אור ברסלב
מחנה שכינה שער השלישי – שער האהבה › שיחה ד' - בענין שמחת בית השואבה

מחנה שכינה

שער השלישי – שער האהבה · שיחה ד' - בענין שמחת בית השואבה

שיחה ג' - ''זמן שמחתינו''

(בדרך משא ומתן בדברי רבותינו הקדושים)

השמחה המיוחדת לצדיקים

א. איתא ברמב''ם (פ''ח הי''ב) ''אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהם, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה כו' ומתחילין לשמוח ממוצאי יו''ט ראשון, וכן בכל יום ויום מחולו של מועד כו' והאיך היתה שמחה זו.... מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותן ע''ה וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל....אבל כל העם האנשים והנשים כולם באין לראות ולשמוע, עכ''ל.

ולכאו' יל''ע למה נתיחדה יו''ט זה לשמחה יתירה יותר משאר ימים טובים? ועוד, למה דוקא נתיחדה השמחה לת''ח ושאר אנשי מעשה, וכי אסור לע''ה לשמוח במצוות?

דברי הגרי''ז ז''ל בטעם שמחת בית השואבה

והנה מקור דברי הרמב''ם ז''ל הוא בגמרא מסכת סוכה ריש פרק החליל (נ''א ע''א) במתני': ''מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו. במוצאי יו''ט ראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול'' ע''ש.

והנה לפי פשטא דמילתא, למידין אנו ששמחה זו הוא מצד מצות ניסוך המים המיוחדת בחג הזה, ולכן נקראת -שמחת בית ''השואבה'' כמבואר במתני', אולם לפלא על דברי הרמב''ם ז''ל שלא הזכיר כלל מענין ניסוך המים בכל דבריו שם, והרי זהו עיקר השמחה.

ומצאתי ת''ל שכבר עמד בזה מרן הגרי''ז ז''ל (בסוף הקונטרס רהי''ס) וכתב שהוא מחלוקת רש''י ז''ל והרמב''ם ז''ל. דיעויין בפרש''י ז''ל (בד''ה בית השואבה) ''כל שמחה זו אינה אלא בשביל ניסוך המים, כדמפרש ושאבתם מים בששון'' שמפרש דזה משמעות הפסוק, שהשמחה הוא על השאיבה. ומבואר דשיטת רש''י ז''ל הוא, דעיקר השמחה היתה על הניסוך בעצמה, וכמשמעות הפסוק, וא''כ צ''ע על דברי הרמב''ם ז''ל שהשמיט זה (וע''ע בערול''נ שעע''ז שם).

משמעות התוספות כהרמב''ם

ב. והיה נראה ראיה לשיטת הרמב''ם ז''ל מדברי התוספות (דף נ' ע''ב ד''ה חד תני שואבה), שהביאו דברי הירושלמי שמפרש ''שואבה'' -שמשם היו שואבים רוח הקודש. שהשכינה שורה מתוך שמחה, דכתיב ''ויהי כנגן המנגן'' ומייתי עובדא דיונה מן אמיתי שהיה מעולי רגלים, ובשמחת בית השואבה שרתה עליו שכינה עכת''ד התוספות.

וצריכים אנו להבין, למה הוצרכו התוספות לדברי הירושלמי, ולמה לא פירשו כפשוטו כפרש''י ז''ל, דשמחת בית השואבה כונתה שאיבת מים. ואשע''כ היה נראה לכאורה, דזה ראיה לשיטת הרמב''ם ז''ל, דעיקר השמחה לאו על מצות ניסוך היה, אלא מדיני החג לשמוח לפני ה'.

וחזינן מזה ביאור חדש, שהרמב''ם ז''ל מפרש שמחת בית השואה, שכונתה לשאוב רוה''ק, שזהו התכלית והעילוי שמקבלים בשמחה זו.

שואבה וחשובה

ג. אולם דאכתי אין זה מספיק, דהא בגמרא מובא בזה שני שיטות ''חד תני שואבה וחד תני חשובה, ושניהם לא משתבש, מאן דתני שואבה ע''ש הפסוק ושאבתם מים בששון, ומאן דתני חשובה, משום דמצוה חשובה היא שבאה מששת ימי בראשית'' עיין שם.

ונמצא דלשני השיטות היתה השואבה תלוי בניסוך המים, דהרי מקרא דושאבתם מים וודאי שייכת למים, ואף אם נפרש כתוספות, דהא גם התוספות צריכים לפרש איזה פירוש בדברי הגמרא שהביא על זה פסוק מפורשת. ואף למ''ד חשובה, הוא ג''כ מצד מצות המים. ובאופן שלשני השיטות שייכת היא למים, וא''כ אינו מובן האיך יפרש הרמב''ם ז''ל לדברי הגמרא, (וע' פיהמ''ש שהביא דוקא הך טעם דנקרא בית השואבה ע''ש הפסוק דושאבתם מים) וצ''ע.

מהות השמחה

ד. והנראה פשוט בעזה''י, דבאמת לכו''ע הדין שמחה תלויה בניסוך המים. אלא דבזה פליגי, להגדיר מה היא מהות השמחה. אם השמחה היא בגוף המצוה, דהיינו מדיני חיבוב המצוה של ניסוך המים עצמה, וכמדוייק בפרש''י ז''ל [נ: ד''ה דברי הכל כו'] ואינה מן התורה אלא לחבב המצות עיין שם, דהיינו החיבוב מצוה עצמו, או שהמצוה הוא עצם השמחה עצמה, שהיא תכלית בפני עצמה. ורק שהאופן להביע אותו השמחה הוא נעשה בכמה אופנים, ואחד מהם על ידי ניסוך המים.

דלפרש''י ז''ל הוא שמחה דחיבוב מצות עצמן, ואין זה דין שמחה נפרדת. מה שאין כן להרמב''ם ז''ל הדין שמחה היא מצוה בפני עצמה, ולכן הביאה כהלכה בפני עצמה, בלא דינא דניסוך המים. וע' במגיד משנה שמביא מגמרא דשבת (ל:) ''ושבחתי אני את השמח,ה זו שמחה של מצוה'', דהיינו שהשמחה עצמה היא משובחת, ולא מצד שמחת המצוה בלבד.

דברי המהרש''א הנפלאים

ה. וראיתי בעזה''י שכדברינו מפורש בהדיא במהרש''א על דברי תוספות הנזכר. דעיין שם שנתקשה גם כן במה שהביאו דברי הירושלמי שמבואר דהשואבה אינו תלוי במים, וכתב המהרש''א וז''ל, ונראה בעזה''י דגם לפ''ד הירושלמי מהאי קרא ילפינן דבעינן שמחה, (ומיושב הפיה''ש הנזכר לעיל ודו''ק)... אלא דה''ק הירושלמי כיון דעיקר המצוה היא ניסוך המים, ושאיבת מי השילוח צורך ניסוך הוא, כדקתני לעיל ניסוך המים כיצד כו' עיין שם, למה נקרא מקום השמחה שבעזרה בי השואבה (וזה ממש קושיית הרמב''ם ז''ל בפיהמ''ש שם עיין שם היטב), ה''ל למקרי בית הניסוך, וקאמר משום שע''ש השמחה שהיתה שם ע''י ניסוך המים היו שואבים רוה''ק, ומייתי ליה מקרא ושאבתם מים וגו', דבקרא נמי דניליף מיני' ניסוך המים בשמחה לא ה''ל למכתב ושאבתם, אלא נסכו מים בששון, אלא מדכתיב ושאבתם ע''ש שאיבת רה''ק, והפ' ושאבתם רה''ק על ידי ניסוך המים שהיה בששון דרה''ק בא מתוך שמחה כו', עכ''ל המהרש''א.

ומבואר בהדיא כנ''ל, דיסוד השמחה דניסוך המים הוא ענין נפרד מהניסוך עצמו, דהיינו שהפסוק משמיענו עוד ענין שהיו שואבים רה''ק מן המצוה כיון שעשו המצוה בשמחה, ואדרבה לכן נקרא דוקא שואבה, כי העיקר היה השאיבת רה''ק, והשמחה שהיה להם בשעת הניסוך היא עיקר העבודה, ואפילו יותר מן הניסוך עצמה.

השמחה בעשיית המצות ובאהבת ה'

וז''ל הרמב''ם (שם הט''ו) השמחה שישמח האדם בעשיית המצות, ובאהבת הקל שצוה בהם, ומשמעות דבריו שעיקר השמחה אינה רק חיבוב המצוה אלא עבודה בפני עצמה בעת עשיית המצוה. והוא גם מצד אהבת ה' ולא רק חיבוב המצוה, ולכן השמיט הרמב''ם ז''ל דיני ניסוך מכאן, כי אין זה עיקר החידוש דשמחה זה.

ואף דעיקר חיוב ניסוך המים בזמן קריבת התמיד, מבואר ברמב''ם תמידין ומוספים (פ''י ה''ו) מ''מ כל סדר השאיבה לא הוזכרה, וביאור הדברים שאין זה שמחה מיוחדת דוקא לניסוך המים, אלא דין שמחה שהיו שואבין בעת המצוה, והיתה עבודה בפני עצמה, ומובן לפי זה למה אמרו חז''ל והובא ברמב''ם, שענין השמחה שייכת דוקא לחסידים ואנשי מעשה, שהטעם משום שהם המה השייכים ביותר לרה''ק שבמצוה.

שמחה בלי שום קשר

ו. ובזה מובן מה שמצינו בחז''ל שהיו עושים הרבה דברים שלא היה בהם שום קשר למצות ניסוך המים, וכמבואר סוכה (נג.) עובדא דהלל ור' שמעון ב''ג שהיה נוטל ח' אבוקות של אור ע''ש, דענינים אלו מראים ומביעים נקודה זו שהעיקר הוא עצם השמחה גם בלי שום שייכות לניסוך המים. [ואף לפרש''י ז''ל אפשר ליישב, דאףך שעקרו הוא מצד שמחת המצוה, מ''מ משמע שהיה השמחה גם ענין בפני עצמה]. והנה מסיים הרמב''ם ז''ל, ''השמחה בעבודת ה' עבודה גדולה היא'', והוא שיא ענין השמחה הזאת, כנ''ל.

[ועיין שם בדברי המגיד משנה המפורסמים, ובמה שביארנו בשיחה לפסח (נעילת החג) ובשיחה לפורים ואכמ''ל עוד, ועיין בשיחה לשמינ''ע שהארכנו יותר והוספנו, בעזה''י.

ואולי יש להוסיף, דשיטת הרמב''ם ז''ל דשמחה זו הוא חיוב גם כן מצד היום, וכמו שהתחיל ברא''ד, והביא ע''ז פסוק מיוחדת (ועיין במפתח שנתקשו למקורו), והוא חיוב כל כך נפרד שנצטוו עליה בפני עצמה בימים אלו, ועיין בשיחה לשמחת תורה אות ד' בקשר מים לתורה, ולפי זה נבין למה דוקא בימי הסוכות נתחייבנו בזה, וגם למה דוקא ת''ח עיין שם היטב ודו''ק].

תוכן העניינים

מחנה שכינה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה