אור ברסלב
מחנה שכינה שער השלישי – שער האהבה › מאמר ''איתני עולם''

מחנה שכינה

שער השלישי – שער האהבה · מאמר ''איתני עולם''

שיחה ז' - מזמור שיר ליום השבת

מדבר בהתפעלות הנפש לפתוח פתח הבנה לפרשיות האבות הקדושים מה עשו אבותינו שכה חשק ה' בהם ולחיזוק התחלת זמן עבודה מאהבה זמן החורף

עם חסיד תתחסד, עם גבר תמים תתמם,

עם נבר תברר (תהילים יח' כו-כז)

חסיד, תמים, נבר, כנגד שלושת אבות (רש''י שם)

א

האדם בימי חלדו, עובר שלשה שלבי התפתחות כלליים ובהם כמה פרטיים, הכלליים בראשית התפתחות השכל וכשרון המעשה מביט ומתפעל על הלוכו של עולם, הגשמי והרוחני, ומכרסמים בלבבו החשק לעמוד על סודו, יש ששמו עיקר עיון זה בגשם, וישנם אלו אכן זעיר שם זעיר שם, שנטו אל הרוחני, ומה גם שנצטוו עלי' גורם שאף הנוטים לגשמי ישתדלו גם כהשג ידם ברוחני, והצד השוה שבצעירותו של אדם [וכן כל דבר חדש קודם שנתיישן תוכלל בגדר צעירות שלאומת אותו הדבר הוא צעיר בו], תהי' ההתפעלות על הסוד הכמוס, מהו הכח הפועל והאיך תפעל.

ובהגיעו לעמוד על סודו, אז ידע לפעול במעשיו כשיעור ידיעתו, כי כפי ההשגה הפעולה, ובזה נשלם שלב א'. ואז יעבור לשלב השני, בה יתחזק בשכלו פעם ושוב פעם, שידיעותיו נכונות, ולהמשיך החיים בנויים על פי אותן הידיעות, ובהתגברות אמיתת הידיעה כן התגברותו על המפריעים לביצוע אותו הידיעה, וכד יאריך הברירות, שנעשה ידיעותיו כחלק ברור מחייו וכדבר פשוט, דוגמת כל מונחי השכל שיישנו בעולם, כגון שלקבל סחורה דרוש תשלום, דזה ברור לעין השכל ואין בזה הו''א ומסקנא, ולא נסיון ותגבורה, כן נעשה ידיעותיו של אדם ברורים לו בהתיישנו ובהזדקנו, יהיו הידיעות מה שיהיו, כן דרך רשפי המחשבה, כקטון וכגדול למקום אחד יהלכון.

וכן הוא ביישובו של עולם, נבנה מדינה, נתקו תקנות למלכותו, ילחמו להקים אותם התקנות ועקרונות, ויחסלו כל מנגדיה, אח''כ כשישתליו, יחיו על פי העקרונות הללו חייהם היום יום, עד שכבר ישתכח הראשית, ונכחד זכרון המלחמות משכלם, ונסתלק כל השקלא וטריא שנדרש לביסוסה ההיולי, וכן הדבר בכל מלאכה, כגון הנפחות, ראשית לימודו לנפח, ישמור מאד האיך אוחז הברזל ואם הוא מכסף עאכו''כ, שלא תגרם הפסד, וגם שלא תשרף יותר מדי, בין הכלי בין גופו עצמו, ומשים מבטלו על כל פרט ופרט כקטן כגדול, אמנם ברבות הימים נתיישן אצלו הידיעות וכבר נתאמנו ידיו, ובלא יחשוב כבר ישכילון ידיו ונעשה המלאכה מאליו.

ונוכל לכנה לג' שלבים אלו בשמות הנאותים להם, לשלב ההיולי הראשונה בו נוצרו הידיעות ונשתלו השרשות נכנהו שלב ''הידיעה'', כפשוטו, מפאת היותו זמן הולדת ידיעותיו. ולשלב הב' נכנה שלב ''הקיום'' בו מתחזק ובו נלחם לקיים צורת ידיעותיו, וגם מתקיים הידיעות בתמידות בלא שינוי ונעשו חלק החיים היום יומיים ולשלב הג' נכנה שלב ''הפשטות'' ''והברירות'' בו נעשים ידיעות אלו לדברים ברורים ופשוטים. בלא עירבוב כח מנגד כלל.

ב

וכתהלוכת השכל, תהלוכת האומה הקדושה, ראשית תולדותיו, בא איתן העולם, אאע''ה יסוד העולם וירה אבן פנתה, בן ג' שנים, ולהרמב''ם בן מ', כאשר נגמרו כירסום מחשבותיו בראשו, והסקת מסקנותיו אז הציץ עליו בעל הבירה, ונתקיים ''כי ידעתיו'', ונפחה ידיעתו למעלה משכל האנושי, בנסיון אחר נסיון נתנסה, נתגדל באהבתו יתברך, וגם נלוה אליו שלימות היראה, האהבה והיראה ב' עמודי העבודה, ושניהם תלויים בידיעה, כמבואר ברמב''ם סוף ה' תשובה אינו אוהב הקב''ה אלא בשעת שידעהו, ואאע''ה אבי המדע, אצלו גדלה האהבה עד פשגתו, וגם היראה- עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה- נשתלב יחד עם אהבתו, כמבואר בתר''י ר''פ אין עומדין, פעולת היראה והאהבה עיין שם.

אז נתקיים באומה ''כי הוא אמר ויהי'', רצה לומר ההוי' הראשונה בבריאה, והבירור הראשון מתחת יד שאר האומות, ונגמר שלב הא', אבל עדיין היה דרוש ''הוא צוה ויעמוד'', רצה לומר שיתקיים וימשך החיים על פי אותם הידיעות, שהוא שלב הקיום, הב' הנזכר, וזה היתה מעלתו של יצחק אע''ה עולה תמימה להקים הצורה והמסורה, אותם הבארות שחפר אביו דייקא, בלא שינוי, פחד יצחק, יראה הוא קיום וכמאמרם ז''ל בשעה שנברא העולם הי' מתרחב כו' כשני פקעיות של שתי עד שגער בהם הקב''ה, גערה היינו יראה, ואף שנבראו בלא יראה אין קיום אם אין ''צוה ויעמד'' תתבטל האמור ותהי, וכמו שכתב ברמב''ן בפרשת בראשית ''ויהי'' היינו הקיום של ה''יהי''. ואנו מתפללים ברוך גוזר ומקיים וכנ''ל, ובהגמר שלב הב' הועמד הדעה הראשונה על תל תילה, בזוהר שלימותה, לא ניתוסף ולא נגרע כקוצו של יו''ד, קיום כזאת נצחיות הנהו, לנצח נצחים קדושתך נקדיש, קדושה תולדת היראה כמבואר בתוספות כתובות קיב:, כי הברירות מסיג של רע על ידי יראה הוא ההבדלה הגמורה מתערובת הרע, אז הבדלה הוי קדושה, ונגמר הבירור השני מתחת יד אומה''ע.

אזי נתפנה המקום לשלב הפשטות והברירות, התכלית הנרצה במחשבה תחילה, שלב ג', שלב יעקב אע''ה בחיר האבות, אב האמיתות, באמונה תקיפה, בלי שום שק''ו, אלא קביעות החיים על פי אותן הידיעות בפשיטות הגמורה, שנלחם המלחמות האחרונות לברר הפסולת הדק והנבדק שנשאר מב' שלבים הראשונים, ואז נשארה החבית צלולה וברורה נקי וטהור מאד [ואף לבן שביקש לעקור ולערבב הכל מחדש, הכל פירושו גם שלב הא' והב' יחדיו, גם לזה עמד במדת ישרו, דהיינו תהלוכה בלי שנוי, כמבואר במלבי''ם תהילים לג'].

ומעשי אבות סימנים לבנים המה, יש וידיעותיו של האדם עודנו בגדר הו''א ומסקנא, כגון שלא לימדו אביו, או לא הקשיב לתלמודו, והוצרך להכל מחדש, או ישנו ולימדו אביו ונלחם להעמיד הדברים כצורתן בלי שום שינוי קל כל דהוא, אבל עדנה הם אצלו בגדר חדשות מקרוב באו, ולכן רואה לפניו מנגדים, אבל המשובח הוא אשר אצלו הכל ברור ופשוט בלי ספק ונסיונותיו רק בתשלום דקי הדקות, אבל עצם היסודות פשוטות בלי מערער, כל אחו''א משתייך לאיזה מג' כתות הנזכר לעיל כפי שורש נשמתו וגודל שכלו. ותרופתו, ההבטה בדרכי האבות ואופן עבודתם, יש בזה מה שאין בזה, ולכן נקראו האבות באשר טבע בניהם מושרש במידותיהם עצמם, ובאשר הם תיקנו מכל הצדדים כן הונח המקום לתיקון בניהם, וכבר ביארנו שכל אדם בעצמו עובר דרך ג' שלבים אלו בתהלוכת חייו בעצמו, תן לחכם ויחכם.

ג

עד הנה עסקנו בכלליים שהם הג' שלבים הנזכר לעיל אכן מודע לנו שבכל אחד הרבה פרטיים, ופרטי פרטים עד אין תכלית, וכי נוכל לשער גודל אבותינו הקדושים, איתני העולם, אלא רק זאת נוכל לנו, קיום דברי הרמח''ל, להתבונן כל יום לשעה, מה עשו אבותינו אברהם יצחק ויעקב, שכה חשק בהם הקב''ה ומזה נדע גם דרך עבודתנו אנו, והנה כל א' מהשלבים הנזכרים לעיל נתהוו על ידי חיים שלמים של א' מג' האבות, ואם כן נתבונן נא בכל א' צדיק מה פעל, וממה בונים שלב של ידיעה, או שלב של קיום, או שלב של ברירות, וראשית נבאר גדלות הדעה.

דהנה זה ברור כשמש, דלכתוב ספר אחד, דרוש הרבה שקלא וטריא, הרבה הו''א ומסקנא, הרבה עיון במקורות, והרבה דקדוק בפרטים ופרטי פרטים, וכל זה אף בספר של ימינו, ומה עם ספר של גאון מלפני מאה שנה, הלא אצלו לא היו כל כך הרבה ספרים, והיה נצטרך הרבה לחדש ולהבין דבר מתוך דבר משכלו בעצמו ואם כן היתה דרוש לזה הרבה יגיעה. ולדוגמא רבן של ישראל הגר''ח זצוקללה''ה, וכי היה לו ספר רבינו חיים הלוי על הרמב''ם לסמוך עליה כמו שאנו סומכים בימינו, והלא הוא הוציא הכל ביגיעה עצומה אשר תולדתה השגה נפלאה וידיעה עליונה נשגבה ונשערה מאד.

ואם נחזור מאות בשנים או יותר, ונקח ספר י''ד החזקה להרמב''ם, כמה השכיל והפליא עצה והגדיל תושיע אותו צדיק עליון רבינו משה זיע''א, והלא עזות פנים יחשב לדבר על עמודי העולם כאלו, באשר עניות דעתינו אינו משיג אפילו הנהגות גדולי דורנו. והנה ספר הגר''ח ז''ל מוסד ע''ס הרמב''ם וספר הרמב''ם מוסד על הש''ס וכל התורה, והש''ס על תורה שבכתב ושניהם מרועה אחד נתנו בסיני, והנה ברור שבלא הרמב''ם לא היתה שייך להגר''ח לחדש שום חידוש, ובלא הש''ס לא היה שייך לכתוב ספר הי''ד, ובלא תורה שבכתב לא היה שייך תורה שבע''פ להשיגו כלל, לא התנאים ולא אמוראים ואף לא הנביאים.

ואם כן האיך נוכל לשער מדרגת הידיעה וההשגה שהיה לאאע''ה עמוד העולם שחידש הכל מדעתו וכליותיו נעשו לו שני יועצים [אברהם אוהבי, והדעת הוא המוליד להאהבה כמבואר ברמב''ם סו''ה תשובה ובמו''נ ח''ג סימן נא'], כמה עמילות היה צריך לחדש כל התורה שבכתב, וכמה ממית עצמו עליה דרוש לחדש על התורה שבכתב גם תורה שבע''פ בכל הפרטים ודקדוקים, כי הכל גילה לו הקב''ה בשכר עבודתו להשיג ידיעה אמיתית בו, ובכן כמה כי ידעתיו יש כאן, הדעת מלשון חיבור, וידע אדם, ואם כן נתאר חיבור הבורא עם אאע''ה שהוא למעלה אשר אין למעלה הימנו, ופשוט שמזה נולד האהבה הגמורה בלבו אשר אין למעלה הימנו ונשלם הבכל לבבך בשלימות הגמור. ועיין בשיחה להושענא רבה עוד בזה בעזה''י.

והנה אמרו ז''ל אאע''ה ראה בירה דולקת והוכיח שיש מנהיג, לכן הציץ עליו בעל הבירה הקב''ה וא''ל אני הוא בעל הבירה. וביאור הדברים כי ביקוש האמת של אברהם גרם לקיום ''יהיב חכמתא לחכימין'', ואז נפתחו לו דלתי הדעה במדה שלא השיג אדם מעולם. והנה הרמב''ם סו''ה תשובה ובפיהמ''ש לפרק חלק האריך בענין ימות המשיח והעה''ב שהצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, עטרות אלו הם הדעה שהשיגו בזה העולם, וביאור דבריו שחילוק מדרגות בני האדם נמדד לפי הדעה שהשיגו כפי השתדלותם אחריה. ואותו הדעה הוא הקשר ביניהם להבוי''ת.

והנה יסוד הדעה הוא ההבחנה בין רע לטוב. וכן בתורה הוא ההבחנה בין הבנה נכונה בתוספות או בגמרא לבין ההבנה שאינו נכונה. כי בירור אוכל מפסולת זה דעה. והוא ישר מפיו יתברך שאינו תלוי כלל בהשתדלות האדם זולת עשיית עצמו ככלי מוכן לקבל אור פני המלך. ובהקדמת ר''נ גאון לש''ס בבלי האריך מאד בענין וביאר דדעה הוא יסוד כל מעלת האדם יותר מן הבהמה. ואף שהאדם מדבר מ''מ עיקר מעלת האדם נקבע דוקא על ידי הדעה. [ואולי זה מש''כ ידע השור קונהו כו' ישראל לא ידע. רצה לומר שאף מדרגת דעת של בהמה לא הי' להם דבהמה על כל פנים יודעת מי נותן לה אוכל] וע' ברמב''ם יסה''ת מה זה שביקש משרע''ה כו' ביקש לידע כו' כי זה כל האדם.

והנה דעת הוא דבר רוחני אצילי מאד, שאין שהידיעה הולדת דבר מחודש אלא הוא כללות חכמה ובינה, ומסיק מסקנא מהם במשקל הנכון הך מסקנא הוא ידיעה שלא היה בעולם כלל, ומחדש מעצמו מיניה וביה כל הנכון והישר. כי ההבנה הוא דבר מתוך דבר על פי אותן היסודות עצמו, אבל הדעת הוא הדרך השתמש באותן הבינות והחכמות במשקל הנכון. ואף שודאי הבינה בלא דעה הוא בינה מוטעת מ''מ בינה אתקריא. מה שאין כן דעת מוטעה אינו כלום דאין זה דעת כלל דמה ידע אם אינו נכון. ואנו מתפללים אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה. ובמפרשים, דאדם חשוב מאנוש. ולהנזכר לעיל הביאור פשוט דדרגת הדעת גדולה יותר פי כמה וכמה מחשיבות הבינה. ולכן שייך דוקא אצל האדם, וגם ביאור הדברים דישראל מתקרי אדם ודוקא בישראל שייך דעת דאין קשר הקב''ה לאוה''ע. מה שאין כן בינה הוא מצד האדם. וחתמינן חונן הדעת. כי הוא עיקר הכל. וע' בספר אפיקי מים ביאורים עמוקים בענין הדעת.

והנה אאע''ה שהגדיל לדעה את ה', ולהתקשר אליו לחדש כל התורה מכח עצמו, הגיע במדרגת הדעת למדרגה עצומה, דהנה הרבה מדרגות בדעת, ישנם בעה''ז ולעה''ב כמו שנתבאר לעיל מהרמב''ם ביאור צדיקים יושבים כו', ואאע''ה כבר בעה''ז השיג כדעת המלאכים משרתי עליון, ואם כן ממילא אצלו היתה האהבה בעוצם המעלה, וכמו שנתבאר מהרמב''ם סו''ה חשובה דהאהבה תלוי בדעת שידעהו, ובאמת דגם היראה תלוי בה כמבואר ברמב''ם פ''ד יסה''ת והיכן הדרך לאהבתו ויראתו כו' עיין שם דשניהם על ידי הדעת שמשיג בהתבונן בבריאה, ובזה נברא עמוד העולם הראשון, אאע''ה אבי האומה.

ד

עם גבר תמים תתמם, ובתרגם שם עם זרעיה דיצחק דהוה שלים בדחלתך אשלמתא מימר רעותך עמי'. ע''כ. יצחק אבינו ע''ה עמוד היראה, נקרא בשירי דוד המלך ''תמים'', ותמים היינו שלים בדחלתא דה', רצה לומר ביראת שמים, וכן מתרגם אונקלוס בספר דברים (יח' יג') תמים תהי' עם ה' אלקיך- שלים תהי בדחלת דה' אלקך. והנה תמימות היינו בלא מום, וכן השלמות הוא בלא מום.

וצריכים אנו להבין מה ענין יראה לשלימות אמנם ביאור הדברים דהיראה עצמו הוא שלם, והנה ביארנו כבר מר''י שהביא דברי הרמב''ן פרשת בראשית (א' ז') שבבריאת העולם היו ב' חלקים עצם האמירה (של יהי רקיע) וגם גזירה שיהיה כן לעולם (ויהי כן) והיינו שכל נמצא עצם המצאו אינו סיבה לקיומו כי שייך בה ביטול, ולכן נצטוה ציווי מיוחד לקיים אותו נברא בצורתה כתכונתה, והם ב' ענינים נפרדים.

וכן הדבר בידיעת האדם, ישנו ת''ח שקדן עצום למדן מופלג, וההוא זכה ששמו הלך בעולם, ונודע ביהודה לתפארת, פאר מקדושים, וישנו ת''ח גם כן שקדן מופלא ולמדן גדול ואולי אף יותר גדול מחבירו ומ''מ ר''ל תורתו נעשה סם המות, ועובר עבירות בשאט נפש, ונשכח שמו לדראון עולם, והחילוק ביניהם רק זה, דלזה יש יראת שמים ולזה אין. ואף שאינו מובן לנו, כי הלא לשניהם ישנם אותם הידיעות ומה חסר מזה לזה, אבל החילוק שהיראה אינו בא מגודל הידיעה או מהעדרו, שאף הידען הכי גדול אם יעבור החוט השערה שבין ג''ע לגהינום, יאבד עצמו לדעת ושכלו עמו, אלא החילוק הוא שהיראה הוא הקשר האדם עם ידיעותיו, כי כל שהוא מתפעל מהידיעה נעשה הידיעה עצם עצמיו וחלק מבשרו ממש, אבל לא כן הלץ שהוא היפך הירא [כמבואר בגר''א משלי בכ''מ] כי הלצנות הוא המפריד בין החכם לבין ידיעותיו, וידיעתו לחוד, ותאותו לחוד, וכמו שכתב במסילת ישרים בשער הזהירות עיין שם היטב ולכן אצל הירא נעשה הכל ע''צ היותר טוב.

נמצא דהגזירה של קיום כל נמצא הוא נפרד מעצם המצאו, דמה שאדם יודע ומה שאדם פועל על פי ידיעותיו הם ב' דינים נפרדים, וחכם הרואה את הנולד [ולא רק יודע הנולד, דידיעת הנולד יודעים כולם, רק ראיית הנולד הוא מעלת החכם] הוא בא מכח הקשר החזק של החכם לידיעתו עד שהוא בבחינת ראי' ממש כאילו הוא בפניו עתה בפועל, זה דרוש קיום, וקיום היינו יראה, וההתפעלות הפועל קשר האדם לידיעותיו ממילא הוא הגורם ליראה, כמו בעל תשובה שתיכף חזרתו בתשובה נתלהב בו מאד, ואף שידיעתו שוה או פחות ממי שלא חטא מעולם, מ''מ העבודה אצלו הוא יותר בהתלהבות והטעם כי ההתפעלות מלימוד החדש אצלו עדיין פועלים שהוא מקושר לידיעתו, [ונמצא ההתפעלות הוא הרפואה לחולי היראה] וכל ישראל הם באיזה מדרגה של תשובה כל אחד לפי מה הוא.

נמצא שהסם השומר מרקבון, הקב חומטים של התורה, הוא היראה כי על ידי היראה מקושר האדם עם ידיעותיו, וזה מבטיח קיום לנצח בלתי ישונה, נמצא עבודת יצחק אבינו היה קיום כל התורה והמסורה שיירש מאביו אאע''ה, והוא המבטיח קיום האומה בדרכי האבות עד עולם [ובעזה''י בקונטרס שמש היראה שבסוף שער היראה לחודש אלול הרחבנו את הדיבור בגודל נחיצת היראה בימינו וגם ביארנו האיך ישתלב עבודת האהבה והיראה יחד].

ה

עם נבר תתברר. ובתרגום, עם יעקב דהוי בריר קדמך בחרתא בנוי מכל עממיא ואפרשתא זרעי' מן כל פסילא ע''כ. עבודת יעקב אע''ה היתה הבירור האחרון של ישראל מתוך אוה''ע כמש''כ המשגיח בשם הרמח''ל ז''ל דעד שבא אאע''ה היה שייך שכל מי שרצה להכיר הבורא היה יכול להיות העם הנבחר אב בני ישראל, ומשבא אברהם הלך כל העולם לצד הרע ואאע''ה הצד הטוב, אלא שלא נגמר הבירור כי עוד יצא מאאע''ה ישמעאל, ויצחק עשה עוד בירור, אלא שיצא ממנו עשיו, אבל יעקב גמר כל הבירור ומטתו שלמה. והוא מה שכתב התרגום הנזכר לעיל דיעקב הוי בריר קדמך כו' שבשכר זה זכה שהקב''ה הפריש זרעי' מן כל פסילא, רצה לומר שלא נשאר שום פסולת בזרעו אחריו, שמטתו שלמה.

וענין בירור זה הוא תגבורת השכלי על החושי, שעל ידי השכל קיים יצחק תורת אביו ולא שט אל מנגדי היראה, ויעקב גמר תגבורת זה עם ההכרה הגמורה והצלולה עד שלא הי' מקום לרע העולם להתחשב לכלום אצלם. והנה מדת יעקב מבואר בפסוק תתן אמת ליעקב. ויל''ע מה ענין אמת לחציבת האומה. אמנם הענין דהנה הרמב''ם ריש ה' יסה''ת ביאר ענין מציאות ה' וז''ל (ה''ג- ד) שכל הנמצאים צריכים לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לא' מהם לפיכך אין אמיתתו כאמיתת א' מהם הוא שהנביא אומר וה' אלקים אמת הוא לבדו אמת ואין לאחר אמת כאמתתו והוא שהתורה אומר אין עוד מלבדו כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו.

והמפרש להרמב''ם ביאר כונתו דכיון דכל המציאות תלוי בו והוא אינו תלוי בהם אם כן כל המציאות הוא אפשרי המציאות אבל הוא מחוייב המציאות. והנה לפי זה נוכל להבין דענין אמת הכונה שהוא דבר מוכרח המציאות. דשקר אין לו רגלים ושייך בו ביטול אבל אמת הוא לעולם ולעולמי עולמים. כי מפאת היותו דבר מוכרח אם כן הוא מוכרח תמיד דלא שייך שיהא מוכרח היום ולא למחר. וזמ''ש הגראו''ו על הפסוק צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת- כי מפני שהוא אמת אם כן הוא לעולם. מוכרח המציאות.

ואם כן ענין תתן אמת ליעקב הוא שיעקב הוא הבירור האחרון מכל השקר ונשאר אמיתת ידיעת האבות כולו אמת ואם כן נתפלגו מהרע כל כך עד שנשאר ישראל האומה הנצחי כי כולו אמת אבל הגויים מהרה יכרתו שאין להם רגלים.

אלא שיש חילוק קיום זה של אמת מקיום של יראה. דהנה קיום מיראה בנוי במקום שיש מנגדי היראה. וכמבואר בדברים שם שנזהרו ישראל ממעוננים וקוסמים ומנביאי שקר- תמים תהי' ביראת שמים. אמנם הקיום מצד האמת אינו נותן מקום לקושיות כלל וכלל כי נעשה הדבר אצלו בפשיטות ותמימות יתירה. ונמצא שאין הרע תופס לעצמו מקום אפי' בגדר הו''א ואם כן נשאר כולו ברור וטהור. ואז נהפכו לישראל. אומה אחרת. אומה שכלית צלול מרע שאין הרע שולט בו אפי' בגדר הו''א.

והנה בספר דע''ת פרשת ויצא הביא בשם הסבא דחלוק חכמת ישראל להבדיל משאר החכמות, שבכל החכמות מתגדלים מכתה א' לכתה ב' וכן הלאה עד שמגיע למדרגת פרופסור וכדומה, אבל התורה הקדושה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, זהו דרך תלמידיה, אחרי שגמרו כל הפלפול וכל הכיתות חוזרים לכתה א' ללמדה עם כל הפשטות וכל האמונה הפשוטה. והיינו שאין כל הפלפול מגרע אפי' חוט השערה מקיומנו ומלמודנו. והיינו תתן אמת ליעקב אמונה פשוטה. וידוע מהגר''א ז''ל שיש תמים ויש ישר, וגדולה מעלת התמים על הישר, כי הישר מגיע רק ע''י כל הפלפול ואילו התמים ע''י תמימותו. ואולם מ''מ אם הישר יגיע סו''ס למדרגת התמים אז יהיה בדרגא יותר גבוהה, משום שהגיע אל התמימות ביגיעה עצמית. אבל מ''מ התכלית הוא התמימות.

ומזקנים נתבונן כאשר צדיקי הדור מזדקנים יותר, נעשים דבריהם פשוטים יותר, שלא יאריכו בדיבורים אלא ידברו מהלב, ובלי כל תכסיסי הדרשנים ילבבו השומעים, שהטעם משום שמכירים שדבריהם מעוצם טוהר נשמתם ינבעון, ומה צריך ע''ז רוב דברים ופלפולים, ובמעט מילים ספורות נפתחו שערי אוצרות הלב, ואמרו על הח''ח ז''ל שהיה אפשר להבין דבריו כל אחד לפי מדרגתו, הגדול לפי גדלו, והקטן הבין על כל פנים הפשטות. וזהו הסוף דבר הכל נשמע, שייצר תמימות בעבודה הכוללת תחתיה כל היסודות של עבודתו בימי חייו.

ובכן צריכים לדעת שבסוף הכל צריך לחזור להאלף בית, לדעת שצריך להתפלל בפשטות, וללמוד בפשטות ולהבין שכל תכלית הידיעה הוא רק כדי להבין טעמי התורה. וידוע מהגרעק''א ז''ל פעם הגיע אל עיר ואחרי קבלת פנים לכבודו נכנס באיזה עליה ופתח גמרא בבא מציעא והיה לומד כמו ילד קטן, בקול ובניגון, והיה מסביר לעצמו השק''ו בגמרא, מה הדין אם שניהם אומרים כולו שלי, ומה יהיה אם רק אחד טוען כולו שלי וחבירו אומר חציו שלי, וכהנה וכהנה, כי זהו הפשטות הכוללת הכל.

גם מסופר על המהרי''ל דיסקין ז''ל שהיה מאריך מאד בתפילות יום הכיפורים, עד שהיה שמונה עשרה של שחרית שלו נגמרת כשהציבור מתחילים שמונה עשרה של מוסף, וכן הלאה כל היום היה עומד בשמונה עשרה, ושאלוהו על מה מאריך כל כך, ודאי הוא מכוין לפי כונות המקובלים וכדומה, וענה שאין זה נכון, הוא לא מכוין שום כונות גדולות, אלא רק מכוין פירוש המילות ותו לא [וכמובן שפירוש המילות למי שמצייר כל מילה לפני עיניו ובד בבד מתאר עצמו כמדבר אל הבורא פא''פ שפתותיו מרחשין בדחילו ורחימו וכונת פשטות המילים יוצא מעומק טוהר הלב לחלות פני קל חי, ובכן ארכובותיו דא לדא נקשן, ומזיע מאד מרוב ההתאמצות, כמסופר שם עליו ז''ל שהיה השמש עומד ומחליף לו סמרטוטים לנגב פניו כל הזמן מרוב שהיה מזיע בכונתו] הרי רואים שבעבודה בתמימות אפילו בפירוש המילים של תפילה כפשטן מונחת כל כך הרבה גדלות ועמקות. [ומי שקורא סיפורים על הגר''י קמנצקי זצוק''ל יכול להבין כאן על מה המדובר].

ונמצא דבר חדש נגד דעת בני אדם, כי הנה יחשבו ההמון, שהאדם המסובך והמרובה חלקים וחלקלקים, הוא האדם השלם, באשר תהלוכו מלא הרבה חשבונות והשגחה על ריבוי הפרטים, אמנם לא כן דעת התורה, דאדרבה ככל שמדע האדם פשוט אצלו ובלוע בעצמותו, הוא האדם השלם בתכלית השלימות, כעין האומן כל מה שיותר אומן נעשית אומנותו יותר בפשטות ובקלות, ואדרבה האומן החדש, עוד טרם נתאמן ידיו, ישגיח מאד על כל הפרטים עד שנמצא דאדרבה זה סימן לחוסר ידיעה יותר מידיעה, שהמשגיח על הפרטים הוא עודנו בשלב הראשון, שלב הבנין והיסוד אבל לכלל השוואה לא הגיע, עדנה נשנתה אצלו הידיעה בשלימותה, וגם הנמצא בשלב הב' ג''ז ידמה לאומן שכבר נתאמן, רק עדיין מפחד מהרע הבלתי צפויה או משכחת המדע שהביאוהו עד הלום, אבל אומן השלם בשלב הג', נעשה אומנתו למציאות, ונכנס גופו לתוך האומנות כל כך, עד שהוא הוא הקובע מה יקרה ומה יפעל, ואינו מפחד מאבדן הידיעה כי הוא עצמותו ממש כמו כל הרגל הנעשה טבע שני, והיינו קיום הברית דברית היינו קיום, ''ית קימא'', רצה לומר נצחיות, וביאור הדברים כי אמיתת מציאות ישראל מחוייבת המציאות מצד היותם חלק ממנו יתברך ומפאת שנעשו אמת צלולה, ככל ששייך בעה''ז, נבטח להם הברית תמורת הכרת אותו האמת.

ו

והן אמת ודאי שכל אחו''א יש לו נסיונות הרבה בכל שלבי התפתחותו, אבל התכלית שיגיע בסוף לפשטות ההשגה, ובמקום לשים ההבטה בחילוק טוב ורע, צריך לשים ההבטה בטובה עצמה, כי מדרגות מדרגות בשלימות עצמו, אדם הראשון קודם החטא הי' כל תכליתו רק השלימות עצמה בלא עצם הידיעה המוקדמת, רצה לומר בלא שלב הא' לידע ולהבדיל בין טוב לרע רק להשיג השלימות תיכף בתחילה, ולחדד השלימות עד פסגתה וכמו שכתב רבינו יונה בשערי תשובה דעיקר המעלות העליונות הם במצות עשה, ולא בסור מרע כמו שחושבים ההמון, אם כן נמצא דתכלית הכל הוא לאחר שידע, ולאחר שיתברר, שיחדד וידקדק כל הפרטים עד תכליתם אז קיים תפקידו הגמור בעולם.

ונבין בזה מה שנתקשו רבים, למה מיוחס מעלת היראה ליצחק אע''ה דוקא, ולאברהם אע''ה האהבה, הלא גם באברהם אע''ה נאמר עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, אמנם ביאוה''ד שכונת הבורא היתה שלא יצטרכו לכל הפלפול והיתה נעשית תיכף השלמת הבריאה, וטעם לזה כי הידיעה יכול להזיק כי מי שמסלף הידיעה יכול לקצץ בנטיעות ולהרוס הכל למפרע, כדברי הגר''א ז''ל הנ''ל בטעם עדיפות התמימות מהישרות, ולכן אם יתחיל תיכף מן השלב השלישי או אפילו מן השני יתקיים תכלית הבריאה בקלות יותר ויהיה השלימות מאיר לעולם בעיצומה, ולכן אצל אברהם אע''ה שהשיב הידיעה למצבו הנכון ותיקן חטא אדה''ר בהשגתו הנכון בבורא והיה הוא וידיעתו אחד בגדר אילו ידעתיו הייתיו, אבל יצחק אע''ה קיבל הידיעה רק במסורה למען יצוה, והמקבל במסורת א''א לו להחזיר הדעה למקורה אם יסתלף, ויראה לית ליה מגרמיה כלום, לכן הוצרך להקפיד דוקא שישתמר כמו שהוא ממש בלי שום שינוי, ולכן מצינו אצל יצחק אע''ה מדת יראה גדולה מן הכל.

ומ''מ מדרגת אברהם אע''ה גדלה משאר האבות ובך חותמין מגן אברהם, והרמב''ם מכנהו ''עמוד העולם'' ''איתן זה'' עיין שם, ואם כן למה נקרא יעקב אע''ה בחיר האבות, אלא הטעם כמש''נ מהגר''א ז''ל שהישר שהגיע לתמימות על ידי שכלו גדול מן התם מעיקרו, וזה ברור שהמסורה רובו ככולו בטבעם של ישראל על ידי פעולת אותו איתן ועמוד העולם אאע''ה בעבודת עצמו ממש, ובזה נקרא אחד שבזה נבדל משאר האבות כי אחד קראתיו, כל העולם מעבר אחד ואברהם אע''ה מעבר השני. אלא שיעקב אע''ה העמיד האומה שלא יחזרו למצב החקירה אף אם תוחלש היראה, ותשאר המדרגה הראשונה שנטע אאע''ה כצורתה עצמה בלי שינוי, והיינו אמיתת מציאותנו בעולם עד היום הזה, ולכן מצד נצחיות ישראל נקרא בחירו, שבזכות עבודתו נגמרו פעולת האבות והבטיח קיום הידיעה בבניו.

תוכן העניינים

מחנה שכינה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה