אור ברסלב
מחנה אפרים חלק א - ב הלכות שלוחין ושותפין

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

הלכות שלוחין ושותפין

הלכות זכיה ומתנה

השאלה וגם תשובת הרב המורה נאבד ומתוך תשובתו יובן מעשה שהיה איך היה:

סימן א

ראיתי את השאלה ומה שנגזר עליה מאת הרב המובהק הפוסק נר"ו ואנכי היום גולה אני ממקומי וספרי אינם אתי עכ"ז הוכרחתי לגלות את דעתי קמי חד מהגדולים הוא הרב המובהק מר שמואל נר"ו אשר רצה לעמוד על דעתי כי ע"כ אמרתי לכתוב שורותים מן הרשום בזכרוני ותחלת דברי אביא מ"ש ה"ה הפוסק נר"ו ועלימו תטוף מלתי. וזה יצא ראשונה הנה הפוסק נר"ו יצא לידון בדבר חדש דע"כ לא אמרו דשליח ששינה נתבטל שליחותו היינו היכא ששינה ולא לתועלתו של המשלח אבל היכא שהשינוי היה לתועלתו של המשלח כנ"ד לא נתבטל שליחותיה וכופין למשלח לקבל המקח אלו ת"ד הפוסק נר"ו:

ואני הכותב שואל ממנו דכפי דבריו מוכח שכל שבשעה ששינה היה לתועלתו של המשלח הגם כי נפחתו אח"כ ברשותיה דמשלח נפחתו ולפי זה איכא לאקשויי מההיא דנתן מעות לקנות חטים לסחורה ואזל וזבן שעורים דמוכח מהגמרא דלא חשיב שינוי אפי' לר"מ משום דלהרוחה נתכוון ואפי' הכי אמרינן דאם פחתו פחתו לשליח כיון דזבין שלא ברשות וכמ"ש הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל. ומ"ש הרא"ש שם בפסקיו עלה דהאי מימרא דאם הותירו הותירו לו משום דשליחותיה קעביד לאו למימרא דהוי שלוחו לגמרי עד שכופין למשלח לקבל המקח אלא לענין זה בלבד הוא דקאמר לה שאם הותירו הותירו למשלח וה"ט משום דהשליח נתכוון לזכות לבעל המעות ולהכי כל שרוצה המשלח לזכות בהם זכה בהו מעיקרא כדין כל הזוכה בשביל חברו שלא מדעתו אלא דלדידי חזי לי מתוך דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות שלוחין דמה שאמרו אם פחתו פחתו לשליח ה"ד במידי דנפחת מחמת שינוייו שאם לא הי' משנה והיה עושה כמי שא"ל המשלח לא הוה אתי פחתא. אבל בפחת דאונסין שנגנבו או נאבדו דאפי' אם לא היה משנה והי' קונה חטים היו ג"כ נגנבים כי זבן שעורים ג"כ ונאבדו נאבדו למשלח דמאיזה טעם אתה מחייבו אי משום דחשיב גזלן ליתא וכמ"ש המרדכי ואי משום שהוא שומר הא לא אתיא תקלה מחמת פשיעתו וזאת הסברא לא נפלאת היא ולא רחוקה היא דעת י"מ שהביא הר"ן ז"ל בתשו' וכבר ראיתי להרב המבי"ט בתשובה שהבין כן בדעת הרמב"ם ז"ל וזכורני שכ"כ הרב מהר"י לבית הלוי ז"ל והש"ך בסי' קפ"ג פסק שכן עיקר ולפי דברים אלו צריכים אנו לחלק ולומר דכל כה"ג לא אמרי' כיון ששינה נתבטל שליחותו ואם נגנבו החטים נגנבו לשליח דכיון דהמשלח הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד שאם הותירו הותירו לו ואם פחתו פחתו לשליח כה"ג לא בטיל שליחותיה כיון דהשליח חייב לשלם את אשר עוותו ולהכי כי נגנבו השעורים נגנבו למשלח דפחת זה לא אתא מחמת שינוייו מעתה דון מינה ואוקי באתרין דאע"פ ששינה השליח בשליחותיה כיון דלהרווחת המשלח ולתועלתו נתכוון לא בטיל שליחותיה ולא מחייב השליח בפחת הסחורה שלקח אלא בכדי סכום הדמים שהותיר אבל בכדי סכום הבגדים שאפילו אם לא היה משנה השליח משליחותיה הוה אתי האי פחתא כי שינה נמי קיימי ברשותיה דמשלח ואע"פ שיש חולקים בזה ע' בתשו' הר"ן סי' ע"ג דף קנ"ט ע"א מ"מ מצי למימר המוחזק קי"ל כסברת הני רבוותא ז"ל:

ועוד ראיתי לה"ה הפוסק נר"ו טעמא אחרינא לזכות לשליח דאין זה חשיב שעבר על דעת המשלח אלא שליחותיה עבד והוסיף ע"ד ודימה לה לאומר לשלוחו זבין לי ליתכא ואזל וזבן כורא דקי"ל דמוסיף ע"ד וליתכא מיהא קני וה"ה בנ"ד וגם בזה לע"ד עדיין איכא לדחויי ולומר דע"כ לא אמרינן דמוסיף ע"ד וליתכא מיהא קני ה"ד בא"ל זבין לי ליתכא דאע"ג דאזל וזבן כורא לא עקר שליחותיה דמסתמא אין המשלח מקפיד על מה שהוסיף כיון דלא מטי ליה שום פסידא שהרי אין הלוקח יכול לקנות יותר מליתכא משא"כ כי פריש וא"ל הזהר שלא תזבין יותר מליתכא כי אזל וזבן יותר ה"ז מעביר על דעתו הוי כיון דהקפיד המשלח בכך שלא יעשה כן שלא היה צריך להקפיד כיון דהקפיד קפידתו קפידא ובטל שליחותיה וכיוצא לזה כתב ה"ה בפ"ט מהלכות גירושין בדין אמר ליה לשליח טול ממנה חפץ והב לה גיטה יע"ש. אלא שעדיין יראה דבנ"ד כיון דדרך הסוחרים בכך שמשתתפים דמים עם הסחורה כדי למצוא חליפיו איכא למימר דזה שא"ל המשלח שלא ישתף דמים על הסחורה לאו למימרא שאם יעשה כן שיתבטל שליחותיה לגמרי אלא אצטריך לומר לו כן דאי לאו הכי הי' השליח מוסיף דמים דאורחייהו דתגרי בכך ואי הוה מטי אח"כ שום פסידא הוה מטי למשלח ואפי' במה שלקח כנגד הדמים ולהכי גילה לו דעתו שאם יוסיף דמים עם הבגדים כל מה שהוא כנגד הדמים שיהיה לשליח אבל לא שיתבטל שליחותיה לגמרי דאין טעם להקפיד בכך. ומנא תימרא דלא דייקינן בלישניה דמשלח ממש כל היכא דאיכא למיתלי טעמא לקפידתו ולא יותר מההיא שאמרינן בפרק אלמנה פשיטא זיל זבין לאחד ולא לשנים הא קא"ל ולא לשנים ופירש רש"י ז"ל מכרו בטל אם מכרו לשנים דגלי דעתיה דקפיד באפושי שטרא עכ"ל. משמע מדבריו דאם מכרו לשנים בשטר אחד מכרו קיים ואף על פי שא"ל ולא לשנים ול"ד לאומר אל תגרשנה אלא בימין וגרשה בשמאל דאינה מגורשת כיון ששינה ואע"פ שאין טעם לקפידא דהכא שאני דאיכא למיתלי ולו' דמה שא"ל ולא ב' היינו בב' שטרות דאיכא צד לאקפודי וכל כמה דאיכא למתלי לקפידא בטעמא תלינן בה ולא יותר. ובמקום אחר הארכתי בזה והוכחתי לה מדברי הרשב"א וכעת איני יכול להאריך. ולפי זה עלה לנו דהדין עם השליח לכפות למשלח שיקבל הסחורה שלקח בעד חליפי הבגדים והשאר יהיה לו לבדו. ועוד איכא טעמא אחרינא לזכות לשליח ממה שבא כתוב בשאלה שהשליח בראייתו שאם לא ישתף מעות עם הבגדים כדי לעשות חליפין לא ימכרו לעולם ואזלי לאיבוד ככה"ג יראה דה"ז השליח כל מה שעשה הוא כדי להשיב אבידה ואיכא למימר ג"כ שאם היו הבעלים יודעים בזה לא הוו קפדי לומר שלא ישתף מעות עם הבגדים וכיוצא לזו כתב מהרד"ך בתשו' וכעת אין ספרו בידי להעתיק את דבריו. כללא דמלתא אמינא כי דעתי נוטה לזכות לשליח וכמ"ש ה"ה הפוסק נר"ו הנלע"ד כתבתי:

סימן ב

ראובן שעשה שליח לשמעון שיקנה לו קרקע פלוני והלך השליח ולקחו ולא הודיעו השליח למוכר שהוא שליח וטעה כל שהוא ואח"כ נתברר בעדים שהוא שליח בירור גמור אם המקח בטל ואם יש חילוק בין אם המעות עדיין ביד השליח להיכא שכבר נתנם והם ביד מוכר יודיענו מורינו:

תשובה לכאורה נראה דכל שלא הודיעו המקח קיים כמבואר בדברי הרמב"ם בפ"א ובפ"ב מהלכות שלוחין אמנם כד דייקינן שפיר נראה דהיינו טעמא דכל שלא הודיעו דהמקח קיים הוא מפני דכיון דלא א"ל שקונה אותו לפ' לעצמו קנאו כמ"ש הרא"ש והטור בסי' קפ"ב יע"ש. ולפי זה נראה לי דע"כ לא אמר הרמב"ם ז"ל דכל שלא הודיעו המקח קיים אלא כששינה השליח שינוי גמור במזיד אבל אם טעה ונראה שהוא בשוגג המקח בטל ותדע שכן הוא שהרי הרמב"ם ז"ל בריש פ"א כתב דבפחות משתות המקח חוזר ומשמע דבסתם איירי וראיה מדכתב סמוך לזה נתן מעות לשלוחו ולקח שלא באחריות כו' דאיירי בסתם שלא הודיעו שהוא שליח אלא ודאי דההיא כיון דהוי שינוי גמור שאין אדם לוקח שדה שלא באחריות המקח קיים ומפסיד השליח אבל הכא כיון דלא הוי שינוי גמור דעבידי אינשי דטעו בכל שהוא הוי שוגג והמקח בטל ואין השליח מפסיד כלום אף שלא הודיעו שהוא שליח וכן משמע מסוגיין דנדרים דף צ"ו דפריך ממתני' דהכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבים שוגגין פטורים אלא שפיגולן פיגול אא"ב שלוחי דשמיא הוו היינו שפיגולן פיגול אלא אי אמרת שלוחי דידן הוו אמאי פיגולן פיגול לימא ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ע"כ ואלו ארישא דמזידין לא פריך מידי ופירש הר"ן ז"ל דה"ט דכל שמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעתא דנפשיה קעביד אבל בשוגג אי שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול הא כיון דשוגג הוא לאו אדעתא דנפשיה קא עביד שמתכוין הוא לעשות שליחותו ולימא ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ע"כ ומדבריהם אלו יש ללמוד דכל שהשליח מכוין לעשות שליחותו וטעה בכל שהוא דהמקח בטל איירי אפי' כשלא פירש שהוא שליח אלא קנה בסתם ואפ"ה כל שידענו שהוא שליח המקח בטל ואין לו למשלח על השליח שום טענה ואפי' הלכו הבעלים או שקנה מעובד כוכבים דלא מצי תבע לעובד כוכבים לא מחייב השליח לשלם כיון דשוגג היה וכ"נ מדברי הנמוקי יוסף בפרק איזהו נשך וז"ל והיכא דלא התנה השליח כשער הגבוה לאו שינוי גמור הוא ומעשיו בטלים אבל היכא ששינה ממש בשליחותו שליח משלם והמעש' קיים עכ"ד. וגדולה מזאת כתב המרדכי בפ"ב דקדושין בשם ריב"ן דאפילו לא ידע שהוא שלוחו ואח"כ נודע בעדים שהיה שלוחו המקח בטל יע"ש. העולה מכל מ"ש דכל שטעה השליח בשוגג אף שלא הודיעו למוכר המקח בטל ואין לו לשליח להפסיד כלום וכ"כ בהגהות מרדכי פ"ק דמציעא בשם אבי"ה וז"ל וא"ת בפרק האיש מקדש האומר לשלוחו צא וכו' וכן בדיני ממונות וכו' אמאי לא משלמי השלוחים משום לתקוני שדרתיך וי"ל כיון דאיכא תרי היו סבורים להיות עדים וע"כ לא פרעי בסהדי עכ"ל. הרי מבואר דכל שטעה השליח בדעתו בשוגג אינו חייב לשלם ובפ"ד מהלכות פקדון כתב הרמב"ם ז"ל דהשמש פטור מפני שדימה שהוא מראה מקום ואינו מקפיד ועל פי זה אין צריך למ"ש התוס' שם לחלק בין מין א' לב' מינים יע"ש הן אמת כי לכאורה איכא לאקשויי מההיא דכהנים שפיגלו דקאמר בפרק הניזקין דלמאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק הא דשוגגים פטורים הוי מפני תיקון העולם וי"ל דהתם כיון דהיה לו ללמוד ולא למד הוי קרוב למזיד אי נמי דהתם כיון שהזיק בגוף הדבר קי"ל דאדם מועד לעולם אפילו שוגג והא דאמרינן בפרק המקבל זבן בק"ק ושוה ק' סבור לומר מצי א"ל לתקוני שדרתיך ופירש הר"ן בקידושין דהיינו לומר שישלם השליח התם נמי פושע הוא דלא עביד איניש למיטעי כל כך ועל פי האמור לעיל באו בדקדוק דברי הרמב"ם ז"ל ריש פ"א מהלכות שלוחין שכתב ז"ל שליח שעבר על דברי משלחו לא עשה כלום וכן אם טעה בכל שהוא בין בקרקע בין במטלטלי חוזר עכ"ל דבשעבר השליח כתב הרמב"ם ז"ל לא עשה כלום ובטעה השליח כתב דחוזר וה"ט משום דכשעבר על דברי משלחו אם הודיע שהוא שליח המקח בטל ואם לא הודיע שהוא שליח הדין עם השליח אבל בטעה השליח אם יש עדים שהוא שליח חוזר המקח ואי ליכא עדים מה שעשה עשוי ואין השליח מפסיד כיון דלא נתכוון לעבור ע"ד משלחו:

איברא דלכאורה נראה דדבר זה במחלוקת שנוי ומדברי הכ"מ פ"א מהלכות שלוחין נראה דס"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דאף כשטעה השליח בכל שהוא אם לא הודיעו המקח קיים והשליח מפסיד וכן הבין הראב"ד ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל ואף לדבריו נראה דכל שהמשלח רוצה המקח קיים והשליח מפסיד ואף מדברי הר"ן פ"ב דקדושין משמע דס"ל דכל שלא הודיעו אף שטעה בכל שהוא המקח קיים והשליח מפסיד וכ"נ שהוא סברת הי"מ שהביא המרדכי שם ז"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי י"מ שהי' גלוי ללוקח ולמוכר בשעת המכירה שהי' שליח אבל אם אינו יודע ששלוחו הוא וטעה בכל שהוא המקח קיים והשליח שעיות יפסיד עכ"ד מדברים אלו נראה דאע"פ שידוע עתה על פי עדים בבירור שהוא שליח מ"מ כל שלא הודיעו בעת המכירה המקח קיים והשליח מפסיד אף שהשליח טעה כל שהוא בשוגג ובפרק הרבית בההיא עובדא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה כתב הר"ן ז"ל וא"ת ומה בכך והלא הוא בסתם קנה ואין למוכר דין ודברים אלא עמו ולמה לא יקבל השליח מי שפרע לאו קושיא היא דמה בידו לעשות דע"כ המוכר חוזר בו וכ"ת יקנה משלו הא לא אמרי' דמעיקרא לאו אדעתא דהכי נחית עכ"ל והרב הב"י בסי' הנ"ל הקשה עליו דהרי התם בגט פשוט לאו אדעתא דהכי נחית לקבולי עלי' אחריות ואפ"ה מחייבינן ליה לקבולי יע"ש ולע"ד לא קשה מידי דהתם כיון דשינה מדעת אמרינן ע"ד דנפשיה קעביד דבודאי אין המשלח יתרצה לקנות שלא באחריות אבל הכא דלא הוי שינוי גמור לאו אדעתא דנפשיה קא עביד שמכוין הוא לעשות שליחותו:

איברא דהר"ן ז"ל בפ"ב דקדושין הקשה ההיא דקאמר רב נחמן אבל שווי' שליח המקח בטל מההיא דגט פשוט דהמקח קיים ותירץ דהתם השליח לקח סתם משמע דבההיא דקדושין איירי דוקא במפרש ולפי מה שכתבתי אינו כן וההיא דקדושין איירי בין בסתם בין במפרש וצ"ל דמ"ש הר"ן ז"ל התם השליח לקח סתם לאו למימר דרב נחמן איירי במפרש דוקא אלא דההיא דגט פשוט הוא דקאמר דאיירי דוקא בסתם אבל לא במפרש ואף שהוא דוחק. כללא דמלתא דכל היכא דהשליח לא עבר ע"ד משלחו במזיד אלא שטעה כל שהוא ולא הודיעו למוכר שהוא שליח במחלוקת שנוי בין הראשונים דאיכא מאן דאמר דהמקח בטל ולא מפסיד שליח מידי אף אם הוא באופן שאי אפשר להחזירו למוכר וההפסד הוא למשלח ואיכא מאן דסבר דהמקח קיים והשליח מפסיד. ולפי זה בנ"ד אם נתן השליח המעות למוכר המקח הוא קיים ומפסיד המשלח ואם לא נתן השליח עדיין את המעות המקח הוא בטל. והשתא נשאר לנו להבין בעבר השליח ומכר בפחות שנראה מדברי הרמב"ם בפ"ב שאם לא הודיעו שהוא שליח המקח קיים ויהיה דינו בינו ובין השליח ואמאי הא כיון שעבר על דברי בעל הבית אין כאן שליחות והוי המקח בטל ובשלמא כשעבר ולקח ביותר אמרינן דהמקח קיים משום דאדעתא דנפשיה קא עביד ולעצמו לקחם אבל במוכר כיון שהשליחות בטל נמצא זה מוכר דבר שאינו שלו ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל שאין השליחות מתבטל בכך כיון דהשליח צריך לשלם משלו ואין כאן שום פסידא:

סימן ג

יבאר לן רבינו הא דקיימא לן דכל ששינה השליח מדברי המשלח בטל השליחות אם הוא דוקא בדבר שסתם בני אדם מקפידים עליו או אם אפילו אין סתם ב"א מקפידין עליו:

תשובה גרסינן בפרק כל הגט אמתני' דטול לי הימנה חפץ פלו' לא ישלחנו ביד אחר אמרינן עלה אמר ר"ל כאן שנה ר' אין השואל רשאי להשאיל ור"י אמר זמנין דאפי' גיטא לא הו' נעשה כמי שא"ל אל תגרשה אלא בימין וגרשה בשמאל דכ"ע היכא דנפקא לאפיה ויהביה ליה חפץ והדר שקליה מיניה גיטא כ"ע לא פליג' דגיטא מעליא הוי כי פליגי דא"ל שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא ואזל איהו ויהב לה גיטא והדר שקל מינה חפץ ר"י פוסל בו וכ"ש לשלוחו ע"כ סוגיא דשמעתין ופירש רש"י ז"ל דאפילו בששלחו על ידי אחר אינו נפסל אלא בששינה השליח ולא ישלחנה ביד אחר דקתני היינו לכתחלה דשמא ישנה השליח אבל התוספות ז"ל כתבו בשם ריב"א דאם שלחו ביד אחר פסול ואפי' לא שינה דקפיד בעל שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה שסובר כפירש"י שכתב ואם שלחו ביד אחר ונתן הגט תחילה ואח"כ נתנו החפץ אפי' מיד שליח ראשון אינו גט שהרי עבר ע"ד המשלח בדבר שסתם בני אדם מקפידין עליו שהרי הבעל א"ל טול החפץ תחילה ותן לה הנט והוא נתן ואח"כ נטל עכ"ל. נראה דס"ל ז"ל דאין השליחות בטל אלא כשעבר ע"ד המשלח וג"כ יש קפידא בדבר כגון זה דא"ל טול תחילה ואח"כ תן הגט והוא שינה מדבריו ונתן תחילה ואח"כ נטל וג"כ סתמא יש קפידא בזה השינוי אבל אי סתמא לא הוי קפידא אע"פ ששינה מדיבורו או שיש קפידא כל שלא שינה מדיבורו שא"ל לא נתבטל השליחות ואע"פ דקפיד איניש שלא יהא פקדונו ביד אחר מ"מ כל שלא א"ל את הולך כי שלחו ע"י אחר לא חשיב שעבר ע"ד המשלח:

איברא דקשה לזה ממ"ש הרמב"ם בה' עירובין דאי א"ל ב"ה ערב לי בתמרים וערב לו בגרוגרות אין עירובו עירוב מפני שעבר ע"ד ב"ה. והא התם סתם ב"א אין מקפידין על זה וכדמשמע שם בגמ' ואפ"ה בטל שליחותו ויש לחלק דהתם שאני דשינה בגוף השליחות שא"ל בתמרים וערב בגרוגרות ואף על גב דסתם בני אדם אין מקפידין על זה זה הב"ה הקפיד מכיון דהזכיר לו תמרים שלא היה צריך להזכיר לו גילה דעתו שהוא קפיד אבל הכא שלא שינה בגוף השליחות שא"ל טול ממנה החפץ והב לה גיטה וזה נתן לה גיטה והדר שקל החפץ אי סתם בני אדם לא הוו קפדי על זה אין זה חשיב ששינה מדעת הבעל דלא קפיד זה אם יתן הגט קודם והוי כי אותה שכתב הרמב"ם ז"ל בה' תרומות פ"ד דאי אמר ליה כנוס גורני ותרום יע"ש. ועל מה שנראה מדברי הר"מ ז"ל דכל שלא עבר על דברי המשלח כגון דא"ל תן לה הגט וטול ממנה החפץ דאפי' נתן הגט תחילה ה"ז גט ואפי' שלחו ביד אחר ואע"ג דסתם בני אדם מקפידין על זה שאינם רוצים שיהא פקדונו ביד אחר ולכאורה קשה מההוא דפ' הכותב דאמרי' התם בין א"ל הב זוזי ושקול שטרא מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דמשמע שאעפ"י שלא עבר ע"ד המשלח אפי' הכי כיון דסתם בני אדם קפדי ע"ז ה"ז עבר על שליחותו והתוס' ז"ל תירצו דשאני התם שפרעון המעות תלוין בשטר ובהזכרת לקיחת השטר גלי דעתיה שירא שלא יאמר סיטראי נינהו יע"ש אבל עדיין קשה דהא קי"ל דשליח שטעה בכל שהוא המקח בטל משום דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והא התם דלא עבר על דברי המשלח וג"כ לא שייך לומר כי ההיא דסיטראי ואפ"ה אמרינן לתקוני שדרתיך וכו' והרב המגיד נתן טעם לחלק ביניהם דהכא גבי גט כל שהבעל לא הקפיד אין לשליח להקפיד דמה יועיל לה קבלת הגט אם לא יתן החפץ והרי אינה מגורשת בקבלתו אא"כ נתנו החפץ אלו דבריו ואינם נראים כן בדעת הר"מ ז"ל וכמו שהוא הרגיש בזה בסוף דבריו ועוד קשה במ"ש דליכא קפידא בזה כיון דאינה מגורשת בקבלתו אלא א"כ נתנו החפץ ואיברא שכן נראה מדברי הר"מ ז"ל אבל קשה דאפי' לא נתנה אמאי לא יהא גט כיון דלא תלה הגט בנתינת החפץ אשר על כן נראה לי בע"ד ליישב שכל השולח שליח חשיב כמי שפי' שאם יצא עוות מתחת ידו שאינו שלוחו ולהכי כי לא שינה מדברי הב"ה ונתן הגט תחילה והדר שקיל ממנה החפץ ה"ז גט דאין כאן שום עיוות אבל אי לא שקל החפץ כלל הרי יש כאן עוות ונתבטל השליחות ומ"ה כתב דאפי' שלחה ע"י שליח לא נתבטל השליחות כל היכא דליכא עיוות כיון דלא עבר ע"ד המשלח ואע"פ שסתם בני אדם קפדי ע"ז כל כמה דלא עבר ע"ד המשלח וג"כ לא נעשה שום עוות בשליחות משום קפידא זו בלבד לא נתבטל השליחות כיון דסוף סוף לא נעשה שום עיוות לא מצי א"ל אדעתא דהכי לא שלחתיך ועיין במהר"י קולון שורש כ"ז שכתב דשומר שמסר לשומר נתבטל השליחות יע"ש וכבר הארכתי בזה במקום אחר. והרי"ף ז"ל בפ' המפקיד גבי שומר שמסר לשומר דפטור דאע"ג דלא ניחא ליה לב"ה שיהא פקדונו ביד אחר היינו לכתחילה אבל בדיעבד פטור ושמעינן מינה דלא קי"ל כר"מ דאמר כל המעביר ע"ד ב"ה נקרא גזלן עכ"ד ולכאורה נראה מדבריו אלו דהאי טעמא דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר הויא קפידא גמורה ונקרא מעביר ע"ד ב"ה דאל"כ היכי יליף מהכא למעביר ע"ד ב"ה. אבל כד דייקינן בה נראה דליכא משם ראיה דההיא דמעביר ע"ד ב"ה נקרא גזלן דקאמר ר"מ איירי אפי' היכא דליכא קפידא גמורה ולא מצי טעין אדעתא דהכי לא יהבי לך והכי מוכח שם בפ' האומנין דדחי תלמודא דדלמא טעמא דר"מ לאו משום דמעביר ע"ד ב"ה נקרא גזלן אלא משום דאדעתא דהכי לא יהיב ליה וכ"כ הריטב"א ז"ל שם בחי' כ"י:

סימן ד

ראובן שא"ל לשמעון הולך מתנה זה ללוי לירושלים וכשבא שמעון לירושלים מצאו ללוי ואמ"ל הנה לך בידי מתנה ששלח לך ראובן השיבו לוי יהא לי בידך בין כך ובין כך נפטר לוי אי זכה לוי באותה מתנה אם לא כיון שעדיין לא הגיע לידו למ"ד דהולך במתנה לאו כזכי דמי:

תשובה בפ"ק דגיטין דף י"א אמתני' דתן גט זה לעבדי רצה לחזור אינו יכול לחזור פריך עלה נימא התופס לב"ח במקום שחב לאחרים קנה והקשה ר"י ז"ל דאפילו אי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים קנה היכי שייך הכא דהתם ה"ט משום שהוא שלוחו וקונה אפי' בע"כ משום שהוא חייב לו והוי כאלו תפס הוא בעצמו אבל הכא אפי' העבד עצמו אינו יכול לעכב לאדון מלחזור בו אלו היה נותן לו גט ע"ד שלא ישתחרר בקבלה זו שהרי אינו חייב לשחררו ותירץ ר"י דעבד נמי עבד ליה ניחא דנפשיה וחשיב כקצת חוב ואעפ"כ כיון שאין האדון חייב לו כלום חשיב ליה חב לאחרים ע"כ. והר"ן ז"ל כ' ע"ז ז"ל ול"נ הדברים כפשטן דממתני' שמעי' דכל אדם יכול להעשות שליח מדעתו לזכות לחברו ומש"ה כל שא"ל האדון תן שחרור זה לעבדי הרי השליח יכול לומר הריני עושה עצמי שליח קבלה שלו והרי הוא כאלו עשהו עבד שליח לכך ומינה בעינן למילף דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים קנה שהתופס יכול לעשות עצמו כאלו עומד במקומו של ב"ח. ולמדנו מדבריו דמה שאינו יכול השליח לזכות לעבד ה"ט משום דחשיב חב לאחרים שאין האדון יוכל לחזור ולפ"ז אפי' א"ל העבד יהא גט זה לי בידך לא זכה לו כיון דהוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ולא קנה אפילו עשהו שליח. אבל לפי זה צריך להבין דבפרק האומר התקבל דף ס"ג אמרו ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אזל שליח אשכחה דקא יתבא וליישא א"ל הילך גיטך אמרה ליה ליהוי לי בידך ואיבעי' להו שם אי מהניא כה"ג דמי אמרינן הא לא חזרה שליחות אצל בעל ולא חשיב שליחות כה"ג. והשתא קשה דמאי מספקא להו תיפוק ליה דכה"ג לא מהני דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ואפילו אם עשאו האשה שליח לכך לא מהני כמ"ש התוספות והר"ן שם בפ"ק דגיטין והוכיחו הכי מההיא דפרק הכותב ולכן נ"ל דכל כה"ג שהוליך לה וא"ל הילך גיטך ואמרה ליה להוי לי בידך תו לא שייך לו' דהוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים כיון דבידו הוא למוסרו לה באותה שעה וכיון שכן יכול לעשותו שליח קבלה וה"ה בנ"ד כיון שהשליח כבר הוליך אצל לוי וא"ל טול זה וא"ל להוי לי פקדון בידך נעשה שליח שלו וזכה לו כיון דלא חשיב חב לאחרים:

איברא דעדיין יש לגמגם דכה"ג לא נעשה שליח דהא לא חזרה שליחות אצל הבעל ונראה לע"ד דהאי טעמא לא שייך אלא בגט אשה דבעינן שיבא הגט לידה מיד הבעל או מיד שלוחו וכל שלא חזרה שליחותו לא מיקרי שלוחו של בעל ונמצא דלא בא הגט מיד הבעל אבל בעלמא דלא בעינן שיבא המתנה מיד הנותן ממש כי נמי לא חזרה שליחות ולא הוי זה שלוחו של נותן הרי זה השליח נעשה שלוחו של מקבל וזכה לו כיון שהנותן אמר לו ליתנה לזה וכן מצאתי בחי' משם הרא"ה דמה שאמרו הא לא חזרה שליחות אצל הבעל אינו אלא גבי גט דהוי כטול גיטך מעל גבי קרקע וראיתי להרב המבי"ט בח"ב סי' קצ"ה שכתב כדברי:

ואל תשיבני מדברי הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בח"א סי' קכ"ז דכמו שאין השליח יכול לזכות לעצמו לפי שהוא כיד הבעלים מטעם זה עצמו אינו יכול לזכות לאחרים ע"י דלא חשיב שליחות כה"ג כיון דלא חזרה שליחות אצל הבעל דההיא איירי בשעשה שליח למכור דהשליח הוא המקנה ואי פסקה שליחותיה תו מי יקנה לו אבל הכא בנ"ד שלא עשהו שליח להקנות אלא להוליך אותו לפ' כיון דנרצה הנותן לתת לפ' הרי זה השליח יכול לומר הריני שליח קבלה של אותו פ' כדי לזכות לו. ומיהו דוקא כה"ג דנ"ד דלא חשיב חב לאחרים וכדכתיבנא וכ"ז הוי לפי תירוץ של הר"ן ז"ל שם בפ"ק דגיטין. אבל משינוייא דר"י שהביא הר"ן ז"ל שם נראה דאין אדם יכול לזכות לחברו ואפי' היכא דלא שייך לומר שהוא חב לאחרים כל זמן שהנותן לא אמר לו זכי זה לפ' וכן בדין דאין זכיה אלא מדין שליחות וכמו שאין אדם יכול לעשות שליח לקבל מתנה כמו שמפורש בירושלמי פ"ד דמעשר שני כמו כן אינו יכול לזכות לאחרים במתנה שא"ל חברו ליתן וגט שאני כמו שאמרו שם בירוש' משום שהתורה זיכתה לה בגיטה ולפי זה יראה דאפי' עשה זה המקבל שליח קבלה כדי שיזכה במתנה שהביא לו השליח לא זכה בה עדיין עד שיבא לידו של מקבל וכ"כ הש"ך ז"ל סי' קפ"ה וע' בטור ח"מ סי' קכ"ו סעיף כ"ו דנראה משם קצת דיכול המקבל לעשות שליח. איך שיהי' נראה דבנ"ד כיון דשלח ללוי שהוא ת"ח בירושלים הולך דידיה כזכי דמי דומיא למ"ש הטור דאם המקבל עני דהולך כזכי דמי משום דנעשה נדר ואינו יכול לחזור בו וה"נ כיון דלוי הוא ת"ח אע"פ שאינו עני מ"מ בכה"ג שהוא כעין דורון מצוה רבה קא עביד דכל המקריב דורון לת"ח כאלו הקריב בכורים ונעשה נדר. והריני חוזר לאקשויי ע"ד הר"ן ז"ל במה שכתב דכל אדם יכול להעשות עצמו שליח לזכות לחברו ואע"פ שבעל הממון לא עשהו שליח. והלא הוא עצמו כתב בפ"ק דמציעא והביאו הנ"י שם אמתניתין דראה אותם רצין אחר המציאה שחצר המשתמרת דלא בעי' שיהא עומד בצד שדהו צריכה טעמא דהא משום יד לא מהני כיון שאינו עומד בצדה ומשום שליחות א"א שא"א לזכות לחברו מתורת שליחות אם לא שעשהו בעל הממון שליח והכא גבי מציאה ליכא בעל הממון עכ"ל. ולכאורה נראים דבריו סותרים אלו את אלו ונראה דהר"ן כלפי מציאה דוקא הוא דאמרה שאין אדם יכול לזכות לחברו מתורת שליחות אלא א"כ עשהו שליח בעל הממון משום דהוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים והא דמגביה מציאה לחברו קנה חברו הוי טעמא משום דאיכא מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה הא לאו הכי לא עד שיעשה אותו בעל הממון שליח וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דהא דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אם עשאו הלוה שליח לזכות לו קנה:

סימן ה

כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות שלוחין האומר לחברו מנה שיש לי בידך בין מלוה בין פקדון שלחהו לי ביד פ' אפי' היה קטן אם רצה לשלחו בידו ה"ז נפטר ואינו חייב באחריותו עכ"ל. וכתב הבכ"מ זה נלמד מהמשנה דהשואל את הפרה וא"ל השואל שלחה לי ביד בני ביד בנך ושלחו ה"ז חייב השואל דהו"ל כאלו הגיע לידו ובנו דקתני משמע אפי' קטן דאלו גדול היינו שלוחו עכ"ד. ויש להקשות ע"ז דאי כפי' דבבנו קטן איירי א"כ שלחה ביד בנך אמאי חייב השואל דעדיין לא יצאתה מיד המשאיל דידו כיד אביו וכמו שהקשו שם אמאי דקתני עבדו. ואדרבה משם איכא למילף דאפי' אי א"ל שלח לי ביד פ' כל שהוא קטן דאינו בר שליחות עדיין לא יצאתה מרשות הבעלים והכי יליף לה הרמב"ן ז"ל וכתב דאינו פטור עד שיאמר לו שלח ופטור ע' בבעל התרומות שער נ"ח ג':

איברא דמההיא דפרק הספינה יש ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל וכמ"ש הרב בכ"מ דמשמע דאי לשדורי לשדריה נפטר החנוני ואפי' ששלחו ע"י הקטן ולדעת הרמב"ן ז"ל איכא לתרוצי ולומר דהתם כיון שמסר הפונדיון בידו של קטן אי א"ל שלח לי ע"י כמי שא"ל שלח ופטור קא חשיב וקרוב לזה כתבו התוספות בפרק הגוזל קמא דף ק"ד בסוגיא דשליח שעשאו בעדים וכו' בד"ה רבא אמר לא הוי שליח יע"ש או אפשר לומר דבנו שאני דכיון דידו כיד אביו כי יהיב ליה חנוני לקטן מדעת אביו כאלו מסר ביד אביו דמי וכן ראיתי להרשב"א בחידושיו למסכת קדושין שהביא משם התוספות גבי ההיא דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך דמכי מסר כסף הקידושין בידה זכה אבידה דידה כידו. ןמ"מ מאי דיליף הרמב"ן דין פקדון משואל את הפרה לע"ד לא דמי כלל דהתם כיון דברשותא דמריה קיימא עדיין היכי יתחייב זה מדין שואל כיון שלא קנאה משא"כ בפקדון דכל היכא דאיתיה ברשותיהו דמריה קאי ואינו קנוי לנפקד אלא שחייב לשומרו כי שלחו בידו מדעתו של מפקיד נפטר הנפקד שהרי מדעתו של מפקיד מסרו בידו נשאר לנו להבין לדעת הרמב"ם ז"ל ההיא דפרק השואל דמשמע דאע"פ שא"ל שלח לי ביד עבדך הרי זו פטור משום דעדיין לא יצאתה מרשות המשאיל וה"נ כי א"ל שלח לי על ידי קטן עדיין לא יצא מרשות הבעלים:

ונראה לע"ד לחלק דהתם שאני דאיירי במתה מחמת אונס ואין השואל גרמא לזה דאפי' לא היה שולחה היה יארע כזה אבל במלוה שא"ל ללוה שלח לי ביד פ' אע"פ שהוא קטן או עובד כוכבים דלאו בני שליחות נינהו מ"מ כיון שעל פי דיבורו שא"ל שלח לי ע"י נאבדו ה"ז כמי שא"ל שלח ופטור ול"ד לזרוק חובי דאינו נפטר עד שיאמר לו זרוק והפטר דהתם כיון דהלוה יכול לשומרם זרוק ושמור קא"ל אבל בשלח לי ע"י קטן כיון דאין הלוה יכול לשומרם שאינו הולך עמו בדרך כמי שא"ל שלח ופטור חשיב וכיוצא לזו כתב הרא"ש בתשו' המנעלים הביאה הטור בסי' ר"ץ וע' בפרק הרבית דף ע"א ע"ב דאיצטריך לאוקומה בדא"ל הניחם ע"ג קרקע והפטר. ונראה לי עוד ללמוד מדברי הרמב"ם ז"ל דכל ששלחו ע"י בן דעת הרי זה פטור ואפי' לא א"ל שלח לי ביד פ' ולא איצטריך לכשיאמר לו ע"י פ' אלא כדי לפוטרו אפי' בהיה אותו פ' קטן מדכתב בסמוך בדין השולח בנו קטן אצל חנוני ז"ל שלא היה לו לשלח אלא על ידי בן דעת משמע דכל ששלחו ע"י בן דעת נפטר החנוני דה"ק שלח לי ע"י בן דעת וזה סותר מה שדקדק הבכ"מ בפ"א מהל' שלוחין דין ח' ראובן ששלח כתב לשמעון וא"ל מנה שיש לי בידך שלחהו לי ביד לוי דדוקא בשייחד לו שליח אבל סתמא דא"ל שלח לא יע"ש:

סימן ו

מי שמינה שליח לקדש לו אשה אי מצי השליח למנות שליח תחתיו:

לכאורה היה נראה דיכול למנות שליח וכן מוכח בפשיטות מדברי רשב"ץ בתשו' שהביא הב"י בא"ה סי' קמ"א שכתב להכריח דשליח קבלה יכול למנות שליח דלא גרע זו מאשה שאמרה התקבלי בלי קידושי מיד פלו' וכשם שהיא יכולה למנות שליח ושליח שליח מדרשא דושלח ושלחה כדאיתא בפ"ב דקדושין ה"נ יכולה למנות שליח קבלה לקבל גיטה והשליח שליח דכלהו מחד דרשא נפקי עכ"ד. ומהם איכא למילף בנ"ד דהאיש שמינה שליח לקדש לו אשה דיכול השליח למנות שליח. אבל יש לדון בדברי הרב דאי בעיקר קרא דשליחות דמיירי בגרושין ס"ל לחולקים דלא מיירי בשליח קבלה משום דמילי לא מימסרן לשליח א"כ קדושין נמי דיליף מגירושין נימא נמי דאין שליח קבלה יכול למנות שליח מה"ט גופיה וכן מצאתי בתוס' רי"ד שם בפ"ב דקדושין ומ"ש הרשב"ץ דגדולי האחרונים חלקו על הרמ"ה ז"ל וכתבו דלא אמרי' מילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח אלא כגון שא"ל לחתום בגט שאינו יכול לומר לאחר לחתום אבל למנות השליח שליח אחר לא אמרינן הכי דבריו באו סתומים. ולכאורה נראה שר"ל דדוקא לו לחתום בגט הוא דחשיב מילי אבל כשאומר לו לקבל ה לא חשיב מילי. לע"ד אנ"כ דכיון דהבעל או האשה שמינו אותו שליח לא מסרו בידיה חפצא אלא מילי אין כח ביד השליח למוסרם לאחר וכמ"ש הר"ן והרמב"ן והרא"ה ז"ל שם בפרק התקבל בהדיא שאין שליח קבלה עושה שליח משום דמילי נינהו אלא באומרת אמרו ומינתו היא שליח שלא בפניו ומדבריהם אלו מוכח דס"ל כדעת הרמ"ה דאם הרשה לשליח קבלה שימנה שליח לא מהני משום דמילי קא מימסרן ליה ואינו יכול למוסרם לאחר ולא מהני אלא באומרת אמרו לפ' שאני ממנה אותו שליח דהשתא איהי קא ממנה אותו שליח וכ"נ דעת הר"מ שכתב פ"ה מה' זכיה ששליח מתנה הרי הוא כשליח הגט שאם אמר אמרו לפ' ולפ' שיכתבו שטר מתנה ויתנו לפ' אינו מועיל ואפי' הרמב"ן ז"ל שחולק עליו שם וכתב דה"ד בגט משום דבעינן לשמה לא פליג אלא באומר אמרו לפלו' ולפ' דכל כה"ג הבעלים הוא דקא משווי שליח לאלו וזה הראשון מעשה קוף הוא דקא עביד ואפי' לפי מה שנראה מדברי הטור בח"מ סי' רמ"ד דלדעת הרמב"ן אפילו סתמא שאמר אמרו לסופר ולעדים מהני היינו משום דס"ל דכל שאמר אמרו לסופר שלא מסר להם לעשות שום דבר הרי הוא כאלו אמר אמרו להם משמי שיכתבו ויתנו דנמצא שהוא ממנה אותם שלוחים אבל כשממנה שליח ואומר אני נותן לך רשות שתמנה שליח אינו מועיל דאין כח ביד השליח למנות שליח כיון דעיקר השליח אינו אלא מילי:

ואיברא דמדברי הטור בא"ה סי' קמ"א נראה דחולק ע"ז שכתב ע"ד הרמ"ה שאם הרשהו האשה לשויי שליח דלא מהני משום דמילי לא מימסרן לשליח דאין נראה לו כן דלא אמרינן הכי אלא כשמסר לו דבר לעשותו דאינו יכול למוסרו לאחר אבל בשאומר לו בהדיא לאמר לאחר לחותמו כדאמרינן באומר אמרו לפלו' ופ' שיחתמו צא הוו מילי ע"כ ור"ל דגבי גט דפסול בכה"ג לאו משום דמילי הוי אלא משום דבעינן שמיעת קולו לענין כתיבה וכמ"ש הרא"ש שם בפרק האומר, הן אמת דמדברי הרא"ש ז"ל ליכא ראיה דאפי' הרא"ש לא קאמר אלא כשממנה שליח שלא בפניו אבל באומר לשליח שהוא ימנה שליח תחתיו אפשר דמודה דלא מהני וכיוצא לזו חילק הרא"ש ז"ל שם בפ"ב גבי שולח גט ע"י עובד כוכבים יע"ש ובהכי אתי לי שפיר הא דקאמר בשמעתין דאי כתובו הוא הא כתב הגט נעשה כמי שאמר להם אמרו ומודה ר"י באומר אמרו ופירש רש"י ז"ל נעשה כאומר אמרו מדלא קפיד אכתב הגט. ולכאורה איכא לאקשויי א"כ כי אמר לג' תנו לבד נימא גם כן הכי דנעשה כאומר אמרו ואמאי פליג ר"י דאין לומר דבסתמא קפיד הבעל אכתיבה דידהו דוקא א"כ אמאי איצטריך למינקט מטעמא דמילי לא מימסרן לשליח אלא נראה לע"ד דהאומר לג' תנו כיון דס"ל דעשאן ב"ד הרי הוא כאלו א"ל שהם ישוו שליח ולהכי אינו מועיל אבל באומר בהדיא אמרו לפ' ופ' או אפי' סתמא אמרו לסופר ולעדים איהו הוא דקא משוה שלוחם שלא בפניו. ומ"מ נראה מדברי כולם דכל שלא אמר לשליח קבלה שישוה שליח אינו יכול למנות שליח משום דהוו מילי. וה"ה באיש הממנה שליח לקדש אשה וכ"כ מרדכי בפ' האיש מקדש משם הרב מדרויש דשליח קידושין מילי קא חשיב ואפי' מסר בידו טבעת ול"ד לשליח הגט דיכול למנות שליח כיון דמסר בידו הגט דהתם השליח יכול לגרשה בע"כ ולכך לא חשיב מילי דידו כיד הבעל אבל שליח קידושין אם לא תאבה האשה אינה מתקדשת הלכך ה"ל מילי וכ"כ בתוספות רי"ד:

סימן ז

כתב מהרי"ט ז"ל בח"א סי' קכ"ז דמי שעשה שליח שיקדיש בשבילו לא עשה כלום דהוו מילי ומילי לא מימסרן לשליח ע"כ. ולא הבנתי זה דמ"ש מילי לא מימסרן היינו לומר דלא מימסרן לשליח שיחזור וימסרם לשליח אחר אבל כל שאומר לשלוחו להקדיש או לאסור או להתיר שבועה מה מסירה שייך כאן דשלוחו של אדם כמותו ומ"ש דתרומה שאני דמחשבת תרומה חשיבא מעשה כו' הלא גבי הקדש נמי מחשבה חשיבה כמעשה וכמ"ש התוס' בפ"ג דשבועות יע"ש וראיתי בהר"ן פ"ק דפסחים שכתב דאיכא מ"ד דאין יכול לעשות שליח לבטל חמצו. ונראה דטעמא משום דאין אדם יכול להפקיר מה שאינו שלו משמע דכה"ג לא אמרי' שלוחו של אדם כמותו ולע"ד נראה כסברת החולקים וראיה דבפ"ק דתמורה איבעיא לן אי מקדיש עושה תמורה או מתכפר עושה תמור' ואמרו שם אי מקדיש עושה תמור' אם כן מצינו תמורה בצבור וכגון שאמרו לאחד צא והקדיש לנו וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ה מה' בכורות וגבי הפרת הבעל בעי אי בעל מצי משוי שליח ע' פ"ב דנזיר דף י"ב ע"ב. והייתי ר"ל דאף למ"ד דגבי ביטול חמץ לא מצי משוי שליח היינו משום דהפקר לא חשיב מעשה ומשום הכי שרי לעשותו בשבת משא"כ בהקדש. (א"ה אפשר ליישב סוגיין דתמורה לדעת מהרי"ט ז"ל דאיירי שאמר לשליח שיקדיש לו שורו של שליח):

סימן ח

גרסינן בפרק כל הגט מתנה הרי היא כגט דמילי לא מימסרן לשליח וצ"ל במאי עסקינן אי באומר אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו הא אמרי' בפ' התקבל דבאומר אמרו מודה ר"י והכי ס"ל לשמואל והרמב"ם בהלכות זכיה פירש לה באומר אמרו והרמב"ן ז"ל חולק עליו ואמר באומר אמרו דפסול לאו משום מילי נינהו ותדע דהא שמואל אית ליה באומר אמרו דכשר וה"ט דהבעל מינה אותם שלוחים שלא בפניו ואפ"ה לדידן דאומר אמרו פסול בגט טעמא אחרינא הוי בגט וכו' מ"ד וכתב לה לשמה ובעי' שישמעו מפי הבעל כמבואר בטור חה"מ סי' רמ"ד. ולע"ד נ"ל מתוך דברי הרמב"ם שיש לדקדק בדבריו שאחר שכ' דבאומר אמרו אפי' לג' המתנה בטלה מה צורך לכתוב עוד אח"כ וכן אם אמר לב' כתבו וחתמו בשטר מתנה ותנהו לפלו' אינן יכולים לומר לסופר לכתוב אלא הם עצמן כותבין והשתא אם באומר אמרו בטל כ"ש באומ' כתבו ותנו אשר על כן נ"ל דע"כ לא אמר ז"ל ברישא באומר אמרו המתנה בטלה אלא באומר אמרו לפ' ופ' שיכתבו ויחתמו ויתנו הם דנמצא הראשונים לא עבדי שום מעשה אלא מילי הוא דמימסרא להו אבל אם עשאו שליח לא' וא"ל אמרו לפלו' שיכתבו וכן אתה לפיכך כה"ג לא שייך לומר מילי לא מימסרן לשליח שהרי השליח הח' הוא שמקנה אותו דשלוחו של אדם כמותו ומשום הכי בכתבו ותנו אי לאו טעמא משום דקפיד דאמר כתבו היו יכולים לומר לאחרים שיכתבו שהרי השליח מקנ' אותו וראיה לזה ממה שכתב הרמב"ם פ"ג מהלכות אישות ואם קידש בשטר אינו כותבו אלא מדעת השליח אלמא דהשליח הוא דמקנה אותה וה"ט דידו כידה וכן נראה מההיא דפ' אלמנה גבי האומר לשלוחו מכור לי שדה ומכרה לב' דקפידא הוי משום אפושי שטרא ופירש התוספות דקפידא דאפושי שטרא לאו משום זילת נכסים אלא משום שיצטרך לחזר אחר חתימת עדים וקנין והכא איירי כשהחתים השליח השטרות דליכא תו קפידא אלמא דכתיבת השטרות ע"ד השליח סגי אבל דעת הרמב"ן ז"ל שם שאין השליח הוא המקנה אותה אלא הבעלי' ולפי זה כתב דאם קידש בשטר אינו כותבו אלא מדעתה וע' מ"ש דף צ"א ע"ב יע"ש ולעד"נ דכשא"ל לך ומכור לפ' המוכר הוא המקנה ולא השליח וכשא"ל מכור זה סתם השליח הוא המקנה ולפי' אין השליח יכול לקנות לעצמו:

סימן ט

ראובן שנשבע שלא לקדש את לאה ואחר כך עשה שליח לשמעון וקידשה אם היא מקודשת אם לאו מכיון דאיהו לא מצי לקדשה שליח נמי לא מצי משוי כדאמרינן בנזיר כל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי עביד או דלמא התם שאני דאיהו לא מצי עביד ואם עבד לא עשה כלום אבל הכא כיון דאיהו נמי אם עבר ועשה מה שעשה עשוי שליח נמי מה שעשה עשוי:

איברא דאיכא למימר דהכא לא מהני מטעם אחר דקי"ל אין שליח לדבר עבירה ואי אין שליחות איך חלים הקדושין האמנם נראה דהא מלתא במחלוקת שנויה דבפ"ק דמציעא איכא תרי לישני דלחד לישנא כל היכא דשליח לאו בר חיובא כלומר דאם עשה זה המעשה לעצמו כגון שקידשה לנפשיה לא עבר אלאו ומשכחת לה בכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דאם קידשה השליח לנפשי' לא עשה שום איסור כה"ג יש שליח לדבר עבירה ולפי זה מקודשת למשלח וללישנא בתרא בכה"ג אין שליח לדבר עבירה כיון דאי בעי עביד א"כ לא עביד זולת בחצר דבע"כ קא מותיב והשתא נדון דידן נמי דשליח לאו בר חיובא הוא אם קידשה לעצמו ללישנא קמא יש שליחות וללישנא בתרא אין שליחות וראיתי להרא"ש ז"ל בשם הרמ"ה ז"ל שפסק כלישנא בתרא וכן כתב הנ"י ז"ל:

אמנם קשה לי ע"פ זה מההיא דתנן בריש פ' המדיר את אשתו עד ל' יום יעמיד לה פרנס פריך עלה ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ע"כ אלמא דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה והב"י בי"ד סי' ק"ס הביא תשוב' לרש"י ז"ל שמותר לומר לשלוחו לוה לי מעות מישראל ברבית ומותר לתת לשליח אח"כ הרבית להביאו למלוה דלא אסרה התורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה והשליח אינו עושה שום איסור שאין הרבית שלו ואי משום ששלוחו של אדם כמותו אין שליח לד"ע והקשה ע"ז מדין רבית ע"י עובד כוכבים דלא אמרינן אין שליח לד"ע ומהר"ם איסראלאש ז"ל חילק בזה דעובד כוכבים שאני כיון דלאו בר חיובא יש שליח לד"ע משמע מדבריו דלישנא קמא עיקר וכ"כ הש"ך וכ"כ בהג"ה בח"מ סי' קפ"ב איברא דהש"ך ז"ל שם דחה דברי מהרמ"א וס"ל כשנוייא בתרא יע"ש וההיא דהמדיר היה נראה לי לדחות דלא שייך שם לומר אין שליח לד"ע דאין הבעל עובר שום איסור ואפי' כי נתנם בידו וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ"ב דנדרים דף ט"ו ע"א ז"ל הלכה אסורה בהנאתה ולוקה כלומר לוקה היא אבל הוא אינו לוקה שהרי לא עשה שום איסור אלא שהדירה ואפשר דתנא נמי הא אשמועינן אגב ארחיה דעלה רכיבא איסורא אבל לא עליו כלל אבל הר"מ ז"ל כתב לוקה הוא שהדירה אם ההנה אותה אבל היא אינה לוקה כיון דלא נדרה כלל לא שייך בה לא יחל דברו וליתא בודאי הוא אינו לוקה מדאמרינן בפרק אין בין המודר גבי יש מעילה בקונמות א"ל רב אחא לרב אשי ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא עליה אלמא אין האוסר עובר כלל עכ"ל וכן כתב בפ' אין בין המודר דף ל"ה ע"א יע"ש. אבל לע"ד אין זה הכרח דנהי דאסור לנותן להאכילו לנאסר מ"מ לא מצינו מעילה בדבר המותר לו לאכלו וכן פי' הרא"ש ז"ל שם וכן הוא דעת הר"מ ז"ל שם דהנודר עובר משום בל יחל אבל לא הנאסר וכדבריו נ"ל להכריע מההיא דתנן בפ"ב המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות צריך להתנות ע"מ שאין לבעליך רשות בהם דאל"כ אסור ליתן ולפי סברת הר"ן ז"ל דאין האוסר עובר כלל אמאי צריך להתנות יתן לה בסתם וחתנו לא יהנה בהם אבל לדעת הרמב"ם ז"ל אם לא התנה אסור ליתן דכיון דיד אשה כיד בעלה קנאם הבעל ונמצא זה מהנה לחתנו אבל אם נדר הבעל בהנאת חמיו יכול ליתן לבתו בסתם וא"צ להתנות דאיהו לא עביד שום איסורא כיון דלא נדר ואע"ג דממילא הבעל קנאם חשיב הנאה הבאה לו לאדם בע"כ וזה אינו רוצה באותה הנאה ותהנה בתו מהם ולא עוד אלא דבכה"ג איסורא לא בעי ולא ניחא לי' דליקני כדאמרינן בפרק השואל למעול בעל התירא ניחא ליה דליקני איסורא לא ניחא ליה דליקני ולעבור משום בל יחל:

וראיתי למוהראנ"ח ז"ל בח"ב שרצה לומר בנדון זה דכיון דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי מההיא דגמ' ולע"ד לא דמיא כמש"ל ואפי' תימא דאיהו לא מצי עביד משום איסורא דרביע עליה שליח מצי משוי ודמיא לאותה שאמרו בפ"ק דקידושין דאין עבד מקבל גיטו מיד רבו שליח מצי משוי לר"ש בן אלעזר ופריך ומי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ומצי משוי שליח והאמר רב הונא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאס"ד שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצי עבדי ומצי עבדי שליח ומשני הכא בר שליחות הוא וכו' וה"ה נמי בנ"ד. ובפ"ק דמציעא אמרי' הכהן שא"ל לישראל צא וקדש לי אשה מגורשת ה"ז מקודשת לרבינא ולא אמרי' כל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וע"כ ה"ט כמ"ש דכיון דאי עבד הוא מה שעשה עשוי אלא שעבר עבירה שליח נמי מצי משוי ובנ"ד היה נראה כיון דראובן נשבע שלא לקדשה כי עשה שליח לקדשה כיון דהשליח לאו בר חיובא ה"ז מקודשת לסברת מהר"ם והמרדכי דפסקו כשינוייא דרבינא וכמ"ש מהר"ם בהדיא בתשו' סי' רצ"ט. אבל לדעת הרא"ש והרמ"ה דפסקו כשינוייא דרב סמא דבכה"ג אין שליח לדבר עבירה כיון דאי בעי עביד אי בעי לא עביד ה"נ בנ"ד אין שליח לדבר עבירה ואינה מקודשת וכמ"ש התוס' שם דכל היכא דאמרינן אין שליח לד"ע אשה אינה מקודשת ואיברא דפשטא דשמעתין דקאמר למ"ד אי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מחייב שולחו משמע דלכ"ע אשה הרי היא מקודשת ולענין חיובא בלבד הוא דפליגי דלא חשיב כאילו קידשה הוא בעצמו:

ועוד יראה לע"ד דבנ"ד לא שייך לומר אין שליח לד"ע כיון דאין האשה גופה אסורא למקדש אלא איסורא הוא דרביע עלי' שלא לקדשה מחמת שנשבע אבל הקידושין עצמן אינם עבירה וכיוצא לזה מחלק בירוש' בדין הקורע בשבת דיצא י"ח קריעה ואותיב לי' ממצה גזולה דהוייא מצוה הבאה בעבירה ואינו יוצא בה ומשני תמן גופא עבירה ברם הכא איהו הוא דקעבד ועוד דבנ"ד כיון שהשליח לא היה יודע שהמקדש מושבע הוא שלא לקדשה כה"ג לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה וכמ"ש התוספות בקידושין דכל היכא דשליח לא ידע יש שליח לדבר עבירה דלא שייך לטעם דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין עיין מש"ל בסוף הלכות שותפין:

סימן י

במאי דקי"ל דכל מלתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח מוכח מדברי התוספות בפ"ב דנזיר דף י"ב ד"ה באשה שאין לה בת וכו' דאף במפרש ואומר לשליח שיקדש לו אשה פ' אחר שיגרשנה בעלה הוי דינא הכי ואף שהרב מהרי"ט ז"ל כתב בח"מ סי' כ"ג דסוגיא לא מוכח הכי ז"ל וקשיא לי דע"כ למאי דס"ד מעיקרא דקאמר כי משוי שליח למלתא דקמא קמיה לאו בשליחות תליא אלא בדעתו של אדם מדפריך מההיא דאם היו פקחין וכו' וכי מסיק דודאי דעת האדם נמי אמלתא דליתי' קמי' אלא דכי משוי שליח במידי דמצי עביד מנא לן דהדר ביה לגמרי ממאי דקאמר דדיינינן בדעתו של אדם ותלינן בשליחותו של שליח דכל מידי דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח ואפי' אמר בפירוש שיקדש מה שתהא ראויה לו באותה שעה נימא דהשתא נמי מסתמא אין בדעתו לשווייה שליח אלא אמאי דמצי עביד השתא אבל אי פריש פריש ע"כ עד שמכח זה רצה הרב ז"ל לומר דדבר זה במחלוקת הוא שנוי לע"ד דברי התוספו' הם מוכרחים מתוך הסוגיא דפריך שם ולא ת"ש האומר לאפטרופוס כל נדרים שתדור אשתי מכאן עד שאבא ממקום פ' וכו' יכול יהו מופרים ת"ל וכו' ואי לאו דאמר רחמנא הוא מיפר כו' ומאי פריך שאני התם דפריש ובפריש מהני אלא ע"כ צ"ל דכי קא משני אלא אמלתא דקא מצי עביד משוי שליח במלתא דלא מצי עביד לא משוי שליח היינו דלא מצי משוי ואפי' אי פריש לא מהני (ודוחק לחלק בין מפרש אותו דבר למפרש ואומר בכולל לשליח כל נדרים שתדור אשתי מכאן עד שאבא הפר לה):

סימן יא

מי שרוצה לתקן המעקה ע"י אומן עובד כוכבים אי יברך עליו:

תשובה ברפ"ק דמציעא סבירא ליה לרב נחמן דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חברו ואותביה ליה ממתני' דהשוכר את הפועל לעשות עמו מלאכה היום מציאתו לב"ה אלמא דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו ומשני שאני פועל דכידו של ב"ה דמי ע"כ. ואיכא למידק בה דמ"ש פועל משליח בעלמא אי משום דיד פועל כיד ב"ה שליח נמי קי"ל שלוחו של אדם כמותו וכב"ה דמי ואפ"ה ס"ל דלא קנה חברו אבל פי' דמלתא הכי הוא דשליח שאני משום דאין אדם יכול לעשות שליח שיזכה לו במקום שחב לאחרים מה שאין כן בפועל דכיון דפועל גופו קנוי לב"ה לגמרי חשיב ידו כיד ב"ה ממש ונמצא שאין דין הפועל והשליח שוים דשליח שרוצה לזכות לחברו היינו היכא דקא מכוין לזכות לחברו אבל אי לא כיון לזכות לחברו לא קנה חברו אפי' למ"ד המגביה מציאה לחברו קנה חברו אבל פועל שנשכר לכל מלאכת בע"ה ואפי' למציאה אפי' אי בשעה שהגביה המציאה לא היה בדעתו להגביה אלא לעצמו הרי הוא של ב"ה כל כמה דלא הדר ביה בהדיא וכן ראיתי זה ימי' בתשובות החדשות להרשב"א ז"ל וה"ט משום דידו כיד ב"ה דמי דשכירות ליומיה ממכר הוא וכמ"ש הריטב"א שם בחי' ודמי לעבד כנעני דאמרינן בפרק השואל אמר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו תיבעי למ"ד שלוחו של אדם אינו כמותו ה"מ שליח אבל עבד יד עבד כיד רבו דמיא ומסיק מסתברא יד עבד כיד רבו דמי ואגב אורחין איכא למילף דאי א"ל לשכירו צא והשאל עם פרתי ה"ז חשיב שאלה בבעלים דיד פועל כיד ב"ה דמי ודכוותה כתב הרב מהרש"ך ז"ל דאפטרופוס של יתומים שתפס בשביל היתומים ה"ז זכה משום דידו כידם כמ"ש ר"ח ז"ל ה"ה נמי לענין שאלה בבעלים דפטור מהאי טעמא. ובפ"א מהלכות תרומות הביא הרב בכ"מ בשם א"ח שכתב בשם הראב"ד דאם קנה מהכותי שבלים לצורך מצוה ומרחן כותי בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו ע"כ והרב ז"ל תמה ע"ז דהא קי"ל דאין שליחות לכותי ולכאורה היה נראה דהראב"ד ז"ל איירי כשמרחן על ידי פועלים כותים דנהי דאין כותי נעשה שליח לישראל מ"מ פועל שאני דידו כיד ב"ה וכאלו מרחן ב"ה דמי והכי משמע מהירושלמי דמסכת פאה אמתני' דקצרוה עובדי כוכבי' ה"ז פטורה משום דקצירך אמר רחמנא ולא קציר כותים אמרו עלה דאם קצרוה פועלים כותים ה"ז חייבת ולפ"ז יש לומר דאם שכר פועל לתקן המעקה ה"ז מברך עליו דחשיב כאלו הוא עצמו עשהו:

ועוד היה נראה טעם אחר לומר דיכול לברך עליו ואע"פ שהעובד כוכבים עשהו ואין שליחות לעובד כוכבים ה"ד במידי דבעי שליחות כגון תרומה וכיוצא אבל במידי דלא בעי שליחות ובלאו הכי יכול חברו לעשותו ומה שעשה עשוי כגון נ"ד דאי תיקן מעקה של חברו שלא מדעתו ה"ז שפיר כי נמי עשהו עובד כוכבים חשיב כאלו עשהו ישראל וכיוצא לזה כתב הרשב"א ז"ל דטבילת כלים כיון דאי הטבילו ישראל שלא מדעתו מה שעשה עשוי טבילת עובד כוכבים נמי מהני ואפשר לומר שזהו טעמו של הראב"ד ז"ל שכתב דשלוחו של אדם כמותו. איברא דהאי טעמא לחודי' לא סגי אלא לומר שיועיל טבילת כלים ע"י עובדי כוכבים כיון דלא בעינן שליחות וכמו שכתב הרשב"א ז"ל אבל שיהא חשיב מה שעשה העובד כוכבים כאלו עשהו הוא בעצמו כדי שיברך עליו דהא אפילו אם עשהו חברו לא חשיב כאלו עשהו הוא בעצמו כדי שיתחייב הוא לברך עליו כמ"ש הרב בכנסת הגדולה משם רבותיו ז"ל דעשיית מעקה וכיוצא דלא בעינן שליחות אין ב"ה מברך עליו אלא האומן המתקן אותו מברך דכיון דלא בעינן שליחות בכה"ג אינו חשוב עושה המצוה אלא המתקן אותו יע"ש בה' שופר ור"ה ודלא כבפ"ח שכ' דאם הטביל ע"י עובד כוכבים שיברך עליו אבל בנ"ד נראה לי שיברך הב"ה אם עשהו ע"י אומן פועל יום מהטעם הראשון ולפי מ"ש הבפ"ח נראה דכי אימעיט עובד כוכבים משליחות ה"ד במידי דצריך שליח דא"א לעשותו שלא מדעת ב"ה אבל מידי דיכול לעשותו שלא מדעת ב"ה והרי הוא עשוי כסוכה ומעקה הרי זה נעשה שלוחו:

סימן יב

ראובן שאמר לשמעון לך ולוה לי מנה מעובד כוכבים פ' וכשהלך שמעון וא"ל לעובד כוכבים השיב לו העובד כוכבים איני מכיר כי אם אותך ובכן נתן לו המנה והביאו לראובן אחר זמן תובע שמעון מראובן המנה באומרו שכבר נתפרע העובד כוכבים ממנו וראובן טוען הבא ראי' שפרעת לעובד כוכבים ואפרע לך והעובד כוכבים מת מהו הדין:

תשובה כתב הטור בי"ד וז"ל ישראל שאומר לחברו לוה לי מעות מהעובד כוכבים אם לא נתן לו משכון אסור שהעובד כוכבים אין לו עסק אלא עם הישראל שהלוה לו והוא חוזר ומלוה לישראל ששלחו ע"כ. וכן כתבו גדולי הראשונים ששליח זה הוי כלוה מעובד כוכבים וחוזר ומלוה לישראל עיין בס' בעל התרומות דף רל"ז וא"כ דהשליח הוי כאלו לוה מעובד כוכבים וחוזר ומלוה לישראל נראה דהשליח יכול לתבוע מראובן שהרי ממנו לוה ולא מיבעיא כשטוען שפרע לעובד כוכבים אלא אפי' כי לא פרע יכול לתובעו כי ממנו לוה. אמנם צריך להבין דהטור ז"ל בח"מ סי' קפ"ג הביא תשובה למהר"ם ז"ל בראובן ששלח לשמעון שיקנה לו בגד מעובד כוכבים בהקפ' וכשהגיע זמן הפרעון נתן ראובן המעות לשמעון כדי שיוליכם לעובד כוכבים ונמצא שהמוכר שכחם צריך שמעון להחזירם לראובן ע"כ. והשתא קשה דלפי מ"ש בי"ד דהשליח חשיב לוה והוא חוזר ומלוה לישראל א"כ כי שכחם העובד כוכבים אמאי צריך שמעון להחזירם למשלח. ואין לומר דנהי דלענין רבית חשיב השליח לוה מן העובד כוכבים כיון דלו הלוהו וכי נתנם למשלח חברו הרי הוא כאלו הלום לו מ"מ השליח כי קבלם מיד העובד כוכבים לא נתכוון לזכות לעצמו כי אם למשלח וכל כמה דלא תבעם העובד כוכבים אין לשליח על המשלח שום תביע' דהמשלח לא נשתעבד לשליח אלא כשיתבעם העובד כוכבים ויתפרע ממנו ודמי למאי דקי"ל בדין ערב קבלן שכתב הטור בהל' ערבות דכל זמן שלא פרע הערב והקבלן למלוה אינו יכול הערב לתבוע ללוה דאין לערב והקבלן אצל הלוה שום ממון כי אם שחייב הלוה לסלק למלוה מעל הערב. הא ליתא דנראה דכל זה הוי בערב קבלן דוקא אבל בנשא ונתן ביד אי נמי בערב שלוף דוץ נראה דיכול הערב לתבוע ללוה כל עת שירצה תדע שהרי כתב הטור בח"מ סי' קכ"ט בהא דאמר דאם הקבלן נשא ונתן ביד דאין למלוה על הלוה כלום אלא על הערב ואם אין נכסי' לקבלן גובה מהלוה מדר' נתן אלמא משמע דבנשא ונתן ביד נשתעבד הלוה מיד לערב כמלוה גמורה ועיין בס' גדולי תרומה דף קנ"ד לשון המתחיל וכתב רבינו יעקב וכו' יע"ש ובערב שלוף דוץ ג"כ כתב הנ"י בשם הרשב"א והר"ן ז"ל כיון דעיקר אסמכתי' של עובד כוכבים על הערב הוא נמצא שממונו של עובד כוכבים על הערב נתרבה וממונו של ערב על הלוה נתרבה שהוא חייב לפורעו מה שא"כ בערב קבלן דכשהעובד כוכבים נפרע מן הערב הוא שחל שעבודו על הלוה הן אמת דראיתי למוהר"ם בתשובות הארוכות סי' תתי"ו שכתב דאף בנשא ונתן ביד אין לקבלן אצל הלוה כלום כל זמן שלא פרע וכי מת העובד כוכבים זכה המשלח בהם ע"כ כנראה דמהר"ם קאי בשיטת הר"ם מנרבונה שהביא בעל התרומות דשרי לישראל להיות שליח וללוות מהעובד כוכבים מעות ברבית לצורך חברו דאינו לא לוה ולא מלוה אלא שלוחו של ישראל וזכה בהם השליח מיד לצורך חברו וישראל המשלח הוא הלוה ולא השליח ושוב ראיתי למהר"ם בסי' שצ"א שכתב כן בהדיא. ועלה לנו מכל זה דבנ"ד אם לא נתן הלוה המעות עדין לשליח כי מת העובד כוכבים זכה בהם המשלח דהמוציא מחברו עליו הראיה אבל אם כבר נתנם לשליח אינו יכול להוציא' מידו מספק ואם נאבדו מיד השליח קודם שהספיק ליתנם לעובד כוכבים הרי הדבר במחלוקת שנוי דלדעת מהר"ם ההפסד הוא למשלח ולדעת החולקים הוי לשליח שהוא הלוה:

לע"ד הגם שאיני כדאי נראה דבנ"ד כיון שלא רצה העובד כוכבים להלוות כי אם לשליח א"כ אין לו לעובד כוכבים על המשלח כלום וכיון שכן חל שיעבודו של השליח על הלוה מיד דאל"כ על מי חל השעבוד וכמ"ש הרשב"א והר"ן והוא עצמו מ"ש ר"ת דערב שנשא ונתן ביד נתחייב הלוה לערב מיד ולהכי מוציאין ממנו מדר' נתן ויש ליישב מ"ש הטור בסימן קפ"ג שלא יהיה סותר לזה דיש לחלק בין שולח שליח שיקנה לו בגד בהקפה והלך וקנאו בסתם כיון דשלוחו של אדם כמותו מיד שלקח השליח תחייב המשלח לבעל הבגד בדמי הבגד ולהכי כי שכח העובד כוכבים קאמר מהר"ם דהשליח מחזיר הדמים למשלח ואין לו בהם כלום דאינו אלא שלוחו של משלח אבל בישראל שבקש מהעובד כוכבים שום דבר והעובד כוכבים לא רצה להקיף לו עד שבא שמעון וא"ל תן לו ונתן העובד כוכבים ביד שמעון ואמר שאינו מכיר כי אם את שמעון כיון שאין לעובד כוכבים עסק עם ראובן שהרי לא רצה שיתחייב לו ראובן הרי שמעון נתחייב לעובד כוכבים וראובן נתחייב מיד לשמעון כשלקחו מידו:

איברא דאעיקרא דמלתא צריך למידע בשולח לחברו שילוה לו מעות שאמרו דיד שליח כיד משלחו וכי לקחם השליח מיד זכה בהם המשלח מיד המלוה דנראה דיש חולקים על זה שהרי הב"י הביא בסימן קפ"ג שכתב בעל העיטור בשלישות ממון לראש ישיבה ראובן דא"ל לשמעון אית זבינתא בדוך פלן זיל זבנה ביני ובינך ואזל וזבנה שמעון וא"ל ראובן פלוג לי וא"ל לא פליגנא לך אי דיהב ליה ראובן לשמעון זוזי למיזבן ליה חייב לתת לו מנתי' ואי לא שקיל שמעון זוזי והשתא קא מהדר ביה מודיעין ליה עונשא דקא עבר אמאי דכתיב הין צדק וכו' ע"כ. הנראה מדבריו דאף על גב דכי זבן היה אדעתא דראובן גם כן אלא דהשתא הוא דקא מהדר ביה לא מחייבינן ליה לשמעון כיון דלא שקיל זוזי לא אמרינן כיון דאמר לו זבנה ביני ובינך שליחא שוייה וכמו שכתב הרמ"ה ז"ל משום דאמרינן מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטים למשלח ואע"ג דלא קי"ל כנהרדעי בהא היינו משום דהתם בזוזי דמשלח זבן וכמ"ש ריצב"א הביאו בחידושי הר' בצלאל פ"ק דמציעא ודעת המוכר לאקנויי לבעל המעות. אלא דהרמ"ה ס"ל דכי א"ל זיל זבין לי האי זבינתא אע"ג דיהיב שמעון דמים משלו קנייה ראובן דכמאן דאוזפינהו דמי שהרי בשליחות ראובן נתנם שמעון למוכר והוי כאילו נתנם ראובן וכדאמרינן בפ' המדיר ופרנס לאו שליחותיה קא עביד וכיון שכן חשיב ראובן שהוא בעל המעות שהרי בשליחותו נתנם למוכר. אבל כי זבן שמעון בהקפה היאך קניי' ראובן המשלח דמי הודיעו למוכר שיקנה חיטים לראובן דמ"ש הרא"ש דידו כיד המשלח נראה דכל כה"ג לא מצי עביד איניש שליח קבלה כדאמרו בירוש' דמעשר שני פ"ד וכי אדם עושה שליח לקבל מתנה כלומר בלא דעת הנותן דאם עשה שליח לקבל מראובן מה שנדר לו לתת במתנה וכשהלך השליח לראובן א"ל הילך לפניך דהאי לישנא לא הוי שהוא המזכהו לו לא זכה בהם לוי עד שיאמר לו ראובן הנותן לשמעון השליח זכי בזה בעד לוי או תנהו לו למאן דס"ל דתן כזכי דמי וכמו כן איכא למימר בא"ל לחברו זיל זבין האי מידי או לוה לי מעות והלך השליח ולקח בהקפה דלא זכה בהם המשלח ואע"ג דהשליח נתכוון לזכות בהם למשלח דאין אדם יכול לעשות שליח קבלה ללות לו מעות שיזכה לו בהם שיודיענו למלוה ויקנה אותם למשלח הא לאו הכי לא דאין זה חשיב שלוחו דהלא זכי' מדין שליחות קא אתי דאנן סהדי דחשיב כאילו עשהו שליח וכיון דאפי' כי עשהו שליח קבלה לא מהני כמ"ש בירוש' דאין אדם יכול למנות שליח קבלה אלא בגט וכיוצא שזיכתה לה תורה בגט והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה מעתה בעשה שליח ללות לו מעות או למיזבן ליה מידי בהקפה אין שליח קבלה מועיל כל שלא נתן לו מעות ביד דלא זיכה לו תורה בכך לעשות שליח קבלה וכיון שכן אין חברו ג"כ יכול לזכות לו ממון חברו אם לא שיזכהו המוכר למשלח:

כללא דמילתא דנראה לע"ד דאין אדם יכול לזכות בעד חברו במקח שבא לידו אלא בלוקח הדבר בממון חברו וא"נ בממון שלו דכמאן דאוזפינהו דמי וחשיב קונה בממון המשלח ונמצא דזה זוכה לחברו בממון חברו דמעות קונות אבל היכא דזכה לחברו במקח שלקח בהקפה כל שלא הודיעו למוכר היאך קונה חברו דמי הודיעו למוכר שיקנה מקחו לזה ואף אם עושהו זה שליח לזה שיזכה בעדו אין אדם יכול לעשות שליח לזכות לו בממון חברו שלא מדעת בעלים וזהו היא דעת ריצב"א שהבאתי לעיל שכתב דאף כי נתכוון לזכות במקח בעד חברו לא זכה חברו דמי הודיעו למוכר ועיין בחי' ה"ר בצלאל פ"ק דמציעא דף נ"ו ע"א וכ"נ שהוא דעת הרמ"ה שכתב דהא דכי א"ל זבין לי האי מידי זכה חברו היינו משום דכי א"ל זבין לי שליח שוייה וכמאן דאוזפינהו דמי וזה נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' מעשר שכתב עם הארץ שנתן מעה לחברו לקנות לו ירק והחליף את המעה חייב לעשר ואע"ג דהחבר כי לקח נתכוון לזכות לעם הארץ משום דמי הודיעו למוכר שיקנה לעם הארץ וזה נראה דעת אותה תשובה שהבאתי לעיל משם ראש ישיבה. ועיין מ"ש בסמוך:

סימן יג

ישראל שהיה נושה מנה אצל העובדי כוכבים וא"ל הישראל לעובד כוכבים מנה שאתה חייב לי תנהו לישראל פלו' ונתן לו וכן ישראל שא"ל לעובד כוכבים תן מנה לשמעון ואני אתן לך ונתן העובד כוכבים לשמעון ומת העובד כוכבים וראובן תובע משמעון שכיון שעל פי דבורו נתן לו העובד כוכבים עובדי כוכבים כי יהיב לדידיה קא יהיב והוא חזר והלום לשמעון ושמעון משיב אני לא לקחתי אלא מיד העובד כוכבים ואתה נעשית ערב בעדי וכיון שאתה לא פרעת שום דבר לעובד כוכבים אין לך עלי כלום:

תשובה אם לא היה ראובן כי אם ערב בלחוד מילתא דפשיטא היא דלית ליה על שמעון כלום. אבל בנדון זה שא"ל ראובן לעובד כוכבים תן מנה לשמעון ואני אתן לך בלא שאלת שמעון כי האי גוונא שליחות דישראל ראובן קא עביד עובד כוכבים וכן מבואר מדברי הטור בהל' ערבות דערבות וקבלנות היינו כשתבע הלוה מן המלוה שילוהו ונכנס זה ערב או קבלן אבל אם לא דבר הלוה עם המלוה שילונו אלא ראובן אמר ללוי המלוה הלוה מעות לשמעון ואני פורע אין ללוי על שמעון כלום אלא בשליחות ראובן נתנם לו יע"ש וכיון שכן בנ"ד שראובן לא ערב בלבד היה לעובד כוכבים אלא חשיב שהוא לוה מן העובד כוכבים ויהיב אח"כ לשמעון א"כ השתא יכול ראובן לתבוע המעות משמעון ואע"פ שהוא לא פרע לעובד כוכבים כלום. וכ"ת והא כיון דאין שליחות לעובד כוכבים אפי' כי א"ל ראובן לעובד כוכבים תן לשמעון ואני אתן לך עדין לא זכה ראובן באותם דמים וליכא למימר דכי האי גוונא עובד כוכבים שליחותיה דישראל קא עביד ונהי דמתחייב ראובן לעובד כוכבים לשלם כיון שעל פי דבורו נתן לשמעון מ"מ לא חשיב שהוא הלוה לשמעון כדי שיוציא מידו של שמעון. ובפ' הרבית גבי עובד כוכבים שלוה מעות ברבית מישראל מצאו ישראל וא"ל תנם לי ואני אעלה לך מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור פי' דא"ל ישראל לעובד כוכבים תנם לפלו' ומשמע שם דהאי דאסור אינו אלא משום חומרא דמדינא ליכא איסורא דעובד כוכבים לית ליה שליחות ולא אמרינן ישראל הלוה זכה מיד העובד כוכבים בשביל ישראל חברו וכתבו התוס' ז"ל דה"ט משום דאין העובד כוכבים מפקיר נכסיו כדי שיוכל זה לזכות בשביל ישראל חברו אלא הוא רוצה לזכות נכסיו למלוה עי"ז ואין שליחות לעובד כוכבים. אבל בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות מלוה והרב בעל התרומו' שער מ"ו ח"ד שכתבו שם דכי האי גוונא הוי רבית קצוצה נראה דס"ל דהישראל זוכה לחברו מידו של עובד כוכבים. וראיתי בירושלמי פ"ו דדמאי בישראל שאמר לחנוני תן יין לפועלי' ה"ז חושש משום י"נ קאמר עלה ר' זעירא סבר החנוני מזכה להו לפועלים בשביל ב"ה ור' אילא סבר הפועלים זוכים לב"ה וחוזרים וזוכי' לעצמם. מה נפק מביניהון היה החנוני חרש ע"ד דר' זירא אינו חושש שאין שליחות לחרש ע"ד דר' אילא חושש עכ"ל. ולע"ד היה נראה דאפילו רבי זירא לא פליג אר' אילא אלא משום דס"ל דאין דעתם של פועלים לזכות לב"ה ולחזור ולזכות לעצמן ומש"ה קא' בגמ' דילן דאינו אסור אלא משום חומרא דלסברת התוס' שאינו יכול לזכות לחברו כיון דאין העובד כוכבים מפקיר נכסיו קשה עדין דמה בכך שאין העובד כוכבים מפקיר נכסיו כיון שישראל הלוה דעתו לזכות בשביל חברו לא יהא אלא שתפס בע"כ של עובד כוכבים ה"ז זכה לו דע"כ לא אמרינן דתופס לב"ח לא עשה כלום היינו היכא דהוי חב לאחרים אבל כל שאינו חב לאחרים כ"ע מודו דקנה והטור בי"ד סי' קס"ט נראה שסובר כמש"כ שכ' דאם הישראל אומר שבשליחות הראשון מקבלם ה"ז מדינא אסור וכתב הב"י דלאו דוקא שעשהו שליח אלא כיון שדעתו של שליח שני לזכות לראשון זוכה לו ותלמידי הרשב"א כתבו בשם רבם דלעולם אינו אסור אלא משום חומרא דאפי' אמר לי' ישראל המלוה שיזכה בשבילו וקבלם על דעת לזכות למלוה כיון שמיד הכותי הוא זוכה וא"א לומר שהוא מסתלק מהם בעודם בידו הלכך ישראל זה אי אפשר לזכות לישראל חברו עכ"ל הרי אתה רואה דלדעת התוס' וסברת ת"ר שהביאו משם רבם א"א לישראל לזכות לחברו מידו של עובד כוכבים ולדעת הרמב"ם ז"ל ובה"ת והטור כל שדעתו של שליח לזכות בעד חברו זוכה לו ולפ"ז נראה דאם ישראל שלח לחברו שיקח מיד העובד כוכבים בעדו בהקפה מיד שבאו לידו של שליח זכה בהם המשלח ולסברת ת"ר שהביאו משם רבם לא זכה בהם המשלח בפ"ק דגיטין גבי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה כתבו הרא"ש והר"ן ז"ל דאי אינו חב לאחרים ואית ליה פסידא לב"ח וכגון דהלוה הוא גברא דמפסיד נכסי' הרי זה זכה לו דזכין לאדם שלא בפניו והוי כאלו תפס המלוה בעצמו. מוכח מהכא דכל היכא דניחא ליה למלוה יכולים אחרים לזכות למלוה שלא מדעת הלוה. והא דאמרינן בפ"ק דגיטין גבי הולך מנה לפלו' שאני חייב לו דכ"ע הולך כזכי דמי ומ"ד אם בא לחזור חוזר ה"ט דמתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר ואפילו מאן דפליג עליה ואמר דאינו חוזר היינו משום דס"ל דהולך כזכי דמי הא לאו הכי יכול לחזור ואין השליח יכול לתופסם בשביל המלוה התם שאני משום דאיכא פסיד' ללוה שהשליח רוצה להוליכם בדרך ואיכא למיחש שמא יאבדם בדרך אבל היכא שאינו רוצה להוליכם בדרך אלא מניחם במקום השמור בהא מהני התפיסה ולפי דברים אלו צ"ל דמה שאמרו בפרק הרבית דכי א"ל ישראל לעובד כוכבים תנם לישראל זה דאינו אלא משום חומרא התם שאני משום דאין הישראל השני מכוין לזכות בעד היש' חברו וכי לקחם לעצמו לקחם אבל אם נתכוון הישראל השני לזכות בעד ישראל המלוה ה"ז אסור מן הדין וכ"כ הטור שם וכתב הב"י שם דאפי' זכה לו שלא מדעתו של מלוה:

סימן יד

במאי דקי"ל דאין שליחות לעובד כוכבי' ה"ד מה"ת אבל מדרבנן יש להו שליחות לחומרא כ"כ התוס' בפ' הרבית בשם ר"י ושר"ת חולק וס"ל דאין להם שליחו' כלל וצ"ל לסברת ר"ת הא דאיתא בפ"ב דע"ז דף ע"א אומר אדם מלטני מן העוצר אבל אל יאמר לו עול תחתי לעוצר ופירש רש"י ז"ל עול תחתי משמע היה במקומי ושליחותי' קא עביד ע"כ והא אין שליחות לעובד כוכבים איברא דראיתי להרמב"ן ז"ל דמוקי לה בשהקדים ליה דינר משום דהוקשה לו מההיא דריש פרקין דמוקי לההוא דאסור לומר לפועליו צאו ושתו דאיירי דוקא בשהקדים לו דינר הא לאו הכי שרי ולפ"ז הוה אתי שפיר דלא תיקשי לסברת ר"ת מה שהקשינו מההיא דעול תחתי דההיא לאו משום שליחות הוא אלא כיון שהקדים לו דינר קנה לו לישראל מעותיו היין אבל עדין קשה דר"ת אית ליה דאין מעות קונות בעובדי כוכבים וכ"ת גם לחולקים על ר"ת קשה אמאי הוצרכו לאוקומי ההיא דעול תחתי בשהקדים לו דינר מאחר דס"ל דיש שליחות לעובדי כוכבים לחומרא כמבואר בה"ה פ"ה מהלכות מלוה ואמאי הוצרך תלמודא שם בע"ז דף ס"ג ע"ב לאוקומי ההיא דחנוני בשהקדים לו דינר דאפשר לומר דהוצרכו לאוקומי הכי משום דאיהו לא קאמר דליתיב להו איסורא וכ"כ התוס' בריש פרק המדיר את אשתו יעמיד לה פרנס ופריך תלמודא ופרנס לאו שליחותיה קאי עביד וכו' דהקשו התוס' מההוא דצאו ושתו ואני פורע דשרי כי לא הקדים לו דינר אפי' באומר לחנוני תן לפועלי ותירצו דהתם ליכא למיסר משום שליחות דלא קא"ל דליתוב להו איסרא הלכך לאו שליחותיה עביד אי יהיב להו יין נסך יע"ש וכן י"ל גבי ההיא דעול תחתי:

וראיתי בירושלמי דדמאי גבי צאו ושתו ואני פורע דר' אילא אמר החנוני זוכה לפועלים בשליחות ב"ה ור' זירא אמר הפועלים זוכים לב"ה ואחר כך זוכים לעצמם היה החנוני חרש ע"ד דר' אילא אינו חושש כלומר משום דאין שליחות לחרש ע"כ והשתא צריך להבין דהא קתני חנוני עובד כוכבים מדחושש לי"נ ובשלמא לסברת האומרי' דיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא אתי שפיר אבל לסברת ר"ת קשה דנראה מהירושלמי דיש שליחות לעובד כוכבים לחומרא ואפשר לומר ע"צ הדוחק דאיירי בהקדים לו דינר כדאוקי בתלמוד דידן ומה שאיצטריך לומר החנוני זוכה לב"ה היינו בחנוני ישראל דאין מעות קונות:

אם העובד כוכבים נעשה שליח לחברו נראה מהירושלמי פ"ו דדמאי ופ"א מה' תרומות דליכא מאן דסבר דיכול העובד כוכבים לעשות שליח לחברו אבל בגמרא דילן נראה קצת דנעשה דאמרינן בע"ז פר"י דף ג"ן דכי עבדו ישראל את העגל גלו דעתייהו דניחא להו בע"ז וכי אתי עובד כוכבים שליחותי' דישראל עבדו ואין להקשות דאין שליח לד"ע דבעובד כוכבים לא אמרינן הכי כדאיתא במדרש. (א"ה עיין בת"כ סי' רצ"ט):

סימן טו

עובד כוכבים ששלח לישראל שישכיר לו בית מישראל ועשה השליח את שליחותו ונתן המעות למשכיר כדי שיקנה המשכיר ביתו לעובד כוכבים. ולכאורה היה נראה דלא קנה העובד כוכבים מאחר דקי"ל דאין שליחות וזכיה לעובדי כוכבים אבל כד דייקינן נראה דלא צריך בזה שליחות וזכי' כיון דאין ישראל זוכה במידי לעובד כוכבים אלא מעשה קוף הוא דעביד דנותן המעות למשכיר וממילא זכי העובד כוכבים. ואמינא לה מההיא דאמר רבא פ"ק דקדושין דף ז' הילך מנה והתקדשי לפ' מקודשת מדין עבד כנעני ואמר רבא בתר הכי וכן לענין ממונא ע"כ וגבי עבד כנעני קאמר רבא בפרקין לקמן דף כ"ג דאפי' ר"מ דס"ל חוב הוא לעבד שיצא לחירות עם כל זה קונה עצמו בכסף ע"י אחרים אפי' שלא מדעתו דקבלת רבו גרמא לו. ופירש רש"י ז"ל דאין אחרים הללו חבין לו אלא קבלת רבו והרב אין נעשה שליח אלא לצורך עצמו ומקנהו מאליו ע"כ.. שמעינן מינה דכל שזה נותן הכסף למוכר כדי שיקנה לאחרים קנו אותם אחרים ולא משום שליחות וזכיה אלא כל דקביל מוכר המעות ממילא מקנהו לאחרים ע"י כסף שלקח כמו שפירש רש"י ז"ל וא"כ בנ"ד אף דאין שליחות וזכיה לעובד כוכבים קנה העובד כוכבים כדאמרן:

איברא דצ"ל לפ"ז הא דכתבו התוס' רפ"ק דקדושין דף ג' שר"ת היה שולח הרשאה ביד עובד כוכבים והיה מקנה לו בק"ס אמנם צריך ליזהר שיהא הסודר של עובד כוכבים ולא מיד העדים דאין שליחות וזכיה לעובדי כוכבים יע"ש. ולפי מ"ש דאין אנו צריכין כאן לדין זכיה אלא בקבלת הסודר ה"ז מקנה אותו לעובד כוכבים א"כ אין צריך ליזהר בזה וראיתי להרמב"ם ז"ל בתשו' שכתב דבעינן כליו של קונה דוקא וכשהסודר הוא של אחרים ה"ט דקני משום דאלו אחרים מזכים הסודר לקונה ע"י המקנה ע"כ. ולפ"ז אתי שפיר. והא דכתב הטור בח"מ סי' ק"ץ ז"ל וכן אם אדם אחר אמר למוכר כסף השדה קח לך ממני ומכור שדך לפלו' ואותו פ' עשהו שליח אלא שהנותן נתן הכסף משלו או אפי' לא עשהו שליח ואמר הוא למוכר שדך קנויה לי בכסף שנתן לך פ' קנה ע"כ וכתב הב"י זה נלמד מדין קדושין ומשום הכי צריך שיאמר הקונה שדך קנוי' לי כשם דלגבי קדושין צריך שיאמר התקדשי לי עכ"ד. דבריו תמוהי' לע"ד דאמאי אצטריך שעשהו שליח אפי' כי לא עשהו נמי ה"ז קונה דקי"ל זכין לאדם שלא בפניו ועוד דמדין עבד כנעני שמעי' לה וגבי עבד כנעני קי"ל בכסף ע"י אחרים אפי' שלא מדעתו של עבד וצ"ע. וכל זה שכ' הוא אם הודיעו השליח למוכר שהוא לצורך העובד כוכבים דהמוכר מקצהו לאחרים בקבלת הדמים ממילא ואין אנו צריכים לשליחות וזכיה ומעות קונות לו וכן נראה מסוגיין דפרק הגוזל קמא דף ק"ב גבי ההוא דהנותן מעות לשלוחו ליקח חטים ולקח שעורים דאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לבעל וכו' ופריך עלה מי הודיעו לבעל החטים שיקנה לבעל המעות ובשלמא כי לא שינה שליחותי' קא עביד אבל היכא דשינה דלא הוי שלוחו היאך קנה בעל המעות וכתבו המפרשים ז"ל דליתא להאי פירכא דהשליח מכוין לזכות לבעל המעות ואע"פ שלא הודיעו למוכר יע"ש ילפינן מכאן דכל שאין זה שלוחו כדי שיקנה המשלח צריך שיודיענו למוכר או שהשליח מכוין לזכות וא"כ ה"ה בנ"ד כל שהודיעו למוכר אף דאין שליחות וזכיה לעובד כוכבים קנה כדאמרן לעיל וכאשר נראה מסוגיא הנז' שהרי בני מערבא לא אחיכו עליה דר"י אלא משום שלא הודיעו למוכר הא הודיעו הוה זוכה בעל המעות אע"פ שאין זה שלוחו וה"ט משום דמעות קונות לו וכ"ש בנ"ד שהוא קרקע ואין שייך בו זכיה וע"י שקיבל המוכר המעות מקנהו ממילא ללוקח. אמנם כשלא הודיעו השליח למוכר שהוא לצורך העובד כוכבים אתאנו לחוכא דבני מערבא דמי הודיעו למוכר שיקנה אותו לעובד כוכבי' וליכא למימר הכא השליח זוכה אותו לעובד כוכבי' שליחות וזכי' לעובד כוכבי' ונר' לע"ד דאם הישראל נתן מעותיו של עובד כוכבים מעותיו קונות לו ומוכר אע"פ שלא ידע שהוא שליח דעתו להקנות לבעל המעות וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מכירה בפ"ז שכתב דאם זקף השליח המעות לעצמו אפ"ה קנה המשלח אלמא דאף על גב דביטל שליחותו ואינו רוצה לזכות למשלח אפ"ה המקח של משלח וה"ט משום דדעת מוכר להקנות לבעל המעות וכן נראה מתוך דברי הר"ן ז"ל בפ"ג דקדושין גבי ההיא עובדא דרבה בר בר חנה שהקשו מהתוספתא יע"ש ומאי ק"ל התם שאני משום דסתמא קנאה למשלח אבל הכא רב לעצמו קנאה ובודאי שהיה נאמן אצל רבה בר בר חנה וכן מוכח מדברי הר"ן עצמו בפ' האיש מקדש שכתב דאם עשהו שליח לקנות לו קרקע מיוחד לאו כל כמיניה לומר לעצמי לקחתי דשארית ישראל לא יעשו עולה ולפי זה צ"ל דנאמן היה רב אצל רבה בר בר חנה אלא ודאי דכל שקנאו במעות משלח אף שלעצמו קנאה לא קנה דדעת מוכר להקנות לבעל המעות ולקמן בעהי"ת נאריך עוד. ואף לדעת הרשב"א והרא"ש ז"ל שכתבו דה"ט דקנה המשלח אף שלא הודיעו למוכר הוא מפני שהשליח מכוין לזכות לבעל המעות יודו בנ"ד וע"כ לא אמרו דלא קנה בעל המעות אלא כשזקפם השליח לעצמו דנעשה עליהם גזלן וקנאם בשינוי. אבל כל שאין דעת השליח להקנותו לעצמו אז קנה בעל המעות דדעתו של מוכר להקנות לבעל המעות כל שאין דעתו של שליח לקנות לעצמו וכן יש לדקדק מתוך דברי הרשב"א ז"ל בתשו' החדשות סי' ש שכתב ז"ל הצ"ל וי"ל דשאני אחר דבכל כי הא לא אמרי' הודיעו לבעל החטים לפי שדעתו של מוכר אינו אלא למי שקונה ממנו או למי שהמעות שלו יעויין שם:

וכל זה ניחא בעשה העובד כוכבים שליח לקנות או להשכיר לו קרקע וכמו שאמרנו שאף על פי שאין הישראל נעשה שליח של עובד כוכבים מעותיו של משלח קונות לו והמוכר ג"כ דעתו לזכות לבעל המעות וישראל מעשה קוף הוא דקעביד והוי כההיא דתנן במסכת מעילה שילח ביד חש"ו אם עשו שליחותו בע"ה מעל ופריך עלה והא לאו בני שליחות נינהו ואמר ר"י דהוי כאותה ששנינו נתנה על הקוף וכו'. אבל אם עשאו שליח הישראל לעובד כוכבים או העובד כוכבים לישראל כדי שיקנה לו מטלטלין בהא צריך למידע דידוע שיש מחלוקת בזה דלס' הרמב"ם ז"ל עובד כוכבים מישראל וישראל מעובד כוכבים קונה בין בכסף בין במשיכה ודעת רש"י ז"ל דישראל מעובד כוכבים בכסף ולא במשיכה אבל דעת ר"ת דישראל מעובד כוכבים לא קני בכסף אלא במשיכה ולפי סברת הרמב"ם ורש"י דעובד כוכבים מישראל וישראל מעובד כוכבים קונה בכסף אם כן בנדון זה ג"כ נהי דלית ליה שליחות לעובד כוכבים מ"מ מעותיו של עובד כוכבים או של ישראל קונות לו וכמו שכתבתי לעיל אבל לדעת ר"ת וסיעתיה דאין ישראל קונה מעובד כוכבים בכסף אם כן הכא נמי כיון שאין שליחות לעובד כוכבים לא קנה המשלח ולקמן בע"ה יתבאר אם קנאם השליח או לא:

איברא דהטור ז"ל בי"ד סי' קנ"ב גבי עובד כוככים שלקח יין מישראל נראה דאית ליה כסברת ר"ת ז"ל דעובד כוכבים לא קני בכסף אלא במשיכה דלעמיתך בכסף ולעובד כוכבים במשיכה ולפי זה ישראל מעובד כוכבים לא קני מטלטלין בכסף וכן מבואר בתוס' בפרק הזהב דלר"י ברייתא דנתנה לבלן ה"ז מעל ודוקא בלן הא שאר מטלטלין עד שימשוך איירי בעובד כוכבי' כי היכי דלא תיקשי לר"י אבל צ"ע דהטור בעצמו כתב בה' יין נסך גבי ישראל שאמר לפועליו צאו ושתו דאם הקדים לו דינר ה"ז אסור דמשעה שנתן הדינר לעובד כוכבים נקנה לו היין לישראל וכ"כ בח"מ סי' קצ"ד ונראה דס"ל להטור דאע"ג דאין העובד כוכבים קונה מישראל אלא במשיכה ישראל מעובד כוכבים קונה בכסף וברייתא דבלן דפרק הזהב לר"י ג"כ איירי בישראל וה"ט דלא מעל מכיון שהפקיעו חכמי' קנין של כסף וכה"ג אשכחן גבי אתנן בפ"ב דע"ז דלא הוי אתנן מכיון דתיקנו חכמי' משיכה יע"ש ועוד כיון דחזינן דעובדי כוכבים קונים ומקנים בכסף אפי' לא תהוי אלא מנהגא בעלמא ישראל נמי קונה מיניה בכסף והוי כי ההיא דסיטמיתא וכ"כ בתשו' הרמב"ן ז"ל סי' רכ"ה:

סימן טז

עובד כוכבים דא"ל לישראל למיזבן ליה מידי ואזל וזבן לי' וכעת לא מצא לעובד כוכבים והפקידו ביד חברו ומת העובד כוכבים והנפקד רוצה לזכות בפקדון באומרו כי ממונו של עובד כוכבים הוא והמפקיד אומר כיון דאין שליחות לעובד כוכבים עדין לא זכה בו העובד כוכבי' והוי דידיה:

איברא דעובד כוכבים דשלחו לישראל לא זכה במקחו דאין שליחות לעובד כוכבים מיהו לא ידענא אי זכה בו השליח כיון דלא נתכוון לזכות בו כשהיה בידו אלא דעתי' היה לקנותו לעובד כוכבים וראיתי שהתוס' בפרק הגוזל דף ק"ב ע"ב ד"ה מי הודיעו לבעל החטים כו' נסתפקו בזה ומתוך דבריהם נראה שיותר נוטה לומר שלא קנה לא זה ולא זה. (א"ה לע"ד נראה מתוך דברי הרא"ש ז"ל בפרק גט פשוט גבי ההיא עובדא דמייתי תלמודא התם בההיא איתתא דיהבה זוזי לההוא גברא למזבן ארעא אזל זבן לה שלא באחריות יע"ש דכל שלא קנאו המשלח קנאו השליח ודו"ק). אבל מתוך דברי הריב"ש ז"ל בתשו' סי' ת"א ז"ל ולקנות חמץ לצורך העובד כוכבים במעותיו של עובד כוכבים איסור גמור הוא שהרי לכל הפחות דילמא אתי למיכל מיני' ולא עוד אלא שהוא עובר עליו בבל יראה לפי שכשהוא קונה אותו בשביל העובד כוכבים אין העובד כוכבים בעל המעות קונה אותו שהרי אין ישראל זה נעשה שליח לעובד כוכבים ולא זכה בשבילו דהא קי"ל דאין שליחות לעובד כוכבים ולא זכיה כלל לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו כדאיתא במציעא וא"כ הרי הוא חמצו של ישראל זה ועובר עליו ומלקות נמי איכא שהרי עשה מעשה שקנה אותו ואף אם נאמר שישראל אין דעתו לזכות בו לעצמו כיון שיש איסור בדבר מ"מ גם העובד כוכבים לא קנה אותו וכו' עכ"ל. נראה דס"ל שכיון שלא קנה העובד כוכבים שאין שליחות לעובד כוכבים קנאם השליח אם לא היכא דהוי מידי דאיסור' כגון חמץ דמסתמא אמרינן איסורא לא ניחא ליה דליקני הא לאו הכי קנאם השליח אע"פ שלא נתכוון השליח ואשכחן כה"ג בשלהי משילין גבי מילא מים ונתן לחברו רב ששת אמר כרגלי הממלא ורב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ואמר תלמודא התם דבמגביה מציאה לחבירו קא מפלגי ופירש רש"י ז"ל וז"ל דכ"ע לא קנה חברו בהגבהתו של זה אלא אם קנה המגביה או לא קנה פליגי רב נחמן סבר לא קנה המגביה דלאו אדעתיה למקני אלא מי שנתמלאו לו קנאה במשיכה וכו' ורב ששת סבר קנה המגביה תחלה וכו' כלומר כיון דלא קנאו חברו קנאו הממלא ואף על פי שלא נתכוון לזכות לעצמו מ"מ הא נתכוון לזכות וכדבריו מוכח בסוף פרק הבית והעליה גבי אי הבטה בהפקר קני דקא' עלה תנאי היא דתנן שומרי ספיחי שביעית נוטלין מתרומ' הלשכה ורי"א הרוצה מתנדב והוא ש"ח דת"ק סבר הבטה בהפקר קנה וזכה זה בהבטה אלמא דאע"ג דזה לא נתכוון לקנות לעצמו אלא מביט בה לצורך צבור קנאו לעצמו ונראה דאפי' לר"ת ז"ל שנחלק שם על פירוש רש"י ז"ל וס"ל דזה לא קנה כיון דלא נתכוון לקנות ע"כ היינו דוקא בהפקר דליכא לא דעת מקנה ולא דעת קונה אבל במקח וממכר דאיכא דעת אחרת מקנה אע"פ שלא נתכוון זה לקנותו כמו שנראה מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ"ב דגיטין דף ך' גבי מאי דאמר תלמודא שם זקן שאני דידע לאקנויי וז"ל וקשיא לי אשמעתין אפי' כי מקנה להו זקן ומלוה מאי הוי הא לווין לא ידעו כדעת רבא דאמר דילמא זקן שאני וכיון שכן היאך קונים ואינהו לא ידעי דזקן מקנה להו ומ"ש מההיא דאמרינן ביבמות פרק ר"ג העודר בנכסי הגר וסבור דשלו הם לא קנה וי"ל דשאני הכא דדעת אחרת מקנה עכ"ל וכן כתב הנ"י בפרק חזקת הבתים גבי ההיא דרב ענן שקל בידקא בארעא וכו' ז"ל שמעינן מהכא דאלו הוה ידע המזכה אע"ג דלא ידע רב ענן שהוא הזוכה קנה ומשום הכי לא הוה סגי למימר ליה את ודאי לא הוה ידעת ואע"ג דאמרינן ביבמות העודר בנכסי הגר וכו' תי' הראב"ד דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה עכ"ל והכא נמי דעת המוכר שיקנה או על המעות או הקונה ממנו וכמ"ש הרשב"א ז"ל בס' תולדות אדם בסי' שס"ט:

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה