת התשובה) ''יראת ה' מקור כל המצות והאזהרות והמוסרים שנאמר יראת ה' מקור חיים לסור ממוקשי מות, ומצוה נאוה וחומה נשגבה גדולה ובצורה עד השמים אשר לא תמוש כל היום מנפש האדם יראת שמים, כמו שנאמר כי אם ביראת ה' כל היום ויזרח שמש היראה על הנפש ועל כל מצפוני' למשול ביום ובלילה ברעיונה, וזה הדבר יסוד הנפש'' עכ''ל.

עוד מצינו כעי''ז בזוהר (הקדמה יא' ב') אמר רשב''י שהיראה איהו תרעא לאעלא לגו מהימנותא ועל פקודא דא אתקיים כל עלמא ודא עקרא ויסודא לכל שאר פקודין דאורייתא מאן דנטיר יראה נטיר כולה כו' ע''ש. וע''ע בגמ' שבת לא' אין להקב''ה בעולמו אלא ירא''ש בלבד דכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה, הן משמע אחת שכן בלשון יונית קורין לאחת הן. ועע''ש בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה...ואפ''ה אי יראת ה' היא אוצרו אין ואי לא לא, ע''ש. חזינן מזה שלאחר פטירתו של האדם אף מי שלמד כל התורה וקיים כל המצות כולם מ''מ אם אין לו ירא''ש אין לו כלום.

וצריכים להבין, מהו הסוד הזה של ירא''ש שהכל תלוי בו, שהלא כפשוטו מבינים אנו שהירא''ש הוא מצוה אחת ככל המצות, ומהו הטעם שעשו מזה ענין כה גדול עד שכינוהו בכל התוארים המופלגים הללו.

מלאכתו של יהודי

גם יעויין מה שכתב רבינו הגר''א ז''ל בביאורו ליונה על הפסוק (א' ח') ''ויאמרו אליו הגידה נא לנו...מה מלאכתיך ומאין תבוא...ויאמר עליהם עברי אנכי ואת ה' אלקי השמים אני ירא''. וז''ל הגר''א, ''זו היא מלאכתי וזו תשובה למה מלאכתך'' עכ''ל. נפלאים הדברים עד היכן הדברים מגיעים שכל מלאכת האדם בעולם הוא לירא את ה'.

אבל נראה כדברי הגר''א ז''ל מדברי הגמרא הנ''ל, כי זה ''כל האדם'' לצוות לזה כו' [בברכות שם], וכן בזהר מאן דנטר יראה ''נטר כולה'', שמכל זה מבואר איך שהיראה הוא עיקר הכל.

וצריכים להבין, כי אף שהסברנו שהיראה נחוץ מאוד, אבל שיהיה זה כל מלאכתינו, והלא ידועים דברי חז''ל על תכלית בריאת העולם, בראשית, בשביל התורה...ובשביל ישראל כו', ות''ת כנגד כולם, ומה שייך לפרש שכל העבודה היא יראת שמים.

מהות היראה

ב. והנה עיקר פירוש מצות יראת שמים הוא כמבואר במסילת ישרים פכ''ה, ''היראה הוא ההתבונן היות שכינתו יתברך נמצאת בכל מקום שבעולם ושהוא יתברך משגיח על כל דבר קטן וגדול אין נסתר מנגד עיניו לא מפני גודל הנושא ולא מפני פחיתותו כו' הוא רואה והוא מבין בלי הפרש, הוא מה שאמר הכתוב מלוא כל הארץ כבודו ואומר הלא את השמים ואת הארץ אני מלא...וכיון שיתברר לו שבכל מקום שהוא, הוא עומד לפני שכינתו יתברך אז מאלי' תבוא בו היראה והפחד פן יכשל במעשיו'' עכת''ד.

תכלית יראת שמים

ולהבין חשיבות מדת היראה, צריכים להבין תכלית היראה, והנה המשגיח דלייקוואוד הגר''נ וואכטפוגעל זצ''ל בירר דיראת שמים תכליתו ''קיום''. כמש''כ יראת ה' טהורה ''עומדת לעד''.

דאיתא בחז''ל משל בענין היראה (שבת לא) משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה הלך והעלה לו, א''ל עירבת לי בהן קב חומטין, א''ל לאו, א''ל מוטב אם לא העלית. הרי שהיראה הוא הקב חומטין [הסם השומר את התבואה מרקבון] והיינו כנ''ל שיראת שמים ענינה קיום כזה הקב חומטין שמקיים את התבואה?.

להחזיק הצורה והסדר

וכתיב ''והתהלכתי בתוככם'', ופרש''י ''אטייל עמכם בג''ע כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני, יכול לא תראו ממני, ת''ל והיית לכם לאלקים'' עיי''ש. והקשה המשגיח זצ''ל דהנה לפי הבנתינו, כל ענין יראת שמים הוא הפחד מלעבור על דבר ה' ולילך שובב אחר היצר, אבל בההוא עלמא דלא שלטא ביה יצר הרע, מה שייך כלל ענין היראה, וכי שייך שם פריקת עול מ''ש, וכי שייך שם לא תתורו אחרי לבבכם ועיניכם.

אבל ביאה''ד כנ''ל, שיסוד יראת שמים הוא קיום, ולמידים אנו מכאן, שענין קיום של ירא''ש איננו רק התכלית הנגרמת ע''י יראת שמים, שמעשינו עשויים ברציפות ובדקדוק, אלא גם שיראת שמים הוא מציאות של קיום, דבלא יראת שמים לא שייך כלל להתקיים. ולכן זה שייך גם לע''ל, דאף שאין שם יראה מצד העונש מ''מ מציאות יראת שמים, דהיינו קיום, זה שייך ג''כ שם, דבעינן לה כדי שיתקיים. ר''ל שתשמר הצורה שיש אדון ויש עבד ושלא יאבד הצורה.

והביא לזה מאמרם ז''ל (חגיגה יב' ע''א) א''ר יהודה א''ר בשעה שברא הקב''ה את העולם, היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בהם הקב''ה והעמידו כו', הרי מבו' דע''י יראת שמים יש קיום, דהרי אף שנבראו שמים וארץ וכל הבריאה, עדיין לא עמדו בחוזק עד שגער בהם הבורא, וגערה היינו יראה.

מלתה דרמיה עליה דאיניש

ג. ולקרב הדברים אל השכל נציין מש''כ הגר''א (משלי א' ז') יראת ה' ראשית דעת, שהיראה הוא ראשית להדעת כענין שאמרו ז''ל (אבות ג' ט') כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו כו' מפני שאם יש לאדם יראת ה' ילמד לדעת בכדי שיהא יודע ממה לשמור ודרך האדם כשרוצה את הדבר ומוצאו חביב עליו אבל אם אין בו ירא''ש כו' אף שלומד כמה פעמים לא ימצא כי אינו לומד בכדי שיהא יודע כו' וכל מלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' ולכן אף שילמדו חכמה ומוסר בזוים אצלם ולא יתקיים בידם, עכ''ל.

וביאו''ד ז''ל הוא דסגולת היראה, שמקיימת כל דבר, אין זה ענין סגוליי בעלמא אלא הוא אופן איך שהאדם מתייחס לחייו ולתלמודיו, שכשמתייחס ברצינות להבין כדי לקיים אז הוא שוקד על כל דבר שיהא לנכון כדי לידע ממה להזהר. ונמצא שהוא בגדר מילתא דרמי עליה. ולכן הוא מתקיים בידו כמו שסיים הגר''א, והוא ג''כ לשון הזהר ועל פקודא דא אתקיים כל עלמא. ר''ל שכל הקיום והנצחיות של העולם נכלל בזה.

למדן בלי יראת שמים

ואיתא בס' מדרגת האדם, שיכול והאדם לומד תורה כי הוא מתפעל מן השכל הכלול בה, כי באמת טבע האדם להתפעל מנבכי השכל והחשבון הדק, שזה מלהיב לב האדם. אמנם עומק כונת הלומד הוא משום שחפץ שגם הוא יחדד בתורה וידע גם הוא להגיד סברא כזה חריף. ולכן יקרה לפעמים שיסתפק במה שנראה אמת שטחי. אמנם הירא שמים מבקר האמת באשר הוא אמת משום שיודע שעיקר התכלית שהוא להשלים נפשו בהדעת האמיתי.

מעט ביראת השם

וע''ז מצינו בדברי הגר''א (משלי טו' טז') טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו, וז''ל והענין הוא להורות בדרכי לימוד תורת ה' תמימה כי לפעמים ילמד אדם הרבה מאד אבל מלא פניות לכבוד וגאוה ומרמות וקנטור ודומיהן, ובתוך רוב הלימוד יקרה -שלמד מעט ביראת ה', אותו מעט הוא יותר טוב מכל האוצר שקבץ ולמד ומהומה בו, עכ''ל. שאותו מעט הנלמד בכונה טהורה ולא לשום חשבונות צדדיות אז ודאי הוא יותר אמיתי וטוב משאר לימודו וכמש''נ.

דברי הנפש החיים

ד. ובדרך הזה מיישב בספר נפה''ח הסתירה בדברי חז''ל דסתרי אהדדי דהנה אמרו (ברכות ח') מיום שחרב בהמ''ק אין להקב''ה אלא ד''א של הלכה בלבד, ובפ' אין עומדין (ל''ג ב') אמרו אין להקב''ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד, ולכאורה סתרי אהדדי.

ומבאר שבאמת הכל ענין אחד, כי הנה האוצר הוא המקיים התבואה שבתוכה, וכן הוא בנוגע יראה שהמשילוה לאוצר והאוצר של יראה שומר מה שבתוכו, והרי מה נמצא באוצר של ירא''ש - ד''א של הלכה. וא''כ היינו הך. דאילו הי' רק תורה, גם תורה לא הי' נשאר, שהיה הופך עליו לסם המות, ורק מפני ששמרה באוצר של יראת שמים נשמרה גם התורה.

ואיתא בזהר, כי ''היראה לית ליה מגרמיה כלום'' רצה לומר, שהוא מצד עצמה רק בגדר קב שעורים בעלמא שהוא שיעור קטן מאד נגד האוצר הגדול מלא תבואה, וכמבו' בגר''א (משלי ב' ה'), ולכן דיינינן תמיד למעלת האוצר בידיעה מהו בפנים לזה האוצר, והוא התורה, ואין בזה שום סתירה, והבן.

ובזה יתבאר למה אמרו דעיקר העבודה הוא היראה, והלא העיקר הוא לימוד התורה, אבל להנ''ל אין ענין זה לזה, כי ודאי העיקר הוא לימוד התורה, אבל עיקר שומר התורה בלבו של האדם הוא היראה, דיראה היינו קיום, ועל ידה נכנסת לעצמותיו, ובל''ז גם תורה ליכא. ונמצא דעיקר קיום התורה והמצוה הכל תלוי ביראה.

לנצח נצחים

ואפשר שזהו פירוש התפילה, ''לדור ודור נגיד גדליך ולנצח נצחים קדושתך נקדיש''. דמשמע מזה שקדושת הקב''ה ישאר אף לאחר ימות המשיח, שהרי קדושתו לנצח נצחים, לאומת גדולתו שהוא רק לדור ודור. ואולי שהטעם לזה תלוי בהנ''ל, דהנה גרסינן בכתובות (קג:) אותו היום שמת רבי בטלה קדושה, והקשו בתוס' משילהי סוטה (מט.), משמת רבי בטלה ענוה ויראה. ותירצו דקדושה בכלל יראה.

וקדושה בכלל יראה רצה לומר, שהקדושה הוא ענין מוכרח במי שיש בו ענוה ויראה. ולמש''נ שיסוד יראת שמים הוא קיום, י''ל דקדושת הקב''ה הוא לנצח נצחים משום דקדושה יסודו יראה כמש''כ התוספות ויראה יסודו קיום, לכן הוא לנצח נצחים דזה שייך גם בשמים, אבל גדלותו הוא דוקא אצל בי אדם המכירים מתוך הבריאה, אבל אינה ענין שיש בה קיום מצד עצמה. [וכמדומני שראיתי מהגר''א ז''ל ד''לנצח נצחים'' הוא נגד יצחק] וא''ש.

ענף ב' - יראת שמים ויראת חטא

תבין יראת השם

ה. משלי ב' ה' ''אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא'', הנה הפסוק מייחס יראת שמים לבינה [ר''ל ההבנה דבר מתוך דבר שבא לאחר שלמד החכמה] ובביאור הגר''א הקשה, הלא מצינו בהיפך בכמה מקומות, שנתייחס ירא''ש לחכמה, כדאיתא ''ראשית חכמה יראת השם'', וכן כתיב (איוב כח') ''הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע (תשובה) בינה''. וכן (במשלי ט' י') ''תחילת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה'' ועיין שם היטב מה שכתב לבאר בזה, ונשתדל לבאר לפי ערכנו.

אם אין יראה אין חכמה

ונקדים מש''כ הגר''א בביאור המשנה בפרקי אבות פ''ג י''ז (בביאורו שם משלי טו' לג') וז''ל אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה. ''יראת העונש מביאה לידי חכמה, וחכמה מביאה לידי יראת הרוממות'' עכ''ל.

מבואר מדבריו ז''ל, שיש ב' עניני יראה, האחד הבא קודם לחכמה, שזה המביאו לחכמה, והא' לאחר החכמה. והנה הביאור הפשוט בזה הוא, שבלא חכמה ליכא יראה אמיתית, שאינו יודע ממה לשמור את עצמו, וכמאמרם ז''ל אין בור ירא חטא (וע' גר''א פ''ב שם), אבל מקודם לחכמה שייך עכ''פ היראה מעונש העבירות, שכבר מפורש בתורה העונש למי שעובר על המצות, ולכן יראה זה מביאו לידי חכמה, שמפני פחד העונש רוצה לדעת ממה לשמור עצמו. ואחר שמביאו לידי חכמה ממילא ילמד כדי לדעת ממה להזהר.

אם אין חכמה אין יראה

ולאחר שידע ממה להזהר אז יגיע למדרגה גבוהה יותר ביראה והוא יראת שמים, הבא מפאת ההכרה ברוממות הבוי''ת ונפלאותיו, שזה הוא היראה הנולדת מן החכמה. וזה חוזר חלילה, שגם ?זה מביאו לעמוק יותר בלימודו, וממילא משיג עוד מדרגא ביראת שמים. נמצא שהתורה תחלתו יראה וסופו יראה, וסוף מעשה במחשבה תחילה.

ובזה יתיישב הפסוקים, דהנה כל מה שמצינו ייחוס החכמה ליראה, הוא היראה הבא מקודם לחכמה וכמש''כ ''ראשית'' חכמה, ''תחילת'' חכמה גו', הן יראת ה' היא חכמה. שכל זה מצד היראה שמקודם לחכמה, יראת העונש. אבל מה שמצינו יראה המתייחסת לבינה, הוא היראה שלאחר החכמה, שהבינה הוא לאחר החכמה, שמתבונן במה שלמד.

וזמש''כ אז תבין יראת ה', ר''ל לאחר שתבקשנה ככסף, ותעמול להשיגה, אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא. שהוא היראה שלאחר החכמה, שהוא מצד רוממותו יתברך ונפלאותיו.

ביאור יראת חטא

והנה במס''י שם גם כן מבאר שני סוגי היראה (וכ''כ גם בחוה''ל שער האהבה), ומדבריו מבואר שיראת הרוממות יש לו עוד ענף אחד, והוא הנקרא יראת חטא.

וביאר החילוק ביניהם, דיראת הרוממות הוא בשעת העבודה או בשעת המעשה לכשיזדמן, אבל יראת חטא הוא הפחד והיראה בכל רגע ורגע שלא תבוא חטא לידו כלל וכלל, ולכן נקרא יראת חטא, כי עיקרה יראה מן החטא, שלא יכנס ויתערב במעשיו מחמת פשיעה והתרשלות.

ועל יראה זה אמר משה רבינו ע''ה ''לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו'' כי זה עיקר היראה שיהיה האדם ירא ומזדעזע תמיד שלא תסור יראה זו ממנו. והנביא ישעיהו אמר בנבואתו (ס''ו ב') ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, ודהע''ה השתבח בזה ואמר ''שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי''.

חיים שיש בהם

ו. ובגמרא ברכות ט''ז ב' מובא תפילת רב בתר צלותיה (בסידורים הוא ברכת ראש חודש) ''חיים שיש בהם יראת חטא...חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים''. וכבר נתקשו רבים למה הוכפל בקשת יראת שמים. ועוד, למה מכנהו פעם יראת חטא ופעם יראת שמים.

ובס' אורחות יושר להגרח''ק שליט''א מבאר ש''יראת חטא'' כונתה הפחד מעצם החטא עצמה, וכמש''נ מהמס''י משא''כ יראת שמים הוא היראה התלוי ברוממתו יתברך. והם שני האופנים של יראת שמים הנזכרים לעיל.

דברי החזו''א ז''ל

ועוד יש לפרש כונת התפילה, דכאן ''יראת חטא'' הכונה ליראת העונש, וכנ''ל מהגר''א ז''ל שיש ב' מדרגות בירא''ש, האחד מצד העונש, והשני מצד רוממותו ית', ובזה מובן ג''כ מה דיראת חטא הוזכרה מקודם ל''אהבת תורה'' ויראת שמים הוזכרה לאחר אהבת התורה, שהוא כמש''נ מהגר''א ז''ל דכל מציאות יראת הרוממות שייך דוקא לאחר החכמה, דתלוי בהשגת החכמה להוסיף בהבנת גדלותו ית', משא''כ יראת העונש שהוא מצד עונש החטא שייך אף קודם החכמה.

וכבר מטי בי''מ משמיה דהחזו''א ששאלוהו כנ''ל למה הוזכר פעמים יראת חטא ויראת שמים, ותירץ, ''שיש חלוק הירא''ש שלאחר החכמה מהירא''ש שקודם חכמה, ולכאורה כונתו כנ''ל, וע' היטב בספר חידושי רעק''א עה''ת פ' ואתחנן? דברים יסודיים בזה.

אהבת יראת שמים

ושמעתי מחכ''א שליט''א לתרץ, שמה שהוזכר אהבת תורה ויראת שמים, אין הבקשה על השגת יראת שמים, שכבר ביקש מקודם, אלא הבקשה שיזכה גם ל''אהבת יראת שמים'', שמבקש ''אהבת תורה ויראת שמים'', כי באמת הרבה אנשים מפחדים מיראת שמים וחושבין שהוא דבר שלוחץ על האדם, אבל האמת הוא שאינו כן, כי יראת ה' תוסיף ימים, ומי שמבינו לנכון יודע ד''ז, ולכן מבקשים לזכות ל''אהבת יראת שמים'' להבין המתיקות שיש ביראה מהשם יתברך, ודפח''ח [ומ''מ ילה''ס אם זהו כונת התפילה].

הגבור והנורא

ואפשר לבאר בזה מה שאמרו ז''ל ביומא (סט:) אתא משה אמר הקל הגדול הגבור והנורא (דברים י'), אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו, לא אמר נורא, אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו, לא אמר גבור כו' ע''ש.

והנה מבואר דמה דנכרים מכרכרים בהיכל פגם במדת נורא, וגלות פגם בגבורה, וצ''ע למה ''נורא'' מיוחס דוקא לבית המקדש ולהיכל [וכמ''נ בתוס' ישנים שם] וגבורה שייך אף חוץ לבהמ''ק, שבודאי לשונות אלו דוקא נאמרו, שהי' פגם דוקא באותו נקודה.

אבל נראה ששני לשונות אלו, הגבור והנורא, הם לשונות של יראת שמים, והחילוק ביניהם, דגבור נאמר על יראת העונש שהוא מצד פעולות ה' בעולם שנראה מהם גבורתו, ונורא נאמרה על יראת הרוממות, וכמבו' במס''י פכ''ד דיראת הרוממות נלמדת מן הפסוק ''ליראה את ה' הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך'' ע''ש.

וא''כ אפש''ל דמשום שבבית המקדש הי' ניכר גדולת הבורא ורוממותו, אם כן כשנכרים מקרקרים הרי''ז פוגם במדת נורא, לכן לא אמר נורא. ו''הגבור'' דשייך אף חוץ לבהמ''ק ובגלות- דנכרים משתעבדים בבניו- לכן איה גבורותיו.

ואם כנים הדברים עולה מזה לימוד גדול, דמה שאנו מתפללים בתפילת שמונה עשרה ''הגבור והנורא'' מורה על ב' עניני היראה הללו, וכמו שנתבאר שם בגמרא.

יכול לא תיראו ממני

ואפשר שזהו פירוש רש''י ז''ל הנזכ''ל, ''והתהלכתי בתוככם'', אטייל עמכם בג''ע יכול לא תיראו ממני ת''ל והייתי לכם לאלקים'', והקשנו מה שייך שם יראה וכי שייך שם חטא, וכי עונש שייך שם.

אבל להנ''ל יש לומר שיש מין ירא''ש שאינו תלוי כלל בחטא, הוא ניהו יראת רוממותו יתברך, שהוא התלוי בדעת שמכיר גדלותו ונפלאותיו, והוא נולד מקורבה, וכעין היראה שהרגישו ישראל בבהמ''ק, וזה שייך אף לע''ל וכדמצינו זה היראה במלאכים ''ומלאכים יחפזון'', ''ועונים ואומרים ביראה''. וממה הם יראים והלא לא חטאו מעולם, אלא הכונה ליראת הרוממות, דזה שייך ג''כ לע''ל.

אית יראה ואית יראה

ז. והנה בבית הלוי פ' בראשית, וכ''כ ברוח חיים פרק''א פ''א מ''ג, מבאר שיש עוד מדרגה של יראת שמים, והוא ליראות מפניו ית' מצד שהוא המפרנס וזן כל בריה בפנ''ע, ומפשיע בו בתדירות מציאות קיום בכל רגע ורגע, ואילו היה מפסיק השפעת הבוי''ת אף לרגע, היה חוזר העולם לתוהו ובוהו.

וענין יראה הזאת הוא מצד ההכרה שהקב''ה הוא ''עיקרא ושרשא'' לכל עלמין, שכל העולמות תלויין במאמרו. וביאר לפ''ז כונת הזהר ''אית יראה ואית יראה, אך עיקר היראה למדחל בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא לכל עלמין'' ע''כ.

ויש ג' מיני יראה רמוזים כאן, ''רב'' היינו מחמת גדלותו וכבודו והוא יראת הרוממות, ו''שליט'' היינו שבידו לענוש עוברי מצותיו והוא יראת העונש, ו''עיקרא ושרשא לכל עלמין'' היינו יראה הנ''ל שכל מציאות העולמות בכל רגע תלויים הם בשפעת טובו ית'. שיפחד האדם האיך יכול למרות פי הבורא והלא באותו רגע ממש הוא תלוי בחסדיו יתברך.

ענף ג' - מצות היראה

השמירה הגדולה

ח. את ה' אלקיך תירא (דברים י' כ'), מקרא זה מלמדנו דיראת שמים הוא מצות עשה מן התורה. גם כתב החינוך [מצוה תל''ב, והובא דבריו בביאור הלכה סימן א' הלכה א'] דמצוה זו היא אחת מששת המצות התמידיות שלא יפסק חיובן מעל האדם אפילו רגע אחד.

וז''ל שם ''ומי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו כו' שהשם ב''ה משגיח בכל מעשה בנ''א וישיב להם נקם לפי רוע המעשה...שורש המצוה ביראת ה' נגלה לכל רואי השמש כי השמירה הגדולה מן החטא הוא יראת ענשו''. עכ''ל הקדוש ע''ש.

אם יראת הרוממות ג''כ מצוה

משמעות דברי החינוך שאין מצות יראת שמים אלא יראת העונש, וכמש''כ ''וישיב נקם לפי רוע המעשה'' אבל יראת הרוממות אין עליה מצוה מפורשת, וכן משמע מדברי המסילת ישרים פכ''ד שכתב דיראת הרוממות נלמדת מן הפסוק ''ליראה את ה' הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך'' ולא מקרא דאת ה' אלקיך תירא, וכהחינוך, וע' להלן סוף אות י''א שדקדקנו מרבינו יונה כהחינוך (וע' סה''מ להרמב''ם וי''ל) ויש להבין למה פשוט שאיננה חלק ממצות היראה, דאת ה' אלקיך תירא.

ומה גם שמש''כ החינוך ''כי השמירה הגדולה הוא יראת העונש'', והלא היראה מצד רוממותו יתברך הוא גם חלק מן היראה וכמש''נ באורך מהגר''א, ואדרבה יראת רוממותו גדולה יותר, ששייך גם במלאכים קדושי עליון.

ואפשר שהטעם שלא מצינו מצוה על יראת הרוממות הוא עפ''י מה נתבאר מהגר''א ז''ל, שיש חילוק יראת חטא מיראת שמים ביסוד מציאותם, דיראת שמים נובע מהשגת האדם בגדלותו יתברך, ע''י הדעת שחונן לו הבוי''ת בשעת לימודו [וכמ''כ הגר''א פ''ב שם דדעת היינו השגה, וכ''כ הרמב''ם בפיהמ''ש פ' חלק ''יודעות ומשיגות''] כשאדם לומד ומבין, והלא מה' דעת ותבונה, שכל שרוצה ה' לגלות לו ולהרבות דעתו אז ממילא יגדל יראתו הנולד מזה ונמצא שיראת הרוממות בא ע''י סייעתא דשמיא, ובלי שהבוי''ת מגלה לו לא תתכן כלל, ולכן מובן דלא שייך ע''ז ציווי שאינו כלל בידו של האדם.

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים

אמנם לא כן יראת העונש, שכל מציאותו תלוי במה שחוזר ושונה ומשלש גודל העונש בלבו, וגורם בעצמו לפחד ולחרד על דבריו של הקב''ה, שזה תלוי בידו ושייך ע''ז ציווי לחייב האדם לעשות תחבולות לקנות היראה.

ומצאתי בספר אחד שמש''כ חז''ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, דוקא על יראת העונש נאמרה, אבל יראת הרוממות הויא שפיר בידי שמים, והוא כמש''נ. ועיין היטב רעק''א עה''ת פ' ואתחנן.

הדרך לאהבתו וליראתו

ט. אבל הרמב''ם בה' יסה''ת (פ''ב ה''א) כתב בזה''ל, ''הקל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו ליראה אותו שנאמר ואהבת כו' ונאמר את ה' אלקיך תירא. והאיך היא הדרך לאהבתו וליראתו בשעת שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים כו' ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח כו' וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברי' קטנה ושפלה כו' כמו שאמר דוד כי אראה שמיך..., עכ''ל.

מוכח מדברי הרמב''ם שגם יראה זו הוא קיום מצות את ה' אלקיך תירא [וכמש''כ דיראה זו בא כשמכיר חכמת הקב''ה שאין לה ערך ומחשב בזה] ואינו מוזכר בדברי הרמב''ם מענין יראת הענוש. הרי מוכח דס''ל להרמב''ם דיראת הרוממות הוא ג''כ נכלל במצות יראה [ואפשר שהוא כל המצוה] וצ''ע במה פליג על החינוך.

וצ''ל דס''ל להרמב''ם דאף שהיראה עצמה תלוי בהשגה שחננו הבורא, מ''מ עצם זה שהשתמש ביראת העונש ללמוד ולהתבונן בכלל במעשה הבורא, עצם הכנה זו פועל שגם היראת הרוממות נקרא מעשיו, וכאילו הוא עצמו השיגו.

אל יאמר האדם

ועיין ברמב''ם סו''ה תשובה (פ''י ה''א) אל יאמר האדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות כו' ואפרוש מן העבירות כדי שאנצל מן הקללות. אין ראוי לעבוד על דרך זה שהעובד ע''ד זה הוא עובד מיראה וע''ש הלכה ה' דעבודה מיראה הוא דרך נשים וטף.

ולכאורה צריכים להבין הלא העבודה מיראה הוא מצות התורה, ואיך נוכל לכנותו דעת נשים וטף. ואפשר דדעת הרמב''ם ז''ל, שאין הציווי דיראה תלוי כלל ביראת העונש (וכמו שהשמיט הרמב''ם ה' יסה''ת להזכיר כלום מענין העונש ודלא כמו שהאריך בה' תשובה) דס''ל להרמב''ם שאי''ז מצות היראה כלל, אלא הוא דבר טבעי באדם לפחד מן העונש, וולכן איננה עיקר המצוה ונחשבת בעקרו לדעת נשים וטף, ודלא כהחינוך.

יראה בעשה טוב

י. והנה בפשטות מבינים אנו דביאור מהות מצות היראה הוא דוקא בסור מרע, אבל עבודת עשה טוב שייך רק בעבודה מאהבה. ובאמת שכן מפורש באבן עזרא עה''פ את ה' אלקיך תירא ''זו מצות לא תעשה''. וגם מפורש כן ברמב''ן פ' יתרו ע''ש היטב בביאור ענין עשה דוחה ל''ת.

אבל בספר שערי תשובה (ש''ג המדרגה הב') כתב ''יסוד השכר ושורש הגמול - חלף העבודה בקיום מצות עשה. כמש''נ וירא מצוה הוא ישולם כו', וכן אמרו ז''ל ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה כו' ועוד אמרו ליראי ה' ולחושבי שמו זה שבא דבר עבירה לידו וניצל ממנו גם השכר הזה עקרו ויסודו מצות עשה שכבש יצרו ביראת אלקים כמו שנאמר את ה' אלקיך תירא''. מפורש שמצות היראה אמורה גם על מצוות עשה דע''י שמונע מעבירה חשוב זה מ''ע.

וע''ע בביאור הגר''א משלי (ג' ח') וז''ל ''היראה שהוא מ''ע כי ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר מצוה כו' דהיינו ירא את ה' וסור מרע''. והוא כדברי ר''י ז''ל.

קיום מצות עשה נקרא יראת שמים

והיה אפשר ליישב דברי רבינו יונה והגר''א ז''ל שכונתן דאף ששכרו כמצות עשה מ''מ עיקרו הוא קיום מצות ל''ת. אבל באמת זה לא ניתן להאמר שהרי מצינו בדברי ר''י שם בהמשך שכ' שקיום מצות עשה ממש הוא ג''כ ירא''ש. וז''ל ''וקיום מ''ע נקרא יראת שמים...שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך אני ה'', הרי מפו' שהתורה הזכירה ירא''ש במצות עשה.

ועוד הביא ראיה מפורשת מקרא ד''יראת ה' אלמדכם...סור מרע ועשה טוב'', הרי שכולל גם עשה טוב כחלק מיראת שמים. כי מי שאינו סר מרע לבקש שלום הרי הפר יראת שמים, והוא מן הרשעים כי לא ירא אלקים. הרי מפו' דמצות היראה הוא אף בקיום מ''ע בפועל, ומדהוצרך להאריך בה משמע דמשמיענו בזה חידוש דלא כדברי האב''ע ודלא כפשטות ההבנה.

גדולת המזהיר עליה יתברך

יא. ומכל מקום נראה דזה שכתב ר''י ז''ל דיראה הוא נמי במצות עשה, הוא דוקא מצד יראת הרוממות, וכמש''כ שם בסוף המדרגה הב', ''ודע כי הירא את דבר ה' יחמיר וידקדק וישים נפשו בכפו על מצוה קלה כמו על חמורה, כי לא יבינו לאשר המצוה הזו קלה לעומת החמורות -אך יבינו לגדולת המזהיר עליה יתברך, ופקח עיניך וראה כי העיקר הנכבד הזה נתבאר בתורה, כי נכתב על מצות הקמה מפני השיבה כמו שנכתב על מצות מורא אביו ואמו ושמירת שבת אני ה''. עכ''ל.

הנה מייחס מעלה זו לירא דבר ה' וא''כ משמע דמעלה זו שייך דוקא למי שירא ה' מצד רוממותו ומביט לגדולת המצוה עליה ולא על המצוה עצמה מפחד עונשה [וכמו שהבאנו דבריו לעיל שבפסוק זו עצמה של קימה בפני השיבה כתיב ויראת מאלקיך], שהירא מצד העונש אף שיביאנו לקיום מ''ע ממש, מ''מ יתכן חילוק באיכות קיום המצוה, שהרי בדבר שיש עליה עונש גדול ידקדק יותר, ועונש קטן ידקדק פחות. וא''כ נשאר מקום העבודה האמיתי לירא מצד רוממותו.

[ודרך אגב יבואר מדבריו שמדרגא זו הוא רק מדרגה גדולה מעצם מצות יראת שמים, וכמש''כ שהוא רק רמוז בתורה שיגיע למעלה זו, אבל בודאי שאי''ז חלק מגוף הציווי דאת ה' אלקיך תירא דא''כ זה ציווי גמור, וע''כ דמצות את ה' אלקיך תירא נאמרה רק לגבי יראת העונש וכדברי החינוך].

ענף ד' - ענוה ויראה, תורה ויראה - גורמי יראה

זו הבושה

יב. נדרים כ' א' ''לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו - זו הבושה, מכאן אמרו סימן יפה לאדם שהוא בישן''. ויש להבין, מה ענין בושה ליראה.

ונראה על פי מה שכתב המהר''ל, דעזות ובושה הם ב' הפכים. וביאור החילוק, דעזות הוא שאין האדם מתפעל מכלום, ובושה הוא שמתפעל ממי שעומד נגדו, שהרי מתבייש ממנו. ולפ''ז י''ל שמדת הבושה שייכת היא ליראת שמים משום שעל ידה מגיע להתבטלות להקב''ה, ובאמת כאשר תבדוק תראה מדת היראה אצל הביישנים, וזה יסוד נכבד מאד.

עקב ענוה יראת ה'

ואמרו ז''ל (מס' ע''ז כז') עקב ענוה יראת ה', מה שעשה חכמה עטרת לראשה, עשתה ענוה עקב לסולייתה, וביאורו, דיראת שמים הרי הוא עטרת לחכמה, דכתיב ''ראשית'' חכמה, שהוא ראשית לה והוא חשיבותה. אבל מצינו אצל ענוה, שיראת שמים הוא רק עקב לה, ר''ל שבא ממילא שדבר פשוט הוא.

כי אצל החכם יקשה השגת היראה יותר מאצל העניו, דהנה החכם יכול להתפאר בחכמתו ואינו רואה נגעי עצמו, אמנם העניו אינו רואה במעלות שלו ענין להתפאר - דענוה היינו ביטול, שאין מציאות עצמית, ולכן יראה אצלו הוא דבר פשוט. שלהתפעל ולהתבייש ממי שמצוה עליו יותר נוח וקל לאדם שכבר רגיל בשבירת האנכיות, ולכן אצלו הוא עקב ענוה.

ומצינו באגרת הרמב''ן ''התנהג תמיד...וכאשר תנצל מן הכעס יעלה על לבך מדת הענוה ובעבור הענוה תעלה על לבך מדת היראה'' ע''ש. ומשמעות לשונו הקדוש, שהיראה ''תעלה על לבך'' מעצמה -לאחר שקנה מדת ענוה. שהביאור כנ''ל, שאצל העניו יראה הוא דבר דממילא.

ובזה יובן מה שאמרו, לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו -זו הבושה, ר''ל היכולת להיות מושפע מאחרים, וביותר, מהקב''ה המצוה עלינו, כי דומים ענוה ובושה בשרשם, ששניהם תלויים בביטול האנכיות וההכנעה לפניו, וכבר אמרו ''בכלל היראה, ההכנעה מפניו והבשת בקרב אל עבודתו''.

מלתא זוטרתא

יג. ואפשר שזהו פירוש מאמרם ז''ל בברכות ל''ג ע''א, ''ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא והא''ר חנינא משום ר' שמעון בן יוחי אין לו להקב''ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שנאמר ''יראת ה' היא אוצרו'' אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא, ע''ש.

ונתקשו רבים בביאור השקלא וטריא, מה ענין למשה רבינו הא התורה לכל ישראל ניתנה, ואצלינו לאו מלתא זוטרתא היא כלל. אבל י''ל בביאור הענין, שהמקשן הקשה אטו יראה מילתא זוטרתא היא, שהרי אם יבקשנה ככסף וכמטמונים...רק אז תבין, כי זהו חיים של עבודה, ולכן הקשה מה שייך לכנותו מילתא זוטרתא.

ועל זה באה התשובה, דכל הקושי הוא דוקא למי שעובד על יראה כדרך הרגיל, לעשותה עטרה לחכמתו, אבל יש גם עוד דרך להשיג יראת שמים, והוא על ידי ענוה, שהוא מדת משרע''ה, שאם אתה עובד כמשרע''ה שהיה עניו מכל אדם, א''כ יש לך סוד הענוה, ואצל הענוה היראה היא ממש מילתא זוטרתא - ''עקב ענוה'', ש''לגבי משרע''ה'' רצה לומר, שלפי מדתו של ''עניו מכל אדם'' זוטר וזוטר היא במאד [אח''כ שמעתי שבדרשות הר''ן מבואר כמש''נ, ת''ל] ובאופן שנמצא דבריהם לימוד בשבילנו, איך להשיג יראת שמים בדרך נקל יותר.

דברים הרבה

יד. ומצינו מבואר שהלומד התורה לשמה, אצלו השגת היראה יותר קל אפילו מדרך העניו. כמבואר באבות פ''ו ''ר''מ אומר כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ומלבשתו ענוה ויראה''. ויל''ע מה שייך שהתורה ''ילביש'' האדם יראה, הלא הכל בידי שמים חוץ מירא''ש, וא''כ זה תלוי בהאדם.

ואולם להמבואר לעיל אות ח', ש''הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'' נאמרה דוקא על יראת העונש, אבל יראת רוממותו הוא מפיו יתברך ע''י השגתו בתורה כמבו' מהגר''א, וא''כ ע''י שלומדה לשמה ''מלבשתו ענוה ליראה'' וכמש''נ עקב ענוה יראה.

יראת שמים למי שעובד על כעס

והנה ספרי המוסר נקראו ''ספרי היראה'' וזה יסוד גדול לדעת שבאמת כל חכמת המוסר הוא כדי שיגיע האדם ליראת שמים, ובכן גם העבודה על כעס או גאוה וכדומה, הוא רק תולדה מהיראת שמים של האדם. שהרי לא יתכן לעבוד על שום מדה אם לא ירגיש בנפשו מדת יראה ובושה מפחיתות ערכו בעבודת ה'.

אבל הלומד תורה לשמה ממילא יגיע אליו היראה. משום שעל ידי הלימוד כבר הוא משיג גודל חכמתו יתברך ורוממותו וממילא מגיע אליו היראה, באשר שם על לב איך שהוא ממש כאין וכאפס נגד השי''ת, ואיך שהוא חייב לעמול בלי הרף ימים ולילות להבין רק סוגיא אחת מקוצר המשיג וגודל המושג. לכן זה עצמה מביא האדם לידי יראת שמים אמיתית.

דברי רבי ברוך בער זצ''ל

אבל מי יאמר זכיתי לבי, להעיז בנפשו שהגיע למדרגת לימוד תורה לשמה, אשר בסיבתה יניח עבודת היראה לאחרים. שכבר אמרו גדולי הדור שבעונותינו הרבים מצב הדור ירד פלאים מדורות עברו, ואפילו אצל הלומדים יש חיוב גמור להתחזק מאד בלימוד המוסר אשר בלי זה לא יתכן הצלחה בתורה כלל ועיקר.

וראיתי בסוף החלק השלישי מחידושי ושיעורי הגאון מורינו רבי ברוך דוב לייבאוויץ זצוק''ל (מתוך שיחה שהשמיע בישיבה) שכתוב שם בזה''ל ''היום לומדים מוסר, ובזמנינו גם מי שלא למד מוסר ברח מן המינות כמפני אש...על כן אני מזהיר כל בן ישיבה צריך להתחזק לבוא לתפלת הישיבה ללמוד מוסר ראשית כל, שהיא ראשית חכמה...וצריך להשתוקק ולהתאוות שהתורה והיראה יתקיימו''.

ענף ה' - אהבה ויראה - עמודי העבודה

שני עמודי העבודה

טו. ''ושניים הראשיים הם היראה והאהבה, שני עמודי העבודה האמיתית שזולתם לא תכון כלל'' (ספר מסילת ישרים). וכן ברמב''ם יסה''ת פ''ב, ''הקל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו ליראה אותו שנאמר ואהבת כו' ונאמר את ה' אלקיך תירא. והאיך היא הדרך לאהבתו וליראתו בשעת שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים'' הרי מבואר שהאהבה והיראה תלויים זב''ז.

ואפשר שעיקר שילוב יראה ואהבה הוא ביראת הרוממות התלוי בהשגה, וכאהבה שהוא ג''כ תלוי בהשגה, ועיין לעיל אות ט' שביארנו כונת הרמב''ם ליראת הרוממות התלוי בדעת, כמו האהבה התלוי' בדעת וכמבו' ברמב''ם סוף ה' תשובה ''אינו אוהב הקב''ה אלא בדעת שידעהו'' וע' מו''נ פ''ג נ''א שהאריך בזה.

אהבה מדומה

נמצא שיסוד יראת הרוממות, ויסוד האהבה שניהם תלויים בהדעת וההשגה, אבל יראת העונש מצד תכונתו יותר יהיה מפריד בין האוהבים, מאשר יקרב. ומצינו ד''ז בספר בית הלוי (פ' בראשית) ''ויראה זו רחוקה ממדת האהבה הבאה כשיתבונן בחסדי ה' על ברואיו ואז לא יהיה יראה, ורק כשיתבונן בעונשיו יתחדש לו בלבו יראה זו''. הרי מבואר כנ''ל דעיקר עמוד עבודת היראה הגורמת לאהבת ה', הוא לעובד מתוך יראת רוממותו.

ולפי זה פשוט שלא יתכן באדם אהבת ה' אמיתית אם אין בלבו אלא יראת העונש, ובפרט מי שרחוק מדרכי התורה, מנין לו התורה שמביאה לידי יראת שמים, והרי רחוק הוא ממנה בתכלית ודעת דרכיה לא חפץ. וכבר מפורש הוא בפסוק שהיראה קודמת לאהבה בסדר עבודת האדם כדכתיב ''וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אלקיך לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אלקיך בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ''. הרי מפורש דדוקא לאחר שהשיג יראת שמים הוא שיכול להגיע לידי אהבת ה'.

כולו יראת שמים וחיבת המקום

ועדיין יש להתבונן בקשר שני עמודי העבודה, דאפילו אם נימא דעל יראת הרוממות קאמר, מכל מקום צריכים אנו להבין האיך מביא זה לידי אהבה, הא מכל מקום גם יראת הרוממות תכונתו יראה ופחד מהשי''ת, ואם כן היה זה צריך למעט קירבתו להבורא. אבל חזינן מדברי חז''ל שאינו כן, וצריכים לעמוד על סוד הדבר.

ובספר קובץ שיחות מאת המשגיח דלייקוואוד הגר''נ וואכטפוגעל ז''ל מבאר יפה זה הענין (ח''א אלול ה' ו'), וביסס שאלתו על מה שהקדמונים מצאו רמז לאלול בשיר השירים -''אני לדודי ודודי לי'', שלכאורה מה ענין שיר השירים שכולו רצוף אהבה לאלול שכולה עבודת היראה. עוד הקשה כעין זה על פרש''י בברכות (נז:) ''הרואה שה''ש בחלום יצפה לחסידות, שפרש''י שה''ש כולו יראת שמים וחיבת המקום בלב כל ישראל'' עכ''ל. שאינו מובן כונת רש''י ז''ל מה ענין שיר השירים ליראת שמים, דבשלמא אהבת ה' מבינים אנו כי כולו רצוף אהבה, אבל אינו מובן היכן מדובר על יראת שמים ומה גם ''כולו יראת שמים'' וצ''ע.

וגילו ברעדה

טז. וביאר עפ''ד רבינו יונה רפ''ה דברכות (ד''ה וגילו) וז''ל ''וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה, טעם הדבר כדי שלא ימשך מתוך השמחה לתענוגי העולם וישכח עניני הבורא, על כן צריך לערבב זה עם זה כדי שיהיה על קו הממוצע, ופשטי' דקרא כך הוא, שאע''פ שאצל בשר ודם היראה והשמחה הם דבר והפכו, שבשעה שאדם מפחד מזולתו הוא עומד נרתע ודואג, אבל הקב''ה איננו כן, אדרבה כשהאדם מתבונן בגדלותו וירא מפניו ישמח ויגיל באותה יראה, מפני שבאמצעיתה מתעורר לקיים המצות, ושש ונעלס בקיומה שיודע ששכרו אתו ופעולתו לפניו, ועל שמחה כזו תמצא שאמר בפסוק אחד עבדו את ה' ביראה וגו', ובפסוק אחד עבדו את ה' בשמחה, ר''ל תעבדו את ה' ביראה ובאותו היראה תשמחו ותגילו בה כמו שאמרנו כו''' עכ''ל.

מבואר מזה יסוד גדול, שהיראה והאהבה אינם סותרים זה לזה כלל, ואדרבה היראה הבא? מקירבתו יתברך הוא לנו לשמחה גדולה שאנו יודעים שע''י יראה זו אנו זוכים לחיי עוה''ב ועידון נצחי, ומה שייך שמחה יותר גדולה מזו.

לעשות סדר לעצמו

יז. ולהבין עומק הענין, נקדים במה שיש להקשות למה באמת יש צורך שהעובד מאהבה יעבוד גם מיראה, ומה חסר שנצטרך לו גם היראה.

אבל י''ל דרך משל, לעבד המלך המקיים רצון המלך בתכלית הדקדוק, שדרכו של עולם שאם ימצא חן בעיני המלך מאד, יקרבנו וירים ראשו לתת לו משרה יותר חשובה, ויכול להתקרב ולהיתידד למלך במדה מה. אמנם אף שעבד זה חריץ ואוהב למלא רצון המלך מ''מ צריך שיהא בר סמכא במה שהוא עושה, משום: א) שמכל מקום יכול להיות שיפסק או יחלש אהבתו למלך כשיתעייף מעבודתו, ולכן צריך להזהר שלא יעשה סדר לעצמו, ולא ירמה עצמו בתירוצים של הבל להפסיק בעבודת המלך לפי שעה. ב) להיפך מהנ''ל שהעבד יכול להגיע לכך שיתענג בעבודת המלך מאד מאד עד שירגיש שהוא יודע יותר טוב מהמלך האיך לסדר עניני המלך. דצריך להזהר שלא ירגיש כאילו העבודה הוא שלו לזלזל בו.

ולכן בעינן גם לעמוד היראה, שהוא הסמכות לא לשנות אף כי הוא זה מציווי המלך שלא לעשות חשבונות פרטיות כדי שהצורה ישתמר אף כשנאבד החשק.

כשהולך החשק

יח. ואולם נראה בעזה''י ברור, דמה דבעינן יראה לשמור אותו כשהולך לו החשק הוא רק כשעובד מאהבה בדרגה פחותה אמנם לאחר שמגיע באהבתו למדרגה יותר נעלה, נראה ששוב לא יתכן רפיון כ''כ, והאדם הזה זוכה שאהבתו ישתמש גם כעין יראת שמים, שמרוב אהבתו חפץ לדקדק בקיום רצון השי''ת.

כי העבודה מאהבה היא היא העבודה מיראה עצמה, דאף האהבה הבא רק ע''י היראה תהפך האהבה להיות תמידי, שלא כאהבת העוה''ז הוא אהבתו ית' דאהבת עוה''ז שייך בה ביטול, אמנם האהבה הנולדת מיראה לא תתכן בה ביטול כלל. [ואפשר שלזה כיונו ז''ל (ערובין נד:) באהבתה תשגה תמיד (פרש''י - בשביל אהבתה תעשה עצמך שוגה ופתי להניח עסקיך ולרוץ לדבר הלכה), כגון רבי אלעזר בן פדת, אמרו עליו על רבי אלעזר בן פדת שהיה יושב בשוק התחתון של ציפורי ועסק בתורה, וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי, אמר רבי יצחק בן אלעזר פעם אחת בא אדם אחד ליטלו ומצא נחש שרף עליו כו' עכ''ל. וביאוה''ד שראב''פ הגיע למדרגה של באהבתו תשגה ''תמיד'', שהוא האהבה שלא תתכן אצלו הביטול, כיון דהוא נובע מצד היראה וא''כ אף כשזה היה נוגע לעסקיו גברה אהבתו להבורא במאד ולא הביט על עסקיו. כי האהבה האמיתית אינה מבוטלת מכל ענין שבעולם].

דברי הגר''א ז''ל בנסיון העקידה

יט. ואפשר שזהו מה שנאמר בעקידה ''עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה'' ולכאורה תמוה דהנה אברהם שנשתבח בעבודה מאהבה ונקרא אברהם אוהבי, למה נשתבח כאן בגודל יראתו הלא העבודה מאהבה גדולה מהעבודה מיראה וכדאיתא ברמב''ם פ''י מה' תשובה ובחוה''ל שער אהבת ה', שעבודה מאהבה הוא המדרגה העליונה ששייך להשיג בעבודת ה'. וגם מפורש כן ברמב''ן פ' יתרו ע''ש היטב בביאור ענין עשה דוחה ל''ת.

אבל נראה בהקדם דברי הגר''א ז''ל באמרי נואם (ברכות לג' ב') דנסיון העקידה היה לבחון אאע''ה, אם עבודתו לה' של חסד ורחמים נבע מצד טבעו שהוא רחמן, או שהיתה מצד ציווי ית', ולכן ציוהו על עבודה שנראה כהיפך מתכונות נפשו, אלא אכזריות גדולה, לראות אם אז יקיים ציווי ה', וכשנתקיים על ידו זה הוכיח שאף הנסיונות של רחמים נבע מצד ציווי הבורא ולא מצד עצמו ע''ש.

וביאור דבריו הקדושים כנ''ל, שעבודה מאהבה שייך בב' פנים, או מצד הטבע והרגש או מצד היראה שלו וכמש''נ שהאהבה האמיתי נובע מיראה, והעקידה היה הראיה שאהבתו אהבה אמיתית התלוי ביראתו, יען היתה זה מעשה אהבת ה' שלגמרי מנגד רגשי לבו, ואם כן לא יתכן זה האהבה אלא דרך המושכלות בלבד. וזה מדרגת אהבה גדולה מאד. ולכן א''ל הבוי''ת עתה ידעתי כי -ירא אלקים אתה- ר''ל שאהבתך טהורה שנובע מצד יראתך, שהוא שכלי ולא מצד ההרגש וא''כ יתקיים לפני תמיד.

ענף ו' - מפסידי היראה

טפשות מי שאין לו יראת שמים

משלי א' לב': ''כי משובת פתים תהרגם ושלות כסילים תאבדם'', ובביאור הגר''א כ' וז''ל כי בעלי היראה תמיד יראתם על פניהם שנא' לבעבור וגו' כי תמיד עליהם עול מלכות שמים והפך זה הוא ההולך שובב בדרך לבו לכן נגד יראת ה' אומר כי משובת פתאים וגו' פתאים, מפני שאם היתה להם יראה והיה מתיירא מן הסוף לא היה מתפתה כו', ושלות כסילים הוא נגד העוזבים תוכחה כו', ומחמת שהם רוצים לישב בשלוה ואינם חפיצים לטרוח בתורה ומצות ולעזוב תענוגי ושלות עוה''ז תאבדם, מעוה''ז ומעוה''ב כי לא ימצא תאותו בעוה''ז וסופו יורש גהינום עכ''ל.

מבואר כי הפתי והכסיל הם היפך הירא את ה', ולכן סופם שמאבדים ב' העולמות, וע''ע בגר''א (פסוק כב') דגם לצים הם בכלל זה, וכל אלו ג' הכתים לא בחרו ביראת שמים, כמבו' בגר''א שם פסוק כט' ויראת ה' לא בחרו, הוא נגד מה שנאמר כו' ויראת ה' ראשית דעת והיא עיקר הכל ולהם לא היתה אפי' בחינת בחירה ?כענין ''סרנו ממצותיך וממשפטיך הטובים ולא שוה לנו'' כי לא די שאינם רודפים אחר זה, שהיא עיקר הכל אלא אפילו אם היו שניהם לפניהם לא בחרו כו', ע''ש. חזינן מזה שמי שמפיר יראת שמים יכול להיות מופקע כ''כ מענין היראה עד שלא יבחור בו כלל, ואף כשזה מונח לפניו ממש.

חכמה ומוסר אוילים בזו (א' ז') ביאר הגר''א וז''ל מפני שאם אין בו יראת שמים אז הוא אויל שהוא הפורק עול והיפך בעל יראה כו' - ולכן אף שילמדו לא יתקיים בידם עכ''ל, ואויל הוא ענף מפתי (שם י' יד') שהוא מג' כתים הנ''ל שאין להם ירא''ש?

הכסיל מבקש להראות חכמתו

והנה בכמה מקומות בביאורו מאריך הגר''א ז''ל בגנות אלו הכתות - שם (י' יד') ביאר שאויל שוכח כל מה שלמד, וגם שאין בו יכולת להסתיר סוד בלבו וכל העולה על רוחו תיכף מוציאו מפיו והוא מבוהל. ושם (יב' טז') אויל מבוהל להשיב כאילו הוא יודע הכל וחכם שואל עצה (ושם) אויל רוצה להיות מן המשפיעים ולא מן המקבלים. ושם (טז') אויל כועס תיכף ואינו מאריך אף. ושם (יד ט') האויל מחמת שהוא מדבר דברים בלי ישוב הדעת מה שבא לפיו כו' אח''כ הוא ''יליץ'' ומבקש מהם שימחלו לו על מה שאשם בנפשו, ותמיד הם מתחילה עושים אשם ואח''כ ממליצים בעד האשם אבל כשישרים מדברים הם מתיישבים בדבר תחילה כו' הכל ברצון טוב ונחת ואין צריכים להמליץ כלל וכלל. עכ''ל.

החורבן הנעשה מהאדם

הרי לא נשאר צורך להאריך בגנות מי שאין לו יראה. כי אדם כזה מדבר בלא יישוב הדעת, משמיע דעתו כאילו דבריו נאמרו ביגיעה ובאמת הם רק השקפה ראשונה, מדבר ומתבייש במה שאמר כי בלא הבנה נאמרו דבריו, ולכן אח''כ ממליץ בעדם איך באמת נאמרו דבריו בהרבה עמקות ומחשבה אבל בפנימיות לבו כועב לו על טפשותו ושטחיות הבנתו. רואין מזה החורבן הנעשה מאדם שאין לו זיקה של יראת ה'. וא''כ צריך האדם לעמול על יראה ושלא יפסיד היראת שמים שכבר קנה עד הנה.

השחוק מאבד את לב האדם

וכבר ביראנו אופן קנין היראה ועתה נדבר על מפסידי היראה ובאמת כבר נתבאר מהגר''א דעיקר מפסיד היראה הוא הלצנות כי כל הכיתות הנ''ל שייכים לחטא זה של לצנות וא''כ נמצא המפסיד הגדול של יראת שמים הוא הליצנות והשחוק.

והנה במס''י פ''ה בביאור מפסידי הזהירות האריך בגנות הלצנות עד שאמר וז''ל, ''אך השני הוא קשה מאד והוא השחוק והלצון כי מי שטובע בם כמי שטובע בים הגדול שקשה מאד להמלט ממנו כי הנה השחוק הוא מאבד את לב האדם עד שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו והוא כשיכור או שוטה כו' כי אינם מקבלים הנהגה כו' הנה השחוק וקלות ראש ממשיכים אותו מעט מעט שתהי' היראה סרה מעליו מעט מעט מדרגה אחר מדרגה עד שיגיע אל העון עצמו ויעשהו וכל כך למה לפי שכל מציאות הזהירות תלוי בשימת הלב על הדבר כן כל עצמו של השחוק אינו אלא מסיר הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות ונמצא שלא יבואו הרהורי יראה בלבו כלל'' נפלאים הדברים עד היכן קלקול הלצנות שמסלק ממנו היראה עד גופו של עבירה עצמו רח''ל.

תוכן העניינים

מחנה שכינה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה