מחנה ישראל· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין
חלק שני · פרק ד
בו יבואר איך שצריך האדם להיות זהיר מעון לשה"ר ורכילות ומחלוקת ומלשינות.
כתיב מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע וגו'. מה שתלה דוד המע"ה עצם חיי הנצחיים וטובת העוה"ז בשמירת הלשון נוכל לאמר כי הנה ידוע הוא שעל כן נקראת נשמתו של האדם בשם נשמת חיים עבור שבה יחיה האדם חיי נצח ובעל לשה"ר נשמתו הקדושה מסתלקת ממנו עבור זה כמו שכתוב בזוהר הקדוש פ' מצורע וגם בעוה"ז מעותד שיבואו עליו יסורים והם הפירות של העון המר כמו שמפורש בירושלמי דפאה שנפרעין ע"ז העון מן האדם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב והאיש החוסם פיו מלדבר דבורים האסורים זוכה לחיי עוה"ב לאור הגנוז לצדיקים כמו שכתב הגר"א בשם המדרש שעל כל רגע ורגע שאדם חוסם פיו זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכול לשער ע"כ הזהיר אותנו דוד המע"ה ואמר מי האיש החפץ חיים בעוה"ב ולראות טוב בעוה"ז נצור לשונך מרע. וכמה גדול כחה של לשה"ר שהיא שקולה כנגד ג' עונות החמורין כדאיתא בערכין תנא דבי ר' ישמעאל כל המספר לשה"ר מגדיל עונות כנגד ג' עבירות ע"ז וג"ע ושפיכות דמים דכתיב הכא לשון מדברת גדולות ואלו בע"ז כתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ובגילוי עריות כתיב איך אעשה הרעה הגדולה ובש"ד כתיב גדול עוני מנשוא בא להודיעך שקשה לשה"ר משלשה עונות הללו. ד"א שההורג את הנפש אינו הורג אלא אחת והאומר לשה"ר הורג שלשה המספרו והמקבלו והנאמר עליו ומנין אתה למד זה מדואג שאמר לשה"ר על אחימלך לפני שאול ונהרגו שלשתן שאול שקבלו ואחימלך שנאמר עליו ודואג שאמרו. שאול שקבלו שנאמר וימת שאול וגו' ואחימלך שנאמר עליו שנא' מות תמות אחימלך ודואג שאמרו שנטרד מן העוה"ב שנאמר גם אל יתצך לנצח מן חיי העולם ומי גרם לו לשה"ר. ואמרו חז"ל (ערכין ט"ו) עשרה נסיונות נסו אבותינו ובכולם לא נחתם גזר דינם אלא על עון לשה"ר שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי וכתיב הוגעתם ה' בדבריכם. והעון הזה גורם לסלק שכינה מישראל כמ"ש במ"ר פ' שופטים אמר ר' מינא כל האומר לשה"ר מסלק שכינה ממטה למעלה וכו' והמסכסך בלשה"ר ורכילות שלו בין אנשים אהובים ועושה ביניהם מחלוקת ח"ו הוא מתועב עבור זה לפני ה' וקשה העון זה יותר מעון גאוה ושקר ושפיכת דם נקי וכו' כמו שכתוב במשלי שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו עינים רמות לשון שקר וידים שופכות דם נקי וגו' ומשלח מדנים בין אחים ואחז"ל דזו היא השביעית הקשה שבכולן. ודע עוד דאיסור לשה"ר ורכילות הוא אפילו אם מגנה את ישראל בפני ישראל וכ"ש אם מגנהו בפני נכרים דעונו גדול הרבה יותר כי מלבד שהוא מבזה כבוד ישראל וחלל כבוד שמים עי"ז עוד הוא גורם בזה רעה רבה לחבירו כי אם יספר על חבירו בפני ישראל אפשר שלא יחליט תיכף לדבריו אבל אם הוא מספר עליו בפני נכרי בודאי יחליט תיכף לדבריו ויוכל להסבב לו היזק וצער עי"ז וכ"ש אם הוא הולך ומלשין עליו בפני מי שהוא ראש ומושל עליו בודאי עונו גדול מנשוא כי המלשין דינו שוה לאפיקורוס ולכופר בתורה ובתחיית המתים שגיהנם כלה והם אינם כלים כמו ששנינו בר"ה (דף י"ח) ע"כ צריך כל איש ישראל לשמור את עצמו מזה עד מאד וגרסינן נמי בפרקי ר"א כל המלשין את חבירו בסתר אין לו רפואה שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית (פי' לחלוטין כמ"ש בערכין ע"ו ע"ב) וכתוב אחר אומר ארור מכה רעהו בסתר. דע לך שהוא כן בא וראה הנחש שהלשין בין הקב"ה ובין אדם ועזרו (פי' אשתו) אררו הקב"ה שיהיה עפר מאכלו שנאמר ועפר תאכל כל ימי חייך (פי' כמו ששם כתיב כל ימי חייך ובודאי הכונה שלא יתרפא אף לימות המשיח כמו שאמרו בברכות (י"ב ע"ב) ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח אף כאן אין לו רפואה תמיד) וכתבו המקובלים שמי שהוא מלשין עונשו שאחר מיתתו מתגלגל נפשו בכלב נובח וכתב הספר חרדים פ"ז שאע"פ כשמתגלגל בצורת אדם אינו יודע בגלגולו הראשון מ"מ כשמתגלגל בצורת חיה או עוף הוא יודע בגלגולו הראשון ומיצר ומצטער איך ירד משמים מצורת אדם לצורת בהמה לכן כל איש ישראל יחרד ויהי' ירא ורך הלבב בעודו בחיים שהרשות בידו וידע אלהיו אז יכופר עונותיו וישוב חרון אפו ממנו ובצאת נשמתו ינוח וישקוט ויסתופף בצלו בג"ע כי חנון ורחום הוא ומרבה להיטיב ומקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד עכ"ל בקצור. וכן יש לו ליזהר עד מאד מעון המחלוקת שעונשו גדול מאד כדאיתא במדרש רבה פ' קרח א"ר ברכיה כמה קשה המחלוקת שב"ד של מעלה אין עונשין אלא מכ' שנה ומעלה וב"ד של מטה מי"ג שנה ומעלה ובמחלוקת של קרח תינוקות בני יומן נבלעו בשאול תחתית שנאמר ונשיהם ובניהם וטפם וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה שנו רבותינו ארבעה נקראו רשעים הפושט יד על חבירו להכותו אף ע"פ שלא הכהו שנאמר וגו' והלוה ואינו משלם וגו' ומי שיש בו עזות פנים ואינו מתבייש לפני מי שהוא גדול ממנו שנאמר וגו' ומי שהוא בעל מחלוקת שנאמר סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וא"כ כמה יש לו לאדם להתבייש מעצמו כשיודע בנפשו שהיא סיבב את המחלוקת דהלא אם יקראהו חבירו רשע אפילו בינו לבין עצמו שלא הגיע לו עי"ז שום בזיון אעפ"כ ירד עניו לחייו עבור זה וכ"ש בזה שגרם לעצמו שיקרא שמו רשע עבור זה כמה מהכלימה והחרפה ישיגהו אח"כ כשיתפרסם שמו זה הטוב בפמליא של מעלה לפני אלף אלפים ורבי רבבות מחנות קדושות כמו שכתבו הספרים הקדושים שכל עניניו של האדם נכרזין ונתפרסמין למעלה לפני כל (לבר עונשו העצמי של מחלוקת) וזה כונת חז"ל באבות ואל תהי רשע בפני עצמך. וגם השטן מתגרה בבעלי המחלוקת כדאיתא בגיטין (נ"ב ע"א) הנהו בי תרי דאגרי בהו שטן דכל בי שמשי הוו קא מינצו בהדי הדדי איקלע ר"מ להתם עכבינהו תלתא בי שמשא עד דעבד להו שלמא שמעיה דקאמר ווי דאפקיה ר"מ לההוא גברא מביתיה ואיתא בילקוט קרח בא וראה כמה מחלוקת עושה שכן מחלקת חסר ו' בנוטריקון מכה חסרון לקוי קללה תכלית כלומר שהמחלוקת מביא כליה לעולם. אחז"ל קשה היא המחלוקת שהיא מביאה לידי סכנת נפשות שע"י מריבה שהיתה בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט נתפרדו זה מזה ונתגלגל והלך לוט לסדום וכמעט שאבד עמהן. קשה היא המחלוקת שהיא מביאה את האדם לידי מלקות שנאמר כי יהיה ריב בין אנשים וגו' והיה אם בן הכות הרשע מי גרם לו ללקות הוי אומר המחלוקת. קשה היא המחלוקת שהיא מביאה לידי מיתה שנאמר וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וגו' ואם אסון יהיה ונתתה וגו' מי גרם לה הוי אומר המחלוקת:
והנה כ"ז הוא אפילו בסתם בני אדם ובפרט בין אנשי הצבא כשיש מחלוקת ח"ו יוכל להולד עי"ז כמה מלשינות איש על אחיו ויוכלו לבוא לידי כמה עונשים ע"ז. ויתר מכולם שהוא חילול השם גדול כשרואין הנכרים שעם ישראל מחלוקת והכאות ביניהם ומי יוכל לשער גודל העונש שיש עבור עון חילול השם (ועיין לקמן בפרק ששי) ואוי לאדם המסבב לזה. וכמה גדול זכות האדם שבולם את פיו בשעת מריבה ואינו עונה לחבירו ועי"ז תשקט המחלוקת ואחז"ל (בחולין פ"ט) שבזכות זה העולם קיים: