מחנה ישראל· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין
חלק ראשון · פרק ט
דין נטילת ידים (מלוקט משו"ע ומח"א הל' נט"י) ובהמ"ז:
א
כל האוכל פת אסור לאכול עד שיטול ידיו ברביעית מים. וכל המזלזל בנטילת ידים ברצונו נעקר מן העולם ומצוה זו מסייע שמי שזהיר בה ואין שאר מעשיו מעכבים היא מסוגלת שיהיה עשיר ושלמה המלך ע"ה ובית דינו תקנו נטילת ידים:
ב
כללים נאמרו בדין נט"י לסעודה. א' איזה דבר חייב בנטילה ב' שיהיה הכלי כשר לנטילה, ג' שיבואו המים מכח גברא, ד' שיהיו המים ראויים לנטילה, ה' כיצד דין נטילה ונבאר פרטיהם. דבר שחייב בנטילה כיצד, לא הצריכו נטילה אלא לפת שמברכין עליו המוציא שהוא חיי נפש שא"א לחיות בלעדו אבל לפת שאין מברכין עליו המוציא כגון אלו שמברכין עליו בורא מ"מ אם אינו קובע סעודתו עליו א"צ נט"י אבל כשקובע סעודתו עליו וא"כ הוא דומה לפת וצריך לברך המוציא צריך ג"כ נט"י:
ג
האוכל פת פחות מכביצה יטול ידיו ולא יברך. ופחות מכזית י"א דא"צ נט"י: וי"א דדינו כפחות מכביצה:
ד
אין נוטלין לידים אלא בכלי וכל הכלים כשרים ובלבד שיהיו עשויין לקבל משקה אבל כובעים של לבדין שקורין (קאפעלושען או יארמעלקע) אפילו מעור והם קשים שיכולים לקבל משקה כיון דאין אלו כלים גמורין להשתמש בהם וגם שאין עשוין לקבל משקין אסור ליטול בהם הידים. וכן כיסוי כלים כיון שאין תחלת עשייתן לקבל ואם הוא בדרך ואין לו כלי אחרת נ"ל דיטול ידיו ולא יברך ומ"מ יאכל ע"י מפה דהיינו שיכרוך ידיו במפה כדי שלא יגע באוכלין:
ה
הכלי צריך להחזיק רביעית לפחות וישתדל שלא יהיה בו שום נקב ומ"מ אם אין לו כלי אחר אם הנקב רק כמוציא משקה ונשאר מהנקב ולמטה רביעית מותר ליטול בה ואם הוא ככונס משקה דהיינו שאם ישימו אותו על משקין יכנסו בו המשקין דרך הנקב שהוא גדול קצת אם נשאר מהנקב ולמטה מחזיק רביעית סמכינן על הפוסקים דמהנקב ולמטה לא נתבטל מתורת כלי ומ"מ מה שלמעלה מהנקב ודאי אינו כלי ולכן יטול דרך הנקב:
ו
שבר כלי שמחזיק רביעית אין עליו דין כלי אא"כ יחדו לתשמיש ומקבל רביעית שלא במסומך דהיינו שאין צריכין לסמוך אותו כדי שלא ישפכו המשקין ואז
אם אין לו כלי אחר מותר. ונ"ל דאם יש בו נקב קטן אפילו רק כמוציא משקה כיון דבלא"ה הוא שבר כלי אין נוטלין בו אפילו אין לו כלי אחר:
כלי שיש לו ברזא למטה שקורין (האנדפאם) או מן הצד (הענטיל) כיון שתחלת תיקונו כך מיקרי כלי רק שצריך להחזיר הברזא או השרויף בכל שפיכה כדלקמן.
ח
כלי שיוצא ממנו דד (שקורין גיסקאן) דהיינו שצד אחד יותר גבוה משאר הכלי אסור לטול ממנו דרך הדד דאין זה כלי אבל כלי שיש לו (שנויץ הוא כלי גמור:
ט
כלי שנסדק מצד אחד אע"פ שאינו אלא כמוציא משקה אין ליטול בו אלא בשעת הדחק:
י
אסור לטול ידיו (מפלומפ) דאין כאן כלי. לא יתן מים לחבירו בחפניו וה"ה אם נטל ידו אחת לא יקח בה מים וישפוך על היד האחר שאין נוטלין אלא מן הכלי.
יא
אם אין לו כלי מותר לטבול ידיו בנהר או במקוה וכן בשעת הדחק שאין לו מים מותר לטבול ידיו בשלג המונח על הארץ אם יש בהם ארבעים סאה כשהוא מחובר ושוכב על הארץ ואע"פ שהוא נמוך ומברך על נטילת ידים וא"צ לברך על טבילת ידים אבל אסור ליתן שלג בכלי ולטבול בו ידיו ואם ריסקן דינן כמים:
יב
ועתה נבאר קצת דין כח גברא. כשם שהמים צריכין שיבואו מתוך כלי כך צריכין שיבואו מכח גברא דהיינו שיבואו ע"י שפיכת אדם אבל חבית מים שנפל הברזא ממנו אין נוטלין ממנו לידים שאין כאן כח נותן. ואם אדם הסיר הברזא ממנו מותר ליטול ידיו ממנו רק שצריך להכניס הברזא תמיד בכל שפיכה ושפיכה שהרי לא עשה שום מעשה בגוף החבית רק שהסיר ממנה המונע המים לצאת וא"כ לא מיקרי כח גברא רק שפיכה ראשונה:
יג
אבל אם הטה חבית פתוחה על צדה מותר ליטול ממנה כ"ז שמקלחת שהרי עשה מעשה בגוף החבית שע"י הטייתו מקלח המים וכן אם הטה חבית על ברכיו ופ"י שמנענע בברכיו יצאו המים מותר ליטול ממנו:
יד
הכניס ידיו בכלי של מים אפילו יש בו מ' סאה אם יש לו מים אחרים ינגב ידיו ויטול ואם אין לו אפילו אין בו ארבעים סאה כשר ומ"מ לא יברך על נטילה זו ונ"ל דיאכל במפה. ודוקא כשאינו מחובר לקרקע שעכ"פ היה הנטילה בכלי אבל אם הכלי מחובר לקרקע אין כאן נטילה כלל וגם לא מיקרי טבילה דטבילה לא שייך בכלי דהוי שאובין:
טו
טבל ידיו במעין אפילו הוא קטן הרבה רק שמכסה המים לשתי ידיו די בזה דמעין מטהר בכל שהוא אבל אם אינו מעין רק בור שירדו בו מי גשמים בשעת הדחק מותר לטבול בו ידיו אע"פ שאין בו ארבעים סאה.
טז
ועתה נבאר קצת דין המים הראוים לנט"י לסעודה המים שנוטלין בהם הידים צריך שלא יהיה נשתנה מראיהן הן מחמת המקום או מחמת דבר שנפל לתוכן אבל אם נשתנו מחמת עצמן כגון המים העומדים בכלים באויר זמן ארוך ונעשו ירוק כשרים ואם חזרו לברייתן אפילו נשתנו מחמת דבר אחר כשרין:
יז
עשה בהם מלאכה כגון שהדיח בהן כלים המלוכלכים או ששרה בהן ירקות או הדיח ירקות או שהעמיד בתוכם כלי עם משקה אם בשביל שיצטנן או כלים שנתבקעו כדי שיתחברו או שמדד בהן מדות או ששרה בהם פת אפילו נתכוין לשרות בכלי אחר ונפל לכלי זה כיון דניחא ליה עכ"פ הרי המים נעשו כשופכין ופסולין אבל אם לא רצה כלל לשרות או להדיח ונפל לכלי של מים כשרין. ומ"מ אם יש לו מים אחרים יטול בלי ברכה. ונ"ל דגם בנתכוין לשרות בכלי אחר ונפל לזה אע"ג דחייב ליטול ידיו שנית מ"מ לא יברך:
יח
הדיח בהם כלים מודחים ונקיים או שהעמיד לתוכן משקה צונן שלא יחמו או שטבל בהן ידיו ולקח מהן בחפניו כדי לטוח פני הלחם והגלוסקאות כיון שהמים לא נעשו בהן מלאכה כשרים וכן אם הניח בתוכן ירקות נקיים לגמרי רק כדי שישארו לחים כשרים דיעבד:
יט
שתתה מהם בהמה או חיה או עוף כשרים אבל כלב וחזיר פסולים דמאיס אם לא בשעת הדחק:
כ
אסור לטול ידיו במים שנטל בהם שכבר נעשו שופכין אבל אם תחב ידיו במים כשרים לנטילה:
כא
אין לו מים מותר ליטול ידיו בשכר ושאר משקין ואין בזה משום בזיון אוכלין כיון שצריך לזה ואינו בדרך איבוד וגם אין בהם משום שינוי מראה:
כב
חמי האור אם הם חמין מאד שהיד סולדת בהן לכתחלה אין ליטול בהם. ואם אין לו מים אחרים מותר ליטול בהם:
כג
מים מלוחים וסרוחים ומרים אם אין הכלב יכול לשתות בהם בטלו מתורת מים אבל מותר לו לטבול בו ידיו. ודוקא כשהם בקרקע דאין טבילה בכלים. ואם הם עכורים מחמת טיט אם הכלב יכול לשתות כשר גם לנט"י ואם לאו פסול אפילו לטבול בו ידיו ומי הים כשרים אחר שירתיחן דתחלה אין ראויין אפילו לכלב:
כד
אם נתערבו מים פסולים במים כשרים אזלינן אחר הרוב:
כה
אין המלאכה פוסל במקוה ובמעין. וה"ה בשתה מהן כלב או חזיר וכן אין שינוי מראה פוסל במטביל במקוה שיש בו מ' סאה:
כו
כל ספק בנט"י לקולא כגון שהוא מסופק אם נעשה מלאכה במים או לא ספק אם נטל ידיו כשיעור או לא ספק אם היה על ידיו קודם הנטילה דבר חוצץ או לא ספק אם הכלי שלם או לא ואפילו אם יש בהן כל הנך ספיקות וכן כל מחלוקת הפוסקים בנט"י אזלינן לקולא וכן כל כיוצא בו כיון שנט"י הוא מדרבנן וה"ה אם נסתפק אם נטמאו ידיו לאחר הנטילה:
כז
שיעור המים לנטילת ידים לא פחות מרביעית לכל יד דבזה לא יצטרך תו ליזהר בהרבה דברים שצריך ליזהר ואין כל אדם בקי ובזה יוצא כל
הספיקות והנוטל בשפע יתברך. ומ"מ יש לנהוג דאם יש לו מים אפילו נטל כל היד מרביעית ישפוך עליהם מים שניים. נוטלין לנט"י בין על גבי כלי ובין על גבי קרקע.
כח
ישפוך רביעית מים על היד בבת אחת עד הקנה של זרוע דהיינו האצבעות והיד ולפחות עד סוף. קשרי אצבעותיו במקום שמחוברים ליד. ולכן אין ליטול ידיו מכלי שפיו צר שאין המים יורדין בבת אחת (קס"ב מ"א סק"ה) והט"ז כתב כל זמן שאין פוסק מלזוב מקרי שפיכה אחת אע"פ שאינו בא בבת אחת:
כט
צריך ליזהר מחציצה שלא יהיה טיט או עפר תחת הצפורן מה שיוצא חוץ לבשר אבל מה שהוא תחת הצפורן נגד הבשר אינו חוצץ כיון שהוא דבר מועט אין דרך בני אדם להקפיד ע"ז אבל שלא כנגד הבשר הכל מקפידין ואף שהוא אינו מקפיד בטלה דעתו אצל כל אדם. ובשאר היד הכל חוצץ אם הוא דבר הנדבק:
ל
אפילו דבר שמכסה כל היד אם דרכו בכך אינו חוצץ כגון מי שהוא צובע וידיו צבועות או שהוא כותב תמיד ואצבעותיו מלוכלכות בדיו. ואם אין אומנתו בכך חוצץ. וצריך להסיר הטבעות ואם היה רפוי בדיעבד עלתה לו נטילה:
לא
יברך ענט"י קודם הניגוב לא בירך קודם הניגוב ספק אם יברך לאחר הניגוב קודם המוציא. ולאחר שיברך המוציא אין מברך לכו"ע:
לב
מותר לשבור הקרח בשבת כדי ליטול מים ליטול את ידיו:
לג
אם הוא בדרך ואין מים מצויים לו לפניו ברחוק יותר מן ד' מילין ולאחריו מיל מותר לו לכרוך ידיו במפה ואוכל בלי נט"י ואם הוא מסופק אם ימצא בד' מילין והוא רעב הרבה יכול ג"כ לאכול ע"י מפה. וההולך במקום סכנה שירא לחפש אחר מים מותר לאכול ג"כ במפה והיושב בביתו מסיק בח"א דדינו כלאחריו:
לד
יש עוד תקנה בשעה הדחק במקום שאין מצויין לו מים בעת האכילה ואין יכול לילך לחפש אחר מים אזי בשחרית בשעה שנוטל ידיו לתפלה או אפילו באמצע היום מתי שמזדמן לו מים נוטל ידיו כדין ואינו מברך ענט"י ומתנה שיהיה נטילה זו עולה לו כל היום ואז מותר לאכול כשירצה רק בתנאי שישמור ידיו שלא יגע במקום מטונף אלא ישים ידיו בבתי ידים שקורין (הענטשוך) (אע"ג דבעינן תיכף לנט"י סעודה זה דוקא כשנוטל ידיו לאכילה ואוכל תיכף אבל כשאינו נוטל ידיו לאכילה לא בעינן תיכף) וכשנוטל ידיו לאכילה ואכל והתנה שתעלה לו נטילה זו אף לאחר שעה כששמר ידיו ולא הסיח דעתו י"א דמהני והכל לפי שעת הדחק רק שצריך בכל זה זהירות וזריזות שלא יסיח דעתו משמירת ידיו ולכן אין לסמוך ע"ז אם לא בדוחק גדול וגם במקום שמועיל תנאי אעפ"כ אם יזדמן לו אח"כ מים יטול ידיו ולא יברך. ומזה נ"ל שיצא הטעות להמון העם שנוטלין ידיהם פעם אחד ועי"ז אוכלין כל היום ושתים רעות עושין אחד שמסיחין דעתם משמירת הידים ואחד שאינם מברכין ברהמ"ז ולזה לא מהני תנאי יתר דיני נט"י ודיני ברכת המוציא ודיני בהמ"ז יעיין בשו"ע וימצא שם הכל ואכתוב כאן רק איזה דינים מדיני בהמ"ז מה שצריך לעניננו:
לה
כשאוכל לחם שמברכין עליו המוציא חייב לברך אחריו בהמ"ז והוא מ"ע דאורייתא כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' וגו' וכיון דהוא מ"ע דאורייתא החמירו בו שאוכל פת אסור לצאת ברצונו ממקומו עד שיברך בהמ"ז וצריך לברך מיושב דוקא ולא מהלך ולא מעומד ואם אכל בדרך כשהוא מהלך מותר לברך ג"כ במהלך שאין דעתו מיושבת עליו אבל אם אכל בדרך במיושב צריך לברך גם כן במיושב אם לא כשהוא אנוס:
לו
היה לו איזה מניעה שלא יוכל לברך במקום שאכל מותר לילך לזוית אחרת באותו חדר ואפילו הוא בית גדול ואפילו במקום שאינו רואה מקומו הראשון כגון אחורי תנור וכה"ג ואפילו במניעה קטנה מותר לברך בד' אמות שאכל דכל ד' אמות שאכל חשוב מקום אחד:
לז
היה היה דעתו מתחלה בשעת ברכת המוציא שיברך בהמ"ז בחדר אחר מותר לברך שם אפילו לא יאכל שם כלום ולכתחלה לא יעשה כן אם לא שיש לו מניעה שלא יוכל לברך בחדר זה:
לח
אם רוצה לילך לבית אחר לגמרי והיה דעתו לזה בשעת ברכת המציא מותר ובתנאי שיאכל שם מעט פת וא"צ לברך על מה שיאכל וישתה שם ואם לא היה דעתו מתחלה לכך אסור לצאת ברצונו אפילו כשירצה לאכול שם וצריך לברך בהמ"ז קודם שיצא:
לט
עבר ויצא אם יש לו שם פת אפילו פחות מכזית יאכל שם וא"צ לברך המוציא ולא על כל מה שיאכל וישתה שם ויברך שם בהמ"ז ואם אין לו שם פח כלל אם יצא במזיד צריך לחזור למקומו הראשון לברך שם בהמ"ז. ואם יצא בשוגג בשעת הדחק א"צ לחזור למקומו הראשון ויברך שם במקום השני. ופשוט דבאיש הצבא אם שלחוהו באיזה שליחות באמצע סעודתו בודאי א"צ לחזור למקומו הראשון לברהמ"ז:
מ
עבר ובירך במקום השני אפילו יצא במזיד יצא. ואם הוא רחוק ממקומו הראשון שיש לחוש שעד שיחזור ישהא שיעור עיכול ויפסיד הבהמ"ז אף לכתחלה יברך במקום שנזכר:
מא
יברך באימה וכ"ש דאסור לפסוק במלאכה ברצונו אפילו בתשמיש קל ואסור להפסיק. ואם שח במזיד צ"ע אם יחזור לראש:
מב
עד אימתי יכול לברך בהמ"ז עד שיתעכל המזון שבמעיו ושיעורו אחר האכילה כ"ז שאינו רעב ואם אכל מעט ואין אנו בקיאין לידע אם הוא רעב כ"כ כמו מקודם ראוי שיאכל עוד כזית פת ויברך בהמ"ז שאז נפטר גם האכילה הראשונה ואם הסיח דעתו יברך המוציא תחלה:
מג
שיעור אכילה שיהיה חייב לברך עליה בהמ"ז הוא בכזית:
מד
היה ספק לו אם בירך בהמ"ז חוזר ומברך וה"מ שאכל כדי שביעה אבל אם לא אכל כדי שביעה אינו חוזר ומברך מספק: