אור ברסלב
מחנה שכינה שער השלישי – שער האהבה › פורים - שיחה א' - טוב לב משתה תמיד

מחנה שכינה

שער השלישי – שער האהבה · פורים - שיחה א' - טוב לב משתה תמיד

פרשת זכור- תצא - בענין מחיית עמלק

עבודת היום בתענים אסתר

א. ידוע בשם האריז''ל דיום כיפור עם כל אימת קדושת היום והדרו, מ''מ באופן מסויים מצינו שחג הפורים גדולה ממנו. ודקדקו דבר זה ממה שנקרא יום ''כפורים'' רצה לומר, שהוא דומה לפורים.

ושמעתי בשם הגאון רב שמשון פנקוס זצוק''ל דסגולת יום הזה גדול מסגולת שאר ימים טובים -כולם ביחד, ויכויל לזכות לישועות גדולות ועצומות ביום הזה. וכדאי לבאר ולהבין באיזה אופן נעלה יום זה משאר הימים, יען אנו לא מבינים דבר זה ובעונותינו הרבים כבר הורגלנו מקטנותינו להסתכל על יום הפורים כיום של הוללות והפקרות, ובזה הצלחנו להשתמט מלהבין גודל מעלת היום, ובכן מוטל עלינו בגדלותינו לחזור וללמוד יסודות היום הקדוש הזה, ודרך עבודתה.

ושמעתי בשם מורינו הגאון הרב אהרן קוטלר זצוק''ל, שהטעם שתקנו חז''ל יום תענית אסתר הוא כדי לתת לנו זמן להתבונן ולהכין עצמנו לעבודת יום הפורים. ובכן נמצא שזהו העבודה הנצטרכת, להתבונן במדרגת היום למה נתקנה, ומהו תפקידה, והתועלת שנוכל להוציא ממנה.

שני לבבות לך כאחד לאחד

ב. דברי הימים (א' כח' ט') ''ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדיהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין''. ופרש''י ז''ל ועבדהו בלב שלם בלבב שלם לא נאמר, שיהא משמע ב' לבבות אלא בלב שלם שלא יהיה לך אלא לב אחד לאבינו שבשמים, וכן יסד הפייט (בקדושתא דמוסף של יום א' דר''ה) שני לבבות לך כאחד לאחד וכו' עיין שם.

וצריך ביאור מה הוא סוד ''לב אחד'' ו''ב' לבבות''. ומצאתי להלן פכ''ט ט' וישמחו העם על התנדבם כי ''בלב שלם'' התנדבו לה' וגם דוד המלך כו' ופרש''י ז''ל, כי בלב שלם, בלב אחד נתנו ''ברצון'' נפשם ולא בשני לבבות, שיש אדם שנותן בעל כרחו ולא בנפש חפיצה, או שמתבייש מאחרים והוא נקרא שני לבבות, אבל אלו ברצון נפשם נתנו כולם, עכ''ל. מבואר, דלב שלם הכונה ''בכל הרצון'' שאינו מרגיש מוכרח, אלא אדרבה, שרוצה לעשותה עם כל לבו.

ומצינו שזהו ביאור הפסוק בקריאת שמע ''ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו', וכמבואר בחוה''ל (שער אהבת ה') שבכל לבבך, הכונה, בכל רצונך. רצה לומר שתרצה לעבדו מרצון עצמך ולא רק משום שאמרו לך. ועד''ז איתא בספר החינוך בשם הספרי, ''איני יודע כיצד אוהבו, כאשר נאמר והיו הדברים האלה על לבבך'', רצה לומר, שעל ידי לימוד התורה מגיע למדרגת אהבת ה' האמיתית, שזהו סוף סולם העבודה. ודברי הספרי מובאים גם בפרש''י ז''ל על הפסוק שם.

ולא מדובר כאן על האהבה המדומה שמצינו אצל אנשים פורקי עול, אומרים תמיד ''אני אוהב הקב''ה בלב'' , שאין זה אהבה אמיתית אלא מדומה כי האהבה האמיתית לבוי''ת הוא רק על ידי הלימוד השלם בתורת השם וקיום מצוותיו, וכלשון הרמב''ם בהלכות תשובה, ''אינו אוהב הקב''ה אלא בדעת שידעהו'' משום שעל ידי לימוד התורה זוכה האדם לעמוד על גדלותו יתברך. והארכנו בזה בפרשת ואתחנן עיין שם כל היטב, ובמש''כ הרמב''ם במו''נ ח''ג פ''נ, על גודל דבקותן של האבות הקדושים בבורא. ובזה הנקודה סובבת והולכת עבודת היום של יום הפורים, והוא מבואר בכמה דוכתי:

כפה עליהם הר כגיגית

ג. דהנה אמרו ז''ל במסכתת שבת (דף פ''ח ע''א) ''ויחן ישראל בתחתית ההר'' מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ....מכאן מודעא רבא לאורייתא. אמר רבא אף על פי כן הדר קבלוה בימי אחשורוש. ופרש''י ז''ל מפני אהבת הנס. והקשה התוספות, למה הוצרכו כפייה, הא כבר אמרו נעשה ונשמע, ועיין שם מה שתירצו.

וכבר הקדימו להתוספות בקושייתם התנאים הקדושים זיע''א במדרש תנחומא פרשת נח, ותוכן תירוץ המדרש הוא, ש''נעשה ונשמע'' היתה רק על התורה שבכתב, אבל על לא על תורה שבעל פה, שהרי תורה שבעל פה צריך קבלה חזקה, משום שתורה שבעל פה אין דרך ללמדה אלא מתוך נידוד שינה, ומיעוט התענוגים, ''וקשה כמות אהבתה.... [ובכן] אינו לומד אותה אלא מי שאוהב הקב''ה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו'', עכת''ד עיין שם.

הרי מבואר שבמעמד הר סיני לא היה מונח ''כל לבבם'' בקבלת התורה, שהיה נשאר עדיין בגדר של שני לבבות, ולכן היה זה נחשב במדה מה כאילו קבלוה מתוך כפייה (כפה הר כגיגית), מה שאין כן ההדר קבלוה בימי אחשוורוש אז היתה הקבלה ''בכל לבבם'' כקיום הפסוק. ואז היו קבלו על עצמם תורה שבעל פה מתוך הרצון הגמור.

שני תמידין כהלכתן

ד. והנה ברמ''א בסוף ה' פורים [שהוא סוף שו''ע או''ח] כתב ''שבשנה מעוברת ירבה קצת בסעודה גם כן באדר א' ביום יד', ומסיים ''טוב לב משתה תמיד''. וכתב בשערי תשובה שם, ''בחכמה יסד ספרו, שני תמידין כסדרן, שהתחיל בפירוש או''ח ב''תמיד'', דהיינו שויתי לה' לנגדי תמיד, וסיים ב''תמיד'' טוב לב משתה תמיד, ע''ש.

ופשוט שאין דברי השערי תשובה מליצה בעלמא, שודאי יש קשר בין ''שני התמידין'' הללו. אבל ביאור הדברים יובן על פי מה שמבואר בהמשך דברי השערי תשובה שם, שמבאר שם הדרך הנכון של משתה שהוא על שירה, משום ש''על ידי השירה נתאחד הלב ונעשה לב אחד'' -אבל אינו לב אחד ממש עד שיהיה גם כן דברי תורה, דהוי תבלין שלה, ואז נעשה לב אחד ממש, והאריך הרבה בזה.

והביא ראיה, מדכתיב בתורה ''ויטב לבו'', דקאי על דברי תורה, וכן ''וילכו לאלקיהם שמחים וטובי לי'' [והוא מדברי הימים שם], שהשיגו מדרגת ''לב אחד'' שבשמחה בלבד אינו מספיק, דכתיב בשמחה ובטוב לבב, ותרתי בעינן.

ומבאר בזה כונת התפילה, ''והאר עינינו בתורתיך ודבק לבנו...ויחד לבבנו'', שעל ידי התורה מגיע האדם למדרגת ''איחוד הלב''. ויש להוסיף לפי דרכו ז''ל, שזהו באמת הטעם שתיקנו ז''ל ברכת אהבה רבה כהקדמה לקריאת שמע, לדעת שהדרך להגיע ל''בכל לבבך'' של קריאת שמע, שייך דוקא על ידי התורה, וכדברי הספרי והשערי תשובה.

רצונו האמיתית של בן ישראל

ה. ובזה נוכל ליישב קושיא אחת [והוא כעין קושיית המהרי''ט אלגאזי המובא בפני שלמה בשבת שם, רק ששם הקשה מדין תליוהו וזבין זביני זביני, ודן אם היה כאן אונסא וזוזא ע''ש ודפח''ח] על דברי הגמרא, ''מכאן מודעה רבא לאורייתא'' דמבואר מזה שלא היתה קבלה אמיתית, ואין בזה חלות קנין.

ויש להקשות, שהרי מצינו ברמב''ם פרק ב' מהלכות גירושין, שפסק ד''גט מעושה בישראל כשר'', דאף דבעינן רצון הבעל לגירושין, מכל מקום כשאינו חפץ איש ישראלי לגרש אשתו כופים אותו עד שיאמר ''רוצה אני'', ומספיק בזה להחשב שגירש ''מרצונו'' אף שאמר כן מתוך הכפייה, וכתב הרמב''ם שם שהטעם לזה הוא משום שבתוך לב כל אחד מישראל יש חפץ אמיתי לקיים רצון הקב''ה, ומה מעכב, שעור שבעיסה, ואם כן כשאומר ''רוצה אני'' מתגלה בזה רצונו האמיתית, שרוצה לקיים רצונו יתברך.

ובכן יש להקשות על מודעה דידן, אף שאמרו נעשה ונשמע על ידי כפייה, הא מ''מ הוי זה כגט מעושה, דמקרי רצון, שבתוך לבן של ישראל חפצים לקיים מצות בוראם, ואם כן האיך אפשר למסור מודעא אח''כ, והא מודעה הוא רק על אונס, ולפי הנ''ל אין זה נקרא אונס.

אבל לפי הנזכר מובן היטב, דהנה כל הדין ''רצון'' דבעינן בגט אין זה אותו דין רצון ד''שני לבבות'', אלא ''דין'' רצון (רצה לומר שמספיק בזה לקבל ''תורת רצון'' לענין גט. אבל לומר שעל ידי זה נחשב כאילו אינו עושה בשני לבבות, זה א''א, שהרי עצם זה שמצינו בדברי הימים, על העושה בשני לבבות, הוא היכא שעושה מתוך כפייה. ומבואר שלהחשב כ''לב אחד'' בעינן רצון אמיתית מצד עצם חפץ לב האדם בעצמו, ולא מתוך איזה שהו כפייה קטנה. שכדי ללמוד תושבע''פ בעינן כל לבבו של אדם, שיהיה מוכן להתמסר לגמרי לתלמודו, לב אחד ממש, ולכן לגבי תושבע''פ נשאר עדיין בגדר אונס עד שהדר קבלוה [ועיין בשיחה לחג השבועות, תירוץ נוסף].

ואפשר, שזהו עומק מצות ''בכל לבבך'', רצה לומר, שכל שלא קיים האדם ה''והיו הדברים...על לבבך'' רצה לומר, לחזור שוב ושוב על מתק תלמודו, לא יתכן כלל שעובד ה' בכל לבבו ממש, אלא עיקר עבודתו ''דין'' רצון לה, ולכן באה האזהרה, ''ואהבת...בכל לבבך'' שיגיע האדם עד כדי לב אחד ממש, שעושה הדבר עם כל החשק, רמ''ח אבריו ושס''ה גידיו, שזהו התכלית הנרצה במדרגת העבודה, דוק בזה.

החכמה שיסד בה הרמ''א ספרו

ו. נמצינו למידים, שיסוד שמחה ולב טב -שהוא ביסודו אהבת ה' כמש''נ- נובע מידיעת התורה ולימדה, וזהו יסוד עבודת יום הפורים, הדר קבלוה, שנשתעבדו הלבבות כאחד לאבינו שבשמים, לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם.

ובזה נוכל להבין חשיבות יום הפורים וקדושתה, שהרי מדרגת אהבת ה' היא העליונה מכל המדרגות, וכמו שנתבאר בחובות הלבבות שזהו גמר העבודה, ועיין בפתיחה לספר זה מה שכתבנו ללמוד חובות הלבבות בזמן החורף, ועל מה שמבואר שם דרך העבודה, והוא מש''נ כאן.

ושמעתי בשם רבינו הגר''א זיע''א ביאור דברי הגמרא ''טוב הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים'' שלכאורה תמוה, וביאר רבינו הגר''א זיע''א שהנהנה מיגעה כפיו הוא מדרגת אהבת ה', שזה עדיף מירא שמים.

ובכן נראה שזהו ''החכמה שבו יסד הרמ''א ספרו'' שהתחיל ספרו לדבר על ענין היראה, ''שויתי ה' לנגדי תמיד... מיד יגיע אליו היראה''. ורק לבסוף נמצא מדרגת ''טוב לב משתה תמיד'' דהיינו האהבה שהוא עליונה מכל, ובזה גמר ספרו, להראות שזהו תכלית העבודה, וללמד לאדם יסוד הנ''ל שכדי להגיע לאהבה בתכליתה צריכים ללמוד ''כל השולחן ערוך שבאמצע'', מתחיל ביראה, ומסיים באהבה, וזה חכמה נפלאה הפלא ופלא.

ליהודים היתה אורה

ז. ומה שהפליגו חז''ל בגודל מדרגת העובד מהאהבה, הוא משום שהאהבה מקורה בלב, והיראה שרשה במושכלות, וקל לאדם לעשות דבר על פי הכרעת שכלו, דאף שאין לבו בזה מכל מקום יכול לכפות את עצמו לבצע הפעולה, ואולם לעשות דבר עם כל החשק ולשעבד החושים והרצונות לכך, זה צריך עבודה גדולה, להשיב אל לבו שוב ושוב, עד שנבלע בתוכו לדבר מוחש. ובאופן שנמצא שהעובד מאהבה צריך להפוך עצם הלב, שהוא החומר, לדבר רוחני, וזהו כל עבודתו של אדם עלי חלד, להיות כלי מוכן לקבלת הקדושה ודבר ה', ויכול להגיע על ידי זה למדרגה גבוה מאד למעלה מן המלאכים.

וזמש''כ ''ליהודים היתה אורה'' שאז נתתגלה נקודת היהודי אף מצד הגוף, וכידוע שזה היתה כל עיקר גזירת המן בפורים להשמיד הגופים, ולא הדת בלבד, דבר שלא מצינו זה בשאר גזירות, כדאשכחן שגזרו שלא יבואו בקבורה, שלא היה המן הרשע ימ''ש יכול לסבול דבר זה, מה שאנו קדושים בעצמותינו.

אי לכך מצא פירצה קטנה ליכנס פנימה, על ידי שנהנו מסעודתו של אותו רשע, בא היה נראה חסרון איחוד הלב, ובכן היתה זה גמר התיקון לתקן הלב שיהיה שלם ממש, וזהו החידוש של חג הפורים, שעצם הגוף שמח בעבודתו, וזהו ענין משנכנס יין יצא סוד, שהוא מה שנמצא בתוך עומק עומק הלב. (וכן מטי משמיה של הגאון מוהר''י הוטנר זצ''ל שהאריך בביאור ד''ז בעומק גדול).

הכרח השכל

ח. ונמצא דתכלית הכל, להגיע למדרגת הפשטות בעבודת ה', בלא ''כפיית'' השכל שלו, אלא יעבדנו מתוך אהבה פשוטה ורצון עצמו לעבדו, שהוא השמחה הגדולה.

וזהו ענין ''עד דלא ידע'', להגיע למדרגה ששוב א''צ לבוא מצד מה ש''יודע'' -רצה לומר המושכל, אלא נכנס עתה האהבה בעצם הגוף, ועילאה גבר, שנעשה הגוף עצמה משכן התורה.

ומטי בשם השפ''א על מה שאמרו חז''ל שהפסוק ''ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר'' קאי על מילה תורה ותפילין, והקשה שאם כן למה לא נאמר מפורש, ליהודים היתה מילה תורה ותפילין, ולמה מתבטא התורה בלשון ''אורה ושמחה וששון ויקר''. וביאר שהטעם הוא להראות שהגיעו בעשיית המצות הללו למדרגה גבוהה, לעבדו מתוך השמחה בעבודתו, ולא היתה זה מצד המושכלות של מצות מילה בלבד אלא עצם המצוה עצמה וגודל שמחתה היתה עיקר עבודתם, וזה היה כל יסוד ענין פורים וכמש''נ.

מרבים בשמחה - אין שמחה כהתרת הספיקות

ט. וראיתי בשם מרן המשגיח הגה''צ הרב נתן וואכטפויגעל זצוקלל''ה, ביאור ''משנכנס אדר מרבים בשמחה'' שביאור הדברים הוא על פי מה שנתבאר בגמרא ''אין שמחה כהתרת הספיקות'' דעכשיו הדר קבלוה, שהיתה הקבלה באופן פשטות הספקות [וכמש''נ שהיה בגדר ''שני לבבות'' עד דהדר קבלוה, ואז נפשט ספיקתן, רצה לומר המצפון] שהבינו גודל מתיקת קיום דבר ה' זו הלכה, ושזה הטוב הגמור, עמלה בתורה.

תוכן העניינים

מחנה שכינה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה