אור ברסלב
מחנה שכינה שער השלישי – שער האהבה › פרשת זכור- תצא - בענין מחיית עמלק

מחנה שכינה

שער השלישי – שער האהבה · פרשת זכור- תצא - בענין מחיית עמלק

פרשת תרומה - עשו לי קיתון אחד

כל שבא לידו ולא הרגו

א. פסק הרמב''ם פ''ה מה' מלכים ה''ד מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר וכו' וכל שבא לידו אחד מהם ולא הרגו עובר בלאו כו' וכבר אבד זכרם. ושם ה''ה, וכן מ''ע לאבד זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק ומצ''ע לזכור תמיד מעשיו הרעים כו' עיין שם. ולא סיים הרמב''ם בזה דכל שבא לידו א' מהם ולא הרגו עובר בעשה, וצריכים אנו להבין הטעם לחלק בין עמלק לז' עממין. עוד הקשו, למה השמיט הרמב''ם דין מחי' על הבהמות ונכסיהם, המובא בפרש''י על התורה [ומקורו במכילתא סוף פרשת בשלח על הפסוק כי יד על כס גו'].

וכבר מטי בי מדרשא משמיה דמרן רי''ז הלוי ז''ל ביישוב קושיא הראשונה, בדקדוק מה שכתב הרמב''ם בסה''מ [סוף מצוה רמח'] וז''ל הרמב''ם שם ''שתמצא מהן מצוות שחובתן על הציבור, לא כל איש ואיש, כמו בנין בית הבחירה והקמת מלך והכרתת זרע עמלק כו' עכ''ל. הרי דסבירא ליה להרמב''ם דדין מחיית עמלק הוא חיוב מוטל על הציבור בלבד. ומובן שפיר לפי זה למה לא סיים הרמב''ם ד''כל שבא לידו אחד מהם ולא הרגו עובר בעשה'' דעל מחיית עמלק היחיד אינו מצווה ולכן אינו עובר.

שלש מצות נצטוו ישראל

ב. ונראה מקור שיטתו מסוגיא דסנהדרין כ' ב' תניא ר' יוסי אומר שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרע עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. ופרש''י ג' מצוות התלויים זב''ז לעשותן על הסדר.

ובספר יראים [מצוה רצט'] כתב, דלמדנו מדברי הגמרא דחיוב מחיית עמלק מוטל על המלך ולא על העם, וכך פירש קרא ד''יד על כס קה'', דכסא ה' במשמע. והיינו כסא המלכות.

אולם כבר העירו, דמצינו במרדכי ואסתר שהרגו ת''ק מאה איש שהיו מזרע עמלק, וכן השבעים וחמש אלף שנהרגו בשאר מדינות, והרי לא היה למרדכי ואסתר דין מלך. אלא שיש לפרש כונת הגמרא בע''א, דאין זה דין על המלך אלא על הציבור, שנצטוו ישראל בכניסתן ציווי על הציבור, והיינו כשיטת הרמב''ם.

ויעויין בסה''מ עשה קפ''ח, ''הוא שצונו להכרית זרע עמלק כו' והוא אמרו יתעלה תמחה את זכר עמלק, וכבר קדם לנו שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, עכ''ל. הרי שמפרש מצות המחיה על דרך הגמרא הנזכר לעיל.

וע' בחינוך מצוה תר''ד, שהביא גם כן הך גמרא וכתב בהדיא ז''ל, וזאת מן המצות המוטלות על הצבור כולן, וכענין שאמרו ז''ל שלש מצוות נצטוו ישראל כו', עיין שם. והרי מפו' כיסוד הגרי''ז דהוי מצוה המוטלת על הציבור ולכן לא שייך שהיחיד עובר אם בא לידו ולא הרגו.

שיטת החינוך שגם היחיד מצווה

ג. אמנם שהדברים לכאורה מוכחשים מדברי החינוך מצוה תר''ד שם מיניה וביה (והוא גירסא שנשמט מכמה מהדורות ומובא במנחת חינוך מקצתה) שלאחר שמפרש דהחיוב מוטל על הציבור הוסיף דבאמת הוא גם כן על היחיד, והבא לידו אחד מהם ולא הרגו ביטל עשה זו, עיין שם.

ולכאו' מוכח דאף שיש חיוב על הציבור מ''מ החיוב מוטל גם על היחיד. איברא שיש לומר דמחלוקת היא, ודעת הרמב''ם דהוא חיוב על הציבור בלבד ולא על היחיד (וכן משמעות לשונו במצוה רמ''ח ''לא כל איש ואיש'' הרי שממעט בהדיא דין היחיד).

אלא דאם כן צריך ביאור באמת מהיכן הוציא החינוך שהוא דין גם כן על היחיד, וכי מוזכר בפסוק מחה תמחה שיש בזה ב' חיובים על הציבור ועל היחיד, אתמהה, ועוצ''ב עיקר סברת פלוגתתם במה פליגי אם דוקא על היחיד או על הציבור.

גדר המחייה

ד. ומה שנראה בעזה''י דפלוגתתם תלויה בעומק ביאורם בגדר הציוו דמחיית עמלק. דהנה הרמב''ם במצוה קפ''ח ''הוא שצוונו להכרית זרע עמלק'', וכן שם רמ''ח ''הכרתת זרע עמלק''. אבל בחינוך מצוה תר''ד כתב שנצטוינו למחות זרעו של עמלק ולאבד זכרו מן העולם'' ומשמעות דבריו דגדר מצות מחיית עמלק הוא מצוה כוללת להאביד זכרו מן העולם, ואין זה ציווי מיוחד להרגם וללחום מלחמה, אלא למחותם בכל אופן שהוא, וכן היה נראה ממה דחזינן דמצוה להרוג גם הבהמות וא''כ הוא דין כללי לאבד כל זכר מהם.

אבל להרמב''ם עיקר הציווי הוא דין הריגה, רצה לומר ללחום נגדם ולהרוג בני עמלק, דלדידיה מחייה כונתה על ידי הריגה. ודלא כהחינוך שהוא רק תולדה ממנו דכדי למחותם צריך להורגם, אבל שאין זה עצם המצוה.

ולהרמב''ם צ''ל דמה שמצינו בשאול שהרג הבהמות הוראת שעה היתה, וגם מה דמצינו במכילתא שלא יזכר שם עמלק אפילו על הגמל שלא יאמרו גמל זו של עמלק, צריך לומר דגם זה הורא''ש היתה, וכן מדוקדק בדברי המכילתא שאין זה חלק מן הציווי אלא הבטחת השי''ת שלע''ל יסלק זכרם, אבל שי' הרמב''ם שאין זה נכלל במצוה. ואפשר דלכן לא הביא הרמב''ם החיוב להרוג הבהמות ולאבד הנכסים.

למחוק כל מה שיכול

ה. ומעתה יובן שורש פלוגתתם ז''ל אם מצוה זו מוטלת גם על היחיד, דדעת החינוך דמוטלת על הציבור בכללות וגם על כל יחיד ויחיד, שסברתו הוא משום דהויא דין מחיה ואם כן מדרגות מדרגות יש, דכל שיכול למחותם ימחה, יחיד ימחה מעט וציבור הרבה. וכל מה שיוסיף למחותם הוי קיום מצוה בפני עצמה.

מה שאין כן להרמב''ם שהוא דין הריגה להכרית זרעו, אם כן אין זה צווי על כל איש להרוג כמה עמלקים, אלא ציווי על הציבור לנהוג מלחמת מצוה להכרית זרעם כליל מעל פני האדמה, דלא שייך בזה מדרגות, או שכורתים אותם לגמרי, או שאין קיום מצוה כלל, ולכן סבירא ליה דהוי מצוה המוטלת על הציבור בלבד.

החיוב

ו. ולדעת החינוך דגם יחיד עובר על עשה ילה''ק ???? שאם כן במה שכתב הרמב''ם מקודם דמ''ע להחרים שבעה עממין כו' וכל בא לידו ולא הרגו עובר בלאו דלא תחיה כל נשמה, עיין שם, דמשמע שעובר דוקא על הלאו ולא על העשה. וצריכים אנו להבין דכפשוטו דין החרמת ז' עממין מצותו דומה ממש לדין מחיית עמלק (והרמב''ם עצמו הסמיכם בכ''מ) ואם כן אמאי אינו עובר גם על העשה דהחרם תחרימם.

אבל ראה זה חדש, שבאמת מפורש בחינוך מצוה תכ''ה מצוה להחרים ז' עממין מסיים לבסוף דכל שבא לידו מז' עממין ולא הרגו ''בטל עשה זו מלבד שעבר על לא תחיה כל נשמה'' הרי בהדיא שעובר גם הלאו, והיינו לשיטתו ממש דעשין אלו אף שמצותן על הציבור כלולין בהו גם כן חיוב על היחיד (וצ''ל דחיוב הריגת ז' עממין גם כן אינו חיוב הריגה אלא החרמה וכעין מחי' בעמלק והבן).

ועולה לפי זה דלדעת הרמב''ם דיחיד עובד על לא תחיה כל נשמה צ''ל דחלוק דין לא תחי' מהחרם, דהחרם דינו על הציבורו לא תחי' על היחיד, ולכן עובר בבא לידו ולא הרגו, ומובן גם כן מה דבעמלק פטור, דשם ליכא דין לא תחיה רק חיוב על הציבור, ודו''ק.

הוספה א'

כתוב בהגהות מיימוני ה' מלכים (שם ס''ק א') דמצות מחיית עמלק אינה נוהגת אלא לעתיד לבוא שנאמר והי' בהניח ה' אלקיך כו'. וברדב''ז השיג, דשאול המלך ואגג הויא תיובתיה. ועו''ק ממרדכי ואסתר. וע' בסה''מ מצוה קפ''ז שכתב הרמב''ם בהדיא דנוהגת בזמה''ז ודלא כההגה''מ.

ואפשר ליישב שיטת ההגה''מ דאין כונתו שאין חיוב כלל, דודאי יש חיוב בזה''ז גם כן, רק דמכיון דדין מחייה הוא בציבור, והאידנא ליכא ציבור שלם. דבשלמא בימי שאול, ומרדכי ואסתר נקהלו היהודים ועמוד על נפשם ביחד בלב א', לכן היה להם דין ציבור, אבל מאז עד ביאת הגואל לא יתכן מציאות זה ולכן נמצא ממילא דאינה נוהגת עד לעתיד, ושפיר כתב לשון ''אינה נוהגת'', ולא ''שאינו מצווה''.

ועיין היטב ברמב''ם מצוה קפ''ז שכתב דבמצוה זו לא שייך לשון ''אינה נוהגת'' מטעם שכתב שם, אולם אפשר לומר דההגה''מ פליג ע''ז וסבירא ליה דשייך לכנותו ''אינה נוהגת'' שהמצוה יש, ונוהגת כששייך. ונתעוררתי לזה מתו''ד התועפות ראם לפרש כעי''ז על פי דרכו של היראים עיין שם.

הוספה ב'

בסוגיא דסנהדרין (כ:) צריך ביאור לכאורה למה דוקא אלו ג' המצוות, ומנ''ל לחז''ל שיש להם סדר מיוחד דבעי מי מהם תחילה. ונראה דיסוד ג' אלו הוא ''והי' בהניח ה' אלקיך'' רצה לומר שלות ישראל.

ונראה דזה מצד הדין ''ציבור'' הנזכר לעיל. וגם בבהמ''ק כתיב שדוד רצה לבנותו אחר שהניח מכל אויביו מסביב עיין שם. וכן מלך, כל מציאותו תלוי בציבור ישראל שתחתיו. ומכיון שידעינן שיש צד שוה לכולם, לכן מבעי להגמרא שאם כן איזה מהם קודם.

תוכן העניינים

מחנה שכינה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה