שער השלישי – שער האהבה · פרשת וישב - מעין הברכה צדיק יסוד עולם
בית יוסף להבה
א. כתיב (בראשית ל' כה') ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה למקומי ולארצי, ופרש''י ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף משנולד שטנו של עשיו שנאמר ''והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש, אש בלא להבה אינו שולט למרחוק משנולד יעקב בטח יעקב בטח יעקב בהשי''ת ורצה לשוב'' עכ''ל.
ומקור דבריו מגמרא ב''ב קכ''ג, ''בעא מיניה ר' חלבו מר' שמואל בר נחמני, כתיב ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף, מאי שנא כי אתיליד יוסף, אמר ליה ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשיו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר והי' בית יעקב לאש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש'' עכ''ל, עיין שם.
הרי מבואר דעיקר היכולת לישראל לנצח על עשיו בא מכחו של יוסף, וכדפרש''י, שיוסף הוא שטנו של עשיו, רצה לומר הלאומת שלו. וזה לכאורה צריך ביאור, שאם נעיין בעניו מכירת יוסף וירידתו למצרים לא מצינו שיהיה בזה שייכות מיוחדת לפרשת עשיו, ואם כן צריך ביאור מהו כונת הפסוק, דיוסף הוא הכח נגד עשיו.
עוד צריכים אנו להבין מה שכתב רש''י ז''ל שאין אש בלא להבה, דמשמע שהיה ליוסף מעלה אפילו על בית יעקב עצמו שהיה רק אש, ואילו יוסף נעשה להבה, שהוא הכח לשלוט למרחוק, וכדפרש''י, ויש להבין מה הכונה בזה לפי ערכנו.
פרשה סתומה
ב. וישב יעקב בארץ מגורי אביו כו' אלה תולדות יעקב יוסף. פרשה זו של מכירת יוסף וקנאת האחים הוא מן הפרשיות הסתומות שבתורה, ויש בה כמה קושיות גדולות. האחד, מה שמצינו שיעקב אבינו קירב ליוסף יותר משאר בניו וכל חכמתו שלמד בבית עבר מסר ליוסף. וכן איתא במדרש כל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל, וצריכים אנו להבין מהו הקירבה המיוחד שהיה לבני רחל.
גם צריכים להבין המשך הפסוקים, יוסף בן שבע עשרה שנה והוא נער, ודרשו ז''ל [הובא בפרש''י] שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה. ואינו מובן המשך הפסוק לזה שעושה מעשה נערות, ומה הקשר זה לסדר מעשה מכירת יוסף. ועוד, דלמה קירבו יעקב אם ראהו עושה מעשה נערות.
גם מה שמבואר בפסוקים שדנו אותו למיתה, ואח''כ שינו דעתם ומכרוהו למצרים, דאינו מובן, שאם הוא חייב מיתה על פי דין, א''כ צריכים להורגו, ואיך מותר לשנות הדין למכור אותו.
וכן קשה מה שמבואר, ואביו שמר את הדבר, ופרש''י היה ממתין ומצפה מתי יבוא [החלומות לידי קיום], ויל''ע למה ציפה יעקב, ומה נפק''מ אם יוסף מלך או שוה לשאר אחיו, וכן אנו מוצאין בפרשת ויגש כשבאו האחים לספר ליעקב ש''עוד יוסף חי'' הוסיפו לספר ''וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים'' למה הוצטרכו להוסיף דבר זה.
דברי החזקוני
ג. ולבאר הענין נקדים דברי החזקוני על הפסוק ''ויבא יוסף את דבתם רעה'', וז''ל, לפיכך שנאוהו כולם שנאמר וישנאו אותו, פירוש כולם, בני השפחות מפני הדיבה, ובני הגבירה נתקנאו בו על שאותו אהב אביהם מכל אחיו, והיו יראים פן ימליכוהו יעקב עליהם כמו שרצה יצחק לומר לעשיו הוה גביר לאחיך בשביל שהי אוהבו, עכ''ל.
מבואר מזה הבנה חשובה, שעיקר שנאתם היתה על גוף זה שקירב יעקב אבינו את יוסף יותר מהם, שלא היתה שנאת השבטים עבור הלה''ר שדיבר עליהם מצד עצמה, אלא משום שהיה בזה ענין רוחני, שיכול לגרום ליעקב אביהם לדחותם מלהיות חלק מישראל, ולעשות עיקר ישראל משבט יוסף. וכמו שהרחיק אברהם את ישמעאל, ובחר ביצחק, ויצחק הרחיק את עשיו, כמו כן אולי ירחיק יעקב אותם ויבחר ביוסף.
[ודרך אגב יש להעי על מה שמבואר בראש דברי החזקוני, שיש חלוק היתה שנאת השבטים בני השפחות לשנאת השבטים בני לאה, שהוא מדוייק בפסוק ''את בני בלהה כו' ויבא יוסף את דיבתם רעה, ורק אח''כ וישראל אהב - ויראו אחיו כי אותו אהב וישנאו, הרי שהדיבה היתה סיבת שנאת השבטים והאחים מפני הקירבה].
אהבתי אתכם אמר ה'
ד. ואפשר להבין הענין בעזה''י על פי דברי הפסוק במלאכי (א' ב') אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו, הלא אח עשיו ליעקב נאם ה', ואהב את יעקב ואת עשיו שנאתי, ואשים את הריו שממה גו'. ולכאורה אינו מובן משמעות הפסוק כאילו שמעשיו של יעקב לא היו סיבת הזכות שבחר בו ה' אלא אהבת ה' הוא שקבע, וכי יעלה על הדעת שהיה כאן ספק אם עשיו יהיה האב, איך אפשר שרשע מושחת ומטורף כזה יהיה ממשיך שושלת האבות.
ובחידושי מרן רי''ז ז''ל על התורה מביא בשם אביו מרן הגר''ח ז''ל, שמזה אנו למידין שהיה חילוק בין בחירת יצחק לישמעאל לבחירת יעקב ועשיו, שביצחק היתה זה ציווי מפורשת, ''כי ביצחק יקרא לך'', וזה נגזר מראש, אבל על בחירת יעקב ועשיו לא היה ציווי מפורשת מראש מי יהיה ממשיך שושלת האבות, ורק שנקבע זה אחר כך בשעת הברכות שברך יצחק ליעקב, אז נעשה יעקב זרע הנבחר ויצא עשיו לצד הרע (ועיין בפירוש הרמב''ן על התורה כעין זה).
וזהו כונת הפסוק, ''ואהב את יעקב'' דרק מפני האהבה שאהב ה' את יעקב ומעשיו, לכן נבחר לאב, אבל בעצם לא היה ציווי שיעקב תבחר לאב. והיה אפשר לצדד ולומר שיש במעשה עשיו גם כן איזה חשיבות, וכדחזינן שרצה יצחק אבינו לברך דוקא את עשיו, אשר לכאורה אינו מובן מה היתה דעת יצחק אע''ה לבחור בעשיו [עד שהי' צריך לאהבת ה' ועצת רבקה לשנותו] וכתבו המפרשים, שיצחק ראה בעשיו כח היצר חזק מאד, וראהו לוחם מאד עם יצרו, והרי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ולכן אף שמעשי עשיו מקולקלים היו לא היה בזה טענה, דאדרבה אם ינצח נגד טבעו יגדל מאד בתורה, ולכן רצה לבחור בעשיו.
וקצת יש להתבונן, ואח''כ נחזור לדברינו, דלפי זה שאם כן במה טעה יצחק ולמה בחר הקב''ה ביעקב, והא ודאי לא היתה טעותו של יצחק לפי מושגנו אנו, כי לפי הנ''ל יותר היה נראה שצדק יצחק אע''ה בחשבונו, ואם כן יש לדעת מה היתה הטעות אם כך הוא האמת דכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.
יראת שמים של עשיו
ה. ונקדים מה שמובא מהמשגיח הגר''נ וואכטפוגעל זצוק''ל, לבאר מהותו של עשיו, איך ירד עד שאול תחתית, שהענין הוא משום דעשיו לא היה לו יראת שמים אמיתית, אלא יראה כוזבת ולחוצה, ולכן הביא יראתו לכל התועבות שעשה ולידי מכירת הבכורה, וזהו מה שאמר עשיו כאילו בדרך יאוש ''הנני הולך למות ולמה זה לי הבכורה'' דמה ענין מיתה לבכורה, אלא הוא משום דזכירת יום המיתה פעל אצלו ההיפך מהתכלית, שהכניסו ללחץ ויראה חיצונית, וממילא גם הביאו לכל הרעות שבעולם.
אבל אנו יודעים שאין הדבר כן, אלא ''יראת ה' תוסיף ימים'', יראה אמיתית מביא האדם לידי שמחה ואריכות ימים, וזה היתה מדתו של יצחק אע''ה פחד יצחק, אשר ממנו הושתת בלב כל ישראל מדת היראה ופחד מלעבור על דבר ה' בכל הדורות, אבל מתוך השמחה בקיום רצונו יתברך. [ועיין היטב מה שנתבאר לעיל בשער היראה בקונטרס שמש היראה, בהבנת שילוב האהבה והיראה, אשר לכאורה הם שני הפכים, על פי דברי רבינו יונה בברכות עה''פ וגילו ברעדה].
אבל עשיו כלל לא הבין דבר זה, ובכן לא היה לו יראה אמיתית, אלא יראה חיצונית כולו לחוץ, מתוך לחץ ודוחק פחד העונש, ולבו בל עמו, ובכן התמרמר הנני הולך למות. [ואולי זה מרומז בשם ''עשיו'' מלשון ''עשייה'' שכל יראתו היה נמצא רק בחלק ה''מעשה'', אבל לא בדיבור או מחשבה].
יראת הרוממות
וכתב בבית הלוי פרשת בראשית, בחילוק יראת העונש ליראת הרוממות, דיראת העונש אינו שייך כלל לאהבת השי''ת, דאדרבה הוא מפחד מעונש המקום, מה שאין כן יראת הרוממות, שהוא חפץ לב לעבודתו מצד ההכרה בגדלותו ורוממותו, ע''ש. ולפי זה נבין טעות עשיו, דיראת עונש הוא רק בחיצוניות ולא פועל כלום על הפנימיות של האדם, מה שאין כן יראת הרוממות שהוא בא מצד פנימיות האדם עצמו.
ונראה דזה היתה החילוק בין עשיו ליעקב, דעשיו נקרא ''ציד בפיו'' רצה לומר מבחוץ מה שאין כן יעקב היה כולו פנים, תוכו רצוף אהבה, ובזה צד עשיו את יצחק ולא גילה שהוא רק מבחוץ, אבל רבקה הבין, ולכן בחר בו השי''ת ביעקב.
ריח בוגדיו
ו. ואיתא במדרש ''וירח את ריח בגדיו'' - ריח בוגדיו, כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות. יוסף משיתא בשעה שבקשו שונאים ליכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחלה, אמרין לי' עול ומה דאת מפיק דידן הוא, נכנס והוציא מנורה של זהב, אמרו לי' אין דרכו של הדיוט להשתמש בו אלא עול זמן תניינת...ולא קבל...אמר לא די שהכעסתי לאלקי פעם אחת אכעסנו פעם שני', ומה עשו לו נתנוהו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו והי' צווח ווי דאכעסתי לבריי. יקום איש צרורות בן אחותו כו' עיין שם.
ויש לעיין בדברי המדרש, למה דרשו חז''ל ד''ז כאן, דמה ענין הברכות לזה שהריח יצחק אע''ה את בגדי יעקב. ואפשר בעזה''י, שראה יצחק ברוה''ק גודל מדרגתו של יעקב אבינו, עד היכן הוא ישתרש בנפשות בניו, עד שלא רק הצדיקים אלא גם ה''בוגדים'' של כלל ישראל יהיו כל כך קדושים וטהורים בפנימיות לבבם שיהיו מוכנים למסור עצמם למיתה משונה ולא להכעיס בוראם.
וזה טעם ''ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי'' כי האמת ליעקב הוא כל כך מושרש בו ובזרעו עד שלא יזיזו כל רוחות שבעולם, ואפילו פושעי ישראל יהיו מלאים מצוות כרימון, וזהו מה שהריח יצחק אבינו דוקא אז את ריח בוגדיו, שבזה הבין חשיבותו של יעקב אבינו, ומה טעם בחר בו ה' [וחזינן ביעקב אע''ה שהיה האמת כל כך בקרבו שאף בלקיחת הברכות היה הולך ובוכה ע' פרש''י].
דומה לכונת רבקה אמנו
ז. ועתה נוכל להבין היטב כונת החזקוני הנ''ל, דמה שפחדו האחים מאהבת יעקב ליוסף היתה משום שפחדו שגם יוסף יהיה זה שזוכה להיות בחיר השבטים ויהיה ישראל יוצאים ממנו [ובאמת מצינו בחז''ל בנוגע כמה דברים שהיה ליוסף דין אב, ומבואר במדרש שהיה לצאת ממנו גם כן י''ב שבטים, ואף שלבסוף יצאו מבנימין מ''מ נקראו כולם על שם יוסף עיין במפרשים] וע''ז פחדו השבטים, שיעקב בחר ביוסף בטעות כי לדעתם יוסף אינו ראוי להיות אב יותר מהם מאחר שמסלסל בשערו וכו'.
והיתה כונתם דומה לכונת רבקה אמנו שהשתדלה שיעקב יזכה בברכות מצד מעשיו הטובים, דגם הם פחדו שיבחר יעקב ביוסף עד כדי כך שהם יהיו פסולים לגמרי, וכעשיו שיצא לצד הרע ואין לו חלק בעם ישראל כלל. והם ידעו בנפשם כי מעשיהם שלימים ומתוקנים וראויים להיות כלל ישראל ולכן שנאו ליוסף על שבא לחטוף מהם זכות זה. ושמעתי ביאור זה מאדם חשוב לפני כמה זמן בשם איזה ספר ואינני זוכר כעת שמו, והוספתי הרבה בעזה''י.
אבל באמת טעו בזה, כי יעקב אע''ה לא נתכוין למאוס כלל באחים ולבחור יוסף, אלא להשקיע מתורתו ביוסף, באשר ידע שליוסף נשאר עדיין איזה תכלית במסורת האבות ונשאר עוד נקודה להשלים בעבודת האבות [וכנ''ל שלענין כמה דברים היה יוסף נחשב כאב, ממשיך שלשלת יעקב אבינו] אבל לאפשר ד''ז לא היה צורך לדחות שאר השבטים, אלא להגדיל את יוסף.
למען עשה כיום הזה
ומה שיוסף הצדיק היה בו צורך להשלים העבודה של יעקב אבינו והאבות, הוא מה שמבואר בדברי חז''ל בכמה דוכתי, שיוסף הצדיק היה צריך להכין את הדרך לבני ישראל לרדת לתוך חשכת הגלות, אומות העולם ערות מצרים. כי הרע והטומאה של מצרים והגלות עוד לא היה מי שפעל נגדם, בגדר מעשה אבות סימן לבנים, שעל ידי שהם יעמדו בנסיון בגלות יקנו זה קנין בנפש, ויקל לבניהם אחריהם.
ואפשר שהדבר רמוז בפסוק ''למען עשה -כהיום הזה- להחיות עם רב'', שמבואר דבר נפלא בא' מהספרים, שמרמז לפסוק ''ויהי -כיום הזה- ויבא הביתה לעשות מלאכתו'' דקאי על נסיון אשת פוטיפר. שיש קשר ביניהם, שבזכות שעמד בנסיון אשת פוטיפר זכה שממנו התפרנסו בני ישראל במצרים. וזה היתה גדלותו של יוסף, שנחשב בזה כמו האבות, שהיה מעין ''אב'' של גלות, שבזכותו אנו עומדים בנסיונות בגלות.
בך יבורך ישראל
ומצינו לבאר מה שאמר יעקב על אפרים ומנשה ''בך יברך ישראל'', דלמה דוקא באפרים ומנשה יבורך ישראל משאר השבטים, והוא משום שהם נולדו ונתגדלו בתוך החושך של גלות מצרים, ואעפ''כ נתעלו למדרגא הגבוה של השבטים, ולכן אנו מברכים גם הבנים שלנו שיזכו לזה המעלה, להיות כמו האבות הקדושים אף בתוך הגלות, ולא יפעל עליהם כלל בירידת הדורות בגלות [ד''ז ראיתי ושכחתי מקורו וחפשתי כעת למצוא מקור הדברים ולא מצאתי ואולי הוא בכלי יקר על התורה].
ובכן ''וישראל אהב את יוסף'' דאף שאין קורין לאבות אלא שלשה, אבל עדיין נשאר ליוסף העבודה להשלים הכח לעמוד נגד הרע ללמוד איך להתגבר עליו בתוך הגולה. וזה היתה ענין החלומות, וענין מלכותו של יוסף על האחים, משום שהביא כח לישראל להיות מושל על כל הטומאה של העולם החומרי החל הזה, ולכן אמר יעקב אבינו ''עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים'' שהחיים הנקראים חיים אצל יעקב אבינו, חי במעלות רוחניות שלו חי בלימוד התורה שלו, ולזה אמרו ''וכי הוא מושל'' שבאמת על חיות כזה אנו מדברים, ויעקב שהי' משמר הדבר בלבו מתי יתקיים ראה בזה שנגמר עבודת יסוף ונגמר הנבואה.
חיה רעה אכלתהו
ט. ולפי זה נוכל להבין עצת השבטים וכונת יהודה באמרו ''מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו לכן ונמכרנו לישמאלים, וידינו אל תהי בו כי אחינו בשרינו הוא'' שביאור טענתו היתה דאף שהוא מחוייב מיתה מצד שמתכוין לדחות אותנו מכלל האומה, אבל מה צורך להרגו הא יעקב לא הרג עשיו, ולפי טענתנו שאינו ראוי להבחר כאב מצד מעשה נערות שלו, אם כן אף אם נמכרנו לישמאלים יתקיים זה, דהא ודאי יתקלקל בתוך הטומאה של מצרים וממילא ידחה מחלק ישראל. וזה מבואר במדרש שבכונה מכרוהו למקום טומאה של מצרים עיין שם ואכמ''ל.
וזה היה עומק צעקת יעקב אע''ה ''חיה רעה אכלתהו'' שדרשו חז''ל שהכונה לאשת פוטיפר, שצעק מהפחד שיפול יוסף הצדיק בנסיון זה ולא יוכל קום. אבל סוף סוף בטחונו בהשי''ת הצילו מכל זה כמבואר באורך במדרשים, וצדיק יסוד עולם, ומעין מה שבירך יצחק אע''ה מצד זכות זה של פנימיות [ואולי לזה נתכוין המשורר בזמירות ''קל מסתתר'' במה שכתב ''מעין הברכה, צדיק יסוד עולם'' דקאי על מדת יוסף הצדיק, ולפי זה נקרא בציר''י, וכונתו שהוא דומה ומעין ה''ברכות'' שבירך יצחק אע''ה, משום שיוסף הוא הצדיק גמר וסוף עבודת האבות אביו יעקב וכמש''נ].
קש של עשיו
י. ובזה נוכל להבין כונת הגמרא שאין זרעו של עשיו נופלים אלא ביד זרעו של יוסף, וכמו שמדמה רש''י בית יוסף לשלהבת המגיע למרחוק. שביאור הדברים כנ''ל, דיוסף פעל שכח זה של ''אמת ליעקב'' יגיע מרחוק אף לתוך מחשכי העולם הגדול, רצה לומר אפילו בטומאת ארץ העמים מקור הטומאה, שפעל שהך ''ריח בוגדים'' של ישראל יצליח נגד הרע המוחלטת עצמה.
ובכן נמצא שיוסף הוא ממש שטנו של עשיו, רצה לומר הכח המנגד לרעת עשיו שהוא כל החיצוניות של העולם שהוא הרע של עשיו, ולכן דוקא שלהבת יוסף יכול לשרוף הקש של עשיו. דקש, רצה לומר שאין בו כלום, אין לו חשיבות, הכל הבל וחיצוניות וזה נשרף מפני פנימיות של ישראל.
[ואפשר לבאר קצת הבנה במה שכתב בפסוק ''רב עוד יוסף בני חי'' דתיבת ''רב'' מיותר לכאורה, וע' בפרש''י. ואפשר לומר, דרב הוא שמו של עשיו כדכתיב ''רב יעבוד צעיר'' שברכו יצחק והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך. והנה יעקב אע''ה פחד שנאבד לו שטנו של עשיו ויתחיל עשיו לפרוק עול יעקב אע''ה מעל צוארו, אבל כששמע שעוד יוסף חי וכי הוא מושל, פתח ואמר ''רב'' - רצה לומר, אחי עשיו! תשמע ותראה שעוד יוסף בני חי, ואני עדיין מושל עליך ולא ההיפך, ואולי זה ביאור נכון].