שער השלישי – שער האהבה · פרשת ויחי - ויוסף היה במצרים
שהרי יוסף מלך
וישתחו ישראל על ראש המטה (מז לא) ופרש''י על שהיה מטתו שלמה...שהרי יוסף מלך ועוד שנשבה לבין הגויים והרי הוא עומד בצדקו. לכאורה קשיא מה טעם היא זו שיוסף מלך בלא צירוף טעם השני שעומד בצדקו, וכי יש איזה מעליותא בזה שהוא מלך אם לא עומד בצדקו.
כראובן ושמעון
ועתה שני בניך גו' אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (מח ה) וצריך ביאור למה זכה יוסף שיהיו בניו נחשבים כשבטי קה, וגם למה דוקא שני בנים אלו ולא שאר בניו, ומהו המעלה שנולדו שנים אלו ליוסף ''עד בואי מצרימה'', דאיזה נפק''מ לנו מתי נולדו אם לפני ביאת יעקב אם אחרי ביאתו, ומה זה ענין לברכתם.
שלא ילכו לצד הרע
אכן ביאור הדברים נראה על פי מה שנתבאר באורך בשיחות הקודמות כל ענין פרשת מכירת יוסף והורדתו מצרימה, שלכאורה תמוה הנהגת השבטים שינהגו כן עם אחיהם הקטן באופן שנראה כאכזריות. אבל הביאור בזה כי השבטים חשבו יוסף כמדיח אותם מכלל ישראל, שהלא ד''ז ראו השבטים שאבינו אברהם היה לו שני בנים יצחק וישמעאל, יצחק הלך לצד הטוב והושתת ממנו ישראל, וישמעאל הלך לצד הרע ונעשה ממנו אוה''ע. יצחק אבינו היה לו שני בנים, יעקב ועשיו, יעקב לך לצד הטוב והושתת ממנו ישראל ועשיו הלך לצד הרע.
וכשראו יוסף חולם חלום על מלכותו איך הוא מתגדל יותר מאחיו, וגם ראו שמביא דבתם רעה אל אביהם, חששו מפני הסכנה אולי גם להם יקרא הדבר, ויוסף ילך לצד הטוב והם לא. ומשום שהכירו בנפשם שבאמת הם שלימים ולא יאות להם גורל ישמעאל ועשיו, לכן ראו בזה סכנה רוחנית לנפשם שלא ידחו מכלל ישראל, ולכן דנוהו כרודף [היותו משתדל בפעולות לגרום כך] וכבר האריכו בזה המפרשים, והיטב נתבאר בפירוש החזקוני על התורה יעויי''ש.
מלכותו של יוסף
והנה באמת זכה יוסף בסוף הכל להיות בגדר ''אב'' וכהמשך מהאבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב [בבחינה מסויימת] וזה היתה ענין מלכותו של יוסף, אשר מלבד היותו מעלה גשמית, היתה באמת מדרגה רוחנית המראה גדלותו והצלחתו. אולם בזה טעו האחים וחשבו שעבודתו של יוסף כרוך בשלילת מדרגתם והפקעת דין ישראל מעליהם.
ולא כן הדבר, כי יעקב אבינו ע''ה מטתו שלמה ולא נדח ממנה שום אחד מהשבטים, כי נגמרה כבר עבודת האבות על ידי יעקב אע''ה בחיר האבות, ועבודתו של יוסף היתה רק בנקודה אחת שהיתה צריך גמר ותיקון, אבל לא בעבודת התהוות כלל ישראל.
לרדת בתוך הגולה
והיתה עבודתו של יוסף הצדיק, כפי שמתבאר מתוך פרשיות אלו [ועיין מש''נ בסימן הקודמת, אשר דברינו כאן הם המשך להם] לרדת בתוך הגלות ולעמוד שם בנסיון, לתקן שם מה שצריך תיקון, ובכך להכין הדרך לישראל לרדת בתוך הגלות, ולהתקיים שם.
כי באמת עיקר עבודת האבות עיקרו בא''י היתה, ולא בתוך הגלות כלל, שהם חצבו אומה בתוך ארץ קדושה, אבל מי יודע אם יחזיק האומה גם במחשכי הגלויות העתידות לבוא עליהם, ובכן זה היתה עבודתו של יוסף הצדיק על ידי שעמד בנסיון, להאיר בתוך מחשכי הגלות תקוה אשר גם שם אפשר ללכת בדרך השם, ולבנות גם שם כלל ישראל כזה שהם פרושים ומובדלים מסביבותיהם ונאמנים לה' ולתורתו.
במקום הכי שפל במדינה הכי שפלה
וכאשר אנו מתבוננים במצבו של יוסף הצדיק בתוך הגולה, עומדים אנו כמשתוממים, איך אפשר לאדם להחזיק מדרגתו גם בחושך כזה. אדם אשר כל משפחתו בגד בו, גם המדינה אשר הגיע אליה השפילוהו בכל מיני השפלה, ממש ערות הארץ, ומה גם שבתוך מדינה זו עצמה הוא מונח בתוך בור במעמקי שאול. במדינה הכי שפלה, במקום הכי שפל באותה מדינה, ובמצב רוח הכי גרוע. לא יתכן אדם במצב יותר מדוכא.
והרי ידוע מה דאיתא במשלי ''רוח איש תכלכל מחליהו'' הרוח הוא עיקר המחזיק את האדם. שאם אין רוח, בקל יכול לחטוא. וכן מצינו בעמלק ''ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים''. כלל ישראל לא היה להם הרוח הנכון כדי להחזיק מדרגתם, ולכן ''ויבא עמלק''.
ברגע קטן יצא מאפילה לאור גדול
אבל בכל זאת לחם הצדיק יוסף לעמוד בכל הנסיונות האלו, כמבואר במדרש שהכל היה על ידי בטחון עצומה אמיתית. ובמצב שפל כזה לא נפרד מחשבתו מדביקות בקונו.
שדרשו ז''ל ''אשרי האיש אשר שם ה' מבטחו'', זה יוסף. ולבסוף הועיל לו בטחונו, שברגע קטן יצא מאפילה לאור גדול לעלות למדרגה הכי גבוה, למלכות גשמי ורוחני. ואנו תמהים על המראה, האיך יכול ילוד אשה להחזיק מעמד כזה במצב כזאת. ומבואר עןד בחז''ל שבפני כל פעולה הי יוסף מתפלל רבש''ע אתה בטחוני אתה פטרוני יה''ר שאצליח בפעולה זו ואמצא חן בעיני פוטיפר. ועם כזה בטחון וכזה תורה חי יוסף הצדיק ע''ה בתוך חושך ארץ העמים.
על ידי הדביקות בתורה
ובגמרא יומא (דל''ה ע''ב) ''ת''ר עני ועשיר ורשע באים לדין לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עני הייתי כו' אומרים לו כלום היית עני יותר מהלל כו'עשיר אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר בן חרסום...רשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר נאה הייתי וטרוד הייתי ביצרי אומרים לו כלום נאה היית יותר מיוסף אמרו עליו על יוסף הצדיק בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית'' עיין שם.
ולכאורה יל''ע מנא ידעינן שלמד יוסף הצדיק תורה במצבו, דבשלמא בהלל מסופר מסירות נפשו לתורה, וכן בר''א בן חרסום, אבל ביוסף לא מובא כלל על תורה, אלא מעשה אשת פוטיפר, ומה זה ענין לת''ת.
אבל הביאור, שהדבר פשוט היה לחז''ל שיוסף למד תורה, שהרי א''א להנצל מן היצה''ר אם לא על ידי לימוד התורה, כמאחז''ל בראתי יצה''ר בראתי תורה תבלין, ואם מצינו שעמד בנסיון, בהכרח שהיה זה על ידי לימוד תורה שלו, שאין דרך אחרת. ואפילו יתפלל אדם כל היום לא יעזור לו לעמוד בנסיון, משא''כ על ידי התורה [ושו''מ ת''ל במשך הימים באיזה ספר שכ''כ בכונת הגמרא].
יסוד כל העבודה
וכבר נתקשו בעיקר דברי הגמרא, דאיך אפשר שיהיה טענה על רשע ממה שאירע עם יוסף הצדיק, הלא ידוע מאמרם ז''ל שבשעה שהיתה לו הנסיון עם אשת פוטיפר, נראה לו דמות דיוקנו של אביו יעקב אע''ה, ואם כן גם הרשע אילו היה הוא רואה דמות דיוקנו של אביו בשעת נסיונו היה ג''כ עומד בסניון.
אולם הביאור בכל זה נראה בביאור מאמרם ז''ל ריש ע''ז דגרסינן שם ג' ע''א (כשאומות העולם מבקשים ראיה שקיימו ישראל את כל התורה, ומאריך בגמרא כמה עדים ופוסל אחד לאחד ולבסוף מסיק) אמר להם הקב''ה מכם יבאו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה. יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד עבודת כוכבים. יבא לבן ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל. תבוא אשת פוטיפרע ותעיד ביוסף שלא נחשד על העבירה. יבא נבוכדנצר ויעיד בחנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם. יבא דריוש ויעיד בדניאל כו' ע''כ.
כדי להקים כל חלקי התורה
מבואר מדברי הגמרא שעל כל חלק וחלק מן התרה''ק יבואו עדים שנתקיים אותה חלק. וכתוב שם בתוספות שכל אחד מאלו אינו דומה לחבירו. והך דחנניה מישאל ועזריה לאו ע''ז כהך דאברהם, וכן כולם עיין שם.
ונראה בביאור הדברים, שכל אלו הדברים הנזכרים בגמרא היו תכלית נסיון כל אחד מן הצדיקים הללו. אברהם אע''ה אביו כהן לעבודה זרה היה, ועיקר נסיון אאע''ה היה להבדל מע''ז וכל שייכות אליה. יעקב אע''ה נסיונו היה לעמוד נגד רמאותו של לבן. וכמבואר ברמב''ם סוף ה' שכירות. והוא ביאור ענין לבן בקש לעקור את הכל, דהכל קאי על מדתו של יעאע''ה תתן אמת ליעקב והוא התורה. יוסף הצדיק עיקר נסיונו היה באשת פוטיפר, וכן כולם.
ולפי זה מובן שפיר כונת המאמר ''מכם יבואו ויעידו שקיימו ישראל כל התורה כולה'' שהכונה, שכל אחד ואחד מישראל היה לו הנסיון המיוחדת אליו, שיש לו את החלק של תורה שהוא צריך להרים על נס, בנסיון המיוחדת עבורו. ורק על ידי כל כלל ישראל ביחד יושלם קיום כל התורה, עד שיתרומם כולה על נס נגד העמים שרצו לשבור את התורה.
כל האבא מונח בנסיון הזה
נמצא איפוא שנסיון זה של יוסף הצדיק היה ממש עיקר חלקו ונסיונו בחייו עלי אדמות, ואם לא היה עומד בה היה שמו נמחה מקרב אחיו (וכמבואר בחז''ל) שהיה מאבד בזה עיקר תכליתו בעולמו. ולפי מה שמבואר לעיל שעיקר תכלית יוסף הצדיק היתה לגמור עבודת יעקב אע''ה בתוך הגלות, אם כן הביאור הוא שאם לא היה עומד בנסיון לא היה פועל ענין זה כלל והיה עבודת האבות חוזרת לתוהו ובוהו, וכלשון הרמב''ם ריש הלכות ע''ז, שכמעט קט היה העיקר הזה ששתל אאע''ה. וודאי אם לא היה יוסף עומד בנסיון הגלות, היה לגמרי נשכח העיקר.
ובזה יש לבאר מה שאמרו ז''ל שנראה לו דמות דיוקנו, שלא היה ראיית הדמות לצורך פחד מאביו, אלא היה זה ענין של הכרה בגודל הנסיון מה יצא מזה, שכשראה יוסף הצדיק דמות דיוקנו של אביו הבין מזה שכל האבא מונח בנסיון הזה, שבזה מונח השלמת כל עבודתו של אביו, וראה שבזה יקבע סיום עבודת האבות, ומיד ''ויעזוב בגדו''.
מה שיכול לצאת מטעות אחת
ודברי חז''ל מדברים אל כל אחד מאתנו. ובה מרומז הדרך להצליח בנסיון. שכמו שמבואר בגמרא מה שעשה הלל כדי ללמוד, שהסתפק במועט, וכמו שמבואר מה עשה ר''א בן חרסום כדי ללמוד, שנתן עסקיו לפועלים, גם הדרך לרשע לעמוד בנסיון מבואר בגמרא.
והוא, כי באמתת הדבר הזה שייך לכל אחד מישראל, אם חלילה יגיע אליו הנסיון, שיתבונן בדעתו שיכול להיות שזה הנסיון שעתה הוא עומד בה הוא זה שיכריע כל עתידו בעולם הזה ובעולם הבא. ויתבונן איך שכל עבודת אבותיו וזקיניו להקים משפחה שיודעת את ה' תלויים ועומדים במעשי בניהם, ואיך שכל ה''אבא'' מונח בנסיון הזה, בזה יצליח מאד לעמוד נגד הנסיון, ו''מיד ויעזב בגדו וינס''.
ועד היכן הרס הנסיון, אני הכותב ראיתי את עני עמי בהיותי גר בעיר רחוק כנודע, אשר ראיתי שם לבבות אחינו בני ישראל קרועים לגזרים על הטעות הזה, שהתדרדרו לדיוטא התחתונה עד שנפלו שלל לחרב היצר מן השטים ועד הגלגל, ועל אף שיש שהגיעו להבין דרך התשובה מפחת מעשיהם, לא יצאו ממנו רבים יען נסיון ההפרדה גדלה מכחם בסיבת הילודים, וכמוכרחים ירדו לשאול חיים. ואפילו המצליחים להפרד, רודף אחריהם ס''מ המות לחייהם לשלם דמי גידול הבנים, עד שכל חייהם סובלים מטעותם צער עצום. והם עצמם יענו ויאמרו אין כתורת השם להציל תופסי התורה מכל אלו הפגעים, מי יתן והיינו יודעים מה זה חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים, כי בלעדה ממש נגנב מאתנו שמחת חיינו בעולם הזה, ומנוחתנו בבא.
לקנות חפץ
והנה ידוע שכדי לזכות באיזה דבר הרי צריך לקנותו, ולכל חפץ קבעו חז''ל דרך קנין מיוחדת לה. והנה התורה הקדושה הוא גם כן נקנה בקנינים והם מ''ח קנינים הנזכרים בפ''ו מאבות כנודע. והרי זה מבינים כולנו שקנין הוא דבר שאינו שייך לעשות אלא כל אחד לבדו, דשנים שהגביהו מציאה א''א להם לזכות אלא בחצי, אבל לזכות בכולה צריך שיהא הקנין נעשה רק על ידי אדם אחד.
וכמו כן הדבר בנוגע לקנות מדרגות רוחניות בתורה, צריך שיהא האדם עובד ע''ע לבד, ולא יוכל לעזור אחר בקנינו. ובפרט כשזה חלקו בתורה המיוחדת דוקא עבורו צריך שיהיה האיש עובד עם כל כחותיו בלא להסתכל על השני, ובלא לדמות בנפשו שאחרים יעזרוהו בקנינו. ואם יעשה כן אז יהיה לו קנין גמור, ויהיה הקנין בנפש (וידועים דברי המשגיח הגר''נ וואכטפויגעל ז''ל, בשם הח''ח ז''ל בפעם היחידי שנכנס אליו, שאמר לו הח''ח ז''ל יסוד בעבודת האדם ''אליין הארעווין, אליין לערנען, זאג נישט אשרי ווייל יענער זאגט אשרי,זאג אשרי ווייל דו ווילסט זאגען אשרי).
ובזה מובן גודל החשך שפעל בה יוסף, שהיה צריך להגיע לגלות בלי כלום, בלי משפחה, בלי חברים, ממש חושך מוחלט. אבל הטעם כי הענין היתה כל כך נעלה ונשגב, אשר רק קנין עצומה מושרשת בעומק הלב היה מספיק. ודוקא בחשך מוחלט כזה שייך לזכות לכך, כי כשהכל בא בכח השגה עצמית ישאר הקנין לעולם, וישאר לבניו אחרי. ובכן אף שאין קורין לאבות אלא שלשה, כי רק הם השרישו באומה תכונותיה, מ''מ יוסף הצדיק ע''ה בגדר אב היה לענין זה, שקנה זה קנין בנפש לכל הדורות וכמש''נ.
ענין החלומות
וכבר נתבאר שזה היה גם כן כל ענין החלומות, להראות מעלתו של יוסף על אחיו בפרט זה. דאף שהיה גם כן ענין מלכות כפשוטו, מ''מ ודאי שעיקר מלכותו היה רק התבטאות בגלוי על תורתו ועבדתו שנעשו בהצנע. ורק אצל מנהיגי אוה''ע או אצל האינם מאמינים קיימת מושג כזה שיכול האדם להיות מלך מפואר ומהולל, אבל בצנעה הוא מושחת גמור. שאצלינו ישראל אין הדבר כן, ולא יתכן לאדם להיות גדול בישראל ובצנעה אינו נוהג כשורה. ובכן היה זה כל מעלתו של יוסף במה שהיה מלך ומכלכל את ישראל במצרים, שהיה יסוד ענין מלכותו סימן למעלה רוחנית שלו.
ומפורש הדבר בתרגום על הפסוק (מ''ט כ''ד) ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל. ובתרגום, ותבת בהון נביאותיה על דקיים אורייתא בסתרא ושוי בתוקפא רוחצניה בכן יתרמי דהב על דרעוהי...במימריה זן אבהן ובנין זרעא דישראל. והרי מפורש, דמה שזכה יוסף להיות רועה ישראל הוא רק מפני ששמר את התורה בסתר.
וכמו ביוסף הצדיק כן הוא דרכן של גדולי ישראל האמיתיים שבכל דור ודור, כל מה שאנו מכירים מהם הוא רק אפס קצהו של גדלותן האמיתית, וזה הוא נכון גם על גדולי ישראל בימינו וכ''ש לגדולי ישראל שבדורות הקודמים. וכבר העידו חכמי דורו על קדוש ישראל איש אלקים נורא רבינו הגאון החסיד מרנא אליהו הגאון מוילנא זיע''א שכל שראו ממנו וכל מה שקבלו תורה מפיו היתה רק כטפה מן הים עוצם חכמתו ותוקף גדולתו בתורה למעלה להפליא, וכל מה שבידינו הוא רק בגדר לקט שכחה ופיאה מה שלקטו תלמידיו הקדושים נ''ע משדה תורתו העצומה.
בני יוסף בגדר שבטים
ונחזור לפי זה ליישב הקושיות שבראש דברינו, למה דוקא מנשה ואפרים שנולדו קודם ביאתו של יעקב אבינו זכו להיות שבטי קה, דלפי הנזכר לעיל הביאור פשוט, שהרי רק קודם שבא יעקב אע''ה היה יוסף לבד במצרים, שזה היתה עיקר נסיונו, ובזה היה נחשב אב. אבל אחר שבאו כבר נשלמה עבודת יוסף, כי לא היתה כל כך נסיון כשנמצא משפחתו וכל השבטים היושבים בישיבה במצרים.
ובכן בניו היו בגדר שבטים, רצה לומר בניהם של מי שהיה אב לענין זה. שאם הוא בגדר אב הם בגדר שבטים [ומבואר במדרש שמיוסף הצדיק היה צריך לצאת י''ב שבטים] אבל אחר שכבר גמר עבודתו שוב לא היה בגדר אב לענין זה, ולכן שוב לא היו הבנים בגדר שבטים.
חשיבותו של מלך ישראל
ובמה שנתקשינו למה נתן יעקב אבינו הודאה להשי''ת על שהיה יוסף מלך, ואיזה מעלה יש בזה שהוא מלך אם לא בצירוף טעם השני המובא בפרש''י כאן, שגם יוסף עומד בצדקו. ולפי הנזכר לעיל לכאורה יתגדל הקושיא עוד יותר שהרי תלויים הם זב''ז.
אבל יש לומר בעזה''י שהודה יעקב אע''ה על שני הדברים, שזכה לעמוד בנסיון, ועל שזכה למלכות. שהודה על שזכה לזכות לתקן את עצמו וממילא גם לעשות עבור אחרים. והודה על המלכות לבדה מפני שכך הוא אצל ישראל גדול השררה סימן הוא לגודל המדה, והוא סימן על חשיבות האדם עד היכן הגיע במדרגות רוחניות. ואף שודאי שזכה לה רק בזכות, מ''מ סוכ''ס הדבר מצד עצמה הוא גוף המעלה שזכה לה, שזהו סימן על האיש, שזכה לגדולה מצד גדלותו עצמו.
להבין קצות דרכי האבות הקדושים
''וישתחו ישראל על ראש המטה - שמטתו שלמה'' עפרש''י שם. האיש הנלבב יעורר עצמו מאד מאד מכל זה להבין עד היכן עבודתו יתברך מגיע [ועבודה כונתה כל דרך לימוד התורה ועשיית המצות והמוסרים, כל חייו עלי אדמות].
ואמרו ז''ל שהאבות היו רצים לפניו כסוסים בבצעי המים וביאר המשגיח הגר''נ וואכטפויגעל ז''ל דרצה לומר שעבדו בזריזות בלא הרף בעבודה כלל וכלל. כי הסוס שרץ בבצעי המים אם יפסיק ממרוצתו ישתקע בבוץ. והאבות רצו לפניו בדרך זה כל ימיהם בלי הרף. זה נורא למתבונן, גודל מדרגת האבות ופחד יעקב אע''ה שעד יומו האחרון ממש היה מפחד אולי מטתו אינו שלם עד שנשתחוה והכיר שהצליח בתפקידו.
אנו משתוממים על המחזה, ומתעייפים רק מלחשוב על זה, איך אדם יחזיק מלחמה ממש עד יום האחרון עם כל הכחות. אבל באמת כך צריך האדם לשאוף ולהגיע, כלשונם ז''ל ''לעולם יאמר אדם, מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב'', לעבוד את ה' בלי הרף או הפסק במחשבה כלל וכלל.
האבות הן הן המרכבה וכבר הבאנו במקו''א דברי הסופרנו, על טעם למה שרו של עשיו לא היה יכול לנצח נגדו, ו''לא יוכל לו - לרוב דבקותו תמיד בקל יתברך במחשבה ובדיבור''. ממש נורא למתבונן.
ספר האבות
וזאת תורת העולם מכל האמור, שכל איש ואיש מישראל יש לו חלק המיוחדת רק לו בתורה, ובמשך חייו יתנסה בזה, ורק מי שעמד בנסיון ועבד על עצמו יזכה לקנותו קנין בנפשו, ולא יועיל ע''ז כל חביריו הרבים, כי ישאר המלאכה רק לו, וכמאמר הלל הצדיק אם אין אני לי, מי לי.
ספר בראשית הוא ספרן של האבות, בגדר מעשה אבות סימן לבנים (ע' פתיחת הרמב''ן לספר שמות) ונחתם הספר בלימוד שיורד לתוך מעמקי נפש, שאם האדם לא ישגיח על עצמו, מי ישגיח עליו. ואין אלא עצה אחת: לבד ללמוד, לבד להתפלל, ובכל מצב או מצב רוח שהוא נמצא. עבודה תמידית ואמיתית. ובזה יצליח בעזה''י.