קונטרס ''שמש היראה'' · ענף ג' - מצות היראה
השמירה הגדולה
ח. את ה' אלקיך תירא (דברים י' כ'), מקרא זה מלמדנו דיראת שמים הוא מצות עשה מן התורה. גם כתב החינוך [מצוה תל''ב, והובא דבריו בביאור הלכה סימן א' הלכה א'] דמצוה זו היא אחת מששת המצות התמידיות שלא יפסק חיובן מעל האדם אפילו רגע אחד.
וז''ל שם ''ומי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו כו' שהשם ב''ה משגיח בכל מעשה בנ''א וישיב להם נקם לפי רוע המעשה...שורש המצוה ביראת ה' נגלה לכל רואי השמש כי השמירה הגדולה מן החטא הוא יראת ענשו''. עכ''ל הקדוש ע''ש.
אם יראת הרוממות ג''כ מצוה
משמעות דברי החינוך שאין מצות יראת שמים אלא יראת העונש, וכמש''כ ''וישיב נקם לפי רוע המעשה'' אבל יראת הרוממות אין עליה מצוה מפורשת, וכן משמע מדברי המסילת ישרים פכ''ד שכתב דיראת הרוממות נלמדת מן הפסוק ''ליראה את ה' הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך'' ולא מקרא דאת ה' אלקיך תירא, וכהחינוך, וע' להלן סוף אות י''א שדקדקנו מרבינו יונה כהחינוך (וע' סה''מ להרמב''ם וי''ל) ויש להבין למה פשוט שאיננה חלק ממצות היראה, דאת ה' אלקיך תירא.
ומה גם שמש''כ החינוך ''כי השמירה הגדולה הוא יראת העונש'', והלא היראה מצד רוממותו יתברך הוא גם חלק מן היראה וכמש''נ באורך מהגר''א, ואדרבה יראת רוממותו גדולה יותר, ששייך גם במלאכים קדושי עליון.
ואפשר שהטעם שלא מצינו מצוה על יראת הרוממות הוא עפ''י מה נתבאר מהגר''א ז''ל, שיש חילוק יראת חטא מיראת שמים ביסוד מציאותם, דיראת שמים נובע מהשגת האדם בגדלותו יתברך, ע''י הדעת שחונן לו הבוי''ת בשעת לימודו [וכמ''כ הגר''א פ''ב שם דדעת היינו השגה, וכ''כ הרמב''ם בפיהמ''ש פ' חלק ''יודעות ומשיגות''] כשאדם לומד ומבין, והלא מה' דעת ותבונה, שכל שרוצה ה' לגלות לו ולהרבות דעתו אז ממילא יגדל יראתו הנולד מזה ונמצא שיראת הרוממות בא ע''י סייעתא דשמיא, ובלי שהבוי''ת מגלה לו לא תתכן כלל, ולכן מובן דלא שייך ע''ז ציווי שאינו כלל בידו של האדם.
הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים
אמנם לא כן יראת העונש, שכל מציאותו תלוי במה שחוזר ושונה ומשלש גודל העונש בלבו, וגורם בעצמו לפחד ולחרד על דבריו של הקב''ה, שזה תלוי בידו ושייך ע''ז ציווי לחייב האדם לעשות תחבולות לקנות היראה.
ומצאתי בספר אחד שמש''כ חז''ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, דוקא על יראת העונש נאמרה, אבל יראת הרוממות הויא שפיר בידי שמים, והוא כמש''נ. ועיין היטב רעק''א עה''ת פ' ואתחנן.
הדרך לאהבתו וליראתו
ט. אבל הרמב''ם בה' יסה''ת (פ''ב ה''א) כתב בזה''ל, ''הקל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו ליראה אותו שנאמר ואהבת כו' ונאמר את ה' אלקיך תירא. והאיך היא הדרך לאהבתו וליראתו בשעת שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים כו' ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח כו' וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברי' קטנה ושפלה כו' כמו שאמר דוד כי אראה שמיך..., עכ''ל.
מוכח מדברי הרמב''ם שגם יראה זו הוא קיום מצות את ה' אלקיך תירא [וכמש''כ דיראה זו בא כשמכיר חכמת הקב''ה שאין לה ערך ומחשב בזה] ואינו מוזכר בדברי הרמב''ם מענין יראת הענוש. הרי מוכח דס''ל להרמב''ם דיראת הרוממות הוא ג''כ נכלל במצות יראה [ואפשר שהוא כל המצוה] וצ''ע במה פליג על החינוך.
וצ''ל דס''ל להרמב''ם דאף שהיראה עצמה תלוי בהשגה שחננו הבורא, מ''מ עצם זה שהשתמש ביראת העונש ללמוד ולהתבונן בכלל במעשה הבורא, עצם הכנה זו פועל שגם היראת הרוממות נקרא מעשיו, וכאילו הוא עצמו השיגו.
אל יאמר האדם
ועיין ברמב''ם סו''ה תשובה (פ''י ה''א) אל יאמר האדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות כו' ואפרוש מן העבירות כדי שאנצל מן הקללות. אין ראוי לעבוד על דרך זה שהעובד ע''ד זה הוא עובד מיראה וע''ש הלכה ה' דעבודה מיראה הוא דרך נשים וטף.
ולכאורה צריכים להבין הלא העבודה מיראה הוא מצות התורה, ואיך נוכל לכנותו דעת נשים וטף. ואפשר דדעת הרמב''ם ז''ל, שאין הציווי דיראה תלוי כלל ביראת העונש (וכמו שהשמיט הרמב''ם ה' יסה''ת להזכיר כלום מענין העונש ודלא כמו שהאריך בה' תשובה) דס''ל להרמב''ם שאי''ז מצות היראה כלל, אלא הוא דבר טבעי באדם לפחד מן העונש, וולכן איננה עיקר המצוה ונחשבת בעקרו לדעת נשים וטף, ודלא כהחינוך.
יראה בעשה טוב
י. והנה בפשטות מבינים אנו דביאור מהות מצות היראה הוא דוקא בסור מרע, אבל עבודת עשה טוב שייך רק בעבודה מאהבה. ובאמת שכן מפורש באבן עזרא עה''פ את ה' אלקיך תירא ''זו מצות לא תעשה''. וגם מפורש כן ברמב''ן פ' יתרו ע''ש היטב בביאור ענין עשה דוחה ל''ת.
אבל בספר שערי תשובה (ש''ג המדרגה הב') כתב ''יסוד השכר ושורש הגמול - חלף העבודה בקיום מצות עשה. כמש''נ וירא מצוה הוא ישולם כו', וכן אמרו ז''ל ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה כו' ועוד אמרו ליראי ה' ולחושבי שמו זה שבא דבר עבירה לידו וניצל ממנו גם השכר הזה עקרו ויסודו מצות עשה שכבש יצרו ביראת אלקים כמו שנאמר את ה' אלקיך תירא''. מפורש שמצות היראה אמורה גם על מצוות עשה דע''י שמונע מעבירה חשוב זה מ''ע.
וע''ע בביאור הגר''א משלי (ג' ח') וז''ל ''היראה שהוא מ''ע כי ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר מצוה כו' דהיינו ירא את ה' וסור מרע''. והוא כדברי ר''י ז''ל.
קיום מצות עשה נקרא יראת שמים
והיה אפשר ליישב דברי רבינו יונה והגר''א ז''ל שכונתן דאף ששכרו כמצות עשה מ''מ עיקרו הוא קיום מצות ל''ת. אבל באמת זה לא ניתן להאמר שהרי מצינו בדברי ר''י שם בהמשך שכ' שקיום מצות עשה ממש הוא ג''כ ירא''ש. וז''ל ''וקיום מ''ע נקרא יראת שמים...שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך אני ה'', הרי מפו' שהתורה הזכירה ירא''ש במצות עשה.
ועוד הביא ראיה מפורשת מקרא ד''יראת ה' אלמדכם...סור מרע ועשה טוב'', הרי שכולל גם עשה טוב כחלק מיראת שמים. כי מי שאינו סר מרע לבקש שלום הרי הפר יראת שמים, והוא מן הרשעים כי לא ירא אלקים. הרי מפו' דמצות היראה הוא אף בקיום מ''ע בפועל, ומדהוצרך להאריך בה משמע דמשמיענו בזה חידוש דלא כדברי האב''ע ודלא כפשטות ההבנה.
גדולת המזהיר עליה יתברך
יא. ומכל מקום נראה דזה שכתב ר''י ז''ל דיראה הוא נמי במצות עשה, הוא דוקא מצד יראת הרוממות, וכמש''כ שם בסוף המדרגה הב', ''ודע כי הירא את דבר ה' יחמיר וידקדק וישים נפשו בכפו על מצוה קלה כמו על חמורה, כי לא יבינו לאשר המצוה הזו קלה לעומת החמורות -אך יבינו לגדולת המזהיר עליה יתברך, ופקח עיניך וראה כי העיקר הנכבד הזה נתבאר בתורה, כי נכתב על מצות הקמה מפני השיבה כמו שנכתב על מצות מורא אביו ואמו ושמירת שבת אני ה''. עכ''ל.
הנה מייחס מעלה זו לירא דבר ה' וא''כ משמע דמעלה זו שייך דוקא למי שירא ה' מצד רוממותו ומביט לגדולת המצוה עליה ולא על המצוה עצמה מפחד עונשה [וכמו שהבאנו דבריו לעיל שבפסוק זו עצמה של קימה בפני השיבה כתיב ויראת מאלקיך], שהירא מצד העונש אף שיביאנו לקיום מ''ע ממש, מ''מ יתכן חילוק באיכות קיום המצוה, שהרי בדבר שיש עליה עונש גדול ידקדק יותר, ועונש קטן ידקדק פחות. וא''כ נשאר מקום העבודה האמיתי לירא מצד רוממותו.
[ודרך אגב יבואר מדבריו שמדרגא זו הוא רק מדרגה גדולה מעצם מצות יראת שמים, וכמש''כ שהוא רק רמוז בתורה שיגיע למעלה זו, אבל בודאי שאי''ז חלק מגוף הציווי דאת ה' אלקיך תירא דא''כ זה ציווי גמור, וע''כ דמצות את ה' אלקיך תירא נאמרה רק לגבי יראת העונש וכדברי החינוך].