קונטרס ''שמש היראה'' · ענף ו' - מפסידי היראה
טפשות מי שאין לו יראת שמים
משלי א' לב': ''כי משובת פתים תהרגם ושלות כסילים תאבדם'', ובביאור הגר''א כ' וז''ל כי בעלי היראה תמיד יראתם על פניהם שנא' לבעבור וגו' כי תמיד עליהם עול מלכות שמים והפך זה הוא ההולך שובב בדרך לבו לכן נגד יראת ה' אומר כי משובת פתאים וגו' פתאים, מפני שאם היתה להם יראה והיה מתיירא מן הסוף לא היה מתפתה כו', ושלות כסילים הוא נגד העוזבים תוכחה כו', ומחמת שהם רוצים לישב בשלוה ואינם חפיצים לטרוח בתורה ומצות ולעזוב תענוגי ושלות עוה''ז תאבדם, מעוה''ז ומעוה''ב כי לא ימצא תאותו בעוה''ז וסופו יורש גהינום עכ''ל.
מבואר כי הפתי והכסיל הם היפך הירא את ה', ולכן סופם שמאבדים ב' העולמות, וע''ע בגר''א (פסוק כב') דגם לצים הם בכלל זה, וכל אלו ג' הכתים לא בחרו ביראת שמים, כמבו' בגר''א שם פסוק כט' ויראת ה' לא בחרו, הוא נגד מה שנאמר כו' ויראת ה' ראשית דעת והיא עיקר הכל ולהם לא היתה אפי' בחינת בחירה ?כענין ''סרנו ממצותיך וממשפטיך הטובים ולא שוה לנו'' כי לא די שאינם רודפים אחר זה, שהיא עיקר הכל אלא אפילו אם היו שניהם לפניהם לא בחרו כו', ע''ש. חזינן מזה שמי שמפיר יראת שמים יכול להיות מופקע כ''כ מענין היראה עד שלא יבחור בו כלל, ואף כשזה מונח לפניו ממש.
חכמה ומוסר אוילים בזו (א' ז') ביאר הגר''א וז''ל מפני שאם אין בו יראת שמים אז הוא אויל שהוא הפורק עול והיפך בעל יראה כו' - ולכן אף שילמדו לא יתקיים בידם עכ''ל, ואויל הוא ענף מפתי (שם י' יד') שהוא מג' כתים הנ''ל שאין להם ירא''ש?
הכסיל מבקש להראות חכמתו
והנה בכמה מקומות בביאורו מאריך הגר''א ז''ל בגנות אלו הכתות - שם (י' יד') ביאר שאויל שוכח כל מה שלמד, וגם שאין בו יכולת להסתיר סוד בלבו וכל העולה על רוחו תיכף מוציאו מפיו והוא מבוהל. ושם (יב' טז') אויל מבוהל להשיב כאילו הוא יודע הכל וחכם שואל עצה (ושם) אויל רוצה להיות מן המשפיעים ולא מן המקבלים. ושם (טז') אויל כועס תיכף ואינו מאריך אף. ושם (יד ט') האויל מחמת שהוא מדבר דברים בלי ישוב הדעת מה שבא לפיו כו' אח''כ הוא ''יליץ'' ומבקש מהם שימחלו לו על מה שאשם בנפשו, ותמיד הם מתחילה עושים אשם ואח''כ ממליצים בעד האשם אבל כשישרים מדברים הם מתיישבים בדבר תחילה כו' הכל ברצון טוב ונחת ואין צריכים להמליץ כלל וכלל. עכ''ל.
החורבן הנעשה מהאדם
הרי לא נשאר צורך להאריך בגנות מי שאין לו יראה. כי אדם כזה מדבר בלא יישוב הדעת, משמיע דעתו כאילו דבריו נאמרו ביגיעה ובאמת הם רק השקפה ראשונה, מדבר ומתבייש במה שאמר כי בלא הבנה נאמרו דבריו, ולכן אח''כ ממליץ בעדם איך באמת נאמרו דבריו בהרבה עמקות ומחשבה אבל בפנימיות לבו כועב לו על טפשותו ושטחיות הבנתו. רואין מזה החורבן הנעשה מאדם שאין לו זיקה של יראת ה'. וא''כ צריך האדם לעמול על יראה ושלא יפסיד היראת שמים שכבר קנה עד הנה.
השחוק מאבד את לב האדם
וכבר ביראנו אופן קנין היראה ועתה נדבר על מפסידי היראה ובאמת כבר נתבאר מהגר''א דעיקר מפסיד היראה הוא הלצנות כי כל הכיתות הנ''ל שייכים לחטא זה של לצנות וא''כ נמצא המפסיד הגדול של יראת שמים הוא הליצנות והשחוק.
והנה במס''י פ''ה בביאור מפסידי הזהירות האריך בגנות הלצנות עד שאמר וז''ל, ''אך השני הוא קשה מאד והוא השחוק והלצון כי מי שטובע בם כמי שטובע בים הגדול שקשה מאד להמלט ממנו כי הנה השחוק הוא מאבד את לב האדם עד שכבר אין הטעם והדעה מושלת בו והוא כשיכור או שוטה כו' כי אינם מקבלים הנהגה כו' הנה השחוק וקלות ראש ממשיכים אותו מעט מעט שתהי' היראה סרה מעליו מעט מעט מדרגה אחר מדרגה עד שיגיע אל העון עצמו ויעשהו וכל כך למה לפי שכל מציאות הזהירות תלוי בשימת הלב על הדבר כן כל עצמו של השחוק אינו אלא מסיר הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות ונמצא שלא יבואו הרהורי יראה בלבו כלל'' נפלאים הדברים עד היכן קלקול הלצנות שמסלק ממנו היראה עד גופו של עבירה עצמו רח''ל.
מגן המשוח בשמן
אלא דצ''ב שורש כח זה של לצנות, ובפשטות אנו מבינים שהלץ הזה לא למד תורה מעולם ולכן אינו מבין גודל הקלקול אבל האמת שזה טעות ויכול שהלץ למד הרבה תורה ואף יותר משאר בנ''א ומ''מ הלצנות דוחה מאה תוכחות, כמש''כ ''ולא מפני חולשת הענינים, ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כח הלצון ההורס כל עניני המוסר והיראה'' עכ''ל. והוא בלא סיבה הגיונית דאף נגד השכל יבחר ברע.
ואם תתמה האיך זה נעשה? התירוץ הוא, שכח זה הרע של לצנות הוא שמנתק הקשר בין האדם לשכלו, עד שלא יכנס כלום משכלו לתוך לבו -''כל עצמו של השחוק אינו אלא מסיר הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות'' וע' במס''י שם בהמשך שהמשיל הלצנות למגן משוח בשמן שכל חץ שיורו עליו ישמיו ויפול שארץ כן התוכחה ללץ כולו ישמיט ויסורו מעליו תיכף.
ולב מי לא יחרד כשרואה הדברים הנוראים האלו, שאף הנבון והחכם המלאים תורה ומצות כרימון עדן הם בסכנה עצומה מכח זה הרע והנרקבת עד שיכול להפילו בבאר שחת מאיגרא רמה לבורא עמיקתא וביום ההוא אבדו כל עשתונותיו ולא יצילהו כל תורתו ואדרבה תורתו נהפך למשחית ולא זכה נעשה סם המות. מי לא יחרד ומי לא יפחד.
ה''חברה''
ועוד ממפסידי הזהירות והיראה הוא החברה עם החוטאים כמבו' במס''י פ''ה באורך, וז''ל כי הנה אנחנו רואים פעמים רבות אפילו אחר שנתאמת אצל האדם חובת העבודה כו' יתרפה ממנו או יעבור על איזה דברים ממנו כדי שלא ילעגו עליו חביריו או כדי להיערב עמהם.
ואלו דברי המשורר כשסיפר אושר מי שיש בו יראת שמים, שפתח ואמר ''אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב'' ונבאר הכונה לפי ערכנו בע''ה. וראשית כל ידענו שהאדם נקרא הולך, כי הוא מתעלה תמיד ממדרגה למדרגה, ועומד יקרא מי שהפסיק מלעלות עוד, כאילו עמד מלכת.
ויסופר כאן סדר ירידת האדם הבא מצד כח הלצנות, שכל מהותו ריחוק מעבודתו יתברך, שבתחילה - במצבו של הולך - לפעמים יחשק האדם לדעת קצת ''חדשות'' ממהלך העולם וסדר הליכותיו, מה נתחדש ומה מספרים בנ''א, ואדם זה ישתייך לרשעים רק לכמה רגעים ביום בלבד, כששותה קפה וכדומה, כי תיכף שב לתלמודו ולא משגיח ע''ז ולכן עדיין הוא במדרגת הולך.
אלא שע''ז בא אזהרת חז''ל - ''הלך סופו לעמוד'', כי מי יודע אולי יש ביכולת הלצנות וההפקרות ששמע ברגעים אלו להפסיק סדר עלייתו, שהרעל מחלחל בתוך לבבו עד שירד האדם לגדר עומד. ומאחר שחטא הלצנות גדול כ''כ שהוא כסם המות אז ירד האדם כבר לגדר יושב, ששם ישב לעולם.
וכמש''נ מהמס''י ''והוא כטובע בים הגדול שקשה מאד להמלט ממנו'', ואז אבדה תקותו. לכן כמה מסוכן האיש המושפע מן הכח ההרסני הזה, וכמה יגדל אושרו של מי שאינו עושה כדבר זה - לא הלך, ולא עמד, ולא ישב - כמה שכר יש לו, כמה מיושב הוא בדעתו, כמה מסודר הוא בהלוכו, ראו והבינו כמה נשגב זה האדם, אין די באר.