שער השלישי – שער האהבה · פרשת וירא - תורת חיים ואהבת חסד
גדולה הכנסת אורחים
א. ויאמר א- ני אל נא תעבור מעל עבדיך ופרש''י כתב בב' אופנים אם השם קדוש וכונתו להקב''ה או חול ונתכוין להאנשים, ואם הוא קדוש חזינן כדברי חז''ל (שבת קכז') גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה עיין שם.
אנו צריכים להתבונן בזה שבאמת הוא נורא למבין האיך הפסיק לדבר עם הקב''ה כדי להתעסק עם כמה ערביים שפלים ואין לזה מובן כלל בשכל שלנו, ומה גם לפי המבואר במדרש בראש הפרשה שהיה זה הגילוי הגדול בחייו שנתגלה לו ה' במחזה, וילפינן זה מדכתיב אחר עורי נכפי זאת מבשרי אחזה אלקה, דהיינו לאחר שעשה מילה בבשרו זכה לוירא אליו ה'- גילוי גדול מאד, ובאמצע גילוי כזה עזב הכל ורץ לעסוק בהכנסת אורחים, שאינו מובן כלל לכאורה.
לית המנותא בעבדי
ב. ב''מ פ''ו ע''ב שדריה לאליעזר למיפק לברא נפק ולא אשכח אמר לא מהימנא לך היינו דאמרי תמן לית המנותא בעבדי עיין שם והוא פלא האיך יאמר על עבדו אליעזר שעליו העידו חז''ל על גדלותו בתורה ''דמשק אליעזר, דולה ומשקה מתורתו של רבו'' ועוד הרבה כאלו מצינו בחז''ל, האיך חשדו אאע''ה שאינו דובר אמת, ובפרט שהגמרא עצמה מעידה שנפק ולא אשכח הרי שבאמת לא היו שם אנשים, ומה עלה על דעתו של אאע''ה והלא מילתא דמסתבר שלא יהא אז איש בחוץ ביום שהוציא ה' חמה מנרתיקה, ומסתמא היה החום נורא בלתי משוער כלל, ואם כן מסתבר שבאמת לא היה איש בחוץ ומה זה שאמר לית המנותא בעבדי וצ''ע (וקושיא זו שמעתי מר''ש ווערשלייזער שליט''א והוא קושיא בולטת).
שכר הרמת אצבע
ג. ידוע הסיפור באשת הגר''א שהיתה גבאית צדקה יחד עם אשה אחת שעסקו יחד בפעולות החסד ופעם חשבו לדעת מה יהיה גודל שכרם עבור פעולות אלו בעוה''ב, וכדי לדעת זאת עשו תקיעת כף שכל מי מהם שנפטרת ראשונה תבוא לשני בחלום להגיד לה בפרטיות איזה שכר הם מקבלים על מעשה צדקתן. והנה יום אחד מתה חברתה של אשת הגר''א. אחר זמן באה אליה בחלום ואמרה, באמת שבשמים לא רצו שאחזור לכאן, אלא מפני שעשינו תקיעת כף שהוא כעין נדר נתנו לי לחזור, אבל מכל מקום אין לי רשות לגלות כלום רק דבר אחד בלבד ומזה כבר תביני קצת מגודל השכר, והוא על איזה מעשה שאירע לנו ביחד.
והמעשה היה שפעם הלכנו שנינו ברחוב לאסוף עבור איזה צורך, וחפשנו אשה פלונית בעלת נכסים וגבירתא, ולא מצאנוה בביתה וחזרנו לדרכנו, והנה פתאום ראינו שהיא הולכת בצד השני של הרחוב ושמחנו שמצאנו אותה סו''ס, ושנינו פלטנו באותו רגע ''הא, הנה אשה פלונית'', אבל חילוק אחד היה בינינו במעשינו שכשאני אמרתי כן לא עשיתי שום תנועה בידים, אבל את גם הרמת ידיך להראות עם אצבעתיך לעבר הרחוב בכיוון האשה, ועל תנועה קלה זו הנה השכר הוא גדול ונורא כל כך שאין ערוך אליה אגידה ואדברה ודי לך בזה, ע''כ המעשה. ויש להבין עומק הענין למה גדולה כ''כ שכר מצות חסד.
גרן האטד
אבל באמת שכן מצינו ירושלמי מפורשת (סוטה פ''א ה''י) וז''ל כתיב ויבואו עד גרן האטד וכי יש גורן לאטד א''ר שמואל בר נחמן חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו אטד אלא מהו אטד אלו הכנענים שהיו ראויים לידוש באטד (בקוצים, מחמת רוע מעשיהם) ובאי זה זכות ניצולו בזכות וירא יושב הכנעני את האבל בגורן האטד ומה חסד עשו (הכנענים עם יעקב אע''ה בהלוייתו באטד) ר' אלעזר אמר איזוריהם התירו ר' שמעון בן לקיש אמר קשרו כתפיהם התירו רבנן אמרין זקפו קומתן, אמר ר' יודן בר שלום הראו באצבע ואמרו אבל כבד זה למצרים, ומה אם אלו שלא עשו חסד לא בידיהן ולא ברגליהן ראו מה פרע להן הקב''ה ישראל שהן עושין חסד בידיהן וברגליהן עם גדוליהן ועם קטניהם על אחת כמה וכמה עכ''ל.
נמצינו למידין גודל שכר פעולת חסד הוא נורא מאד עד אין שיעור, ומעשה קטן כזה כהרמת אצבע יכול בזכותה להציל אומה שלימה לעולם ועד. מה כבר עשו, הסתכלו, הרימו אצבע, איזה עמל יש בזה. אלא כן הדבר כל שמעשה חסד היה על אף קטנותה מצוה גדולה היא, שעל החסד העולם עומד, ולכן קבלו שכר גדול כזה. ואולם מ''מ צריך להבין לפי ערכנו למה הוא כך, ולמה חשוב מצוה זו כל כך בעיני הבוי''ת, ומה הלקח שנוכל ללמוד מזה.
חסד ואמת
ד. בביאהגר''א משלי ג' ג' על הפסוק ''חסד ואמת אל יעזבוך'' מבאר שיסוד חילוק חסד לאמת הוא, דאמת הוא מה שהאדם עושה מצד שמחוייב לעשות, אבל חסד הוא מה שאינו מחוייב מעיקר הדין, אלא עושה בתורת חסד לאחרים. וביאר בזה הגמרא סוכה (מט:) ''פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, וכי יש תורה של חסד ותורה שאינה של חסד אלא תורה ללמוד...ללמדה זו היא תורה של חסד, דללמוד האדם מחוייב ע''פ דין אבל ללמד שאינו מחוייב הוא כבר חסד. [ואיתא בארחות צדיקים דהחסד הכי גדול ששייך הוא ללמד לאחרים תורה].
ואפשר, שאין זה חילוק בין המעשים בלבד אלא הוא חילוק במהות האדם. שישנם בני אדם בעולם ועושים הכל על פי דין, לומדים מה שמחוייבים, עושים מצוות מה שמחוייבים, וכך הם ''יוצאים'' חיובם בעוה''ז. אבל יש בני אדם שבוער בלבם החשק להטיב לשני, לדאוג לשני, לעזור לשני, וחושבים עליהם תמיד מה הם צריכים ומה טוב עבורם, שזה סוג אחר של בן אדם, והם כת ''גומלי חסדים'' שזה כבר מציאות אחרת.
כאילו כל העולם תלוי בו
ובמכתב להסבא מקלם מבאר דברי הגמרא קידושין (מ:), ''ת''ר לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה. שנאמר, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה בשביל חטא יחידי שחטא אובד ממנו טובות הרבה, ר' אלעזר בר' שמעון אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה''.
וכפשוטו מבינים אנו שזה עצה טובה לאדם אם יודע שמעשיו יכולים להכריע כל העולם בזה מתחזק שלא יכשל בעבירות, אמנם ברי''ף כתב ''לעולם יראה אדם א''ע כאילו כל העולם תלוי בו'' וביאר הסבא מקלם שזה מבט של יהודי, שצריך לדאוג אולי זה העבירה היא היא העבירה שתכריע העולם לכף חוב, שהאיש יסתובב עם הרגש של אחריות כאילו כל העולם תלוי במעשיו.
יסוד הדברים שלא יחיה סתם, אלא יעשה משהו עבור העולם, עבור ישראל, שמעשיו יהיו הגורמים לזכות את העולם שלא יהיה כאותן בני אדם שחושבים שאם יוצאים יד''ח זה כבר מספיק, שנמצאים תמיד תוך הד' אמות של עצמם, אלא יתדבק באותם בני אדם החיים במבט יותר גדולה ומקפת, ודואגים לחבריהם ודואגים לכל העולם, וזה כבר אדם אחר. פיה פתחה בחכמה. תורה ע''מ ללמדה. אדם כזה יש לו כבר תורה אחרת, כי תורה של חסד על לשונו!
חסד לשם חסד
ה. והנה כאשר נתבונן נראה שיש שני מיני חסד, הראשון, חסד שאדם עושה למלא איזה חסרון שיש לחבירו, וזהו חסד שאף אומות העולם יכולים להבינו. למשל יש איזה חולה או עני שאין לו אופן להשיג צרכי רפואתו או מזונו, ומזמינים לו צרכיו, זה חסד שכולם מבינים, אבל ישנו עוד ענין של חסד והוא חסד לתכלית חסד עצמה, חסד בלי גבולים חסד לשם חסד, טוב מוחלט, וזה היתה מדת אאע''ה חסד לאברהם [בשם הרה''ג רב יצחק פייגלשטוק שליט''א].
ומצינו מפורש במדרש שגדול החסד שעשה אאע''ה מהחסד שעשה איוב, שאיוב נתן למי שהיה רגיל לאכול שעורים נתן שעורים, חטין נתן חטין, אבל אאע''ה למי שהיה אוכל שעורים נתן חטין, רצה לומר שנתן לו יותר מכדי מחסורו, והרי מבואר כנ''ל שהסד של אאע''ה היה יותר ממילוי חסרון הזולת, כי איזה חסרון הוא ממלא בנתינת חטין, והא אין זה די מחסורו ומה הענין בכך, אלא ביאור הדברים דמ''מ זה חסד לשם חסד, והוא הטוב האמיתי. שחסד מלבד שהוא מצוה, צריך להיות גם כן מדה (ושמעתי שזהו החילוק עין טובה והפיכו).
וירא וירא שני פעמים
ואם נתבונן יותר נראה שבאמת כל חסד הוא חסד לטובת חסד, דהא אם לא יקבל העני צדקה מאיש פלוני יקבלנו מאיש אחר, דהא הקב''ה מפרנס כל בריא ובריא, ואם כן מהו תכלית החסד, הביאור הוא לתועלת האדם עצמו - שיהיה בעל חסד (מחכ''א).
וזה מצינו באברהם, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים, וירא וירץ גו' ופרש''י ז''ל מהו וירא וירא שני פעמים, הראשון כמשמעו והשני לשון הבנה, נסתכל שהיו נצבים במקום אחד והבין שלא היו רוצים להטריחו ואף על פי שיודעים היו שיצא לקראתם, עמדו במקומם לכבודו ולהראותו שלא רצו להטריחו, וקדם הוא ורץ לקראתם, ע''כ.
מדברי רש''י ז''ל מבואר שאאע''ה היה מתבונן לראות אם יש איזה פתח אולי הם צריכים לעזרתו, ומיד שראה שאינם רוצים להטריחו רץ לקראתם. ואף שהיה יכול לחשוב, שאם הם מהססים מלהגיע אלי, אם כן סימן שיש להם ברירה אחרת ומקום אחר לאכסניה ואינו דחוק להם, ואילו היה זה הברירה היחידה ודאי היו מתחננים על נפשם. אבל לא אמר כן, ואדרבה, אף שידע שלא היה דחוק להם מ''מ התחנן להם שיבואו דוקא אליו, ושיהיה הוא זה שמטיב להם. זהו חסד לשם חסד [וזה להיפך מדרך העולם, כשרואים שיש למי שהוא איזה עצה, אומרים לו מוטב שתלך שם, אבל אאע''ה חיפש דוקא שיהיה הוא המטיב להם].
אלפים תורה
עבודה זרה (ט' א') א''ר אבהו שתין אלפין שנין הוו עלמא אלפיים תהו אלפיים תורה אלפיים ימות המשיח. ובגמרא מבואר דהתחלת אלפיים תורה היה מן ''והנפש אשר עשו בחרן''. ולכאורה צריך ביאור הלא שם זקן היה וישב בישיבה, ואפילו נח למד תורה, ואם כן הרבה תורה היה בעולם מקודם לכן, ולמה התחיל אלפיים תורה דוקא באברהם, במה גדלה תורתו מאחרים. [שמעתי קושיא זו מהגאון ר''מ פיינשטיין זצוק''ל, בתקליט אחד].
כיצד יצאתם מן התיבה
איתא במדרש (שו''ט לז) אמר אברהם לשם בן נח כיצד יצאתם מן התיבה, א''ל בצדקה שהיינו עושים שם א''ל וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה וכי עניים היו שם וכו' ולמי הייתם עושים צדקה, א''ל על הבהמה ועל החי' והעוף לא היינו ישינים אלא נותנים לפני זה ולפני זה כל הלילה. אותה שעה אמר אברהם ומה אלולי צדקה עם הבהמה חיה ועוף לא היו יוצאין וכיון שעשו צדקה יצאו ואני אם אעשה עם בני אדם עאכו''כ באותה שעה נטע אברהם אשל בבאר שבע אכילה שתיה לוי' ע''כ.
וכבר נתקשו בכונת המדרש, מה היתה עומק שאילת אברהם לשם, וכי עניים היו שם, האם רק עם עניים צריכים לעשות חסד, והלא ידעו כל העולם שהיו שם חיות ועופות. ומה תירוץ השיב לו שם ע''ז. ועוד צריכים אנו להבין עיקר השאלה, באיזה זכות יצאתם והלא הבטיחם הבוי''ת שיכנסו לתיבה וינצלו מן המבול. ולמה לא ענה לו שם כן, אלא אמר לו טעם אחר, שעשו חסד וכו'.
וראיתי להמשגיח הגר''נ וואכטפוגעל זצוק''ל בספר קובץ שיחות (ח''א פרשת לך לך) שאמר לבאר על פי מה דמצינו במדרש שנח היה נשאר בתיבה עד שצווהו הקב''ה לצאת מן התיבה. שמזה רואים שיש שני דברים. שמצד ההבטחה שינצל מהמבול זה שפיר היה לו, שבאמת ניצל, אבל בלי זכות לצאת מן התיבה היה נצטרך להשאר בתיבה כל ימי חייו, שלהיות זה שממנו יבנה כל העולם, לזה צריך זכות גדול מאד, ובלי זכות זה היה הקב''ה בורא אנשים אחרים לבנות מהם העולם ומה זכותם שהם היו אלו שזכו לכך, זכות החסד שעשו.
בבת עינו של עולם
ואפשר להבין הענין לפי מה שדרשו ז''ל (והובא ברש''י פ''ו י''ג) ''כי מלאה הארץ חמס מפניהם לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל'', ואף שהשחית כל בשר דרכו על הארץ ובאו על שאינו מינם ועשו כל העבירות חמורות שבתורה, מ''מ עיקר לא נחתם דינם אלא על הגזל.
וצריכים אנו להבין למה חמור הגזל כל כך שדוקא על פיו נחתם הגזירה (ובפרט שמבואר שלא היה זה גזל אלא חמס, שהוא פחות משו''פ) אבל הביאור בזה נראה כי עולם חסד יבנה, ובלי חסד לא שייך להעולם להתקיים, והם הגיעו למדרגה שפלה כל כך שכל העולם מקצה עד קצהו, היו כל כך עסוקים בעצמם עד שלא הי' כלל מקום לאחרים בעולם [מחמת השפעת הטובה שהיה להם אז כמבואר בספרים] כי ההשחתה והתאוה הי' מתגברת עד אין שיעור [וכבר ביארנו זה בשיחה לפרשת נח בעזה''י].
ולכן דוקא מכח זה העבירה, הנוגעת בענינים של בין אדם לחבירו, ההורסת דרך העולם שצריך לה חסד להבנות, בא עליהם כלייה. כי עבירה שבין אדם למקום אף כי נורא הוא מ''מ אין זה חשבון של זה העולם, אלא של הקב''ה, אבל בעבירה זו נגעו בבבת עינו של עולם דהיינו קיומו של עולם ובזה נחתם דינם והביאו ע''ע מי המבול [ומטי משמיה של החפץ חיים ז''ל שכל מי שעושה רעה לחבירו מקבל איזה עונש בזה העולם, ואמר איך שפעם המתין שלשים וחמש שנים לראות איך שהקב''ה פרע מאיזה רשע שציער לאלמנה אחת].
יותר מן הצווי
והוא תשובת שם בן נח, שבזכות החסד יצאו מן התיבה, כי בזכות החסד הם המה שזכו שמהם יבנה עולם חדש, כי הם הבינו שכל העולם נתקלקל בעון חוסר החסד, לכן הם עסקו דוקא בחסד, וחסד גדול כל כך עד שלא ישנו ולא אכלו כמעט כל זמן היותם בתיבה, ועל ידי דבר זה זכו שמהם נתקיימה ה''עולם חסד יבנה'' של אחר המבול, מדת תשובתם נגד משובתם.
ולפי זה נוכל להבין שאילת אאע''ה, כי זה בודאי הבין אאע''ה שיש בזה ענין של חסד לפרנס מי שצריך, כמו עניים, כי תכלית העניים כאן הוא לזכות את ישראל בעוה''ב כמבואר בגמרא, אבל חסד עם בהמות וחיות הוא חשבון של הקב''ה וודאי יזדמן להם לחם לאכול ומה לשם בענין פרנסתם. וגם שזה לא היה חלק מהציווי לנח תת להם אוכל כל זמן היותם בתיבה, אלא ביאור הדברים כמו שנתבאר, שיש חסד אחר והוא חסד לשם חסד עצמו, דאף שיכול להעשות על ידי אחרים מ''מ כך היא המדה לעשות החסד אף בלא חשבונות אלא לתכלית חסד עצמו, וזה למד אאע''ה כי דוקא חסד כזה יכול לבנות עולם ומזה למד לנטוע אשל ולקרות בשם ה' [ועיין בשיחה הקודמת].
למנות שוטרים למנוע ביטול תורה
ואפשר שזהו טעם הגמרא בע''ז, שאלפיים תורה התחיל מאת הנפש אשר עשו בחרן, דביאור הדברים שאאע''ה נקרא עמודו של עולם כמה שכתב הרמב''ם (בה' ע''ז) וכונתו כי עיקר בנין הרוחני בעולם שהוא ישראל בא על ידי אבינו אברהם, ובנין זה עשה אאע''ה דוקא באופן של חסד שכל תורתו הי' תורה לאחרים, תורת חסד, ובחר דוקא בתלמידים הגונים לבנות מהם כזה קומה שלימה של רוחניות הנקרא ישראל, דדוקא תורה כזה יכול לבנות אומה נצחיית שיתקיים לעד, ולכן דוקא מאז התחיל האלפיים תהו.
וזה מבואר בגמרא ''אפיקורוס מהו אומר במה אהנו לן רבנן להו תני'' ובנפה''ח מבאר שנקראו אפיקורסים מפני שאינם מבינים שהתורה הוא ממש קיום העולם. וכמו שידוע מהחזו''א שהחסד הכי גדול שיכולים לעשות הוא ללמוד דף גמרא, וכן מבואר באורחות צדיקים, ושמעתי דאיתא בפסיקתא דר' כהנא דאילו ידעו הגויים הטובה הבא להם על ידי לימוד התורה היו מונים שני שוטרים לעמוד על גבי כל איש הלומד תורה שלא יפסיק מלימודו אפילו לרגע אחד, כי זהו החסד האמיתי שיכול לעשות לעולם.
צד הטוב והפיכו
ו. וזהו שורש ענין הרע בעולם מה שהאדם עסוק כל היום עם עצמו ומילוי תאוותיו- לתאוה יבקש נפרד, דמי ששקוע ברע הוא מפריד עצמו מן העולם, מיישובו של עולם [שע''ת] והוא החורבן הגדול שיכול להיות, אבל הטוב הוא להיפך, העסק עם אחרים, הדאגה עבור אחרים, שזהו הטוב המוחלט שיכול להיות, ממש בנין עולם, עולם חסד יבנה. והנה אאע''ה הוא צד הטוב בעולם, ויאות שיהיה גם כן עמוד החסד של העולם.
שבזה נצטיין אאע''ה שנעשה עמודו של עולם, השריש בעצמו חשק ההטבה והחסד כל כך עד שנהפך למציאות אחרת. ולכן ממידותיהם של ישראל שהם גומלי חסדים, וזה נעשה על ידי ההכרה בבוי''ת, (ושמעתי מר''ש ווערשלייזער לבאר מה שאנו מתפללים כל יום כי באור פניך נתת לנו ה' אלקינו תורת חיים ואהבת חסד, דהיינו משום שעם ישראל יש להם ב' מעלות שאין לאומות העולם, האחד שיש לנו התורה, והב' שאנו גומלי חסדים, ואנו קוראים סיפורים אודות החסד שעשו אבותינו בימי מלחמת העולם השני' במחנות העבודה, ממש א''א לכבות גחלת ישראל, כי הטוב שלנו היא עצמית בכל מצב שיהיה, שאנו מבקשים להטיב).
להשתייך למשפחת בעלי חסד
וכן מצינו במעשה אליעזר שבא להבאר ועשה סימן ''והיה הנערה אשר אומר אליה... וגם לגמליך אשקה אותה הוכחת'' ואח''כ הגיע רבקה, והאיש משתעה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו, שהוא לכאורה פלא מה חשב אליעזר והלא רבקה היתה ילדה קטנה בת ג' שנים בלבד, והיא כבר נושאת כדה על שכמה, משא גדול עבורה, ועם כל זה מחכה שתתן לו לאכול וגם לעשרה גמלים. וגם הלא ידוע שגמלים שותים הרבה מאד, וזה כמעט בגדר אכזריות לבקש דבר כזה מנערה צעירה כזאת.
אבל הביאור הוא כנ''ל דאליעזר ידע שלהתדבק בזרעו של אברהם צריך שתהא הנערה מאלו האנשים שהם בעלי חסד, ולא רק שעושים חסד עם חשבון, אלא חסד בהפרזה גמורה, חסד לשם חסד, ורק אז יבין ש''אותה הוכחת''. ובאמת כך היה. וגם יותר מזה כמש''כ ותרץ הנערה, ותמהר, הידורים במצוות חסד.
כמו מי שרעב ללחם
ז. ובזה מובנים יותר דברי הגמרא בב''מ שם, שדריה לאליעזר למיפק לברא, נפק ולא אשכח, ואברהם אמר לית המנותא בעבדי, אשר הוא תמוה לכאורה. דביאור הדברים, דודאי אליעזר היה איש נאמן וצדיק אבל הוא לא היה מגזע אברהם אלא כנעני היה, ולא הושרש בו ממדה זאת של אברהם. ובכן כששלחו אברהם לעשות חסד במצב שא''א כמעט שעל דרך הטבע יהיה צורך לזה החסד, חזר עם ידים ריקניות, מפני שבאמת לא היה מקום לחסד.
אבל ענהו אאע''ה דלאו מבני ישראל אתה, כי זה שלא מצאת צורך חסד הוא משום שאינך מחפש דוקא שיהיה חסד, ואם לא מבקשים לא מקבלים. אבל אני, מה שאני מחפש אינו מי חסר לו, אלא עם מי אני יכול להטיב. ולכן וירא וירא שני פעמים, עד שמצא עם מי להתחסד. ומטי משמיה דבעל האגרות משה זצוק''ל, שאאע''ה היה בגדר מי שרעב לאכול, דמה שאין לו אוכל לא יעצרנו מלחפש אוכל, ויחפש ויחפש עד שימצא אוכל, כמו''כ אאע''ה חשקו גדלה כל כך עד שחיפש וחיפש מי שהוא יכול להטיב עמו.
שהן חולקין כבוד לזה לזה
ח. ובזה נוכל להבין כונתם ז''ל גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה. ונקדים בזה עוד קושיא, על דברי המדרש (המובא בילקוט יח') אמר ר' לוי, אחד נדמה לו בדמות סירקי...בדמות ערבי...אמר אם אני רואה שכינה ממתנת להם אני יודע שהם בני אדם הוגנים, ואם רואה אני אותם שהן חולקין כבוד זה לזה...כיון שראה שהשכינה ממתנת להם וחולקין כבוד זה לזה ידע שהם הגונים, עכ''ל. ולכאורה יפלא מהו בקשת אאע''ה לראות אם חולקים זה בזה אם כבר ראה שהשכינה עצמה ממתנת להם, ואם כן ודאי שהם הגונים, ומה צריך עוד תנאי נוסף שיחלקו כבוד זה לזה.
ואפשר שהביאור הוא כנ''ל, דמה שהשכינה ממתנת, זהו חשבון מצד מדרגת האדם עצמו, שיכול להיות אדם כשר וישר ואינו עושה רע בעולם, ויוצא חובתו בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, אבל עדיין אין זה אומר שהוא איש חסד מהסוג השני, רצה לומר מי שמטיב ומבקש טובת חבירו ואינו עסוק רק עם עצמו והעוה''ז ועוה''ב שלו, אלא רוצה שיהיה גם כן לחבירו איזה מקום בעולם, ולזה צריכים אנו לדעת אם הם אנשים המחלקים כבוד זה לזה, ואז הבין שאנשים כאלו הם ראויים להביא בית.
וכידוע במדרש דעיקר הכנסת אורחים של אאע''ה לא היתה רק לצורך גופני אלא עי''ז היה מלמדם לברך ולשבח הבוי''ת וכך עשו כל הנפשות בחרן שהכניסום תחת כנפי השכינה על ידי שהאכילם והשקם וגדולה לגימה כו' ובכן כשראה אלו אנשים הגונים שיבינו לכך שכל העולם יקרא בשם ה' וידעו הדרך הטוב, והבין אנשים כאלו הם החומר הנצטרכת לצורת ישראל וממנו יכול לשתת אומה הגונה לעבוד את ה'.
בחינה להתקבל בישיבה
ומזה למדו חז''ל גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה כי מה ששכינה ממתנת אין זה גדלות כל כך כמו גדלות הטבת האדם עצמו שהוא מדרגה יותר נעלה, כי האדם הזה הוא מי שיכולים לבנות אתו זה העולם, ותכלית האדם בעולם הוא להרבות כבודו יתברך בעולם שזהו רצונו, ובכן הפסיק אפילו באמצע הדיבור עם הקב''ה, שהבין זה רצון השי''ת.
ומטי בשם מרן הרב שך זצוק''ל, על ענין הנ''ל דאליעזר שנתן כל הסימנים לידע אם רבקה אשה הוגנת ליצחק, דקשיא, הלא חז''ל אמרו שהמים עלו לקראתה, ומה צורך יותר מזה. אבל הביאור כנ''ל, דמים עולים לקראתה עדיין אין זה חסד.
וכמו שיש בחינה להתקבל לישיבה, שבודקים הבחור על ידי שאילות מסויימות לראות אם הוא חומר מתאים לבנות ממנו צורה, כמו כן בחן אאע''ה את אלו שהטיב עמהם לפני שהכניסם לישיבה שלו -ישיבה שמלמדים לקרוא בשם ה'- אם הם כאלו בני אדם שעושים חסד כמו שצריך, דכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, כי עולם חסד יבנה, ואאע''ה עמודו של עולם, כי ידעתיו למען יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך ה'.