מחנה ישראל· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין
חלק ראשון
הקדמה
ברוך ה' אלהי ישראל אשר ברוב טובו נתן לנו את כלי חמדתו והכניסנו לאה"ק כדי שנזכה לקיים כל מצותיו ובל כוונתו הוא רק לטובתנו כדי שעי"ז נהיה קדושים אליו כמ"ש למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם ויהיה ביכלתנו לקבל את השפעת טובו ורב חסדו בעוה"ז ובעוה"ב כמו שכתוב מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם וכו' לשמור את מצות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך (וע"ש בפירוש הרמב"ן דהאי לטוב לך אתחלת הפסוק דמה ה' אלהיך שואל מעמך קאי) ולא די בזה שנתן לנו את כלי חמדתו אף גם צוה אותנו שלא נעזבנה כמו שכתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו ולא כמדת בשר ודם שאם יתן לחבירו מתנה טובה וחבירו אינו מתנהג בה כשורה ואינה חביבה בעיניו הוא חומד ומצפה מתי יפקירה חבירו מכל וכל והוא יחזור ויזכה בה אבל לא כן חלק אלהינו כי הקים לנו בכל דור ודור בימי בית ראשון נביאים להחזירנו למוטב ואף בימי בית שני שירד מצב ישראל בעו"ה מקדושתו הראשונה ונחסר להם החמשה דברים שהיה להם בבית ראשון עם כל זה בהיותנו על אדמתנו והיה לנו בית הבחירה היינו יכולים לקיים כל מצות התורה ובזה היינו יכולים לקיים כל חלקי הנפש הנמצא בנו כי בהנפש יש ג"כ רמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים כמו שכתוב בשער הקדושה למהרח"ו פ"א אך לבסוף ימי בית שני גברה שנאת חנם ולשה"ר בינינו בעו"ה ובעבור זה נחרב הבית וגלינו מארצנו כדאיתא ביומא (ט:) ובירושלמי פ"א דפאה. ומאז ועד עתה בכל יום אנו מצפים ומתפללים לפני הקב"ה שיקרב אותנו כאשר הבטיחנו בתורתו הק' וע"י נביאיו כמה פעמים ואין מתקבל תפלתנו לפניו כמו שאחז"ל (ברכות ד' לב) מיום שנחרב בית המקדש חומה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. ובאמת לא עליו ח"ו הוא תלונתנו כ"א על עצמנו כי מצדו לא יבצר ח"ו כמו שכתוב (ישעיה נט) הן לא קצרה יד ה' מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע כ"א עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. ובעו"ה נתקיים בנו מה שכתוב בפרשת ואתחנן ועבדתם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון וגו' וכמו שפירש בהתרגום שם. ואעפ"כ לא נתיאש מרחמי ה' כי רחמיו לא כלו ובאותה פרשה גופא הנ"ל שכתוב בה והפיץ ה' אתכם בעמים וגו' כבר הבטיחנו הקב"ה שכאשר נבקשו אף משם ימצא אלינו אך שיהיה בכל לב ובכל נפש וכדכתיב שם ובקשתם, משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך וכתוב עוד שם בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו. אך לא בארה לנו התורה שם בפירוש אופן התשובה וגלתה לנו במקום אחר והוא בסדר נצבים שנכתב בה גם כן זה הענין גופא שכתוב שם והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' והשבות אל לבבך וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך ושב ה' אלהיך וגו' ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך וגו' וכן כפל לנו בסוף הפרשה כי תשמור מצותיו וחקותיו הכתובה בספר התורה הזה הרי בארה לנו בפירוש שעיקר התשובה הוא שנראה לשמור את התורה אף בהיותנו בין העמים ובכל האופנים ובזכות זה תהיה הגאולה כמה דכתיב ושב ה' אלהיך וגו' ושב וקבצך וגו' (גם כתוב שם אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' וזה נתקיים בעו"ה בימינו ממש שישראל נתפזרו בקצה השמים אף באמעריקא הרחוקה וכן בכמה מדינות הרחוקות מאד). והנה באשר נתבונן עתה בענין קיום מצות התורה וחוקיה בזמנינו זה בעו"ה רפה מאד אפילו לאיזה אנשים שהם בביתם וברשותם ובפרט לאנשי הצבא ישראלים יש מהם שעוברים על מצות התורה בשאט נפש ויש מהן שעוברין על דברים שציותה התורה ליהרג ולא לעבור עליהן. והנה באשר נבוא לחקור אחר סיבת הענין שנתרשל אצלם קיום התורה והמצוה יש לזה כמה סיבות וכאשר נבאר לקמן בפנים הספר בהרחבה אך סיבה הראשית שבכולם הוא חיסרון הדעת שאינם יודעים איך להתנהג בעניני הדת בעתים האלו שהוא משועבד לעבודת הצבא כי השו"ע המסודר מהגאון ר"י קאר"ו לכל ישראל יש כמה דינים שהם משתנים אצלם לפי המקום והזמן ואף שגם זה נוכל למצוא בהשו"ע אבל צריך לזה חיפוש גדול לעיין במקורי הדין ובאחרונים וישתנה כמה פעמים הדין לפי ענין השאלה וע"פ הרוב אנשי הצבא עומדים במקום שאין מצוי להם ממי לשאול אפילו דינים הפשוטים וכ"ש דברים הצריכים עיון וע"כ מצאתי את עצמי מחויב בדבר לערוך מפי סופרים וספרים את הדינים הנצרכים להם (והכל בדבר שאין מתנגד לחוקי הקיר"ה ח"ו) וחפשתי בכל פרט ופרט אולי נמצא ע"פ דין איזה תקנה ועצה להקל להם באיזה דבר והצגתיו לפניהם כי אנשים כאלו בודאי כשעת הדחק דיינינן להו. גם שמתי עיני על המדות הנצרכות לכל אדם ובפרט לאנשי הצבא ישראלים שכשמדותיהם נשחתות הוא ג"כ חילול השם גדול (מלבד און הגדול, שהוא נגד רצון הממשלה הרוממה). וחלקתי את הספר הזה לשני חלקים החלק האחד כל הדינים הנצרכים להם והחלק השני כל המדות טובות הנצרכות להם וכאשר יצטרך לאיזה דין או להרגיל את עצמו באיזה מדה טובה יעויין במפתח וימצא תיכף. ומאד אנכי מבקש ומיעץ לכל אחינו, בני ישראל שילמדו את בניהם, החבור הזה בעודם בביתם כי עי"ז ידעו להתנהג הכל ע"פ דרך התורה אח"כ אם יפול חבלם לעבוד בצבא ויהיו ג"כ בעלי מדות טובות. ואני מקוה לה' שמי שיהיה בקי בחבור הזה ובפרט בחלק השני יהיה בעל מדות טובות ויהיה לחן ולתפארת בעיני ה' ובעיני אדונינו המלך החסיד הקיר"ה כי גם הוא רוצה העיקר שיהיו עבדיו בעלי אמונה ובעלי מדות טובות ושישמור כ"א את דתו בדבר שאין מתנגד לחוקי הקיר"ה. וה' יזכנו לשמור את תורתו ומצותיו בין בדברים שבין אדם למקום ובין בדברים שבין אדם לחבירו ולזה כתוב בפרשה שלמעלה ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום וגו' ועי"ז יתקדש שם שמים בנו לעיני הכל ויקויים בנו מה דכתיב בישעיה ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר ונזכה לנחמת ציון וירושלים בב"א:
פרק א
בו יבואר ענין פזורנו בארבע כנפות הארץ. גם שידע איש הצבא כי איש ישראלי הוא כשאר אנשים מישראל לא נופל מהם בשום דבר:
ברוך ה' אלהי ישראל אשר בחר באבותינו ובזרעם אחריהם ממצרים גאלם באותות ובמופתים גדולים וקרע להם הים וטבע אויביהם ועל ידי הפלאים הגדולים ושינוי סדרי בראשית ידעו אז הכל באמת כי ה' הוא האלהים יוצר בראשית אין עוד מלבדו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת שנאמר וידעתם כי אני ה'. למען ספר שמי בכל הארץ. והביאם להר סיני ונתגלה להם שם באור שכינתו ודבר אליהם פנים בפנים ונתן להם תורת אמת וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם. הוליכם ארבעים שנה במדבר מקום נחש שרף ועקרב וצמאון והם מוקפים בענני כבוד אין שטן ואין פגע רע והוריד להם מן השמים מן ומי באר מן הארץ ולא חסרו דבר כל הארבעים שנה. בנים גידל ורומם והם פשעו בו כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון יעשו עגל בחורב וישתחוו למסכה ויאמר בפיו להשמידם לא מלבו וגם בפיו רמז למשה עבדו להתחנן לו עליהם באמור לו הניחה לי ויחר אפי אז התחזק משה ויחל פניו ית' ויאמר לו סלחתי כדברך ולראיה כי מחל להם מחילה גמורה ואהבתו הגדולה לא זזה ממקומה עשאם דגלים איש על דגלו בארבע רוחות ושכינתו ביניהם משכן מלא מאור נוגה דוגמת מחנה מלאכיו מיכאל גבריאל רפאל נוריאל והוא באמצען. ומספר הפקודים של כל דגל של מטה כמספר הפקודים של מלאכי השרת בדגל של מעלה כדאיתא בזוהר להורות כי הוא אלהינו אבינו מלכנו ואנחנו עמו ועבדיו בניו כשתילי זיתים סביב לשלחנו. ורצה תיכף להנחילנו הארץ הטובה אשר נשבע לאבותינו צבי היא לכל הארצות והבנים פשעו בו וירגנו באהליהם וימאסו בארץ חמדה ועכ"ז לא הפר בריתו עמהם אך את בניהם הקים תחתם והנחילם להם לא בחרבם ולא בקשתם כ"א בכחו הגדול. כי לא ככל מלחמות שנלחמים אלו עם אלו סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה מ"מ הדבר נסתר אך במלחמת ישראל היה הדבר בגלוי ונודע לכל כי ה' הוא הנלחם להם ובכניסתם לארץ הקיפו את עיר יריחו והיו אומרים עליו לשבח מראשו לסופו ומסופו לראשו ונפלה חומת העיר תחתיה ונכנסו בעיר ושרפוה באש ועמדה חמה להם לעיני כל העולם בדבור קל שאמר לו יהושע שמש בגבעון דום. ודוד אשר היה אז עדיין לא לומד מלחמה מסר ה' בידו את הפלשתי איש מלחמה מנעוריו ואין כמוהו אז בגבורים. עוד העיד הכתוב על דוד שהיה מפיל שמונה מאות חלל בפעם אחת. וכמה פלאות אין מספר עשה עמנו השם יתברך והנסים כתובים בספרי הנביאים. והמליך עלינו חסיד וקדוש דוד עבדו והאציל עליו רוח הקודש ושר שירים מפוארים ונתן לו הש"י בן חכם לא היה כמוהו בכל העולם והמליכו תחתיו בכיפה ובנה מקדש לאלהינו בירושלים שהוא באמצע ארץ ישראל ועמו ישראל בארבע רוחותיו בא"י כדגלים במדבר כשתילי זיתים סביב לשלחנו וכי פשעו בו היה שולח להם עבדיו הנביאים השכם ושלוח כדי להעיר על התשובה אבל לא שמענו וכי נתמלאת סאת פשעינו הרס בעברתו המקדש וזרה אותנו בד' כנפות הארץ סביבו' ירושלי' מרחוק ובעמדנו להתפלל ופנינו נוכח המקדש ממזרח וממערב מצפון ומים א"כ עדיין אנחנו כדגלים ואם הגופות רחוקות הלבבות קרובות והיו עינינו ולבנו שם כל הימים. והנה כשנתבונן היטב את כל הענינים שעברו עלינו מעת היותנו לעם נראה בחוש כי בעת ששמרנו את תורת ה' נתקיימו עלינו כל הברכות שהבטיחנו בתורתו הק' ולא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב שדיבר עלינו וכמו שהעיד ע"ז יהושע לעיני כל ישראל וכדכתיב ביהושע כ"ג. וכן להיפך מעת שסרנו מלפניו והתחלנו לעבור על תורתו ירדנו ממדרגה למדרגה כמו שאמר בפרשת בחקותי ואם באלה לא תשמעו לי וגו' ויספתי וגו' עד שלבסוף נתמלאת סאת עונותינו ונפזרנו בין העמים ונתקיים בנו בהמשך הזמן כל העונשים האמורים בפרשת תבא. וכל יום ויום קללתו מרובה מחבירו כמו שאמר בסוף התוכחה בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר וגו'. והנה באמת כאשר נתבונן במצב האומה הישראלית *) בכל מקום שהם פזורין בין עובדי כוכבים ומזלות נראה כי תקפו הצרות עד מאוד וההרגל בהם גדול כ"כ עד שכמעט אבד ההרגשה בהם ואנו מדמין בנפשנו שח"ו אין לנו שים תקנה אבל באמת הכתוב צווח ואמר הן לא קצרה יד ה' מהושיע וגו' כ"א עונותיכם היו מבדילים וגו'. ובודאי אם היינו מתחילים לחזור ונשוב לה' ולקיים מצותיו בודאי היה הקב"ה תיכף מחזק אותנו לגמור את כל חלקי התשובה כדין כמו שאמרו חכמינו ז"ל שאומר הקב"ה פתחו לי פתח קטן כמחט של סדקית ואני אפתח לכם פתח רחב כפתחו של אולם אך היצה"ר מטיל טרדות רבות על כל איש ואיש כדי שלא ישאר לו מעט פנאי שיהיה יוכל להשית עצות בנפשו להמלט מידו. וגם מלבד זה מסיתו בקרב חובו שעתה לפי ריבוי הצטרכות הזמן פטור אתה מכל דבר. והנה בשביל שהטינו אזנינו לטענת היצר והשלכנו דברי הש"י מנגד ע"כ תקפו עלינו כמה ענינים ממצוקות הזמן וכמו שהעיד עלינו הש"י בפרשת התוכחה. ואחר כל זאת אין כונתו ח"ו בזה לרעתנו כ"א כאב המיסר את בנו שכונתו בודאי לטובת בנו כדי שיתחזק לילך בדרך הטוב וכמו שאמר הכתוב כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. והנה האב המיסר בנו כל שייסרהו יותר בודאי יתחזק בכל כחו לציית לאביו אף אם בלבו לא יהיה לזה וכאשר נתבונן בפעולתנו נראה שאנו עושין בהפכן בעוה"ר שכל מה שאנו שוהין יותר בגלות אנו מתרשלין יותר לקיים רצון הש"י. ובפרט האנשים שנלקחו לעבודת הצבא שלהם היה ראוי יותר לקיים רצון הש"י (בדבר שאין מתנגד לחוקי הקיר"ה) שעי"ז היה מתעלה מדרגתם אצל הש"י עד מאד והיו עולין במעלה עליונה וקדושה עי"ז וכמו שנבאר לקמן בפרק ב' מן הכתובים ומאמרי חז"ל. ואנו רואין מהיפוך להיפוך שהרבה מהן עוברין על מצות התורה בשאט נפש ויש מהן שעוברין על ענינים שצותה התורה ליהרג ולא לעבור עליהן. והנה כאשר נבוא לחקור אחר סיבת הענין שנתרשל אצלם אז קיום התורה והמצוה נמצא שלשה אופנים לזה. יש מהם שסיבת התרשלותם הוא שרואין שעל איזה ענינים הם מוכרחין לעבור את גדרי התורה ונדמה בנפשם שהקב"ה כבר סילק אותם מעל פניו וכבר ירדה מדרגתם מכלל שאר אומה הישראלית העם אשר בחר ה' לחלקו ונפטרים עוד לקיים מצות התורה. ויש מהם שסיבת התרשלותם הוא מצד חסרון ידיעה שאינם יודעים איך להתנהג בעניני הדת בעתים הללו שהוא משועבד לעבודת הצבא. ויש מהם מצד חברים רעים שקיום מצות התורה הפקר הוא בעיניהם. והנה על סיבת כת האחרונה אין אני צריך להשיב כלל ואין עצה רק להתרחק מהם בכל היכולת שלא לילך עמהם כדי שלא יבוא לספר עמהם ולהתמיד בישיבתם ולעשות כמעשיהם וכמו שאמר הכתוב בספר תהלים אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ואחז"ל אם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב ולא נדבר רק באלו השתי כתות הראשונות ונשיב על ראשון ראשון. דע קורא נעים כי מין יצה"ר זה של כת ראשונה לא חדש הוא וכבר היה לעולמים בדורות החורבן והשיב לנו הקב"ה ע"י נביאיו על הטעות הזה של היצה"ר. דהנה ידוע הוא מה שאחז"ל (סנהדרין ק"ה א') בעת שגלו ישראל תחת יד נבוכדנצר באו אנשים שרצו
**(ואין בכלל זה האומות שבמדינתנו שמאמינים בה' אלהי השמים ובפרט במקום ממשלת מלכנו מלך החסיד יר"ה אשר בגודל חסדו חוסה עלינו בצל כנפיו ושומרנו מכל רע:)** לפרוק מעליהם עולו של הקב"ה ליחזקאל הנביא ואמר להם הנביא שיחזרו בתשובה ואמרו לו עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה ע"ז כלום ורצונם שעל כרחך כיון שהקב"ה מסר אותנו ביד נבוכדנצר שוב גרש אותנו מהיות לו לעם וא"ל הקב"ה לנביא לך אמור להם אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו וכזה השיב ג"כ עוד ע"י יחזקאל הנביא והעולה על רוחכם היה לא תהיה כי ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם. וכונת הכתוב כי ענין גלותנו איננו ענין גירושין ולא ענין מכירה כי הקב"ה כל העולם שלו ואיננו בע"ח למי שיצטרך למכור לו בניו עבור חובתו והגלות בין העובדי כוכבים ומזלות הוא רק לכלא הפשע ולהתם החטאת וכמו שכתוב בדניאל. ואף בהיותנו תחת אויבינו הוא רק אלהינו ולא אלהי האומות עובדי כוכבים ומזלות כמו שכתוב ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם ואיתא בתורת כהנים דהאי קרא קאי על הד' מלכיות המשתעבדים בישראל ובכולם הוא רק ה' אלהינו ע"כ צריך שידע איש הצבא (אפילו אם הוא תחת איזה אומה עובדת כוכבים ומזלות שמשתעבדים בישראל מאד) שלא נופל ערכו עי"ז מבראשונה בשום דבר ואפילו במוכר עצמו לנכרי או לעקר שבודאי איש נבזה הוא בעבור זה כי הלא ידע שבודאי יבטל על ידי זה פעמים הרבה מדיני התורה אפ"ה בארה לנו התורה כמה פסוקים בזה בסוף פרשת בהר שה' הוא אלהיו עדיין כמו שכתוב אחר פרשת מוכר עצמו לנכרי כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם וגו' אני ה' אלהיכם ונאמר אחריו לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם וגו' ופירש"י (והוא מהתורת כהנים) כנגד הנמכר לעובד כוכבים ומזלות והכתוב מדבר שלא יאמר הואיל ורבי עובד ע"ז אף אני כמותו הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו לכך נאמרו מקראות האלו עכ"ל ועל אחת כו"כ בזה שלא מכר את עצמו ברצונו רק שנפל גורלו שיהיה הוא לעבודת הצבא בודאי אין לו ח"ו שום פחיתות בעבור זה. גם אסור לזלזלו בכך כי אפילו במוכר עצמו נאמר כשיוצא ביובל ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב ופירש"י אל כבוד אבותיו ואין לזלזלו בכך וק"ו בזה. הנה נתבאר לנו מכל אלה שאיש ישראלי אף בהיותו תחת ידי האומות עובדי ע"ג ה' הוא חלקו ונחלתו לעולם:
פרק ב
בו יבואר שאם ישמור את התורה בעת הזאת מתעלה מדרגתו מאד.
והנה מענין הפרשה הנ"ל מוכח דרצון התורה שאף בעתים הללו שהוא תחת ידי העובדי כוכבים יראה להתחזק שלא לעבור התורה בכל הגדרים וכדאיתא בספרי על הפסוק הזה ומקדשי תיראו הזהיר בו הכתוב את כל המצות משמע דדריש להאי קרא כאלו היה אומר מפני קדושתי תיראו דהיינו שעי"ז שנתבונן תמיד בגודל קדושתו ורוממותו של הקב"ה נירא מלעבור על מצותיו. ומה דנקטה התורה מתחלה בפרט לאלו שתי העבירות דהיינו ע"ז ושבת נוכל לאמר דרמזה לנו בזה מה שאחז"ל המחלל את השבת כאלו עובד עבודת כוכבים. וע"כ יראה אפילו בעת שהוא תחת ידי העו"ג לשמור את עצמו בכל היכולת שלא לעבור על שום איסור שבת בדבר שאינו מוכרח ואח"כ ריבתה לנו התורה דה"ה בכל שאר עונות. ואף שבאמת בעתים הללו שהוא משועבד לעבודת הצבא בודאי לא נקל הוא לו לשמור את שרשי התורה וכ"ש אם ירצה לשמור אותה בכל ענפיה אבל תמורת זה נבאר מן הכתוב ומאמרי חז"ל שאם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה הגדולה היא מלחמת היצה"ר ויראה לשמור את התורה בכל פרטיה בעת ההיא (בדבר שאין מתנגד לחוקי הקיר"ה) לעתיד יהיו הימים האלה המובחרים לו שבכל ימי חייו ולא כאשר נדמה לאיש הצבא ברעיוניו שעתים הללו הם הפחותים לו שבימיו. ויהיה מקדושי ה' בעבור זה ולא כל איש מבני חורין יוכל לעמוד במחיצתו. מן הכתוב ממה דספרה לנו התורה את גדולתו של אברהם אבינו מה שהקב"ה גידלו ונישאו וספרה לנו ג"כ את גודל הנסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בהם להורות לנו שהם הם שעזרו לאברהם אבינו להתעלות במדרגה הרמה ההיא עד שהקב"ה קראו אוהבי. וכן ביוסף הצדיק הנסיון שנזדמן לו עם אשת פוטיפר ועמד בו הוא שהעלה אותו להגדולה והמלכות אח"כ וכדאיתא במדרש הנעלם פרשת וירא א"ר יהודא למה זכה יוסף לאותה המעלה והמלכות בשביל שכבש יצרו דתנינן כל הכובש יצרו מלכותא דשמיא אחיל עליה עיי"ש. וממנו נתבונן ג"כ בכל דורותינו אלה כשהאדם עומד בנסיון הוא מתעלה במדרגתו עד מאד. אך החילוק שבין דורות הראשונים לשלנו הוא שדורות הראשונים שהיו זכאין מאד היה הקב"ה בעצמו מנסה אותם משא"כ כהיום הוא מנסנו ע"י האומות וכדאיתא בילקוט שופטים על הפסוק ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל וז"ל בא וראה מה בין דורות הראשונים לאחרונים שהראשונים היו מתנסים ביד הקב"ה והאלהים נסה את אברהם וכן דור המדבר למען אנסנו הילך בתורתי למען ענותך ולמען נסותך אבל האחרונים נתנסו ביד האומות שנאמר ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל לידע מי עושה רצונו באמת עכ"ל. ומה שנזדמן ליוסף שהיה מראשונים הנסיון ע"י אשת פוטיפר יתיישב במה שאמר במדרש שהוא נענש בזה מדה במדה על שאמר על אחיו שחשודים על העריות:
ודע עוד דמה שכתוב בדור המדבר למען ענותך לנסותך וגו' ביאורו הוא העינוי היה כדי שיתבחנו שיצאו כל מחשבות לבם מן הכח אל הפועל וגם פירושו הוא מלשון התרוממות כמו הרימו נס על העמים וכדאיתא בזוה"ק ושני הפירושים מתאחדים דע"י הנסיון אם יעמדו בהם יהיו הם העליון על כל גויי הארץ וכן המדה הזאת נוהגת בכל דור ודור ובכל איש ואיש שכשהש"י רוצה להעלות את האדם באיזה מדרגה הוא בוחנו תחלה וכמו שאחז"ל אין הקב"ה מעלה את האדם לגדולה עד שהוא בוחנו תחלה. וע"י הבחינה מתעלה האדם במדרגתו מאד וכמו דאיתא בבבא בתרא (דף י') בחד אמורא ששמע למעלה שהרוגי לוד שקדשו שם שמים אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן ולא דוקא הריגה דה"ה ע"י כל מיני צער ועינוי שהאדם מתיסר בעבור הקב"ה נתעלה מדרגתו לעוה"ב וכדאי' בברכות (ה') ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין ואלה הן תורה וא"י ועוה"ב וכו' עיי"ש. גם איתא במדרש רבה אשרי אדם שעומד בנסיון שאין אדם שאין הקב"ה מנסה אותו וכו' עי"ש. וראוי לך לידע עוד דהימים שהאדם עובד להקב"ה בזמן שאין הקב"ה מרבה לו בטובה כ"כ הם נחקקים לו לעד למעלה להזכר שמו לטובה בעבור זה וחושבים להאדם כאלו היה מתחסד עם הקב"ה בזה ומקרח מלא הוא בירמיה כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה:
פרק ג
בו יבואר סיבת ההתרשלות מקיום התורה. גם שירגיל את עצמו במצות התדיריות כגון קריאת שמע ותפלה ותפלין:
והנה הסרנו בעזה"י את שתי הסבות לההתרשלות מקיום התורה ולא נשאר לנו רק לדבר אודות הסיבה השלישית מההתרשלות מפני שאינם יודעים אופן ההנהגה ע"פ דרכי התורה בעתים הללו שהוא משועבד לעבודת הצבא וכמה גדול כח הסיבה הזאת כי באמת צריך בכל פרט ופרט שיקול הדעת גדול ויצוייר שהרבה אנשי הצבא ישאלו דין אחד להורות להם בזה דרך ה' וישתנה התשובה לכל אחד לפי ענין ההכרח הנסבב לו וע"פ הרוב אנשי הצבא עומדים במקום שאין מצוי להם ממי לשאל אפילו דינים הפשוטים וכ"ש דברים הצריכים עיון וע"כ מצאתי את עצמי מחויב בדבר להעריך בקיצור מפי סופרים וספרים את הדינים הנצרכים להם (והכל בדבר שאין מתנגד לחוקי הקיר"ה). וידע הקורא שחפשתי בכל כחותי בכל פרט ופרט אולי נמצא ע"פ דין איזה תקנה ועצה להקל להם באיזה דבר והצגתיו לפניהם כי אנשים כאלו בודאי כשעת הדחק דיינינן להו ומצוה שלא להחמיר עליהן וכתבתי כ"ז כדי שידע הקורא שבכל מקום שנחמיר עליהם ונכתוב שדבר זה אסור להם לעשות או שדבר זה מחויבים לעשות הוא מצד הדין הגמור ולא מחמת מנהג או חומרא בעלמא וע"כ צריכין ליזהר בזה מאד. ודע אחי לפי מה שידוע לנו שאנשי הצבא הם צריכין לרחמי ה' יותר מן הכל כגון בעת מלחמה וכדומה לזה בהרבה מן הזמנים כמה צריכין להתחזק שלא להתרפות אפילו מאחת ממצות התורה כדי שיהיה להם כח לעמוד ביום צרה וכדאיתא בגמרא (ברכות ס"ג) בשם שמואל שכל המרפה עצמו אפילו ממצוה אחת אין בו כח לעמוד ביום צרה שנאמר התרפית ביום צרה צר כחך. ולהיפוך זה מי מאנשי הצבא שיראה לשקול במאזני שכלו את כל דרכיו להתנהג כראוי ינצל בעת הזעם ויזכה לראות בישועתו של הקב"ה כמו שאמרו בגמרא (סוטה דף ו') כל השם ארחותיו בעוה"ז זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה שנאמר ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי ושם אלא ושם דרך (ר"ל בשין ימנית דהוא לשון שומא) *)
והנה ראשית הכל צריך שירגיל את עצמו במצות התדיריות. כגון קריאת שמע ותפלה ותפלין ולראות שלא יחסרו לו בשום פעם כי מלבד שקדושתן גדולה עד מאד כאשר נבאר לקמן עוד יצא מזה תועלת לכשיצא מהצבא לא יהיו לו המצות האלו כחדשות כמו שרמז לנו הקב"ה כל זה ע"י נביאיו ואמר הציבי לך ציונים וכדאיתא בספרי פרשת והיה אם שמוע ח"ל ואבדתם מהרה אף ע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצוינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים משל למלך שכעס על אשתו וטרפה לבית אביה א"ל הוי מתקשטת בתכשיטין שכשתחזירי לא יהו עליך חדשים כך אמר להם הקב"ה לישראל היו מצוינין במצות שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים הוא שירמיה אומר הציבי לך ציונים וגו' הציבי לך ציונים אלו המצות שישראל מצוינין בהן וכו' וכונת הספרי דלכך כתוב בתורה ושמתם את דברי אלה אחר הקרא דואבדתם מהרה להורות לנו דאף בחו"ל יראה לקיים התורת והמצות. ומזה נלמוד לכל כיוצא בזה שצריך האיש תצבא להרגיל את עצמו להתנהג בכל עניני הדת כמקדם ולא יחפש לעצמו שום קולא (בדבר שאין מוכרחת). וכמה עצום ונורא הוא הענין ההוא כי האדם בעניני מזון הנפשי שהוא התורה והמצות דומה בכל עניניו למזון הגשמי לגוף כמו שכתוב לכו לחמו בלחמי.
**(הגה"ה ונ"ל לבאר כונת הגמרא בהקדם עה שכתב בספר עבודת הקודש בשם מהרח"ו ז"ל כשנפטר האדם המלאכים המלוים הנשמה מניחים אותה במקום שיש ל"ב אלף רבבות נתיבות וכולם נקראים מוקשי מות דרכי שאול ובכל נתיב אש אוכלה ויש שם מזיק כדמות כלב וכשהנפש ריצה להכנס לאיזה נתיב הכלב צועק ומלאכי חבלה והמזיקין באין ותופסין הנפש וקולעין אותה לגיהנם ודוד המלך ע"ה אמר פ"ז הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. ובין אותם הדרכים יש דרך אחד ששמו אורח חיים שנאמר אורח חיים למעלה למשכיל והוא חושך בתחלתו ואח"כ כולו אור (דוגמת עשיית המצוה שמפיל היצה"ר על האדם בעת העשיה עצלות וחושך ואחר שנתגבר על יצרו ועשה המצוה הוא שמח וטוב לב ע"ז) שנאמר ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום וכל שאר נתיבות חוץ מזה תחלתן וסופן אש אוכלה וחשך ואפלה וכולם הולכים עד גיהנם עכ"ל. ומי שבחייו מחשב תמיד ושם ארחותיו איזה דרך לילך בו כמו שכתוב חשבתי דרכי וגו' מדה במדה מראה לו הקב"ה ג"כ את הדרך הנכונה שהולכת לג"ע כדי שלא יטעה וזהו כונת הגמרא כל השם ארחותיו בעוה"ז זיכה ורואה וכו' ור"ל שבעת ההיא שהנפש הילכת ומשתוממת ואינה יודעת באיזה נתיב להכנס בו הקב"ה מושיע לה ומראה לה את הדרך הנכונה וכ"ז נכלל בפסיק בקצרה בדרך רמז כי תיבת שם יש לו שני באורים אחד מלשון שומא וגם כפשטיה וזהו שרמז לנו הכתוב ושם דרך היינו מי ששם ארחותיו בעוה"ז שכרו הוא שעבור זה בעולם העליון דרך אראנו בישע אלהים:)** וגו' וכשם שבמזון הגשמי אם יתענה האדם כמה ימים יקרה כמה פעמים שאבד לו עי"ז תשוקה לשום מאכל ואין מרגיש כ"א חולשת הלב בין אם היה לו התענית באונס או ברצון כן הוא ממש בענין הנפש שכאשר האדם לא יעסוק בתורה וירחיק את עצמו מקיום מצות התורה זמן רב אפילו אם היה זה ע"י אונס ובודאי לא יענש על הזמן הזה עכ"פ הנפש אבדה את כח תשוקתה הטבעית שיש לה להדברים הרוחנים ויקשה על הנפש מאד אח"כ לקיים התורה והמצות בכל עניניה כמו שאר ישראל ע"כ רמז לנו הקב"ה ע"י נביאיו שנציב ציונים דהיינו שנזדרז בכל הכחות להרגיל את הנפש לעבודת ה' ולא למנוע ממנה מזונה הרוחני אפילו בעת אונסה. וע"כ אם עוזרו הקב"ה לאיש הצבא שיש לו פנאי לילך להתפלל בצבור ובפרט בשבת קודש היא מצוה גדולה כי מלבד שיש לו מצוה של ברכו וקדושה וקרה"ת ועניית איש"ר ותפלה בצבור שכל זה נקרא דבר שבקדושה והוא בכלל ונקדשתי בתוך בני ישראל כדאיתא בספרים עוד הוא מחזק בזה כחות נפשו שיהיו מורגלים לעבודת ה' בכל מנהגי דת הישראלי ולא יהיו אח"כ עליו למשא ח"ו. וע"כ בעת שהוא בא לבהמ"ד ובפרט בשבת קודש בעת קריאת התורה מה מאד צריך ליתן כבוד לתורת ה' ולשמוע מה שקורא הש"ץ וילמוד ק"ו ממה שצריך ליתן כבוד לשמוע חוקי בשר ודם. ובעו"ה ראיתי לאיזה מהם שבבואם לבהמ"ד ובפרט בעת קריאת התורה מספרים בדברי הוללות ואינם נותנים כלל לבם לשמוע קריאת התורה. ועיקר הסיבה לכל הוא שנדמה ברעיוניו שבעת זה שהוא איש הצבא איננו במדרגת שאר אנשי ישראל ובאמת טעות גדול הוא כאשר ביארנו למעלה בפרק א'. עוד רעה חולה יוצא מזה דמלבד שהוא עון פלילי שמבטלים קריאת התורה והוא עובר בזה ג"כ על ומקדשי תיראו דנצטוינו בזה לירא ממי שהזהיר על המקדש כידוע דבהכ"נ ובהמ"ד נקרא ג"כ מקדש עוד הוא מרגיל את נפשו לנהוג כן כל ימי חייו להיות קריאת התורה וקדושת בהמ"ד בעיניו כהפקר *) **(הגה"ה ובזה ניחא מאד מה שפרט הכתוב בסוף פרשת בהר אצל הנמכר לעובד כוכבים ומזלות את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו דקאי על הנמכר לו כפירש"י שם דלכאורה מה שייך לזה מורא המקדש אבל לפ"ז ניחא הכל דירדה התורה לסוף דעת האדם דבעת שהוא כבוש תחת העובדי כוכבים ונמשך בפעולותיו לרצונו מטבע האדם להיות נמשך קצת בדעותיו ג"כ אליו ונתחללו בלבו מנהגי ישראל להיות נמשך אחר בהכ"נ ובהמ"ד וכ"ש לפי מה דאיירי הכתוב לעיל מיניה בנמכר לעבודת כוכבים עצמה דהיינו לחטוב לה עצים וכל כה"ג ומחמת שהוא משמש תמיד בענינים אלו וגם הוא רואה תמיד שהעובדי כוכבים מכבדין ומרביצין לפניה הופקר בעיניו קדושת המקדש ומוראו לכך רמז לנו הכתוב אפילו בעת שהוא כבוש תחת ידי העובדי כוכבים יהיה ירא מן המקדש. אח"כ מצאתי בעז"ה כעין דברי בפסיקתא וז"ל לא תעשו לכם אלילים את שבתותי תשמרו אע"פ שגליתם בין האומות לא תעשו כמעשיהם שנאמר אל תשמח ישראל אל גיל וגו' אע"פ שפנית אליהם אל תעשו כמעשיהם (ר"ל שלא לשמוח ח"ו בשבתותיהם ובחגיהם הקבועים להם להעובדי כוכבים) שבתותי תשמרו ובבתי כנסיות ובבתי מדרשות תתקבצו אני ה' נאמן
ובאמת היה ראוי להיות להיפוך שאנשי הצבא בשעה שיש להם פנאי היו צריכין להיות מזורזין יותר מן הכל לרוץ לבהכ"נ ולהתפלל שם בצבור ולשמוע קדיש וברכו ואיש"ר וקריאת התורה וכן ללמוד תורה ולקיים כל המצות הא למה זה דומה למי שמחמת איזה ענין הוכרח לעזוב את כרמו ופירותיו ולנטור כרמים אחרים עכ"פ בודאי בשעה שיש לו פנאי הוא הולך לכרמו לראות להוסיף נטיעות בכרם גם לשמור את פירותיו הנגמרין מכבר כן אנחנו בית ישראל הנחילנו ה' את עדן גנו (והוא רמז ג"כ לתורתנו הקדושה) וצונו לעבודה ולשמרה דהיינו להוסיף נטיעות בג"ע ע"י מצות התורה וגם לשמור את הנטיעות ופירות שיש בהגן מכבר ע"י שנשמור מלעבור על רצונו בכל מה שצונו השס"ה לאוין שבתורה והכל לטובתנו כדי שיזכה כל אחד ואחד להיות לו חלק בגנו של הקב"ה)** **(לשלם שכר עכ"ל. הרי שפירש בפסיקתא ג"כ הקרא דומקדשי תיראו לענין שבעת שהישראלי נגלה באיזה מקום אעפ"כ צריך שלא יפול ממדקגתו ויראה אז להתקבץ לבתי כנסיות ולב"מ ולהיות ירא מן המקום המקודש הזה כדכתיב ומקדשי תיראו)** הם הנטיעות שנטע האדם במעשיו שהאוכל מפרים חי חיי נצח וכמו דכתיב בקרא ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ותרגם אונקלוס וחי בהון בחיי עלמא ר"ל בעולם הנצחי וכמו דתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בברכת התורה שלאחריה וחיי עולם נטע בתוכנו ובעו"ה טולטלנו הרבה והוכרחנו לנטור כרמים אחרים ולא זכינו לנטור כרמינו וכמו דכתיב בשיר השירים שמוני נוטרה וגו' א"כ עכ"פ בשעה שיש לו איזה פנאי בודאי מן הראוי להיות זריז בכל כחו לרוץ להתעסק בכרמו ולתקן הענינים שנתקלקלו במשך הזמן שלא עיין בו. ויותר מזה שבזה שיהיה זריז בכל כחו לקיים מצות התורה בשעה שיש לו פנאי כגון לילך לבהכ"נ ולבהמ"ד ולקיים כל המצות התלויות בזה וכנ"ל וכן כל כי האי גוונא יחשוב לו הקב"ה בחסדו הגדול בחשבון המצות גם כל העתים הרבים שלא יכול לילך לבהכ"נ ולקיים הכל כאלו הלך וקיים כיון שגלוי לפני הקב"ה שבכל יום היה מצפה ומביט לקיים והמניעה היה מחמת אונס וכמו שאחז"ל חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה *) **(ואגב נבאר פה מה שפירשתי הכתוב התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ה'. מה שלא אמר עובדי ה' או אוהבי ה' או יראי ה' רק מבקשי ה' משל למה הדבר דומה לראובן שהיה איש נכבד מאד והציעו לפניו שיתחתן עם שמעון שהיה ג"כ עשיר ויישר הדבר בעיניו והושוו ביניהם שבר"ח ניסן ישליש כ"א נדוניא חמשה אלף רו"כ ואח"כ יעשו תנאים במז"ט. ויהי בהגיע הזמן שלח ראובן לשמעון אודות הנ"ל ואמר שמעון להשליח לך אמור לו בשמי שיגעתי ולא מצאתי כעת ואני מבקש שירחיב לי הזמן עד ר"ח תמוז ונתרצה ראובן ויהי בהגיע חודש תמוז שלח עוד ראובן לשמעון אודות הנ"ל והשיב גם עתה יגעתי ולא מצאתי ע"כ אבקש לו עוד שירחיב לי הזמן עד חשוון ואף אז אין בכחי ליתן כל החמשה אלף רו"כ רק מחציתו ואף ע"ז נתרצה ראובן כי היה איש טוב מאד. ויהי בהגיע ר"ח חשוון שלח לו ראובן עוד הפעם מה יהיה סוף הדבר והשיב שמעון יגעתי בכל כחותי ולא מצאתי מאומה ע"כ אם ברצונו לעשות עמי בלא כלום אעשה עמו ולא נתרצה ראובן לזה ויתחתן עם לוי ובמשך הזמן נולד לו בן במז"ט וכשהגיע הברית מילה אמר להשמש שיקרא לו על השמחה כל קרוביו וקרובי מחותנו לוי ויאמר לו השמש אולי אקרא להסעודה גם המחותן שלכם שמכבר ויען ראובן ויאמר מי היה מחותן שלי מכבר ויען השמש ויאמר לו הוא שמעון הנ"ל שבקש להתחתן עמכם ויען ראובן ויאמר אלו הייתי רוצה לקרוא לכל מי שביקש להתחתן עמי אין קץ לזה כידוע שהכל מבקשים להתחתן עם העשיר. ויען השמש ויאמר הלא אין דומה זה לאחרים כי המניעה לא היה כ"א מחמת אונס שלא היה יכול להשליש הנדוניא לזמן הקבוע. ויען ראובן ויאמר אין דרך בני אדם לקרוא בשם מחותן בני אדם רחוקים ולשמח עמם בעבור שבקשו להתחתן עמו ואין מוטל עלי כ"א לקרוא אותם אשר הם מחותני באמת ולשמח עמם. זהו דרכיו של בו"ד אפילו אם הוא איש טוב ולא כן דרך הש"י שמי שחושב להתחתן עם הש"י ולעשות רצונו באחת ממצות התורה שהיא נקראת בתו של הקב"ה כידוע במדרש ומחמת איזה אונס נמנע מהמצוה גם אותו משמח הש"י כיון שעכ"פ ביקש להתחתן עם הש"י ולעשות רצונו וזהו שאמר הכתוב התהללו בשם קדשו שצריך איש הישראלי להתהלל תמיד בשם ה' שיש לו אלהים טוב כזה ישמח לב מבקשי ה' ר"ל שהוא משמח לב מבקשיו אפילו לא אסתייע להו מיל שיקראו בשם אוהביו או עובדיו רק מבקשיו גם להם הוא משמח:)** מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה משא"כ אם ישליך ח"ו עבודת ה' אחרי גוו אף בשעה שיש לו פנאי הוא מאבד בידים את כל הימים הרבים הנשארים. מכל זה ידע איש הצבא את גודל הזריזות שיש לו להיות בענין לימוד התורה וקיומה בשעה שיש לו פנאי ועבור זה יזכהו הש"י לבסוף לקיים התורה מעושר וכמאמר התנא באבות כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר:
פרק ד
בו יבואר גודל מעלת התפלה וחיובה:
ועתה נתחיל בעזה"י לבאר את מצות התדיריות כי להן משפט הקדימה ונבאר תחלה גודל מעלת התפלה וחיובה ואח"כ נבאר מצות ק"ש ותפלין וציצית ושארי דברים התדירין ואח"כ יתר הענינים הנצרכים לו:
כתוב בתורה ולעבדו בכל לבבכם ואחז"ל איזוהו עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה. וגודל מעלת התפלה דרך כלל הובא בגמרא הקדושה (ברכות ל"ב) א"ר אלעזר גדולה תפלה יותר מן מעשים טובים שאין לך גדול במעש"ט יותר מן משה רבינו ואעפ"כ לא נענה אלא בתפלה שנאמר אל תוסף דבר אלי וסמיך ליה עלה ראש הפסגה. ואר"א גדולה תפלה יותר מן הקרבנות שנאמר למה לי רוב זבחיכם וכתיב ובפרשכם כפיכם וגו'. וכמה גדול כח התפלה שהרי אחז"ל יפה צעקה לאדם בין קודם גז"ד ובין לאחר גזר דין ואיתא במדרש רבה פרשת תצוה על הפסוק קחו עמכם דברים ושובו אל ה' לפי שישראל אומרים הנשיאים חטאו ומביאים קרבן ומתכפר להם אנו אין לנו קרבן א"ל הקב"ה דברים אני מבקש ואין דברים אלא תורה א"ל אין אנו יודעין אמר להם בכו והתפללו לפני וכי אבותיכם לא בתפלה פדיתי אותם שנאמרו ויאנחו בני ישראל מן העבודה ובימי יהושע וכי לא בתפלה עשיתי להם נסים הוי אין אני מבקש לא זבח ולא קרבנות אלא דברים שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ואיתא במדרש תנחומא אין הקב"ה חפץ לחייב כל בריה אלא מבקש שיתפללו לפניו ויקבלם ואפילו אין אדם כדאי לענות בתפלתו ולעשות עמו חסד כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים אני עושה חסד עמו ואיתא במדרש אגדת תהלים כשהיה דוד במערה בעת צרה ידע וראה שאין אדם עומד לא בממונו ולא בגבורתו ומהו עומד עליו תפלתו שנאמר קולי אל ה' אזעק. ועוד במדרש שם על הפסוק ה' אלהים צבאות שמעה תפלתי וגו' אמר להן הקב"ה לישראל הוו זהירין בתפלה שאין לך מדה אחרת יפה הימנה שהיא גדולה מכל הקרבנות שנאמר וכו'. וראה עוד את גודל מעלת התפלה שאפילו בעת הגזירה שגזר דריוש המלך שלא להתפלל ולבקש שום בקשה כ"א ממנו ואם יעבור אדם ע"ז ישליכוהו לגוב אריות היה דניאל טומן עצמו בעליתו והיה מתפלל ג' פעמים ביום כדכתיב בקרא. ע"כ צריך ליזהר כל אדם שלא לבטל ח"ו שום תפלה. ואיתא בגמרא מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל ק"ש של ערבית או של שחרית או שביטל תפלה וכו' ומכ"ש איש הצבא שצריך לרחמי שמים יותר בכל עניניו כי הוא עומד כמה פעמים בסכנה בעת המלחמה וכדומה לזה וידוע הוא שבעת הסכנה מתעוררים כמה כחות הדין על האדם בודאי צריך ליזהר מאד תמיד בענין התפלה שלא יחסר לו בשום פעם כי זכות זה תועיל לו הרבה וכדאיתא בסנהדרין (מ"ד) א"ר אלעזר לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שנאמר וגו' ר"ל אמר כל המתאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה שנאמר וגו' עי"ש עוד. וכל דברינו הוא ליזהר אפילו שלא לבטל תפלת המנחה וכ"ש תפלת ערבית ושחרית מה מאד יזהר בם איש הצבא שלא לבטל אותן ח"ו בשום פעם ברצונו כי לבד שמצות תפלה היא בעצמה מצוה גדולה עוד תלוי בה מ"ע גמורה והיא מצות ק"ש (כי מי שמתפלל ש"ע קורא ג"כ ק"ש עם ברכותיה) ובבקר גם מצות תפלין שאם ח"ו יתרפה מהתפלה ממילא לא יקרא ק"ש ולא יניח תפילין וידוע עונש הגדול שמגיע להאדם שאינו מניח תפלין וכמו שנכתוב לקמן ע"כ השומר נפשו ישמור בזה מאד:
ועתה נדבר קצת מענין המצות עשה דקריאת שמע. הנה ידוע הוא דק"ש הוא מ"ע של קבלת מלכות שמים וכמה גדולה היא המצוה הזאת שאנו מעידים על הקב"ה שהוא אחד וכדאיתא במדרש רבה פרשת ואתחנן על הפסוק מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ שכל הרקיעים פתח הקב"ה לישראל בעת קבלת התורה להודיען שאין אלוה אחר אלא הוא אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע מי לי בשמים חוץ מכבודך כשם שאין לי בשמים אלא אתה כך לא חפצתי אחר בארץ אלא נכנס אני בכל יום לבתי כנסיות ומעיד עליך ואומר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואמרינן בברכות (ו') שבעבור מצוה זו הקב"ה משתבח בישראל ואומר להן אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם (ר"ל דבר חשוב שאין כמוהו) שנאמר שמע ישראל וגו' ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. וגם מקיים בק"ש המ"ע דוהגית בו יומם ולילה כדאיתא במנחות (צ"ט). ואיתא במדרש שכל הבריאה כולה כדאי משום ההיא מצוה בלבד. ואיתא בתנחומא פרשת לך אמר ר' מני לא תהא ק"ש קלה בעיניך מפני שיש בה רמ"ח תיבות כמנין אברים שבאדם אמר הקב"ה אם שמרת את שלי לקרות ק"ש כתקונה אני אשמור את שלך לכך דוד מקלס שמרני כאישון בת עין אמר לו הקב"ה לישראל שמור מצותי וחיה וכך אמר הקב"ה לישראל שמרו מצותי ק"ש ערבית ושחרית ואני משמר אתכם שנאמר ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך. וכשהיו ישראל יוצאין למלחמה על אויביהם מצוה זו הגינה עליהן שינצלו מידם כדאיתא בסוטה (דף מ"ב ע"א) על הפסוק ואמר להם שמע ישראל דאמר להן הקב"ה לישראל אפי' לא קיימתם אלא ק"ש שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם הא למדת הזכות הגדול שיש לישראל עבור מצות ק"ש שחרית וערבית ע"כ צריך מאד ליזהר שלא לבטלה ח"ו בשום פעם ברצונו ועבור זה יהיה ה' אתו ויצילהו מכל צרה ומצוקה, ולהיפך ח"ו כמה גדול העונש מי שאינו רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים ויוכל לגרום העון שימסר ביד אויביו ח"ו בעת המלחמה. גם יקח מוסר מעצמו אם היה מבקשו אחד משרי המלך ואפילו מן הקטנים לאיזה שירות ואפילו אם היה כבד עליו השירות ההוא האם היה מתעצל ח"ו וכ"ש אם המבקש הוא אחד מן השרים הגדולים ועל אחת כמה וכמה אם המלך בעצמו היה מבקשו בודאי היה שמח וטוב לב שזכה לשרת לפניו ולעשות רצונו ואם מתעצל ואינו מקיים רצון המלך הוא מורד במלך וראוי למות ע"ז וא"כ מה נשיב למלך הכבוד הוא אלהי השמים אשר נשמותינו בידו וכל ארחותינו מסורות אליו כשאנו מסרבים לקבל עלינו עול מלכותו ולעשות רצונו וזה שאמר הכתוב שחת לו לא וגו' הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלוא הוא אביך קנך וגו'. וה' ישים חלקנו מן הרצים לעשות רצונו כמו שכתוב נדעה נרדפה לדעת את ה' ויקויים בנו מקרא שכתוב את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וגו' וה' האמירך היום להיות לו לעם:
פרק ה
בו יבואר גודל מצות תפלין ומצות ציצית:
ועתה נדבר קצת מענין מצות תפלין בגודל מעלתה וחיובה ושהיא מגינה על האדם. כמה גדולה היא מצות תפלין שיש בה ד' פרשיות בין בש"י ובין בשל ראש ועל כל פרשה יש בה צווי בפני עצמו ולכך אמרינן במנחות דכל מי שאינו מניח תפלין עובר בשמונה עשין. וגם היא לאות שאנחנו עבדי ה' אלהי השמים כי שם שדי שהוא שמו יתברך חקוק בתפלין כי שי"ן חקוק בשל ראש והדל"ת בהקשר של ראש והיו"ד בשל יד. וגם נקראת פאר כמו שנאמר ביחזקאל פארך חבוש עליך כי היא לאות ותפארת עלינו. ואין לך גדול בכל מצות שבתורה יותר ממנה שהרי כל התורה כולה הוקשה לתפלין כמו שנאמר למען תהיה תורת ה' בפיך ואמרינן בגמרא שכל המניחן מאריך ימים שנאמר וה' עליהם יחיו (כלומר אותן שנושאין עליהם שם ה' יחיו רש"י) ואיתא בשימושא רבא כל המניח תפלין ומתעטף בציצית וקורא ק"ש ומתפלל מובטח לו שהוא בן עוה"ב. וגם אמר שם שבזכות תפלין אין גיהנם שולטת בו וכל עונותיו נמחלין לו ואיתא בתיקוני זוהר דכל מאן דאנח תפלין על ראשיה ועל דרועיה קלא סליק בכל יומא לכל חיות ומרכבות ואופנים ושרפים ומלאכים דממנין על צלותין הבו יקר לדיוקנא דמלכא דאיהו מאן דאנח תפלין וכו'. וגדול העונש מי שאינו מניחן דהוא בכלל פושעי ישראל בגופן ודינו כבר פסוק במסכת ר"ה (דף י"ז) דאפילו אם הוא איש בינוני דדרכו של הקב"ה להטות הכף כלפי חסד מכיון שנמצא בתוך עונותיו עון זה כף חובה מכרעת והוא מוכרח לירד לגיהנם ואם ח"ו ג"כ עונותיו מרובין מזכיותיו נידון בגיהנם י"ב חודש ואח"כ גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרת לאפרן תחת כפות רגלי הצדיקים וכל זה בשלא עשה תשובה (תוספות שם). וכתב הב"ח דאפילו אם אין המצוה בזויה בעיניו ח"ו רק מונע עצמו מלהניחם בשביל ביטול מלאכה או שאר הפסד ממון או מחמת עצלות הוא ג"כ בכלל פושעי ישראל אך דיש חילוק ביניהם לענין עונש עיי"ש. וכתבו האחרונים דאפילו אם מונע את עצמו ממצוה זו רק לפרקים הוא ג"כ בכלל פושעי ישראל. ואם מחמת איזה אונס ביטל המצוה אין עליו עון. ומשמע בגמרא דמי שאינו נזהר לקיים מצוה זו בשלמותה כגון שמסיח בין תפלין של יד לשל ראש וכ"ש אם לפרקים אינו מניחן לגמרי מחמת עצלות מסתלק ממנו השמירה עליונה ועלול הוא בעת המלחמה להיות נרדף ח"ו מפני אויביו וכ"ז אפילו בדורות הראשונים בעת שהיה לנו עם ישראל מלחמה עם אויבינו ובודאי שגם עתה הוא כן ולהיפך אם היה מקיים מצוה זו כראוי היה מקויים בנו וטרף זרוע אף קדקד (הרא"ש בהלכות קטנות) ובודאי שגם עתה יעזור הקב"ה אותנו בעת צרה בזכות מצוה זו: ויען כי גדול כח המצוה הזאת כאשר בארנו ולהיפך גודל העונש ר"ל יזהר כל אדם להיות לו תפלין לעצמו ולקיים מצוה זו על גדר השלמות בכל מה שיש בכחו ולא יחסר לו אפי' יום אחד בימי חייו אם לא מחמת אונס ח"ו. ואותן אנשים שידם משגת לקנות תפלין לעצמן ואינם קונים כי סומכין ע"ז שישאלו מאחרים כתב הב"ח דעונשן גדול עבור זה. וכ"ש איש הצבא דודאי מחוייב להיות לו תפלין לעצמו ושיהיו עמו בכל מקום שהוא כי פן לא יזדמן לו באיזה זמן שלא יהיה יכול ללוות תפלין. ואם איש עני הוא ואין ידו משגת לתפלין עכ"פ מחוייב לשאול מאחרים כדי שלא לבטל המ"ע אבל מהנכון שיבקש עזר מקרוביו ואוהביו שיקנו לו תפלין כי לסמוך תמיד על שאולין מאחרים קשה מאד לצאת בזה ידי שמים כי ע"פ הרוב הקשר של ראש של תפלין אחרים מכיון שאינו עשוי בשבילו אינו מצומצם במדתו כי אם הוא קטן במדתו נמצא שהם רפויין על ראשו ואם הם גדולין במדתו נמצא שהם מונחין על מצחו ואין יוצא בזה ידי מצות תפלין וגם הוא מברך לבטלה: ודע עוד דמצות תפלין כל היום ע"כ אם אירע לאיש הצבא איזה אונס שלא יכול לקיים מצות תפלין כדינו בזמן התפלה עכ"פ יראה להניחן אח"כ ויכול ג"כ לברך עליהן כל עוד שהוא יום ואפילו אם הוא כבר בין השמשות מחוייב ג"כ להניחן ולברך עליהן (כן הסכימו האחרונים בשו"ע או"ח סימן ל' עיי"ש) וכתבו הספרים שאין לאדם לצאת לדרך אפילו לדרך קרובה בלי תפלין כי פן יזדמן איזה אונס ויהיה מוכרח לישאר בדרך על זמן מה ויתבטל ממצות תפלין ובאיש הצבא בודאי שייך זה כי אינו תלוי בדעתו ע"כ יש לו ליזהר בזה מאד. ואם אירע שנאבד לו השל ראש או השל יד בדרך ואין לו ממי לשאל אעפ"כ יניח אותה התפלין שיש בידו דקי"ל דאין מעכבין זה את זה. ויש נפקא מינה בין השל ראש לש"י בענין הברכה דאם יש לו רק הש"י מברך עליה להניח לבד ואם הש"ר מברך עליה להניח וגם על מצות (כן פסק הרמ"א בסימן כ"ו) וכשיזדמן לו אח"כ באותו היום ממי לשאל תפלין מחוייב לשאל ולקיים המצוה בשלמותה ויברך עליהן עוד הפעם דתפלין כל זמן שמניחן מברך עליהן אם הסיח דעתו מהנחה הראשונה
גם יהיה זהיר בקיום מצות ציצית שהיא שקולה כנגד כל המצות כמו שאחז"ל. גם ראיית הציצית מביאה לידי זכירת כל המצות כדאיתא במנחות (מ"ג) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם ראיה מביאה לידי זכירה וזכירה מביאה לידי מעשה. גם מייתי בגמרא שם עובדא שמצוה זו הצילה לאדם מן איסור עריות כי בפרשה זו כתיב שני פעמים אני ה' אלהיכם אחד להורות שהוא נאמן להפרע מהעוברים על התורה והשני שהוא נאמן לשלם שכר למקיימי התורה. גם ע"י מצוה זו ניתוסף קדושה על האדם כדאיתא בספרי למען תזכרו וגו' והייתם קדושים רבי אומר זו קדושת ציצית מגיד שהציצית מוספת קדושה לישראל ואיתא במנחות ר' שמעון בן יוחאי אומר כל הזהיר במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד. ואחז"ל גדול עונש המבטל מצות ציצית ועליו נאמר לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה. ע"כ יזהר בזה מאד. ומ"מ לענין ברכה נכון ליזהר שלא לברך עליו אם לא שיהיה ארוך עכ"פ ג' רבעי אמה ויהיה פתוח רובו. גם אם ישן בו בלילה אין צריך לברך עליו בבוקר כי יש דעות בין הפוסקים:
פרק ו
בו יבואר ענין ההגהנה בק"ש ותפלה של שחרית. (מסימן מ"ו נ"ב נ"ח ס"ג פ"ט ק"ח בשו"ע או"ח).
א
ועתה נדבר איך שיתנהג איש הצבא בענין תפלת שחרית. הנה זה פשוט כיון שהמנהג הוא בקיץ לילך אל העבודה אחר שעה שביעית לערך ומקודם צריך ג"כ איזה זמן על צחצוח כליו ומנעליו שיהיו נקיים וגם צחצוח הכלי זיין וכדומה צריך להקדים לקום בבוקר וילבש תפלין ויתפלל כל התפלה כמנהג כל ישראל ואח"כ יעשה את כל הענינים הנ"ל וילך להעבודה. ואם נתאחר בקימתו ואין לו זמן לה להתפלל כל התפלה ילבש תפלין ויתפלל עכ"פ מברכת יוצר אור עד אחר שמונה עשרה:
ב
ואם גם לזה אין לו פנאי כגון שנתאחר בקימתו מאוד או שהקיצוהו משנתו בבקר השכם לעמוד על המשמר וכדומה לזה ואין לו פנאי בכל זה והמשמר או העבודה נמשך עד אחר זמן ק"ש יקרא לפחות ק"ש לבדה עכ"פ פרשה ראשונה אם אין לו פנאי לכל השלשה פרשיות וכשיבוא מהעבודה או מהמשמר אם הוא עדיין קודם חצות יכול להתפלל הכל כסדר ואין מפסיד ברכות ק"ש ואף דבעלמא קי"ל דלאחר ד' שעות על היום מפסיד ברכות ק"ש שאני הכא שהיה אונס (וכמבואר בסימן נ"ח במשנה ברורה בשם מהרי"ל) וכ"ש שתפלת שמ"ע בודאי לא הפסיד אם הוא יכול לגומרה קודם חצות:
ג
ואם נמשך העבודה עד חצות הפסיד הכל התפלה וגם ק"ש וברכותיה ומכ"ש הפסוקי דזמרה לבד ברכות השחר לא הפסיד וגם מצות תפלין לא הפסיד שזמנה הוא כל היום ואסור לאכול קודם שהוא מקיים מצות תפלין ע"כ ילבש תפילין ויקרא בהן כל השלשה פרשיות ואחר כלות חצי שעה שאחר חצות יתפלל שמ"ע של תפלת המנחה ואח"כ יתפלל עוד תפלת שמ"ע להשלמה עבור תפלת שחרית. וראוי ונכון להתפלל אלו התפלות בתפלין כיון שלא זכה להתפלל שחרית בתפלין עכ"פ יתפלל תפלת המנחה בתפלין (ועיין בשו"ע סימן ל"ז במ"א סק"ב בשם תיקון הרמ"ע):
ד
ובחורף במקום שהמנהג לילך להעבודה תיכף בתחלת היום יקדים עצמו לקום קודם היום ולהכין את עצמו בכל ההכנות המצטרכות להעבודה כדי שתיכף כשיאיר היום אף אם אין לו פנאי להתפלל כל התפלה יקיים עכ"פ מצות ק"ש ודי בפרשה ראשונה אם אין הזמן מספיק לכל השלשה פרשיות וכשיגמור העבודה דינו הכל כנ"ל:
ה
ודע עוד דאם עבר ולא קרא ק"ש קודם המשמר והמשמר נמשך עד אחר זמן ק"ש יקראנה בלחש בעת שהולך על המשמר ויכוין עכ"פ בפסוק שמע ישראל ובשכמל"ו ואם יכול יעמוד על מקומו בעת אמירת הפסוק הזה. וכן אם עבר ולא קרא ק"ש קודם העבודה והעבודה נמשך עד אחר זמן ק"ש אם יש לו פנאי לקרותה באמצע העבודה קודם שיעבור זמנה כגון לפי מה שידוע לו שרגילין להניח להרגיע באמצע על איזה זמן יקראנה אז בלחש אם יכול כל ק"ש ועכ"פ פרשה ראשונה ולכל הפחות פסוק ראשון ובשכמל"ו. ואין לו לחוש למה שהוא קורא אז הק"ש בלי תפלין כיון שהוא אינו יכול לקיים אז המצות תפלין וגם בלא"ה בעת העבודה אין דעתו או מיושבת עליו דקיי"ל בסימן ל"ח דפטור מתפלין:
וכן ביודע שימשך העבודה והלמודיות עד חצות דקי"ל דאחר כך מפסיד הברכות קריאת שמע כנ"ל, אם יש לו פנאי לברך ברכות ק"ש באמצע העבודה מותר לו אז לברך הברכות ק"ש אף בלי תפלין ואף אם אין יכול לברך כולם יברך אחת או שתים דקי"ל דאין הברכות מעכבות זו את זו אבל ביודע שיגמר העבודה והלימודיות קודם חצות מוטב להניח כלל עתה מלברך הברכות עד אחר הגמר כי אז דעתו מיושבת עליו ויכול להניח תפלין מתחלה ג"כ:
ו
ודע דק"ש של שחרית נמשך זמנה עד ג' שעות זמניות שהוא רביע היום לפי ערך השעות כגון אם היום ארוך ט"ז שעות נמשך זמנה עד סוף ארבע שעות שהוא שלש שעות זמניות ואעפ"כ אם עבר שעה ג' ולא קראה קורא אותה עם ברכותיה עד שעה ד' שהוא על שליש היום ואין לו שכר על הק"ש רק כקורא בתורה. ומשעה ד' ואילך הפסיד גם הברכות אך אם היה אנוס י"א שלא הפסיד הברכות עד חצות וכן מצאתי בספר מהרי"ל ופשוט דאיש הצבא אפילו בזמן שאין עבודה לפניו אם יש לו פנאי צריך להקדים בבוקר לקרוא ק"ש ולהתפלל מכיון שהוא יכול להכיר את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ולא ימתין עד שעה ג' כי פן לא יהיה לו שהות אח"כ מאיזה סיבה ויעבור הזמן וגם אפילו בשאר כל אדם כבר הביא בשנות אליהו בשם הירושלמי דלא אמרו עד שלש שעות רק בשוכח אבל לכתחלה אסור לשהות עד סוף הזמן:
ח
ודע עוד דברכות פסוקי דזמרה דהיינו ב"ש וישתבח לא נתקן רק אם אומר הפסוקי דזמרה במקומן דהיינו קודם יוצר אור ולכן אם יש לו שעת הדחק כגון שהוא קרוב לזמן העבודה בבוקר או שהוא בא מהעבודה קודם חצות ועדיין לא התפלל והוא אץ כדי שיוכל לגמור השמ"ע קודם חצות ומחמת זה מוכרח להתחיל מברכת יוצר אור אף שמהראוי להשלים הפסוקי דזמרה אחר התפלה אם יש לו פנאי מ"מ ב"ש וישתבח לא יאמר וכן ברכת אלהי נשמה אם לא אמרו קודם התפלה לא יאמר אח"כ שכבר נפטר בברכת מחיה המתים וכן ברכת התורה לא יאמר אם לא אמרו קודם התפלה שכבר נפטר בברכת אהבה רבה שקודם ק"ש אם למד מעט תיכף אחר התפלה אפילו רק פסוק אחד כמבואר (בסימן מ"ז) באחרונים. אבל שאר ברכות השחר יש לו שהות לאומרן כל היום אם לא היה לו פנאי לאומרן בבוקר קודם התפלה (כ"כ בספר מעשה רב ואף דיש מהאחרונים שחולקין פ"ו עיין במ"א ובסידור דרך החיים בהלכות אונן מ"מ במקום הדחק כמו איש הצבא בודאי יש לסמוך ע"ז וגם הרב קסת הסופר הביא דברי המעשה רב להלכה):
פרק ז
דין איסור האכילה קודם התפלה ופעמים שנשתנה זה הדין. (מסימן פ"ט)
א
אסור לאכול או לשתות משעלה עמוד השחר וסמכו חכמים דבריהם על פסוק לא תאכלו על הדם ר"ל לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם ואפילו הסחיל לאכול קודם עלות השחר צריך להפסיק ודוקא כששותה בדרך גאוה ותאוה אבל מים או ט וקאוי או אוכלין ומשקין לרפואה וכל מה שהוא רק ליישב דעתו מותר וכתב הח"א ונ"ל דאפשר הצריך לאכול מפני חולשת הלב מותר. וכ"ש אם הוא אוכל אכילתו אחר התפלה רק שמפני חולשת לבו קיצר הפסוקי דזמרה דשפיר דמי ע"כ אם האיש הצבא הוא אדם חלוש שקשה לו להמתין מלאכול עד אחר העבודה וצריך לאכול קודם העבודה ואם יתפלל כל התפלה לא ישאר לו פנאי כגון שנתאחר בקימתו מעט יקצר תפלתו ולא יתחיל רק מברוך שאמר ויאמר אשרי והללו את ה' מן השמים ואח"כ ישתבח ויוצר אור עד אחר שמ"ע כדי שישאר לו מעט זמן על האכילה. ואם נתאחר יותר יקצר ולא יתחיל רק מברכת יוצר אור עד אחר שמ"ע וישלים השאר ביום מתי שיהיה לו פנאי אחר שיבוא מן העבודה אך לא יאמר אז ברוך שאמר וישתבח כמו שכתבנו למעלה
ב
ואם הוא חלש גדול שיכול לבוא מזה לידי חולי יראה דאין צריך לצמצם בכל זה ויקרא קריאת שמע עכ"פ פרשה ראשונה ויאכל מקודם ואם ישאר לו זמן יתפלל תפלתו. אך באמת מה טוב לאיש הצבא שיקום בבוקר זמן מה קודם עלות השחר שעדיין לא הגיע זמן התפלה ואז מותר לכ"ע לאיש הצבא לאכול ואין בזה שום חשש. ועיין בדרך החיים שכתב דוקא אם הוא יותר מחצי שעה עד עמוד השחר. ובקיץ בימים הגדולים שאי אפשר לעשות כן עכ"פ יקום זמן הרבה קודם העבודה כדי שיהיה לו זמן להתפלל וגם לאכול אח"כ ויקיים בזה גם המצוה דשמירת הנפש:
ג
ודע דלפי דברי החיי אדם הנ"ל לכאורה יראה דה"ה אם בא מהעבודה קודם חצות וצריך לו לאכול מפני חולשת הלב דמותר לו לאכול אף שעדיין לא התפלל אם אחר האכילה ישאר לו פנאי להתפלל קודם חצות אבל באמת זה אינו דבעניננו בלא"ה אסור משום שלא הניח תפלין עדיין דהוא חיובא דאורייתא וקי"ל דבזה אפילו התחיל לאכול פוסק ואפילו אם חלש לבו כדמוכח בח"א כלל קמ"ח בדין ט"ז עי"ש והח"א מיירי בעניננו במי שקיים כבר ק"ש ותפלין רק משום תפלה נגע בה. ואפילו אם כבר קיים מצות תפלין נראה דאסור דחיישינן שמא ימשך עד חצות ויאבד התפלה (דומיא דמאי דקי"ל בסימן רל"ב דבמקום שאין קורא השמש לבהכ"נ אסור אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה דילמא אתי לאימשוכי ולא דמי להא דח"א הנ"ל דהוא מיירי בבוקר דאיכא שהות טובא קודם שיעבור הזמן משא"כ בזה) אך מי שלבו חלש מאד ויש חשש לפיקוח נפש פשוט דאין לדקדק בכל זה:
ד
ואם בא מהעבודה אחר חצות ועדיין לא התפלל לכאורה פשוט דצריך להמתין עד חצי שעה שאחר חצות ולהתפלל מנחה ואח"כ תפלת שחרית להשלמה ואח"כ יהיה מותר לאכול דלא מיבעי אם לא קיים עדיין מצות תפלין בודאי אין לו לאכול כ"ז שלא קיים ואפילו אם קיים תפלין מעוכב עדיין לאכול מחמת תפלה וכמו שאחז"ל לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם והוא קאי על מנחה אם לא התפלל שחרית וכמו שכתב הפמ"ג בסימן ק"ח אות ג'. מיהו מי שרעב הרבה וחלש לבו נראה דמותר לסמוך ולהקל לאכול אחר חצות אם קיים מצות תפלין אף שלא התפלל עדיין (כי באמת יש לי ספק בעצם זה הדין דאפשר כיון שלא הגיע עדיין זמן מנחה עד שיעבור חצי שעה שאחר חצות ואפילו בדיעבד לא יצא וכמו שכתב המ"א בסימן פ"ט הוי כמו קודם עמוד השחר לתפלת שחרית דמדינא מותר אז לאכול וה"נ דכוותיה עד שיגיע הזמן ואפילו לדה"ח שכתב דחצי שעה קודם עמוד השחר אסור היינו משום ק"ש דאורייתא כמו שכתבנו שם משא"כ בענינינו ואולי יש לדחות זה דהלא הטעם דאין אנו מתפללין מנחה אחר חצות הוא משום שאין אנו בקיאין מתי הוא חצות וא"כ בעצם הוא זמן תפלה או שחרית או מנחה ושייך בזה לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם ואכ"מ להאריך וצ"ע) ומ"מ נראה שאחר שאכל קצת ונתיישב דעתו יפסיק באמצע ויתפלל כשיגיע זמן תפלת המנחה (וכמו שפסקו האחרונים כפסק הדעה הא' שבשו"ע סימן פ"ט ס"ה עיי"ש במ"א):
פרק ח
בו יבואר ההנהגה לענין תפלת מנחה וערבית (משו"ע או"ח סימן ק"ה ורל"ה):
א
והנה לענין תפלת המנחה פשוט הוא דלא מיבעי אם העבודה השניה דרכה להמשך עד אחר עבור זמן המנחה בודאי חייב הוא להקדים להתפלל מנחה קודם שילך להעבודה ואפילו אם דרכה להפסיק מקודם כמו בקיץ בימים הגדולים ג"כ צריך לו להתפלל מקודם דמי גריע העבודה שנמשכת כמה שעות מסעודה גדולה דקי"ל בשו"ת או"ח (בסימן רל"ב ס"ב) בהג"ה דבמקום שאין השמש קורא לבהכ"נ להתפלל דצריך להתפלל מנחה מקודם שיתחילנה ואפילו אם הוא מתחלה תיכף אחר חצות וכ"ש בזו שמתחיל אותה שתים וג' שעות אח"כ:
ב
ועוד יותר נראה דאפילו אם הוא יודע שהיום לא יקראוהו עוד להעבודה כלל אפ"ה מהנכון שתיכף משיגיע זמן המנחה בצהרים אחר שיאכל סעודתו וינפש מעבודתו יתפלל תפלתו ולא ימתין כלל כי פן יוטל עליו אח"כ איזה שירות אחרת או איזה שליחות ולא יהי' לו שהות להתפלל וכענין שאמרו בשבת קנ"א תניא רשב"א אומר עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך. ומה מאד צריך האדם להיות זהיר בתפלת המנחה שלא להפסידנה בשום פעם ברצונו שזכותה יותר גדול כמו שאחז"ל שאליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ענני ה' ענני וגו'. ודין תפלת התשלומין לענין אם עבר זמן המנחה יתבאר בסעיף ח' עי"ש:
ג
ועתה נבאר קצת לענין ק"ש של ערבית ותפלתה. מה מאד יזהר איש הצבא שאחר שכלה עבודת הממשלה הרוממה ביום יתחיל בערב להתעסק בעבודת מלכו של עולם והוא מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר מפקיד נשמתו בידו וכל ארחותיו מסורות אליו. והוא, שיקרא ק"ש של ערבית וברכותיה כדין שיש בה קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול המצות ואמונה לגאולה העתידה כי ברכת אמת ויציב שאנו אומרים בשחרית הוא על החסד שעשה עם אבותינו שהוציאם ממצרים ובקע להם הים וברכת אמת ואמונה שאנו אומרים בערבית הוא מדבר בה אף על העתידות שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו ולשום נפשנו בחיים וכמו שאנו אומרים בה מלכנו הפודנו וכו' הגואלנו וכו' וע"ז נאמר בכתוב להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות (וכדאמרינן בברכות י"ב ע"א עי"ש ברש"י]:
ד
ואח"כ יתפלל שמ"ע של ערבית ג"כ כדין ולא יישן באמצע התפלה ח"ו אף שהוא יגע מעבודתו של כל היום ויתבונן בעצמו אלו היה צריך עוד להוסיף מעט בעבודה לשרת לפני אחד מהשרים בודאי היה מזדרז בכל כחותיו שלא יראה שום תנועת השינה על פניו א"כ כמה יש לו לעשות למלך הכבוד הוא אלהי השמים והעושים ח"ו בהיפוך נאמר עליהם בכתוב כי יגעת בי ישראל ואחז"ל כל היום טרי ולא לעי ופי' שיגע ואינו עמל) צלי ולעי.
ה
ולענין זמן ק"ש של ערבית ותפלתה פשוט הוא דמכיון שבא הזמן צריך תיכף לקיים דאפילו בשאר כל אדם מצותה לכתחלה מיד בצאת הכוכבים כ"ש באיש הצבא פן לא יהיה לו שהות אח"כ מאיזה סיבה ועכ"פ אסור לאחרה יותר מחצות עבר ואחרה אפילו במזיד לא נפטר עי"ז וקורא ק"ש עם כל ברכותיה ומתפלל עד עלות השחר:
ו
ואם היה שיכור או חולה או שהיה עומד על המשמר וכדומה לזה שאר אונס קורא לאחר עמוד השחר קודם הנץ החמה ואז לא יאמר רק ק"ש וב' ברכות שלפניה ואמת ואמונה אבל השכיבנו לא יאמר דלאחר עמוד השחר אין זמן שכיבה וכן ברכת יראו עינינו לא יאמר וכן שמ"ע של ערבית לא יתפלל דלאחר עמוד השחר הוא יום: ו
ז
וכל זה בדיעבד אבל לכתחלה נכון לו לנהוג כשלא התפלל ערבית והעמידוהו על המשמר בלילה ויודע שימשך זמן המשמר עד אחר עלות השחר שיקרא ק"ש בלחש בעת שהולך על המשמר ויכוין עכ"פ בפסוק שמע ישראל ובשכמל"ו וכמו שכתבנו לעיל בפרק ששי בדין ה' עיי"ש:
ח
ועתה נבאר במקצת דין תשלומי התפלות אם לא התפלל בזמנו אם היה אנוס או שטעה שהיה סבור שיש לו עוד זמן להתפלל או שהיה שכור ואפילו התחיל לשתות אחר שכבר הגיע זמן תפלה שהיה סבור שיהיה לו שהות אח"כ אעפ"כ מקרי אונס ומשלים אותה תפלה בתפלה הסמוכה לה כגון אם לא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים לא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים לא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים וכ"ז דוקא בשהיה אנוס אבל ביטל בידים לא מהני תשלומין:
ט
כשמתפלל שתים צריך שיכוין שהתפלה הראשונה לשם חוב שהוא זמנו והשניה לשם תשלומין מה ששכח ובדיעבד שטעה והתפלל ראשונה לשם תשלומין יצא דהא אין כאן היכר איזו היא לתשלומין:
י
ויזהר מאוד שתיכף לאחר שסיים תפלת החוב בעוד שעוסק בתפלתו יתפלל התשלומין ולא יפסיק ביניהן רק באמירת אשרי דהיינו כשמתפלל שחרית או מנחה שתים יאמר בין תפלה לתפלה אשרי וגם תחנון ולא ישהה יותר ויתפלל תיכף תפלת התשלומין ואם מתפלל ערבית שתים לא ישהה בין תפלה לתפלה רק כדי הלוך ד' אמות ופשיטא דאסור במלאכה בינתים כי י"א דאפילו בדיעבד אם לא התפלל תיכף לא יכול עוד להתפלל. אך בדיעבד שלא התפלל תיכף או שלא נזכר עד אחר שהתפלל שעה או שתים יסמוך על הפוסקים דס"ל דיכול להתפלל אע"פ שאינו עוסק עכשיו בתפלה וכתב הח"א דאסור להתפלל תפלת תשלומין רק עד חצות היום שמשם ואילך אינה זמן תפלת שחרית וכן במנחה דוקא כ"ז שמותר להתפלל מנחה. ובס' דה"ח כתב דרק עד ד' שעות בשחרית מותר להשלים המעריב ולא יותר עיי"ש:
יא
טעה ולא התפלל ערבית ולא נזכר למחר בבוקר להתפלל לתשלומין וכן טעה ולא התפלל שחרית ועבר זמן מנחה ולא התפלל התשלומין לא יכול עוד להשלים בתפלה האחרת דאין תשלומין אלא בתפלה הסמוכה כגון מערבית לשחרית ומשחרית למנחה וממנחה לערבית אבל אם טעה ולא התפלל שחרית אע"פ שכבר התפלל מוסף יכול להשלים במנחה דזה מקרי תפלה הסמוכה:
יב
כשמתפלל תפלת התשלומין אינו מתפלל רק תפלת י"ח אבל ק"ש וברכותיה אין להם תשלומין:
פרק ט
דין נטילת ידים (מלוקט משו"ע ומח"א הל' נט"י) ובהמ"ז:
א
כל האוכל פת אסור לאכול עד שיטול ידיו ברביעית מים. וכל המזלזל בנטילת ידים ברצונו נעקר מן העולם ומצוה זו מסייע שמי שזהיר בה ואין שאר מעשיו מעכבים היא מסוגלת שיהיה עשיר ושלמה המלך ע"ה ובית דינו תקנו נטילת ידים:
ב
כללים נאמרו בדין נט"י לסעודה. א' איזה דבר חייב בנטילה ב' שיהיה הכלי כשר לנטילה, ג' שיבואו המים מכח גברא, ד' שיהיו המים ראויים לנטילה, ה' כיצד דין נטילה ונבאר פרטיהם. דבר שחייב בנטילה כיצד, לא הצריכו נטילה אלא לפת שמברכין עליו המוציא שהוא חיי נפש שא"א לחיות בלעדו אבל לפת שאין מברכין עליו המוציא כגון אלו שמברכין עליו בורא מ"מ אם אינו קובע סעודתו עליו א"צ נט"י אבל כשקובע סעודתו עליו וא"כ הוא דומה לפת וצריך לברך המוציא צריך ג"כ נט"י:
ג
האוכל פת פחות מכביצה יטול ידיו ולא יברך. ופחות מכזית י"א דא"צ נט"י: וי"א דדינו כפחות מכביצה:
ד
אין נוטלין לידים אלא בכלי וכל הכלים כשרים ובלבד שיהיו עשויין לקבל משקה אבל כובעים של לבדין שקורין (קאפעלושען או יארמעלקע) אפילו מעור והם קשים שיכולים לקבל משקה כיון דאין אלו כלים גמורין להשתמש בהם וגם שאין עשוין לקבל משקין אסור ליטול בהם הידים. וכן כיסוי כלים כיון שאין תחלת עשייתן לקבל ואם הוא בדרך ואין לו כלי אחרת נ"ל דיטול ידיו ולא יברך ומ"מ יאכל ע"י מפה דהיינו שיכרוך ידיו במפה כדי שלא יגע באוכלין:
ה
הכלי צריך להחזיק רביעית לפחות וישתדל שלא יהיה בו שום נקב ומ"מ אם אין לו כלי אחר אם הנקב רק כמוציא משקה ונשאר מהנקב ולמטה רביעית מותר ליטול בה ואם הוא ככונס משקה דהיינו שאם ישימו אותו על משקין יכנסו בו המשקין דרך הנקב שהוא גדול קצת אם נשאר מהנקב ולמטה מחזיק רביעית סמכינן על הפוסקים דמהנקב ולמטה לא נתבטל מתורת כלי ומ"מ מה שלמעלה מהנקב ודאי אינו כלי ולכן יטול דרך הנקב:
ו
שבר כלי שמחזיק רביעית אין עליו דין כלי אא"כ יחדו לתשמיש ומקבל רביעית שלא במסומך דהיינו שאין צריכין לסמוך אותו כדי שלא ישפכו המשקין ואז
אם אין לו כלי אחר מותר. ונ"ל דאם יש בו נקב קטן אפילו רק כמוציא משקה כיון דבלא"ה הוא שבר כלי אין נוטלין בו אפילו אין לו כלי אחר:
כלי שיש לו ברזא למטה שקורין (האנדפאם) או מן הצד (הענטיל) כיון שתחלת תיקונו כך מיקרי כלי רק שצריך להחזיר הברזא או השרויף בכל שפיכה כדלקמן.
ח
כלי שיוצא ממנו דד (שקורין גיסקאן) דהיינו שצד אחד יותר גבוה משאר הכלי אסור לטול ממנו דרך הדד דאין זה כלי אבל כלי שיש לו (שנויץ הוא כלי גמור:
ט
כלי שנסדק מצד אחד אע"פ שאינו אלא כמוציא משקה אין ליטול בו אלא בשעת הדחק:
י
אסור לטול ידיו (מפלומפ) דאין כאן כלי. לא יתן מים לחבירו בחפניו וה"ה אם נטל ידו אחת לא יקח בה מים וישפוך על היד האחר שאין נוטלין אלא מן הכלי.
יא
אם אין לו כלי מותר לטבול ידיו בנהר או במקוה וכן בשעת הדחק שאין לו מים מותר לטבול ידיו בשלג המונח על הארץ אם יש בהם ארבעים סאה כשהוא מחובר ושוכב על הארץ ואע"פ שהוא נמוך ומברך על נטילת ידים וא"צ לברך על טבילת ידים אבל אסור ליתן שלג בכלי ולטבול בו ידיו ואם ריסקן דינן כמים:
יב
ועתה נבאר קצת דין כח גברא. כשם שהמים צריכין שיבואו מתוך כלי כך צריכין שיבואו מכח גברא דהיינו שיבואו ע"י שפיכת אדם אבל חבית מים שנפל הברזא ממנו אין נוטלין ממנו לידים שאין כאן כח נותן. ואם אדם הסיר הברזא ממנו מותר ליטול ידיו ממנו רק שצריך להכניס הברזא תמיד בכל שפיכה ושפיכה שהרי לא עשה שום מעשה בגוף החבית רק שהסיר ממנה המונע המים לצאת וא"כ לא מיקרי כח גברא רק שפיכה ראשונה:
יג
אבל אם הטה חבית פתוחה על צדה מותר ליטול ממנה כ"ז שמקלחת שהרי עשה מעשה בגוף החבית שע"י הטייתו מקלח המים וכן אם הטה חבית על ברכיו ופ"י שמנענע בברכיו יצאו המים מותר ליטול ממנו:
יד
הכניס ידיו בכלי של מים אפילו יש בו מ' סאה אם יש לו מים אחרים ינגב ידיו ויטול ואם אין לו אפילו אין בו ארבעים סאה כשר ומ"מ לא יברך על נטילה זו ונ"ל דיאכל במפה. ודוקא כשאינו מחובר לקרקע שעכ"פ היה הנטילה בכלי אבל אם הכלי מחובר לקרקע אין כאן נטילה כלל וגם לא מיקרי טבילה דטבילה לא שייך בכלי דהוי שאובין:
טו
טבל ידיו במעין אפילו הוא קטן הרבה רק שמכסה המים לשתי ידיו די בזה דמעין מטהר בכל שהוא אבל אם אינו מעין רק בור שירדו בו מי גשמים בשעת הדחק מותר לטבול בו ידיו אע"פ שאין בו ארבעים סאה.
טז
ועתה נבאר קצת דין המים הראוים לנט"י לסעודה המים שנוטלין בהם הידים צריך שלא יהיה נשתנה מראיהן הן מחמת המקום או מחמת דבר שנפל לתוכן אבל אם נשתנו מחמת עצמן כגון המים העומדים בכלים באויר זמן ארוך ונעשו ירוק כשרים ואם חזרו לברייתן אפילו נשתנו מחמת דבר אחר כשרין:
יז
עשה בהם מלאכה כגון שהדיח בהן כלים המלוכלכים או ששרה בהן ירקות או הדיח ירקות או שהעמיד בתוכם כלי עם משקה אם בשביל שיצטנן או כלים שנתבקעו כדי שיתחברו או שמדד בהן מדות או ששרה בהם פת אפילו נתכוין לשרות בכלי אחר ונפל לכלי זה כיון דניחא ליה עכ"פ הרי המים נעשו כשופכין ופסולין אבל אם לא רצה כלל לשרות או להדיח ונפל לכלי של מים כשרין. ומ"מ אם יש לו מים אחרים יטול בלי ברכה. ונ"ל דגם בנתכוין לשרות בכלי אחר ונפל לזה אע"ג דחייב ליטול ידיו שנית מ"מ לא יברך:
יח
הדיח בהם כלים מודחים ונקיים או שהעמיד לתוכן משקה צונן שלא יחמו או שטבל בהן ידיו ולקח מהן בחפניו כדי לטוח פני הלחם והגלוסקאות כיון שהמים לא נעשו בהן מלאכה כשרים וכן אם הניח בתוכן ירקות נקיים לגמרי רק כדי שישארו לחים כשרים דיעבד:
יט
שתתה מהם בהמה או חיה או עוף כשרים אבל כלב וחזיר פסולים דמאיס אם לא בשעת הדחק:
כ
אסור לטול ידיו במים שנטל בהם שכבר נעשו שופכין אבל אם תחב ידיו במים כשרים לנטילה:
כא
אין לו מים מותר ליטול ידיו בשכר ושאר משקין ואין בזה משום בזיון אוכלין כיון שצריך לזה ואינו בדרך איבוד וגם אין בהם משום שינוי מראה:
כב
חמי האור אם הם חמין מאד שהיד סולדת בהן לכתחלה אין ליטול בהם. ואם אין לו מים אחרים מותר ליטול בהם:
כג
מים מלוחים וסרוחים ומרים אם אין הכלב יכול לשתות בהם בטלו מתורת מים אבל מותר לו לטבול בו ידיו. ודוקא כשהם בקרקע דאין טבילה בכלים. ואם הם עכורים מחמת טיט אם הכלב יכול לשתות כשר גם לנט"י ואם לאו פסול אפילו לטבול בו ידיו ומי הים כשרים אחר שירתיחן דתחלה אין ראויין אפילו לכלב:
כד
אם נתערבו מים פסולים במים כשרים אזלינן אחר הרוב:
כה
אין המלאכה פוסל במקוה ובמעין. וה"ה בשתה מהן כלב או חזיר וכן אין שינוי מראה פוסל במטביל במקוה שיש בו מ' סאה:
כו
כל ספק בנט"י לקולא כגון שהוא מסופק אם נעשה מלאכה במים או לא ספק אם נטל ידיו כשיעור או לא ספק אם היה על ידיו קודם הנטילה דבר חוצץ או לא ספק אם הכלי שלם או לא ואפילו אם יש בהן כל הנך ספיקות וכן כל מחלוקת הפוסקים בנט"י אזלינן לקולא וכן כל כיוצא בו כיון שנט"י הוא מדרבנן וה"ה אם נסתפק אם נטמאו ידיו לאחר הנטילה:
כז
שיעור המים לנטילת ידים לא פחות מרביעית לכל יד דבזה לא יצטרך תו ליזהר בהרבה דברים שצריך ליזהר ואין כל אדם בקי ובזה יוצא כל
הספיקות והנוטל בשפע יתברך. ומ"מ יש לנהוג דאם יש לו מים אפילו נטל כל היד מרביעית ישפוך עליהם מים שניים. נוטלין לנט"י בין על גבי כלי ובין על גבי קרקע.
כח
ישפוך רביעית מים על היד בבת אחת עד הקנה של זרוע דהיינו האצבעות והיד ולפחות עד סוף. קשרי אצבעותיו במקום שמחוברים ליד. ולכן אין ליטול ידיו מכלי שפיו צר שאין המים יורדין בבת אחת (קס"ב מ"א סק"ה) והט"ז כתב כל זמן שאין פוסק מלזוב מקרי שפיכה אחת אע"פ שאינו בא בבת אחת:
כט
צריך ליזהר מחציצה שלא יהיה טיט או עפר תחת הצפורן מה שיוצא חוץ לבשר אבל מה שהוא תחת הצפורן נגד הבשר אינו חוצץ כיון שהוא דבר מועט אין דרך בני אדם להקפיד ע"ז אבל שלא כנגד הבשר הכל מקפידין ואף שהוא אינו מקפיד בטלה דעתו אצל כל אדם. ובשאר היד הכל חוצץ אם הוא דבר הנדבק:
ל
אפילו דבר שמכסה כל היד אם דרכו בכך אינו חוצץ כגון מי שהוא צובע וידיו צבועות או שהוא כותב תמיד ואצבעותיו מלוכלכות בדיו. ואם אין אומנתו בכך חוצץ. וצריך להסיר הטבעות ואם היה רפוי בדיעבד עלתה לו נטילה:
לא
יברך ענט"י קודם הניגוב לא בירך קודם הניגוב ספק אם יברך לאחר הניגוב קודם המוציא. ולאחר שיברך המוציא אין מברך לכו"ע:
לב
מותר לשבור הקרח בשבת כדי ליטול מים ליטול את ידיו:
לג
אם הוא בדרך ואין מים מצויים לו לפניו ברחוק יותר מן ד' מילין ולאחריו מיל מותר לו לכרוך ידיו במפה ואוכל בלי נט"י ואם הוא מסופק אם ימצא בד' מילין והוא רעב הרבה יכול ג"כ לאכול ע"י מפה. וההולך במקום סכנה שירא לחפש אחר מים מותר לאכול ג"כ במפה והיושב בביתו מסיק בח"א דדינו כלאחריו:
לד
יש עוד תקנה בשעה הדחק במקום שאין מצויין לו מים בעת האכילה ואין יכול לילך לחפש אחר מים אזי בשחרית בשעה שנוטל ידיו לתפלה או אפילו באמצע היום מתי שמזדמן לו מים נוטל ידיו כדין ואינו מברך ענט"י ומתנה שיהיה נטילה זו עולה לו כל היום ואז מותר לאכול כשירצה רק בתנאי שישמור ידיו שלא יגע במקום מטונף אלא ישים ידיו בבתי ידים שקורין (הענטשוך) (אע"ג דבעינן תיכף לנט"י סעודה זה דוקא כשנוטל ידיו לאכילה ואוכל תיכף אבל כשאינו נוטל ידיו לאכילה לא בעינן תיכף) וכשנוטל ידיו לאכילה ואכל והתנה שתעלה לו נטילה זו אף לאחר שעה כששמר ידיו ולא הסיח דעתו י"א דמהני והכל לפי שעת הדחק רק שצריך בכל זה זהירות וזריזות שלא יסיח דעתו משמירת ידיו ולכן אין לסמוך ע"ז אם לא בדוחק גדול וגם במקום שמועיל תנאי אעפ"כ אם יזדמן לו אח"כ מים יטול ידיו ולא יברך. ומזה נ"ל שיצא הטעות להמון העם שנוטלין ידיהם פעם אחד ועי"ז אוכלין כל היום ושתים רעות עושין אחד שמסיחין דעתם משמירת הידים ואחד שאינם מברכין ברהמ"ז ולזה לא מהני תנאי יתר דיני נט"י ודיני ברכת המוציא ודיני בהמ"ז יעיין בשו"ע וימצא שם הכל ואכתוב כאן רק איזה דינים מדיני בהמ"ז מה שצריך לעניננו:
לה
כשאוכל לחם שמברכין עליו המוציא חייב לברך אחריו בהמ"ז והוא מ"ע דאורייתא כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' וגו' וכיון דהוא מ"ע דאורייתא החמירו בו שאוכל פת אסור לצאת ברצונו ממקומו עד שיברך בהמ"ז וצריך לברך מיושב דוקא ולא מהלך ולא מעומד ואם אכל בדרך כשהוא מהלך מותר לברך ג"כ במהלך שאין דעתו מיושבת עליו אבל אם אכל בדרך במיושב צריך לברך גם כן במיושב אם לא כשהוא אנוס:
לו
היה לו איזה מניעה שלא יוכל לברך במקום שאכל מותר לילך לזוית אחרת באותו חדר ואפילו הוא בית גדול ואפילו במקום שאינו רואה מקומו הראשון כגון אחורי תנור וכה"ג ואפילו במניעה קטנה מותר לברך בד' אמות שאכל דכל ד' אמות שאכל חשוב מקום אחד:
לז
היה היה דעתו מתחלה בשעת ברכת המוציא שיברך בהמ"ז בחדר אחר מותר לברך שם אפילו לא יאכל שם כלום ולכתחלה לא יעשה כן אם לא שיש לו מניעה שלא יוכל לברך בחדר זה:
לח
אם רוצה לילך לבית אחר לגמרי והיה דעתו לזה בשעת ברכת המציא מותר ובתנאי שיאכל שם מעט פת וא"צ לברך על מה שיאכל וישתה שם ואם לא היה דעתו מתחלה לכך אסור לצאת ברצונו אפילו כשירצה לאכול שם וצריך לברך בהמ"ז קודם שיצא:
לט
עבר ויצא אם יש לו שם פת אפילו פחות מכזית יאכל שם וא"צ לברך המוציא ולא על כל מה שיאכל וישתה שם ויברך שם בהמ"ז ואם אין לו שם פח כלל אם יצא במזיד צריך לחזור למקומו הראשון לברך שם בהמ"ז. ואם יצא בשוגג בשעת הדחק א"צ לחזור למקומו הראשון ויברך שם במקום השני. ופשוט דבאיש הצבא אם שלחוהו באיזה שליחות באמצע סעודתו בודאי א"צ לחזור למקומו הראשון לברהמ"ז: