אור ברסלב
מחנה אפרים חלק א - ב הלכות שלוחין ושותפין › סימן כה

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

הלכות שלוחין ושותפין · סימן כה

סימן כד

מי שאמר לחברו שיפדה פטר חמורו וקדם אחר ופדאו:

תשובה גרסינן בפ"ק דבכורות הפודה פטר חמור של חברו פדיונו פדוי וכתבו התוס' ז"ל שם ז"ל ל"ד לתורם משלו על של חברו דאיבעיא לן בפרק אין בין המודר אי צריך דעת דהתם כתיב גם אתם ובעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אבל הכא לא כתיב בעלים ע"כ ונראה מדבריהם אלו דיכול אדם לפדות פטר חמור של חברו אפי' אין הבעלים מתרצים כיון דלא כתיב בעלים אלא כל אדם יכול לפדותו ומצוה דידיה עבד ולאו שליחותיה דחבריה איברא דלכאורה היה נראה לדקדק על דברי התוס' דנימא דהכא נמי מדין שליחות הוי ואתי כמסקנא דהתם בנדרים דס"ל דהתורם כריו של חברו משלו ה"ז תרום וכמו שפסקה הרמב"ם פ"ד מהלכות תרומות והטור ז"ל והיינו מדקא בעי בתר הכא התורם משלו על של חברו טובת הנאה של מי משמע דפשיטא ליה דלא צריך דעתו דאי הוה צריך דעתו פשיטא דטובת הנאה של בעל הכרי כיון דתורם שליחותיה קא עביד וכ"כ הרב בב"י בי"ד ועיין במ"ש בהלכות זכיה סי' ז' אמנם אי משום הא עדין יש לדחות דהלא אפי' נימא דלא בעי דעתו מ"מ שליחותיה דבעל הכרי קא עביד דזכיה מדין שליחות קאתי ואמאי טובת הנאה שלו אבל לע"ד נראה עוד הכרח אחר דהתם בעי למיפשטיה דטובת הנאה שלו ממתני' דתורם ואי אמרת טובת הנאה שלו הא קא מהני ליה והשתא קשה דאי ס"ל דבעינן דעתו כי נמי אין טובת הנאה שלו הא קא מהני ליה דעביד שליחותיה אלא משמע דס"ל דלא בעינן דעתו. אבל כד דייקינן בה פורתא דברי התוס' ז"ל נימוקם עמם דע"כ הכא בפודה פטר חמור לאו מדין זכיה הוא ונימא שליחותיה קא עביד דמה זכיה שייך הכא כיון דס"ד השתא דפדיונו לפודה ולא דמי לתורם משלו על של חברו שמרויחו דאין צריך לתת משלו כלום ונמצינו למדים מכל זה דזה שפדאו קיים המצוה:

איברא דעדין צ"ל כיון דזה השני קיים המצוה ולאו שליחותיה דחבריה קא עביד א"כ יתחייב זה לשלם לבעלים דמי המצוה שהפקיעו ממנו וכמ"ש בח"מ סי' שפ"ב, או דילמא כיון דמסקינן דפדיונו הוי לבעלים אמרי' מינח ניחא להו להבעלים בכך שהרי הרויח דמי השה שהיה צריך ליתן לכהן כי ההיא דאמרינן גבי תורם שלא מדעת דניחא להו לבעלים כיון שמרויחים או דילמא התם שאני שלא הפקיעו לבעלים ממצותו ושליחותיה דבעל הכרי קא עבד אלא דהוה ס"ד לומר דניחא ליה לאיניש לקיים מצותו בממונו ולא בממון אחרים אבל הכא בפודה פטר חמורו של חברו דלאו משום שליחותיה דחברי' קא עבד הוא דפדוי אלא מצוה לנפשיה קא עבד כה"ג לא ניחא ליה לאיניש ואפי' דמרויח דמי השה להפקיע ממצותו. איברא דראיתי להרא"ש ורש"י שם בפי' לנדרים דמוכח מדבריהם דתורם משלו על של חברו דאותו אחר עשה המצוה ולא בעל הכרי אמנם מדברי התוס' בפרק האיש מקדש מוכח דזה התורם שליחותיה דבעל הכרי קא עביד אלא דהוה ס"ד לומר דלא ניחא ליה לבעל הכרי לקיים מצותו אלא בממונו:

איברא דעדין צריך למודעי בזה האיש בעל החמור שלא היה הוא רוצה לפדותו אלא נותנו לאחר לפדותו מי אמרינן כיון שהוא לא היה רוצה לפדותו כל ישראל שייכים במצוה זו ואם קדם אחר ופדאו הרי זה פטור וכמ"ש הרא"ש בפרק כיסוי הדם במי שנתן את בנו לא' למולו וקדם אחר ומלו דפטור מה"ט אבל ראיתי חולקין עליו ולא ס"ל הכי והוא סברת ר"ת דאית ליה דאותו זכות דהוה ליה לאב יכול ליתנו לאחר ושליחותיה דאביו קא עביד ונראה דהרא"ש ס"ל דכל כה"ג לאו שליחותיה דאב קא עביד זה השני אלא הוא מקיים מצוה ולא האב וכמ"ש הרב בעל כנסת הגדולה בהלכות שופר והראיה שאם קדם אחר ומלו שלא מדעת אביו הרי זה מהול ולא דמי לתורם על של חברו דהתם שליחות בעינן ואי לאו הכי לא עשה ולא כלום ובעל הכרי הוא דעושה המצוה ונראה דה"ט דר"ת ז"ל דכיון דאין אדם יכול למול בנו של חברו שלא מדעתו כל שנתנו למולו לאחר שליחותיה דאב קא עביד ודמי לאות' שאמרו בפרק הגוזל קמא מנין לכהן שבא ומקריב בכל עת שירצה וכו' ואם היה זקן או חולה נותנו לאחר ומשמע התם דמדין שליחות הוא אלמא דאע"ג דקי"ל דכהני לאו שלוחי דידן נינהו אלא שלוחי דרחמנא אעפ"כ כיון שזיכה לו תורה במצוה זו יכול לשוויי שליח תחתיו והוא הדין נמי במי שנתן בנו לאחר למולו שליחותיה דראשון קא עביד. איברא דעדין איכא למימר דזה השני לא זכה במצוה זו בדבור האב ולא מיבעיא כשאין האב יודע למולו דכיון דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוה אלא אפי' בשיודע למולו נהי דבידו הוא לשוויי שליח למי שירצה מיהו זה השליח עדין לא זכה במצוה זו דמ"ש מהר"ם דלא גרע ממכירי כהונה דאלמא בדבור לחוד זכה הכהן וכו' לפי מה שפי' רש"י והר"ן ז"ל שם בגיטין סוף פרק כל הגט יע"ש אין דמיון עולה יפה. ומה שהביא מההיא דר"י דהין שלך צדק כבר כתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל בפרק הזהב דר"י לא מהאי קרא קא"ל דאם כן מתנה מרובה נמי אלא האי קרא לא אתא לכדאביי שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ור"י מן הסברא הוא דקאמר דכל מתנה מועטת כיון דסמכא דעתיה אית ביה משום מחוסרי אמנה ובירוש' אמרו אין אדם יכול לעשות שליח לקבל מתנה שא"ל ליתן משום דאין לו זכות בה ואותיביה מהא דהין שלך צדק ומשני כדאביי אבל התו' ס"ל דההיא דאביי לא אצטריך אלא לרב אבל לר"י כל שלא נשתנה השער אינו יכול לחזור משום הין שלך והא דקאמר דבמתנה מרובה מותר לחזור בו ה"ט משום דלא סמכא דעתיה וגם הנותן לא גמר בכל לבו ליתן וכיון שכן יש לו קצת זכות לזה שנדר לו אביו במצוה זו וכ"כ הטור בשם ב' המאיר ובפ' כל הגט אוקמה רב למתני' דהמלוה מעות את הכהן במכירי כהונה ואלו רב לא ס"ל לדר"י דהין שלך צדק ויכול לחזור וכדכת' הרא"ש ז"ל שם בשם הרי"ף ז"ל:

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה