אור ברסלב
מחנה שכינה שער השלישי – שער האהבה › חנוכה - שיחה ב' - ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך

מחנה שכינה

שער השלישי – שער האהבה · חנוכה - שיחה ב' - ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך

חנוכה - שיחה א' - ''מאי חנוכה''

ריבוי הסעודות בחנוכה

א) בפוסקים דנו אם הסעודות שעושים בחנוכה לכבוד היו''ט דינם כסעודות מצוה. ועיין בטור בשם הר''מ מרוטנבורג וז''ל, ''והי' אומר הר''מ מרוטנבורג ז''ל שהריבוי סעודות שמרבים בהם, הם סעודות הרשות שלא קבעום אלא להלל ולהודות ולא למשתה ושמחה'' עיין שם.

ונחלק עליו המרדכי הארוך (הו''ד בחי' אנשי שם על המרדכי רפ''ד דפסחים אות א') הובא בדרכ''מ שם סק''א, וז''ל ''במגילת תענית אמרו דנקבע יו''ט משום חנוכת המזבח והכא קאמר משום הנס (שבת כא:) וי''ל דמשתה משום הכי קבעו, אבל הלל והודאה קבעו בשביל הנס, וכן משמע מפרש''י ז''ל [שם ד''ה ועשאום יו''ט] ''לא שאסורים במלאכה, שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה, ומדלא אפיק רק עשיית מלאכה משמע דלענין משתה עשאום יו''ט'', ע''כ. וע' רמ''א [רי''ס הנ''ל] ''וי''א שקצת מצוה בריבוי הסעודות משום דבאותן הימים היה חנוכת המזבח''.

לשלם לכסליו

ובביאור הגר''א ז''ל מביא מקור מפסיקתא רבתי, והובא בילקוט מלכים סימן קפד', וז''ל ''וכן אתה מוצא במלאכת המשכן, אמר ר' חנינא בכ''ה בכסליו נגמרה מלאכת המשכן ועשה מקופל עד א' בניסן, כמ''ש ביום החודש הראשון באחד לחודש הקים את המשכן, והיו ישראל מלמלין על משה למה לא הוקם מיד, שמא דופי אירע בו, והקב''ה חשב לעכב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק, דכתיב לושי ועשי עוגות, וא''ל שוב אשוב כו', ומעתה הפסיד כסליו שנגמרה בו המלאכה, אמר הקב''ה עלי לשלם מה שילם לו הקב''ה חנוכת חשמונאי'' ע''כ.

חנוכת המשכן וחנוכת חשמונאי

מבואר מזה דחנוכת חשמונאי היתה בו איזה תשלומים לחנוכת המשכן, ובזה פרע הקב''ה לחודש כסליו. עוד משמע שהדין משתה ושמחה נקבע על זה גופא שהיתה חנוכת המזבח בימים אלו. וצריכים אנו להבין, איזה שייכות יש בין ענין חנוכת המזבח לנס דפח שמן, וכי בכדי נעשו שני המאוראות באותו הזמן ובאותן השמנה ימים. ולכאורה פשוט שאין זה שני ימים טובים נפרדים, יו''ט של הלל והודאה, ויו''ט אחר של משתה ושמחה, וודאי יש איזה קשר ביניהם, וצ''ע.

עויל''ע בזה במה פליג המהר''ם מרוטנבורג. דודאי לדידיה היתה גם אז חנוכת המזבח, ועל המפורסמות אין חולק, ועכצ''ל דסברתו שאין זה סיבה לקבוע משתה ושמחה אלא הוא נכלל בכלל הדין הלל והודאה.

ועיין בב''ח שביאר סברת הר''ם מרוטנבורג דעיין שם שהקשה באמת למה לא קבעוהו חז''ל לימי משתה ושמחה רק להלל והודאה. וכתב בזה דבריו הידועים, משום דעיקר החטא של אותן הימים היתה שנתרשלו בעבודה, ואינו ראוי לתקן ענינים גשמיים בקביעות היו''ט לפי זה, לכן הוקבע רק ענינים רוחניים שהם תיקון העבודה, וצריך להבין מה יענו החולקים לקושיא זו, היתכן לקבוע סעודות וריבוי אכילה, אם זה היתה גוף הפגם.

ימי שמחה והלל

ב) והנה בביאור רבינו הגר''א זיע''א שם הביא דברי היש''ש [עמ''ס ב''ק פ''ז סל''ז] שכתב גם כן שיש דין סעודת מצוה בימים אלו (והביא ראי' משלום זכר עיין שם), ושם דקדק מדברי הרמב''ם ז''ל (פ''ג מה' חנוכה ה''ג) דגם הרמב''ם ז''ל סובר שיש דין סעודת מצוה בחנוכה. והוא ממה שכתב הרמב''ם ז''ל שם וז''ל, ''ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן...ימי שמחה והלל''. דמלשונו ''שמחה'' משמע שיש בהם ענין שמחה ומשתה, עיין שם.

ונראה בעזה''י להוסיף על זה, דממה שכתב הרמב''ם ז''ל ''ומפני זה התקינו'' משמע דקאי אלעיל מיניה, ושם מקודם מבואר רק ענין נס השמן כסוגיא דשבת שם, ואם כן מוכח דסבירא ליה דדין משתה דחנוכה הוא מצד הנס של פח השמן ולא משום חנוכת המזבח. וצריך ביאור, מה מקום לתקנת ימי משתה בימים אלו ובמה פליגי על דברי הר''מ מרוטנבורג. ועוצ''ב למה לא נקט משום חנוכת המזבח כמבואר בפסיקתא.

תירוץ השלטי גבורים לקושיית הבית יוסף

ג) עויל''ע דהנה ידוע קושיית הבית יוסף בהלכות חנוכה שם, שאם היתה בפח השמן כדי להדליק יום אחד אם כן הנס היתה רק ז' ימים, ולמה קבעו ח' ימים לזכר הנס. והנה כבר קדמו בזה הקושיא בשלט''ג [בהגה''ה למרדכי פרק במה מדליקין] ועיין שם שתירץ ''ואית דאמרי לפי שאז חנכו הבית מעבודה שבטלו אנטיוכוס'' ולכאורה פשוט דכונתו דנקבעו לח' יום.

אולם יוצא שיש יום אחד יתירה על נס השמן, וביום ההוא השאירו בה דין יו''ט מצד נס דחנוכת המזבח, ולכאורה עדיין אינו מובן דאם כן למה קבעו חז''ל להדליק המנורה גם באותו היום, הא אין בחנוכת המזבח שום שייכות לנס השמן, ומוכח מזה שיש איזה קשר ביניהם, וצריך להבין הטעם בזה.

גם ילה''ק כן על דברי המאירי שהקשה גם כן קושיית הב''י [והו''ד בסימן שלפני זה יעו''ש] שתירץ דיום אחד נקבע מצד נס המלחמה, וכן מובא בפרי חדש סימן תר''ע, וקשה כנ''ל איזה קשר יש בין ההדלקה והמלחמה שמצדה קבעו להדליק גם בהך יומא יתירתא.

נוסח על הניסים

ד) והנה בנוסח על הנסים שקבעו לימי חנוכה לא הוזכר ענין נס הפח שמן בפרטות רק בעקיפין, כלשונם ''ואחר כן באו בניך לדברי ביתך... וקבעו שמונת ימי חנוכה'', ומקשים העולם דהלא בגמרא מבואר שזה היתה עיקר חנוכה, וכדאיתא שם, מאי חנוכה דתנו רבנן בכ''ה כסליו יומי דחנוכה...ולא מצאו אלא פח אחד של שמן שהיה מונח בחומתו של כה''ג ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. הרי דעיקר הנס נקבע מצד נס השמן, ואילו בעה''נ לא הוזכרה, ואדרבא שם מוזכר רק נס הנצחון, והלא דבר הוא.

שם גדול וקדוש בעולמך

עוד יש לדקדק [ולא ראיתי שעמדו בזה] מה שכתוב בסיום התפילה הנ''ל ''ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך'', ואילו בנוסח עה''נ של פורים לא מסיים כך, אלא מסיים ''ותלית אותו על עץ'' ותו לא, ואינו מובן הא גם באותן הימים היתה קידוש שם שמים גדולה בעולם, ולמה דוקא בחנוכה תקנו לאומרה.

והיה אפשר ליישב על פי דברי הלבוש [המובא במ''ב] שבחנוכה היתה הגזרה על הדת ולא על הגופים, מה שאין כן בפורים היתה הגזרה להשמיד הגופים, ולא במיוחד נגד הדת. ובכן בחנוכה יצא גם כן קידוש שם שמים בעולם ''ושם גדול וקדוש בעולמך'' על ידי שהעמידו הדת על תילה, ומזה הטעם תקנו חכמים נוסח זה. אולם דעדיין יש להוסיף תבלין בזה וכדיבואר בעזה''י.

דברי ה''אליהו זוטא'' הנפלאים

ה) ונכון להקדים מה שמבואר בפירוש אליהו זוטא על דברי הלבוש [בסימן הנזכר לעיל] וז''ל, גרסינן במגילת תענית, ומה ראו להדליק את הנרות, אלא שנכנסו בני חשמונאי להיכל ושבעה שפודין של ברזל בידן, וחפום בעץ והדליקו בהם הנרות, ופירש מהרא''ה.....לכך נלענ''ד, דפריך על מה שמדליקין ליל ראשון כקושיית הב''י ולבוש, דהא בהדלקה לא נעשה נס בליל ראשון, ומתרץ דבליל ראשון מדליקין לזכר הנס שזכו לחזור ולהדליק, כי נתבטלה ההדלקה בימי יון, ואח''כ הדליקו...עיין שם.

מבואר בדברי האליהו זוטא, שקבעו החשמונאים להוסיף יום אחד משום זה בעצמה, שזכו להחזיר גוף מצות ההדלקה למקומה, שהרי בטלוה היונים עד כה [ובזה מתרץ קושיית הב''י] ודבר זה קובע יום בפני עצמה.

ואף שלפי זה מובן היטב למה גם ביום הנוסף אנו מדליקין המנורה, שהרי זה היום הוא ג''כ שייך לנס השמן לדברי הא''ז, אבל עדיין אינו מובן כל כך, למה זה קובע יום לעצמה, שלכאורה הרי היא כלולה בשאר הימים.

יסוד המלחמה

ואמנם בזה מונח יסוד גדול בעיקר המלחמה בין החשמונאים להיונים, שלא היה זה משום שלא שמעו ישראל לתקנותיהם, והיו כמורדים במלכות, ובכן עמדו היונים להשקיט המרידה. אלא כי זה היתה עיקר כונתם מתחילה, לסלק כל זיק טהרה מישראל, ולעקור השפעת התורה מישראל, מתוך שנאה עמוקה של דורי דורות על רוממות חכמת תורתינו הקדושה וטוהר דתינו נגד חכמת הפילוסופיא הקלושה, הריקה, הטמאה, והנלוזה. ומלחמה זאת היתה ממש בגדר מלחמת הטומאה נגד הטהרה.

וזה היתה נקודת כל המלחמה, באשר ידוע חכמתה של יון - חושך זו יון - היא כח הפילוסופיא הארורה, וכל התפארותם בשיטתם זאת היתה לתכלית אחד [כידוע בשם הגר''א זיע''א] והוא, כדי לעבור על כל מצוות התורה ועל כל דבר שבקדושה, ולכן הוצטרכו לכפור בהשי''ת ובהשגחתו.

כי הם הארורים היו בעלי שכל לדעת מאשר ראו עיניהם, שאכן יש אלקים בורא כל העולמות, ורק הטיפש מכחיש המוחש, ובכן לא היו יכולים לעשות כל תועבותיהם בלי שלבם נוקפם. ובכן בדו מלבן הדעה הכוזבת הנזכר לעיל, הנקרא ''פילוסופיא-טבע'', כאילו שאין אחר בריאת כלום, ואין לעולם שום הנהגה יום יומית או השגחה על הברואים, וכאשר מחדשים שיטה כזאת מתירים לעצמם כל החמורות בלא שלבם נוקפם יען שיטתן אומרת ח''ו עזב ה' את הארץ ופועלת הטבע מכח עצמה, לכן יצא כל עבד חפשי לתאותיו מאדון הכל.

אבל התורה הקדושה מעידה על תמידית השגחת הבורא יתברך בעולם, והיא חכמה עליונה מכל החכמות, אדוק וקשור בשרשו של עולם, דברים היוצאים מפיו של הקב''ה. וכך רצונו יתברך, שכאשר ישראל עוסקים בתורה כל עניני העולם נקבעים על ידה, והתורה שמותיו של הקב''ה, ומשפיע על כל חלקי הבריאה בעסקינו בה.

מלחמת טומאה וטהרה

ומשראו שלא עלתה מזימתם בידם, ועוד יש תורה בישראל, עמדו להשמיד בידם כל הגורם לזה. ומה שהתחיל בגזירות, הסתיים בעקירה בידים. ו''כשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו...'' , ואיזה צורך להזכיר המלחמה בכאן, אלא משום שזה היתה חלק מהמלחמה, עצם זה שנכנסו להיכל וטמאו השמנים. והחשמונאים גברו עליהם והעמידו הדת על תילה. ושיא השתדלותם ותיקון חומות הדת היתה במה שמצאו פך השמן עוד עומדת בטהרתה. ומזה החזירו קיום המצוה למקומה, וממנה לעוד מצות, עד שהחזירו העטרה ליושנה. והרי ודאי עצם הנס הנפלא הזאת קובע יום הדלקה לעצמה.

וזה הענין מבואר היטב בתפילת ''על הנסים'', וחוזר שוב ושוב על ענין הזה. '' טמאים ביד טהורים, רשעים ביד צדיקים....זדים ביד עוסקי תורתיך''. ומקשים העולם דבשלמא רבים ביד מעטים מובן מה שהוא נס, שהרי לפי הטבע היה צריך להיות להיפך, אבל איזה רבותא יש בזה שטמאים נפלו ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים, וכי מחוקי הטבע צריך שיהיו רשעים נוצחים במלחמה, ואדרבה חזינן בתנ''ך הרבה מקומות שנצחו ישראל לרשעי אוה''ע. ועוד שלא מצינו בתנ''ך דבר זה, שיתקנו חכמים ז''ל קביעות מועד לדורות על נצחון במלחמה.

אלא הענין הוא כנזכר לעיל, שהיתה זה מלחמת טומאה וטהרה, מלחמת חכמת הפילוסופיא הריקנית נגד התורה הקדושה. ולכן ראו חכמינו להזכיר זה הענין בנוסח התפילה, שהרי בזה מבואר עומק כל ענין הלחמה לדורות, מה שהיתה עומק כונתם לעקור את הדת, ועל ידי קביעות מועד בכל דור, נתווספה בנצחון נגד היונים, בעשר אנו מתחזקים מזה בכל דור ודור, להוסיף בעבודה, ובענין הקדושה.

עיבוד עור הנפש

ו) וביתר עומק, דהנה ענין פח השמן הוא ענין השפעת התורה למעלה מדרך הטבע, וכשידוע מספה''ק שענין המנורה בבהמ''ק היתה להוריד שפע התורה בעולם. ובכללות היתה זה כל ענין המשכן, ומבואר בחז''ל ''עשו לי קיתון אחד (שמות רבה פ' תרומה)'', רצה לומר מקום שכינה בתחתונים. וביתר עומק, הוא מה שדבר השם, זו דברי התורה, מקיים ומחיה את כל היקום. כי זה הוא מתוצאות לימוד התורה, שפועל בלימודו השפעת דבר ה' בתוך הבריאה.

ועל היהודי לדעת שהתורה ניתן יחד עם נותן התורה, יחד עם ''הקיתון אחד'' שבה נמצא הבוי''ת, שהלימוד התורה שלו צריך לבוא יחד עם היראת שמים הבא על ידי לימוד התורה, שהרי בזה מכניס התורה לעצמותיו, ונהפך לאיש אלוקים קדוש, וזהו ה''עבודה'' של התורה, לעבד את עצמו ולזכך נשמתו שוב ושוב עד שמגיע.

וזהו ענין הקרבת קרבנות במקדש [כמו שביארנו בפרשת יתרו עיין שם] שהוא לתקן מה שחטא בנפש הבהמי, להקשיב לדרישת החומר העכור יותר מן הקצוב לה, ועל ידי הקרבת הקרבנות הוא כעין מעלה הנפש הבהמי שלו להשי''ת, להראות שגם החומר נמצא הוא ביד היוצר.

עבודת הקודש

ומזה הטעם מצינו עיקר דרך העבודה במשכן דוקא בדברים חומריים, שבהשקפה ראשונה לכאורה אנו מובן מקום כזה קדוש מה מקום לבהמות ודם וסממנים, אולי מוטב לקבוע בית תלמוד גדול ללמוד שם תורה כל היום. אלא הענין, שבעבודת הבית המקדש ראו איך משעבדים הבהמי והחומרי לבורא עולם. שם ראו איך שגם הטבע משועבד להקב''ה על ידי הניסים שהתמידו שם, ועל ידי דקדוק ופחד הכהנים בעבודתם, לויים בדוכנן, וישראל במעמדם. והבינו שאכן כך נאות לעבוד ליוצרם מתוך הכרת גדלותו ורוממותו, כדוגמת הכהנים הלויים הללו שהגיעו לכך מעומק השגתם בבורא ובתורתו.

וכן אמר המשורר בתהילים ו''לרשע אמר מה לך לספר חוקי, ותשא בריתי עלי פיך'' רצה לומר איזה טעם יש לתורת הרשע אם אינו רוצה ל''עבד'' עור נפשו הבהמי על ידה, ויותר מזה הרי ''אתה שנאת מוסר'' אתה גם שונא התעוררות דקדושה ומי יאמר לך מה תעשה, ואם כן לא הגעת לכלום. והרי זה כל ענין התורה הניתנת יחד עם נותן התורה, המקח שבעל המקח נמכר עמו, להתהפך ולהשתפר להגיע לתכלית זיכוך החומר בדביקות לימוד תורתו יתברך.

וזהו גם כן ההבנה והקשר בין נס המלחמה לנס השמן, שלהמבואר, נס השמן היתה רק סמל כל עניני מערכת המלחמה ולכן על ידה חזינן תכלית הנצחון, איך שהגיעו עד להחזיר הטהרה למקומה, ולהחזיר השפעת התורה בעולם, ובאדם על ידי מסירות נפשו לקיומה, שזהו עומק ענין המנורה. ויתכן שלכן מצינו בגמרא מסכת שבת בסוגיא דחנוכה, שאמרו חכז''ל, ''הרגיל בנר הויין ליה בנים ת''ח'' שהמנורה ותורה הכל ענין אחד.

גמר הקמת המשכן

ז) ועל דרך זה יובן גם כן השייכות חנוכת המזבח להדלקת נר חנוכה, שנתקשינו בזה לעיל. שבאמת זהו כל ענין המשכן מקום עבודה להשי''ת, ובזה הוא דתלוי כל הטהרה של כלל ישראל. שכדי לקבל הנותן התורה בתוכנו צריך מקום טהור בתכלית הטהרה, וזה היתה כל מזימת היונים הארורים לבטל ד''ז מאתנו.

ומאחר שעבודת המנורה היא עצמה קשר התורה עם נותנה, שבה משפיע על העולם, נמצא דמה שחנכו אז המזבח היתה ממש ענין אחד עם הדלקת המנורה, ששניהם לאפשר המצאת השכינה בתוכנו, ולכן מזה הטעם ראוי לקבוע מעשה הדלקה גם ביום הראשון וכתירוץ האליהו זוטא. ועיין מה שהארכנו במאמר מאי חנוכה בשם הירושלמי, ועיין שם בענין קדוה''ח).

ויובן גם לפי זה הקשר חנוכת המזבח של היונים, לחנוכה הראשונה של המשכן במדבר, שמבואר במדרש (וכמו שנתבאר על פי דברי רבינו הגר''א זיע''א) שהקב''ה פרע בזה לחודש כסליו, דזה היה גמר ענין המשכן במלא המובן, על ידי הנצחון נגד היונים שרצו לסלק עיקר זה מאתנו (ואולי מטעם זה הודחה לניסן ביצחק אע''ה עמוד העבודה).

ושמעתי ממו''ח הרה''ג הרב שלמה גולדברג שליט''א, שמבואר ברמב''ן בפרשת ויחי, שאילו היו היונים מצליחים באמת, היתה התורה משתכחת מישראל חלילה, וכמו שביארנו במאמר הנ''ל על פי המבואר בליקוטי החת''ס ז''ל שתכלית כונת החשמנאים היתה להציל תורה לדורות, וזה נורא מאד למתבונן, עד היכן הגיע עומק המלחמה.

משתה ושמחה

ח) ונוכל לתת טעם קביעות משתה ושמחה מצד זה, דנמצא דכל ענין חנוכת המזבח הוא להחזיר לנו ענין משכן, ונתבאר שענין המשכן היתה שכל גשמי נהפך לרוחני בעובדת הבורא, ואפשר שלכן יש ענין סעודת מצוה בחנוכה, להראות שכל גשמי שייכת לרוחני.

וזה ודאי בתנאי שיקיים מה שנתבאר ברמ''א סוף או''ח בכונת הפסוק ''טוב לב משתה תמיד'' וכמבואר בשערי תשובה, עיין שם. וכן כאן מצינו ברמ''א שמסיים ''ונוהגין לומר זמירות ותשבחות...ואז הוי סעודת מצוה'', ואף שכבר כתב בראש דבריו דהוי סעודת מצוה שקבעוהו לזכר חנוכת המזבח, מכל מקום אם לא יזמרו זמירות ותשבחות אז שוכחים העיקר, ונמצא שחוזר ונופל בעצם הטעות שטעינו בימים ההם - ההתרשלות בעבודה, ונתרוקנה בזה כל תוכן השמחה [ואף דלענין הלכה מסתמא לא פקע מזה דין סעודת מצוה מ''מ התכלית הנרצה ודאי שלא יקבל באכילה בעלמא] דדוקא הלל והודאה הכרוך בהמשתה ושמחה של החג יכולים להתקבל ברצון על מזבח השי''ת.

ונמצא דשייך תיקון ההתרשלות בעבודה גם על ידי עיבוד החומר, וכן מה שכתב הרמב''ם ז''ל דהוקבע מצד הנס דפח שמן, אפשר לומר שביסודו טעם אחד הוא, וכנזכר לעיל, רק שבפח השמן נגמר הענין בשלימותה, וכמו שנתבאר, אבל טעם אחד לשניהם.

תוכן העניינים

מחנה שכינה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה