אור ברסלב
מחנה ישראל חלק ראשון › פרק ג

מחנה ישראל· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין

חלק ראשון · פרק ג

פרק ב

בו יבואר סיבת ההתרשלות מקיום התורה. גם שירגיל את עצמו במצות התדיריות כגון קריאת שמע ותפלה ותפלין:

והנה הסרנו בעזה"י את שתי הסבות לההתרשלות מקיום התורה ולא נשאר לנו רק לדבר אודות הסיבה השלישית מההתרשלות מפני שאינם יודעים אופן ההנהגה ע"פ דרכי התורה בעתים הללו שהוא משועבד לעבודת הצבא וכמה גדול כח הסיבה הזאת כי באמת צריך בכל פרט ופרט שיקול הדעת גדול ויצוייר שהרבה אנשי הצבא ישאלו דין אחד להורות להם בזה דרך ה' וישתנה התשובה לכל אחד לפי ענין ההכרח הנסבב לו וע"פ הרוב אנשי הצבא עומדים במקום שאין מצוי להם ממי לשאל אפילו דינים הפשוטים וכ"ש דברים הצריכים עיון וע"כ מצאתי את עצמי מחויב בדבר להעריך בקיצור מפי סופרים וספרים את הדינים הנצרכים להם (והכל בדבר שאין מתנגד לחוקי הקיר"ה). וידע הקורא שחפשתי בכל כחותי בכל פרט ופרט אולי נמצא ע"פ דין איזה תקנה ועצה להקל להם באיזה דבר והצגתיו לפניהם כי אנשים כאלו בודאי כשעת הדחק דיינינן להו ומצוה שלא להחמיר עליהן וכתבתי כ"ז כדי שידע הקורא שבכל מקום שנחמיר עליהם ונכתוב שדבר זה אסור להם לעשות או שדבר זה מחויבים לעשות הוא מצד הדין הגמור ולא מחמת מנהג או חומרא בעלמא וע"כ צריכין ליזהר בזה מאד. ודע אחי לפי מה שידוע לנו שאנשי הצבא הם צריכין לרחמי ה' יותר מן הכל כגון בעת מלחמה וכדומה לזה בהרבה מן הזמנים כמה צריכין להתחזק שלא להתרפות אפילו מאחת ממצות התורה כדי שיהיה להם כח לעמוד ביום צרה וכדאיתא בגמרא (ברכות ס"ג) בשם שמואל שכל המרפה עצמו אפילו ממצוה אחת אין בו כח לעמוד ביום צרה שנאמר התרפית ביום צרה צר כחך. ולהיפוך זה מי מאנשי הצבא שיראה לשקול במאזני שכלו את כל דרכיו להתנהג כראוי ינצל בעת הזעם ויזכה לראות בישועתו של הקב"ה כמו שאמרו בגמרא (סוטה דף ו') כל השם ארחותיו בעוה"ז זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה שנאמר ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי ושם אלא ושם דרך (ר"ל בשין ימנית דהוא לשון שומא) *)

והנה ראשית הכל צריך שירגיל את עצמו במצות התדיריות. כגון קריאת שמע ותפלה ותפלין ולראות שלא יחסרו לו בשום פעם כי מלבד שקדושתן גדולה עד מאד כאשר נבאר לקמן עוד יצא מזה תועלת לכשיצא מהצבא לא יהיו לו המצות האלו כחדשות כמו שרמז לנו הקב"ה כל זה ע"י נביאיו ואמר הציבי לך ציונים וכדאיתא בספרי פרשת והיה אם שמוע ח"ל ואבדתם מהרה אף ע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצוינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים משל למלך שכעס על אשתו וטרפה לבית אביה א"ל הוי מתקשטת בתכשיטין שכשתחזירי לא יהו עליך חדשים כך אמר להם הקב"ה לישראל היו מצוינין במצות שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים הוא שירמיה אומר הציבי לך ציונים וגו' הציבי לך ציונים אלו המצות שישראל מצוינין בהן וכו' וכונת הספרי דלכך כתוב בתורה ושמתם את דברי אלה אחר הקרא דואבדתם מהרה להורות לנו דאף בחו"ל יראה לקיים התורת והמצות. ומזה נלמוד לכל כיוצא בזה שצריך האיש תצבא להרגיל את עצמו להתנהג בכל עניני הדת כמקדם ולא יחפש לעצמו שום קולא (בדבר שאין מוכרחת). וכמה עצום ונורא הוא הענין ההוא כי האדם בעניני מזון הנפשי שהוא התורה והמצות דומה בכל עניניו למזון הגשמי לגוף כמו שכתוב לכו לחמו בלחמי.

**(הגה"ה ונ"ל לבאר כונת הגמרא בהקדם עה שכתב בספר עבודת הקודש בשם מהרח"ו ז"ל כשנפטר האדם המלאכים המלוים הנשמה מניחים אותה במקום שיש ל"ב אלף רבבות נתיבות וכולם נקראים מוקשי מות דרכי שאול ובכל נתיב אש אוכלה ויש שם מזיק כדמות כלב וכשהנפש ריצה להכנס לאיזה נתיב הכלב צועק ומלאכי חבלה והמזיקין באין ותופסין הנפש וקולעין אותה לגיהנם ודוד המלך ע"ה אמר פ"ז הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. ובין אותם הדרכים יש דרך אחד ששמו אורח חיים שנאמר אורח חיים למעלה למשכיל והוא חושך בתחלתו ואח"כ כולו אור (דוגמת עשיית המצוה שמפיל היצה"ר על האדם בעת העשיה עצלות וחושך ואחר שנתגבר על יצרו ועשה המצוה הוא שמח וטוב לב ע"ז) שנאמר ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום וכל שאר נתיבות חוץ מזה תחלתן וסופן אש אוכלה וחשך ואפלה וכולם הולכים עד גיהנם עכ"ל. ומי שבחייו מחשב תמיד ושם ארחותיו איזה דרך לילך בו כמו שכתוב חשבתי דרכי וגו' מדה במדה מראה לו הקב"ה ג"כ את הדרך הנכונה שהולכת לג"ע כדי שלא יטעה וזהו כונת הגמרא כל השם ארחותיו בעוה"ז זיכה ורואה וכו' ור"ל שבעת ההיא שהנפש הילכת ומשתוממת ואינה יודעת באיזה נתיב להכנס בו הקב"ה מושיע לה ומראה לה את הדרך הנכונה וכ"ז נכלל בפסיק בקצרה בדרך רמז כי תיבת שם יש לו שני באורים אחד מלשון שומא וגם כפשטיה וזהו שרמז לנו הכתוב ושם דרך היינו מי ששם ארחותיו בעוה"ז שכרו הוא שעבור זה בעולם העליון דרך אראנו בישע אלהים:)** וגו' וכשם שבמזון הגשמי אם יתענה האדם כמה ימים יקרה כמה פעמים שאבד לו עי"ז תשוקה לשום מאכל ואין מרגיש כ"א חולשת הלב בין אם היה לו התענית באונס או ברצון כן הוא ממש בענין הנפש שכאשר האדם לא יעסוק בתורה וירחיק את עצמו מקיום מצות התורה זמן רב אפילו אם היה זה ע"י אונס ובודאי לא יענש על הזמן הזה עכ"פ הנפש אבדה את כח תשוקתה הטבעית שיש לה להדברים הרוחנים ויקשה על הנפש מאד אח"כ לקיים התורה והמצות בכל עניניה כמו שאר ישראל ע"כ רמז לנו הקב"ה ע"י נביאיו שנציב ציונים דהיינו שנזדרז בכל הכחות להרגיל את הנפש לעבודת ה' ולא למנוע ממנה מזונה הרוחני אפילו בעת אונסה. וע"כ אם עוזרו הקב"ה לאיש הצבא שיש לו פנאי לילך להתפלל בצבור ובפרט בשבת קודש היא מצוה גדולה כי מלבד שיש לו מצוה של ברכו וקדושה וקרה"ת ועניית איש"ר ותפלה בצבור שכל זה נקרא דבר שבקדושה והוא בכלל ונקדשתי בתוך בני ישראל כדאיתא בספרים עוד הוא מחזק בזה כחות נפשו שיהיו מורגלים לעבודת ה' בכל מנהגי דת הישראלי ולא יהיו אח"כ עליו למשא ח"ו. וע"כ בעת שהוא בא לבהמ"ד ובפרט בשבת קודש בעת קריאת התורה מה מאד צריך ליתן כבוד לתורת ה' ולשמוע מה שקורא הש"ץ וילמוד ק"ו ממה שצריך ליתן כבוד לשמוע חוקי בשר ודם. ובעו"ה ראיתי לאיזה מהם שבבואם לבהמ"ד ובפרט בעת קריאת התורה מספרים בדברי הוללות ואינם נותנים כלל לבם לשמוע קריאת התורה. ועיקר הסיבה לכל הוא שנדמה ברעיוניו שבעת זה שהוא איש הצבא איננו במדרגת שאר אנשי ישראל ובאמת טעות גדול הוא כאשר ביארנו למעלה בפרק א'. עוד רעה חולה יוצא מזה דמלבד שהוא עון פלילי שמבטלים קריאת התורה והוא עובר בזה ג"כ על ומקדשי תיראו דנצטוינו בזה לירא ממי שהזהיר על המקדש כידוע דבהכ"נ ובהמ"ד נקרא ג"כ מקדש עוד הוא מרגיל את נפשו לנהוג כן כל ימי חייו להיות קריאת התורה וקדושת בהמ"ד בעיניו כהפקר *) **(הגה"ה ובזה ניחא מאד מה שפרט הכתוב בסוף פרשת בהר אצל הנמכר לעובד כוכבים ומזלות את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו דקאי על הנמכר לו כפירש"י שם דלכאורה מה שייך לזה מורא המקדש אבל לפ"ז ניחא הכל דירדה התורה לסוף דעת האדם דבעת שהוא כבוש תחת העובדי כוכבים ונמשך בפעולותיו לרצונו מטבע האדם להיות נמשך קצת בדעותיו ג"כ אליו ונתחללו בלבו מנהגי ישראל להיות נמשך אחר בהכ"נ ובהמ"ד וכ"ש לפי מה דאיירי הכתוב לעיל מיניה בנמכר לעבודת כוכבים עצמה דהיינו לחטוב לה עצים וכל כה"ג ומחמת שהוא משמש תמיד בענינים אלו וגם הוא רואה תמיד שהעובדי כוכבים מכבדין ומרביצין לפניה הופקר בעיניו קדושת המקדש ומוראו לכך רמז לנו הכתוב אפילו בעת שהוא כבוש תחת ידי העובדי כוכבים יהיה ירא מן המקדש. אח"כ מצאתי בעז"ה כעין דברי בפסיקתא וז"ל לא תעשו לכם אלילים את שבתותי תשמרו אע"פ שגליתם בין האומות לא תעשו כמעשיהם שנאמר אל תשמח ישראל אל גיל וגו' אע"פ שפנית אליהם אל תעשו כמעשיהם (ר"ל שלא לשמוח ח"ו בשבתותיהם ובחגיהם הקבועים להם להעובדי כוכבים) שבתותי תשמרו ובבתי כנסיות ובבתי מדרשות תתקבצו אני ה' נאמן

ובאמת היה ראוי להיות להיפוך שאנשי הצבא בשעה שיש להם פנאי היו צריכין להיות מזורזין יותר מן הכל לרוץ לבהכ"נ ולהתפלל שם בצבור ולשמוע קדיש וברכו ואיש"ר וקריאת התורה וכן ללמוד תורה ולקיים כל המצות הא למה זה דומה למי שמחמת איזה ענין הוכרח לעזוב את כרמו ופירותיו ולנטור כרמים אחרים עכ"פ בודאי בשעה שיש לו פנאי הוא הולך לכרמו לראות להוסיף נטיעות בכרם גם לשמור את פירותיו הנגמרין מכבר כן אנחנו בית ישראל הנחילנו ה' את עדן גנו (והוא רמז ג"כ לתורתנו הקדושה) וצונו לעבודה ולשמרה דהיינו להוסיף נטיעות בג"ע ע"י מצות התורה וגם לשמור את הנטיעות ופירות שיש בהגן מכבר ע"י שנשמור מלעבור על רצונו בכל מה שצונו השס"ה לאוין שבתורה והכל לטובתנו כדי שיזכה כל אחד ואחד להיות לו חלק בגנו של הקב"ה)** **(לשלם שכר עכ"ל. הרי שפירש בפסיקתא ג"כ הקרא דומקדשי תיראו לענין שבעת שהישראלי נגלה באיזה מקום אעפ"כ צריך שלא יפול ממדקגתו ויראה אז להתקבץ לבתי כנסיות ולב"מ ולהיות ירא מן המקום המקודש הזה כדכתיב ומקדשי תיראו)** הם הנטיעות שנטע האדם במעשיו שהאוכל מפרים חי חיי נצח וכמו דכתיב בקרא ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ותרגם אונקלוס וחי בהון בחיי עלמא ר"ל בעולם הנצחי וכמו דתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בברכת התורה שלאחריה וחיי עולם נטע בתוכנו ובעו"ה טולטלנו הרבה והוכרחנו לנטור כרמים אחרים ולא זכינו לנטור כרמינו וכמו דכתיב בשיר השירים שמוני נוטרה וגו' א"כ עכ"פ בשעה שיש לו איזה פנאי בודאי מן הראוי להיות זריז בכל כחו לרוץ להתעסק בכרמו ולתקן הענינים שנתקלקלו במשך הזמן שלא עיין בו. ויותר מזה שבזה שיהיה זריז בכל כחו לקיים מצות התורה בשעה שיש לו פנאי כגון לילך לבהכ"נ ולבהמ"ד ולקיים כל המצות התלויות בזה וכנ"ל וכן כל כי האי גוונא יחשוב לו הקב"ה בחסדו הגדול בחשבון המצות גם כל העתים הרבים שלא יכול לילך לבהכ"נ ולקיים הכל כאלו הלך וקיים כיון שגלוי לפני הקב"ה שבכל יום היה מצפה ומביט לקיים והמניעה היה מחמת אונס וכמו שאחז"ל חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה *) **(ואגב נבאר פה מה שפירשתי הכתוב התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ה'. מה שלא אמר עובדי ה' או אוהבי ה' או יראי ה' רק מבקשי ה' משל למה הדבר דומה לראובן שהיה איש נכבד מאד והציעו לפניו שיתחתן עם שמעון שהיה ג"כ עשיר ויישר הדבר בעיניו והושוו ביניהם שבר"ח ניסן ישליש כ"א נדוניא חמשה אלף רו"כ ואח"כ יעשו תנאים במז"ט. ויהי בהגיע הזמן שלח ראובן לשמעון אודות הנ"ל ואמר שמעון להשליח לך אמור לו בשמי שיגעתי ולא מצאתי כעת ואני מבקש שירחיב לי הזמן עד ר"ח תמוז ונתרצה ראובן ויהי בהגיע חודש תמוז שלח עוד ראובן לשמעון אודות הנ"ל והשיב גם עתה יגעתי ולא מצאתי ע"כ אבקש לו עוד שירחיב לי הזמן עד חשוון ואף אז אין בכחי ליתן כל החמשה אלף רו"כ רק מחציתו ואף ע"ז נתרצה ראובן כי היה איש טוב מאד. ויהי בהגיע ר"ח חשוון שלח לו ראובן עוד הפעם מה יהיה סוף הדבר והשיב שמעון יגעתי בכל כחותי ולא מצאתי מאומה ע"כ אם ברצונו לעשות עמי בלא כלום אעשה עמו ולא נתרצה ראובן לזה ויתחתן עם לוי ובמשך הזמן נולד לו בן במז"ט וכשהגיע הברית מילה אמר להשמש שיקרא לו על השמחה כל קרוביו וקרובי מחותנו לוי ויאמר לו השמש אולי אקרא להסעודה גם המחותן שלכם שמכבר ויען ראובן ויאמר מי היה מחותן שלי מכבר ויען השמש ויאמר לו הוא שמעון הנ"ל שבקש להתחתן עמכם ויען ראובן ויאמר אלו הייתי רוצה לקרוא לכל מי שביקש להתחתן עמי אין קץ לזה כידוע שהכל מבקשים להתחתן עם העשיר. ויען השמש ויאמר הלא אין דומה זה לאחרים כי המניעה לא היה כ"א מחמת אונס שלא היה יכול להשליש הנדוניא לזמן הקבוע. ויען ראובן ויאמר אין דרך בני אדם לקרוא בשם מחותן בני אדם רחוקים ולשמח עמם בעבור שבקשו להתחתן עמו ואין מוטל עלי כ"א לקרוא אותם אשר הם מחותני באמת ולשמח עמם. זהו דרכיו של בו"ד אפילו אם הוא איש טוב ולא כן דרך הש"י שמי שחושב להתחתן עם הש"י ולעשות רצונו באחת ממצות התורה שהיא נקראת בתו של הקב"ה כידוע במדרש ומחמת איזה אונס נמנע מהמצוה גם אותו משמח הש"י כיון שעכ"פ ביקש להתחתן עם הש"י ולעשות רצונו וזהו שאמר הכתוב התהללו בשם קדשו שצריך איש הישראלי להתהלל תמיד בשם ה' שיש לו אלהים טוב כזה ישמח לב מבקשי ה' ר"ל שהוא משמח לב מבקשיו אפילו לא אסתייע להו מיל שיקראו בשם אוהביו או עובדיו רק מבקשיו גם להם הוא משמח:)** מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה משא"כ אם ישליך ח"ו עבודת ה' אחרי גוו אף בשעה שיש לו פנאי הוא מאבד בידים את כל הימים הרבים הנשארים. מכל זה ידע איש הצבא את גודל הזריזות שיש לו להיות בענין לימוד התורה וקיומה בשעה שיש לו פנאי ועבור זה יזכהו הש"י לבסוף לקיים התורה מעושר וכמאמר התנא באבות כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר:

תוכן העניינים

מחנה ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה