מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות זכיה ומתנה
סימן א
השאלה וגם תשובת המורה נאבדה ומתוך תשובתו יובן מעשה שהיה איך היה
ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת המורה ובא הח' הש' הדיין המצויין עליון למעלה ה"י וכלל דבריו שאין במתנה דא כל עיקר מתרי או תלת טעמי הבאים בדבריו. ואנכי אבא אחריהם לעמוד על כל אחד וא' ואם כי במקצת נטו צעדי מדרכיו אל יחר לכ"ת כי כך היא דרכה של תורה ואת והב בסופה. ואען ואומר דמ"ש כ"ת דבטלה מתנתא דא יען כי הבית שנתן לה במתנה נמצא שלא היתה כלה שלו כי אם מקצתה בלבד וכיון שבטלה המתנה במקצת בטל בכול' דדמי לקני את וחמור דאיכא מ"ד דלא קנה כלום זהו ת"ד. ואני אומר דלע"ד אין נראה כן חדא שבנ"ד לא אמר לה שכל הבית נתן עד דנימא כיון שלא קנתה כלה מקצתה נמי לא קנתה אלא א"ל כי אם הבית נתתי לך וסתמא הזכות שיש לו בבית הוא דקא"ל שנתן לה וכיוצא לזו כ' הריטב"א ז"ל והביאו הנ"י אמתניתין דמכר האב מכורין עד שימות ז"ל פי' אם ירצה הלוקח שאם אינו רוצה חוזר בו ומבטל המקח דכיון דזבין ליה סתם גוף ופירות משמע לי' ללוקח והוי מקח טעות ומיהו אם ידע הלוקח שאין לו אלא פירות אין זה מקח טעות שהרי הכיר בה שאינו שלו ועוד דסתם מוכר זכותו הוא מוכר עכ"ל וכמו כן נאמר בנ"ד דמה שא"ל הבית נתתי לך סתמ' הזכות שיש לו הוא דקא"ל. ומה גם לפי מה שאני עתיד לכתוב לקמן בס"ד שהשותפין כל זמן שלא חלקו כל הבית קנוי' לכל אחד מהם דלפי זה עביד איניש דקרי לי' ביתי סתם ואע"פ שאין כלה שלו. ועוד בה שאפי' אם היה אומר בהדיא כל הבית נתתי' ליך מחמת שיהי' סבור שכלה שלו כיון שהוא היה בונה אותה או שהיתה גזולה אצלו עדין אין סברא לומר שכיון שלא קנתה כלה מקצתה נמי לא קנתה שהרי קי"ל כרבא דפלגינן דיבוריה כדאיתא פ"ק דגיטין אמתני' דהכותב נכסיו לעבדו יצא ב"ח שייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות והוה ס"ד לומר דטעמא דלא יצא לחירות משום דלא פלגינן דיבורי' וכיון דלא, קנה כלום משום שאינו מסויים עצמו נמי לא קנה ומסיק דבעלמא פלגינן דיבוריה ומתני' הנז' משום דלא הוי כרות גיטא:
ומה שהביא כ"ת ראיה מתשו' מהריב"ל ז"ל שכתב דמי שמכר גוף ופירות ונמצא שלא הוה ליה למוכר כח להקנו' כי אם הפירות דכיון שבטלה המכירה בגוף הקרקע בטלה נמי לפירות ואפי' אם יאמר הקונה שהוא מפוייס לקנות הפירות באותן דמים שנתן ע"כ. לע"ד אין משם ראי' דלא אמרה הרב ז"ל אלא במוכר ולוקח וכטעמא דיהיב שכיון שנתבטלה המכירה לגבי קונה שהרי אם ירצה יכול לחזור בו משום מקח טעות נתבטלה גם כן לגבי המוכר שלא מצינו שהקונה אם ירצה לא יקנה והמוכר ימכור וזה הטעם לא שייך לאמרו במתנה כי ניחא לי' למקבל בכל דהו ואם לא קנה כלו יקנה מקצתו וכמו שכתב המרדכי בפרק המוכר את הבית וזכורני שכך ראיתי ג"כ בתשו' מהרימ"ט בח"מ וכעת אין ספרו בידי ואף במקח וממכר דכוותא דנ"ד עדין לא ברירא לן אם נאמר דכיון דלא קנה כלו מקצתו נמי לא קנה דלכאורה נראה דהאי מלתא במחלוק' שנוי' וכמ"ש הנ"י בפרק בית כור אמלתא דאחין שחלקו ובא להם אח ממ"ה דאמר שמואל מקמצין כתב מכאן למדו דמי שמכר שדה ונמצא מקצתו גזול דהמקח קיים בשאר והריטב"א ז"ל נחלק עליהם והר"ן ז"ל ג"כ כתב בפ"ב דקדושין שדעתו כדעת הריטב"א ושהרשב"א ס"ל דהמקח קיים בשאר ואני כתבתי במ"א דלע"ד נראה שכל מחלקותם אינו אלא כשהלוקח רוצה לקיים המקח לחצאין לפי חשבון הדמים שנתן ובהא ס"ל להריטב"א ז"ל דכיון שבטלה הקניה במקצת בטלה בכלה אבל כל שהלוקח מתרצה לקנות מקצתו בכל הדמים שנתן כ"ע יודו דקנה דלא גרע ממוכר יפות ונמצאו רעות דלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר וכן נראה מפשט דברי הריטב"א שהביא הנ"י אמתני' דמכר האב וכמו שכתב מהריב"ל בח"ב סי' ל"א אלא שעדיין נראה לע"ד לקיים דינו של מהריב"ל ז"ל ואפשר הרשב"א מודה בו וכמ"ש ה"ה בפ"ל מהלכות מכירה שאם מכר הבעל גוף ופירות אפילו אמר לוקח הניחו לי ואוכל הפירות כל ימי הבעל אין שומעין לו דכיון שמקחו בטל בגוף ואין הפירות אלא מכח הקרקע הכל בטל עכ"ל הרשב"א ז"ל:
עוד כתב המורה שיחיה טעמא אחרינא בביטול מתנתא דנא משום שחלקו של נותן עדין לא היה מבואר מקומו שהרי הבית היה בשותפות עם אחיו וכל זמן שלא חלקו לא הוברר חלקו ואין אדם מקנה דבר שאינו מבורר וכמ"ש הרב מהרימ"ט ז"ל והוכיח לה מאותה שאמר מ"ש שיש בבית מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דהרי זה לא חלל משום דאין ברירה וה"נ בנ"ד זהו ת"ד הוא האריך ואני קצרתי. דלע"ד אין נראה כן דאם איתא להאי מלתא תיקשי לן מתני' דשור שחור שיצא מביתי יהא הקדש ויצא לבן דפליגי ב"ש וב"ה אי הקדש טעות הוי הקדש אי לא אבל משום חשש ברירה לא מטו בה ולכ"ע אם יצא שחור ה"ז הקדש ולא אמרינן אין ברירה. וע"כ צריכין אנו לומר כמ"ש הרשב"א בס' תולדות אדם סי' פ"ב דכי אמרי' לברירה ה"ד במידי דלית לי' קיום אם לא שנאמר יש ברירה והוברר הדבר למפרע דאל"כ אשתכח דאכל טבל מעיקרו אבל במוכר או מקדיש מידי מנכסיו שאינו, מסויים כל שבירר אח"כ א' מהם הרי הוא קנוי ומוקדש ואין אנו צריכין לקיום המקח לדמעיקרא וכיון דלקיום המקח אין אנו צריכים לברירה שהרי מהשתא מתקיים שוב אין אנו צריכין לברירה עכ"ל וכן דקדקתי על דבריו נקוט מיהא דרב גוברייא אמר' דגבי נותן ומקדיש דבר שאינו מסויים לא שייך לבריר'. ומ"ש קצת מהראשונים ג"כ דאין אדם מקנה דבר שאינו מסויים לא משום חשש ברירה נגעו בה ותדע שהרי ש"מ שאמר תנו מנה לפ' נותנין ואע"פ שלא סיים המנה ובפרק הזהב נמי הוה בעי לאוכוחי דמטבע נקנה בחליפין מהבריי' דהרי שהיו חמריו תובעין אותו בשוק ואמר לשולחני תן לי בדינר מעות ואני אעלה לך יפה דינר וטרסית ממעות שיש לי בביתי אם יש לו מותר וקס"ד לומר דטעמא הוי משום דמטבע נקנה בחליפין ואע"פ שלא סיים לו הדינר דהא ממעות שיש לי בביתי קא"ל וגבי אם יש לו דשרי לפסוק כשער הזול כתב הריב"ש ז"ל דטעם הוי משום דד"ת מעות קונות וההיא ודאי מיירי אפי' כי לא סיים לו מקום אלא נראה לע"ד שלא אמרו המורים דאין אדם מקנה דבר שאינו מסויים אלא בשדה ובית וכיוצא בדבר שאין מינו שוה דאז אין הלוקח יכול לברר מקחו שהמוכר ידחה אותו בטענה דלא זה הוא מה שמכרתי לך כיון שאין כולם שוה וזה רוצה בזה יותר מבאחר אבל במקנה מידי מדבר שמינו שוה אין טעם למוכר כדי שיוכל לדחות ללוקח ולומר לא זה הוא מה שמכרתי לך כיון דכולם שוה ואין קפידא בזה יותר מחברו ואם לחשך אדם לומר דגבי שדות נמי מי לא משכחת לה שיהיו שניהם שוין בצביונן ובקומתן וסמוכים זה לזה אינו כן דגבי שדות לעולם ימצא בהם קפידא ברוחות שזה רוצה במזרח וזה רוצה במערב וכענין שאמרו ביתומים שחלקו הגדילו יכולים למחות ברוחות וכתב הריטב"א ז"ל דדוקא בטענה זו שיש טעם בדבר:
ודאתן עלה לידן מכל מ"ש דבנ"ד שהקנה לאשה החלק שיש לו בחצר דלא שייך הכא לומר לטעמא דזיל הכא קא מדחי לה שהרי השותפין בחצר יד שניהם שוים בו דמאי אולמי' דהאי מהאי וכשמכר אחד מהם חלקו לאחר כל זכות שבא לידו מכר לו וכל זה כתבתי כדי ללמוד במ"א דבנ"ד לקושטא דמלתא אין אנו צריכים לכל זה דנהי דקי"ל דהשותפין שחלקו לקוחות הם משום דאין ברירה ואמרינן אותו חלק שנפל בחלקו היה עד עתה של אחיו וכמ"ש הטור בסי' קנ"ד דאם טוען קניתי ממך אורה לאחר שתחלקו החצר ויפול גורלך אצלי דאינו כלום מה"ט מ"מ כל זמן שלא חלקו יד שניהם שוה בו ומשועבד וקנוי כל השדה לכל אחד מהם וכמ"ש הטור ר"ס קע"ה ושם בסעיף כ"ב כתב שאין בעל השדה שבצד אחד יכול לומר לאחד מהשותפין אני מצרן ודאי ואתה ספק דשמא יפול גורלך מצד אחר אלא חשוב ודאי כמוהו כיון שיש לו חלק בכל השדה עכ"ל וכיון שכן הוא שהשותפין כל זמן שלא חלקו יש לו חלק בכל השדה שפיר מצי להקנותו למי שירצה והרי זה מקנה לחברו כל השדה לזכות שיש לו בו וכן נראה בפשיטות מתשו' הגאון שהביא הטור בסימן תע"א ומתשוב' הרא"ש ז"ל שהביא בסי' קמ"ט והני איתא בהדיא בהגה' אשרי בפרק המוכר את הבית והוכיח לה מאותה שאמרו פלגא דאית לי בארעא פלגא ופירש רשב"ם ז"ל ראובן ושמעון שיש להם בית בשותפות ומכר ראובן חלקו לאיניש דעלמא וסתם שותפות מיירי בשעדין לא חלקו ואל יקשה לך על זה מדברי רשב"ם שכתב בפרק יש נוחלין שאין הפשוט יכול למכור חלקו דלא זכי ביה קודם חלוקה שעדיין לא הוברר חלקו כו' דשאני שותפין וכדכתיבנ' שמשעה שקנה אותו אדעתא דהכי קנה וכל א' מהם זכה בגוף החצר ומה שקנה מקנה לא' מה שאין כן בירושה דאתיא ממילא ובהא הוא דס"ל לרשב"ם דלא זכי ביה קודם חלוקה וע"כ צריך לחלק הכי דהא גבי פשוט שכתב דלא זכי ביה קודם חלוקה הוצרך לומר דהא דכי מת הפשוט בנו יורשו ה"ט משום דלא גרע היכא דמת האב ואחר כך מת הבן מהיכא דמת בן ואח"כ מת האב דבנו יורשו משום דכתיב ובן אין לו עיין עליו והאי טעמא לא שייך לאמרו גבי שותף שמת ואפי' הכי הבן יורש חלק אביו:
עוד כתב המורה שיחי' שלא יועיל המתנה יען כי היא מתנה במקצת ומתנת ש"מ במקצת בעיא קנין כל שלא פירש בה שהוא נותן מחמת מיתה ובנ"ד לא פירש שהיה נותן מחמת מיתה. ואני אומר דבנ"ד אין אנו צריכים לזה דכיון דאיכא תרי סהדי דמסהדי שהודה הש"מ שנתן לאשתו הבית במתנה כי לא צוה מחמת מיתה מאי הוי והא בהודאת ש"מ שאמרו אין אדם משט' מיתה כתב הב"י דמיירי בכל ש"מ ששוכב על מטתו והכא נמי תרי סהדי דהודאה שהודה הש"מ איך כבר מזה נתן הבית בשתו וכיון דהודאה הוי אין אנו צריכים לבדוק אחריו כיצד נתן תלינן שנתן לה כדינו וכמ"ש הטור בשם הראב"ד בסי' ס' ז"ל אומר נתתי לפ' כך וכך הודאה היא ולא הקנאה ומי שהודה עצמו שנתן אין בודקין אחריו היאך נתן יע"ש ואחד מהגדולים השיב עלי דעדין אין מכאן ראיה דכי קאמר הראב"ד ז"ל דתלינן דכדין נתן היינו משום דאיכא כא שטרא ואם אי אתה אומר כן נמצא השטר בטל דזכיה אין כאן ושעבוד אין כאן וכל שהשטר בטל לגמרי אין אומרים יד בעל השטר על התחתונה זהו ת"ד ונסתייע לזה מדברי הטור שכתב ז"ל ומי שהודה שנתן אין בודקין אחריו היאך נתן ויש לנו להעמיד השטר בחזקתו ולומר שזיכה אותם ע"י אחר ונשארו בידו ונעשה שומר עליהם וכ' לו אחריות עליהם בקנין. ואני לע"ד נראה דפשט דברי הראב"ד נראה דבכל מודה שנתן אין אנו בודקין אחריו ומ"ש ויש לנו להחזיק את השטר וכו' לא על זה קאי דכי אמרינן דהיכא דהשטר מתבטל לגמרי לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ה"ד כדי לפרש הלשון הכתוב בשטר באופן שלא יתבטל אבל במ"ש בשטר שהודה בפניהם היאך מכבר נתן הדינרים לפ' במתנה מה יפה כח השטר לומר שאותה זכיה שהודה היתה כדינו אטו מי שמודה בפני עדים שנתן מידי במתנה לפלו' העדים נזקקין לידע באיזה אופן זיכה אותם לו (א"ה עיין בתשו' החדשות להרשב"א ז"ל סי' קצ"ד) ומ"ש הטור ויש לנו להחזיק השטר כו' אצטריך לומר כן דלפי מ"ש דנתתי הודאה הוי שכבר הקנה אותם לחברו אם כן מהו זה שכתב לו עכשו ושעבדתי לו כל נכסי ואם כבר הקנה הזהובים לחברו כל היכא דאיתנהו ברשותי' דחברי' קיימי לזה כתב דיש לנו להחזיק השטר ולומר שזיכה אותם לו ע"י אחר ונשארו בידו ונעשה שומר עליהם וכתב לו אחריות עליהם בקנין באופן שנראה לע"ד דאפי' במי שמודה ע"פ ואמר נתתי דבר מידי לפ' אין אנו בודקין אחריו היאך נתן וה"נ יש לומר בנ"ד:
ועוד בה דנ"ד לדידי חזי לי שזה הש"מ היה מדבר מחמת מיתה שכך הוא רגילות בלשון בני אדם שרוצים שהש"מ יצוה עליהם מתחילין לדבר עמו הכי וזו היתה כונת האשה שהיתה בוכ' ואמרה לבעל' לו דיזי"ש נאדה ובאה תשובתו צודקת ואמרה לה ייא טי דיש"י קי לה קאזה איש טוייא ייא טי דוש"י קי טי לה אינפריזי נטי וצבוייטי פואידי קיטאר די אינייא. בזה הלשון מורה באצבע שהיה מדבר מחמת מיתה וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח וז"ל ש"מ שצוה מחמת מיתה כגון שהיתה דעתו נוטה שהוא מת ודאי וניכר דבר זה מכלל דבריו עכ"ל. משמע מפשט דבריו דאין צריך שיאמר בהדיא שהוא מצוה מחמת מיתה אלא בגילוי הדעת לחוד סגי וכ"נ ג"כ מדברי הרא"ש:
איברא דעדין יש לפקפק במתנה דא והוא בעיקר העדות כאשר גם המורה שיחי' עמד בה שזה הש"מ לא היו דבריו בדרך צואה וכמוסר לעדות אלא בדרך שיחה וסיפור שהיה מספר עם אשתו פעם נמצא זה ושמע ופעם נמצא זה ושמע וכיון שכן איכא למיחש דזה הש"מ לא גמר בדעתו להקנות לה מידי כל דבריו לא היו אלא פיטומי מילי להפיס דעת האשה שהיתה בוכה ומבכה וראי' לזה שלא הזמין עדי' להעיד על דבריו וכדמות ראי' לזה הביא מאותה שאמרו בפרק זה בורר הרי שראו את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פ' הם של מ"ש הם אם כמוסר דבריו קיימים ואם כמערים לא אמר כלום ופירש רש"י ז"ל כמוסר דבריו בלשון צואה לבניו ואם כמערים שהוא מתיירא שלא יטלום בניו בחייו או שלא יחזיקוהו כעשיר ע"כ הרי שכל שלא אמר דבריו בל' צואה אנו חוששין להערמ'. הן אמת דאיכא למדחי ולומר דהברייתא דהתם בבריא איירי ולהכי אם אינו כמוסר דבריו איכא למיחש להערמה שנתיירא שלא יטלום בניו בחייו או שלא יחזיקוהו כעשיר אבל בש"מ שהודה כה"ג ואמר מעות אלו של פ' הם נראה מדברי רשב"ם ז"ל בפרק מי שמת דף קמ"ט למדקדק שם דליכא למיחש למידי ואע"פ שלא היה כמוסר לבניו אלא בהודאה בעלמא דבריו קיימים משום דאין אדם משטה בשעת מיתה ואפי' נימא דהברייתא בכל גוונא מיירי ואפי' בש"מ איכא למימר דשנייא ההיא שהיה מטמין וכשראה את בניו שהיו מסתכלי' בו נתיירא מהם ואמר הכי הא לאו הכי כל שהודה הש"מ אינו צריך שיהא כמוסר דבריו וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ח ז"ל אין ש"מ צריך שיאמר אתם עדי אלא כל השומע דבריו ה"ז עד שאין אדם משטה בשעת מיתה:
והשתא בנ"ד מעדותו של אברהם פייד"ו שהעיד שאמר הש"מ לדודתו ייא לו שאבין שמים וארץ קומו סי לה אינפריזנטי לה קאזה לאשתי נראה שהיתה הודאתו באמת ובלב שלם ואם היורש הי' מאמין לדבריו לצאת ידי שמים חייב לאוקומ' ביתא ברשות האשה אבל משורת הדין מוקמינין ביתא בחזקת היורשים. כל זה כתבתי אם יראה בעיני מורי אשר בית ישראל נכון עליהם ה' עליהם יחיו נאם הצעיר אפרים נבון:
עליונים למעלה הטיבו אשר דברו להחזיק הבית בחזקת יורשי הבעל אף ידינו תכון עמהם ולמכתב לחזקיהו באנו על החתום פה קושט' שנת התפ"ג: יוסף בכמה"ר ישעיא מטראני יאודה רוזאניש:
סימן ב
והיכא דהקנה לאחר ע"י בנו גדול הסמוך על שלחנו אי הוי זיכוי או לא. כתבו התוס' ז"ל בפ"ק דמציעא אמתני' דמציאת בניו הקטנים הרי הם שלו ואוקמה ר"י דגדול הסמוך על שלחן אביו זהו קטן דפירש ר"ת ז"ל דה"ה גבי עירוב שאמרו דאינו מזכה ע"י בניו הקטנים כל שסמוך על שלחן אביו זהו קטן וידו כיד אביו. אבל הנמוקי יוסף כתב דחלקו עליו הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל דלא אמר ר"י כי אם לגבי מציאה דוקא ומשום איבה אבל מתנה שנתן לו אביו או שזיכה לאחרים על ידו דליכא איבה אין ידו כיד אביו וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל בהל' עירובין וצריך להבין לסברת ר"ת ההיא דתנן במס' מ"ש מערימין על מ"ש כיצד אומר אדם לבנו ובתו הגדולים הא לכם מעות הללו ופדו בהם מ"ש בלא חומש אבל לא לבנו ובתו הקטנים מפני שידם כידו והתם לכאורה נראה דליכא לפרושי כפי' ר"ת דלא גדול גדול ממש וכו' וכן פירש רש"י ז"ל במס' גיטין פרק התקבל דהיינו מערימין שהם סמוכים על שלחנו ושלהם שלו שהם חוזרים ונותנים לו משמע מדבריו דמתני' בסמוכים על שלחנו איירי וראיתי להרשב"א שם בחידושיו דפי' למתני' כפירוש ר"ת ומערימין דקאמר היינו משום שכונתם לזכות אביהם (וכן ראיתי בחי' זקנים בסוגיין). אבל עדיין קשה עליו ממתני' דפרק השואל את הפרה ושלחה לו על י' בנו ע"י עבדו או שא"ל שלח ע"י בנך מתה ה"ז חייב ופריך עלה בגמרא יד עבד כיד רבו דמי ואלו אבנו לא פריך מידי ואע"ג דסתמא מתנייא ומשמע אפי' בסמוכים על שלחנו וכן כתב הרשב"א בתשובה הביאה הב"י בח"מ סי' ש"מ יע"ש:
ולדעת החולקים על ר"ת דס"ל דלא אמרה ר"י אלא במציאה דוקא דשייך ביה איבה צריך להבין אם כן כי נתן לו אביו מתנה לבנו הקטן הסמוך על שולחנו אמאי לא יזכה בה דהא אית ליה לקטן זכיה כשדעת אחרת מקנה מכיון דלא שייך בה משום איבה וכ"ת ה"נ דיזכה בה וכמ"ש הריטב"א בחידושיו המודפסות לפ"ק דמציעא הא ליתא דתיקשי ע"ז ממתני' דמ"ש דמשמע בהדיא דאינו זוכה במתנה שנתן לו אביו כל שסמוך על שלחנו וכן כתב הנ"י בשמעתין בשם הרנב"ר יע"ש וראיתי להנ"י שם דיהיב טעמא משום דקטן כל שיש לו אב אין לו יד לזכות לעצמו כלל ואם נתנו לו אחרים מתנה הרי הוא של אב פי' לפי' דאע"ג דבמתנה שנתן לו אביו לא שייך איבה קטן שאני משום דאין לו יד לזכות לעצמו אבל עדיין צריך להבין במאי זכה האב במתנה שנתנו לו אחרים לקטן והלא אין קטן זוכה לאחרים ובשלמא במציאה אתי שפיר דאינו אלא מפני דרכי שלום. וכ"ת הקטן זוכה לנפשיה ואבוה מיני' קא זכי וכמ"ש הר"ן בפ"ק דקדושין גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך דהיא זכתה לעצמה ואבוה זכי מינה זה אינו דא"כ הוא דיש לו יד לזכות לעצמו אם כן אמאי אבוה יזכה באותה מתנה כיון דלא שייך בה איבה. ובירושלמי פ"ד דפאה אמרו שם ר"י אית ליה אדם זוכה במציאה לחבירו דתנינן תמן מציאת בניו הקטנים הרי הם שלו ואמר ר"י לא קטן קטן ממש אלא אפי' גדול כל שטיפולן על שלחן אביהם הרי הן שלו. ולכאורה איכא לאקשויי בי' דהיכי דייק מינה דר"י ס"ל דמגביה מציאה לחבירו זכה חבירו דלמא שאני הכא דהבן זכה לנפשיה ואבוה מיניה קא זכי משום איבה אלא מוכח מהכא דהאי טעמא דאיבה לא סגי שיזכה במציאתו האב כל כמה דלא מטא לידי' דאב אילולי דס"ל דאדם זוכה במציאה לחברו ולמדנו מזה דכל שהבן גדול אפי' סמוך על שולחן אביו אין ידו כיד אביו דאי ידו כיד אביו איך למד מדר"י דס"ל דאדם זוכה במציאה לחבירו ולפי זה הא דאמרינן בשמעתין פ"ק דמציעא אי אמרת בשלמא קטן אית לי' זכיה לנפשיה מדאורייתא כי קא מלקט לנפשיה קא מלקט ואבוה מיניה קא זכי ופי' התוס' דמודה ר"י דמציאת קטן לאביו אלא דס"ל דהבן יזכה לנפשיה מדאורייתא ואבוה זכי מיניה משום איבה והא דלא אוקמ' שמואל למתני' בטעמא דידי' משום דקטן דקתני במתני' משמע לי' בקטן ממש אע"פ שאינו סמוך על שלחנו ואלו הי' זוכה לנפשי' מן התורה אין סברא לתקן שיזכה אביו כיון דליכא איבה יע"ש אין אנו צריכים לכל זה דאי ס"ל דקטן יש לו זכי' לנפשי' אפי' תימא דאיכא כא איבה מ"מ לא זכה אבוה בהגבהתו של קטן ותדע שכן הוא שהרי גדול הסמוך על שלחן אביו דאיכא איבה ואפילו הכי משמע מהירושלמי דלא מפני זה בלבד היינו אומרים שיזכה אבוה בהגבהתו כי אם משום דס"ל לר"י ג"כ דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו וכו' אבל אי לאו הכי היינו אומרים דמשום איבה יזכה לנפשיה ואח"כ יזכה אבוה מיניה וא"כ בקטן דקי"ל דאין קטן זוכה לאחרים לא זכי אבוה בהגבהתו. ומתני' דקתני הרי אלו שלו משמע דמשעה שהגביהו הקטן זכה בה אביו ולדברי ר"י אינו כן אלא הקטן זכה לנפשיה ואבוה זכי מיניה כי קא מטיא לידיה דאבוה וע"כ מתני' לא מיתוקמא כר"י אלא ס"ל לתנא דמתני' כדשמואל וליכא לאקשויי היאך זכה. בה אביו בהגבהתו דהא סבירא לן דאין קטן זוכה לאחרים דהכא אינו אלא מפני דרכי שלום. ומתוך פירוש רש"י נראה דהשתא ס"ל דר"י לית ליה דמציאת קטן לאביו וכן כתב הריטב"א בחידושיו ומה שהקשו התוס' ע"ז דא"כ מנ"ל דלר"י קטן זוכה לנפשיה מן התורה דלמא אינו אלא מדרבנן ואביו לא זכי מיניה כלל כבר נתיישב זה מתוך פרש"י שפירש דאי לית ליה זכיה מדאורייתא נמצא אביו גוזל את העניים ולפי זה שמענו דאפילו אית ליה זכיה מדרבנן כיון דמן התורה לית ליה זכיה גזלן קא חשיב:
והשתא דאתינן להכי הא דקתני יד בן כיד אביו אינו אלא בקטן ממש הסמוך על שולחן אביו מטעם דאין זכיה לקטן לזכות לנפשיה וכי הגיע לידו כאלו הגיע ליד אביו דמי והחוטפ' מידו כאלו חוטפה מיד אביו וחייב להחזיר וכ"כ ראב"ן בספרו וכ"כ מוהר"ם ז"ל בתשו' הארוכות דהנותן לקטן כאלו נתן ביד אביו דמי. אבל הגדול אפילו סמוך על שלחנו אין ידו כיד אביו שיזכה אביו בהגבהתו אלא משום דס"ל דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו (א"ה כבר נתיישב לפי האמור דלא הוי הקטן כזוכה לאחרים וכ"ת תינח במציאה במתנה שנתנו לו אחרים דליכא איבה ואיכא דעת אחרת מקנה דכה"ג ס"ל למקצת גדולי הראשונים דזכי קטן מן התורה מאיזה טעם יזכה בה אביו איכא למימר דכיון דלענין מציאה עשו חכמים ידו כיד של אביו משום איבה אי אפשר לעשות שבהיותו הקטן סמוך על שלחן אביו שיהי' ידו יד אביו לענין מציאה וידו שלו לענין מתנה והא דגבי מציאה הוצרכו שיהיה ידו כיד אביו הוא משום דאין קטן יכול להיות זוכה לאחרים ושיתקנו שיהי' הקטן זוכה לנפשיה ואבוה זכי מיניה אין זה סברא כמ"ש התוס' ז"ל):
וראיתי להמרדכי בפ"ק דמציעא שהביא תשובה למהר"ם ז"ל דאין יכול ליתן מעשר עני לבני שמעון הסמוכים על שלחנו ואפילו הם גדולים כיון דאביהם הוא עשיר וידם כידו כמ"ש ר"ת ואע"פ שר' שמשון חולק על ר"ת ומחלק בין דעת אחרת מקנה להיכא דאין דעת אחרת מקנה אנן עבדינן כר"ת לחומרא ע"כ וצריך להבין דבריו דנראה דכל כה"ג אפילו ר"ת ז"ל יודה דמצי עבד והכי אמרו בשמעתין אי אמרת בשלמא קטן אית ליה זכיה לנפשיה כי קא מלקט לנפשי' קא מלקט ואבוה מניה קא זכי ופי' התוס' דר"י ס"ל ג"כ דמציאתו לאביו ואפי' הכי שרי משום דקטן זכי לנפשיה ואח"כ אבוה זכי מיניה משום איבה וא"כ כשהבן הוא גדול דאית ליה זכיה לנפשי' מן התורה שפיר מצי יהיב ליה מעשר עני דאיהו לנפשיה קא זכי ואבוה מיניה קא זכי ולפי זה נראה דלא מיבעיא בבנו גדול דשרי אלא אפילו בבנו קטן היה נראה דשרי דכיון דאיכא דעת אחרת מקנה אית ליה לקטן זכיה מן התורה. א"ה לא הבנתי זה דר"ת בפי' קאמר דיד בנו הגדול הסמוך על שלחנו הוא כיד אביו ממש ומטעם זה אמר דאין לזכות העירוב ע"י):
איברא דלפי סברת הרמב"ם ודעמיה דקטן לית ליה זכיה לנפשיה כלל כל שיש לו אב אין נראה להתיר בקטן זולת היכא דהקנה לקטן ע"י אחרים. ומדברי הטור בי"ד סי' ק"ס נראה דס"ל כמוהר"ם ז"ל שכתב ז"ל וכן מותר לאדם לומר הילך זוז ואמור לאביך שילוה לי ברבית והוא שיהא גדול ואינו סמוך על שלחנו אבל אם הוא סמוך אסור דכאלו נותנו ליד אביו דמי וקשה עליו ג"כ דאמאי לא אמרינן הבן זוכה לנפשיה ואבוה מיניה קא זכי ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וראיתי להרא"ש ז"ל שם בפסקיו שכתב דה"ט דאסור בבנו גדול משום דחיישינן להערמה. וכן ראיתי להרב בנימוקי יוסף דה"ט דאסור בבנו הסמוך על שלחנו משום דכגופו דמי וחיישינן להערמה ולפי זה אפשר לומר דאי עבר ועשה הכי אפי' אבק רבית לא הוי כדי. לחייבו לצאת ידי שמים שהרי לא בא לידו של מלוה מיד הלוה אלא הבן זכה לעצמו ואבוה מיניה קא זכי ועיין בתשובת הר"ן ז"ל סי' כ"ט. אבל אם הבן הוי קטן נראה דלפי דעת הרמב"ם ז"ל חשיב כאלו יהיב ליד אבוה ממש דיד בן כיד אביו:
ודאתן עלה לידן מכל מ"ש דמתנה שנתנו אחרים לקטן הסמוך הרי הוא של אביו לכ"ע אלא שלדעת ר"ת אינה אלא משום איבה. ומש"ה אי נתנו לקטן ע"מ שאין לאביו רשות בה הרי היא של בן דהשתא ליכא איבה כיון דע"מ כן יהבה ליה וכ"כ המרדכי בפ"ק דמציעא וכ"כ הטור גבי קבל מן הקטן דיעשה לו סגולה דחיישי' שמא יהבו ליה ע"מ שאין לאביו כלום. אבל לפי דעת הרמב"ם ודעימיה שכתבו דאין יד לקטן לזכות לנפשיה בלא אביו הרי המתנה היא של אב ואפילו התנה ע"מ שאין לאביו רשות בה אם לא שזיכה הנותן לקטן ע"י אחר דאז זכה הקטן בה. ואף שנתן מתנה לבנו אפי' אם הוא קטן הסמוך על שלחנו אם זיכה אותה לו ע"י אחר זכה הבן ואפילו כשעשה כן לעבדו קנה העבד כ"כ המרדכי פ"ק דקדושין ואף לריטב"א שחולק על זה כמ"ש שם בחידושיו ה"ד גבי עבדו:
והיכא דהבן הוא גדול וסמוך על שלחנו לדעת ר' תם מתנה שנתנו לו אחרים הרי היא של אביו כמו מציאתו. וה"ה אם נתן לו אביו ג"כ מתנה לא זכה בה דידו כיד אביו חשיב ונמצא דעדיין לא יצאתה מיד אביו אם לא שיקנה לו ע"י אחרים כדאמרן ולדעת הר"מ ודעמיה שכן נראה עיקר אין צריך לכל זה אלא כל מתנה שנתן לו אביו זכה בה אלא שנראה מדברי רשב"ם בפרק י"נ גבי עובד' דאקנייה לבנו קטן דכל שסמוך על שלחנו הפירות הרי הן של אביו וכ"נ מדברי הראב"ד בהשגות בפ"ד מהלכות חובל דין י"ט. ואע"פ שאמרנו שמציאת הבן היא של אב וכמו כן מתנה שנתנו לו אחרים מסתברא דאם האב מחל גבייהו ונתרצה שיהא של בן הרי אלו זכה בהם ותו לא מצי להוציאה מידם ואפילו הם קטנים דידם כיד אביהם ואין להם יד לזכות לעצמם ואף במתנה שנתן להם אביהם לא זכו בה וכמ"ש לעיל וראיה ממ"ש התוס' בפרק החובל דף פ"ו בד"ה הכא דלאו איניש קפדנא הוא וכו' וא"ת וכיון דמן הדין הוא של אב א"כ מה ראו חכמים לומר דבגברא דלאו קפדנא להוו של אב ותירצו דאמדו חכמים דעתו של אב ויודעים שמוחל להם משום צערא דגופייהו וכי תימא מ"ש מנתן לו אביו מתנה דלא זכה בה. התם שאני משום דהקניית מתנה בעינן הוצאה מרשות לרשות וכיון שידם כיד אביו לא יצא עדיין מרשותו. אבל מציאת הבן ומתנה שנתנו לו אחרים שאין לאב זכות בה אלא מכח הבן כל שסילק עצמו ממנו ומחל להם הרי אלי זכה בה אם לא שנחלק ונאמר דכל מידי שבא לקטן ע"י זכייתו לעולם הוא של אב דאין לו יד לזכות לעצמו וכאלו עמד ביד אביו דמי ואפי' אם מחל לו האב עדיין ברשותיה קיימא משא"כ בההיא דחבלה דממילא זכה בה הבן וא"צ יד לקנותו ומ"ה מחילה מהני בה שוב ראיתי למהר"ר בצלאל ז"ל בתשו' שכתב כמ"ש תחילה וכ"נ מדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו פ"ק דקידושין דף פ"ט שכתב דהקטנה זוכה לעצמה בשליחות אביה וכ"נ מדברי הרב בעל נתיבות משפט בדף צ':
חזרתי על המקרא דמתנה שנתנו לו אחרים לבן נראה מדברי הפוסקים דהוי של אב משום איבה זולת אם התנה הנותן וא"ל ע"מ שאין לאביו רשות בה כנראה מדברי המרדכי והטור כנז"ל ואע"ג דגבי אשה איכא מ"ד דלא מהני האי תנאה עד שיאמר לה ע"מ שתהא נושאת ונותנת לתוך פיך גבי בן מהני דע שאני לע"ד הייתי רוצה לומר דגבי בן לא חששו לאיבה ומה שאמרו שמציאתו לאביו לאו משום איבה הוא. אלא כמו שאמרו בירושלמי בר"פ מציאת האשה בשם ר"י דהואיל ויכול לשנותו לאיזה מלאכה שירצה כלומר ודומה לעבד כנעני שיכול לשנותו לאיזה מלאכה שירצה ובעי שם והרי אשתו שאינו יכול לשנותה ואפ"ה אמרו מציאת האשה לבעלה ואמר ר' יוחנן התם טעמא אחרינא איכא משום איבה מוכח מהתם דלא שייכא איבה בבנים ואפי' סמוכים על שלחנו דהכי איירי התם. איברא שמתוך גמרא דידן בפרק החובל דף פ"ז נראה דטעם דמציאת בנו דהויא של אביו הוי ג"כ, משום איבה מדתלי לה שם בקפידא דאב. אבל מ"מ עדיין נראה לחלק דבמתנה שנתנו לו אחרים לא שייך איבה כי היכי דחזינן גבי אשה דמתנה שנתנו לה אחרים הוי שלה ואפילו למאן דס"ל דמציאתה לבעל הויא משום איבה דלא מצינו דאית ליה לבעל גבי מתנה כי אם אכילת פירות. ועוד דאפשר לשוויי גמרא דידן עם הירושלמי כיון דשניהם בשם ר' יוחנן נאמרו ואיכא למימר דטעמא דמציאה הוי כמו שאמרו בירושלמי משום דיכול לשנותו לאיזה מלאכה שירצה ומה שאמרו בגמרא דידן משום דקפיד אין ר"ל דמשום האי טעמא הוי מציאתו של אביו אלא ה"ק דלא מחיל גבייהו ולא דמי לחבלה דכיון דאית להו צערא הרי הוא מחיל גבייהו ולפי זה איכא למימר דמתנה שנתנו לו אחרים הרי היא של בן דלא שייך בהא לטעם הירושלמי אבל מ"מ הפירות הרי הם של אב וכמש"ל ובחי' הריטב"א ז"ל הביא בשם הרמב"ן ז"ל כמ"ש דמתנה שנתנו אחרים לבן אפי' הוא סמוך על שלחנו הוייא של בן יע"ש וכן נראה עיקר וגבי בנו קטן הסמוך על שולחנו נראה דכ"ע ס"ל דהוי של אב בין מתנה שנתן לו האב בין שנתנו לו אחרים זולת ר' שמשון ז"ל ולכאורה צריך להבין דבמסכת ערכין שנינו המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו ולא בכלים שצבען לשמן משום דהוו שלהם ואפי' לא לבשום עדין אלמא קטן זוכה במתנת אבוה ואם היינו אומרים דההיא איירי כשהבנים הם גדולי' הוה מתיישב אבל אין נראה כן מדברי הפוסקים וראיתי לרש"י ז"ל שפירש בפרק לולב וערב' דף מ"ו גבי לא ליקני איניש הושענא לינוקא דמיירי שהאב לא ליקני לבנו קטן וז"ל מקנא קני דרבנן תקינו לי' זכייה לנפשיה אקנויי לא מקני אינו יכול לחזור ולהקנותו לאביו עכ"ל אבל בפסקי תוספות בפ"ק דערכין נראה שאם הקנה אותו לבנו קטן דלא קנאו ולפי דבריהם צ"ל דההיא דלא ליקני מיירי כשאינו סמוך על שלחנו או כשאחרים מקני' לו למ"ד דמתנתו הויא של בן דאלו למ"ד דהוייא של אביו יכול להחזירה אביו או משום דלא הוי של אביו אלא מדרבנן:
סימן ג
ולענין שכירותו של קטן אם הוא לאב איפליגו ביה הראשונים ז"ל דרש"י בפ' הפועלים ס"ל דהוי של אב אבל הריטב"א שם בחי' תמה עליו ואמר דלא אמרו אלא בעבדו דאגרייהו דידיה שהרי מעשה ידיהם שלו אבל בנו קטן אפי' סמוך על שולחנו אין מעשה ידיו של אביו דלא תקינו לי' אלא מציאה דאתי מעלמא וכתב שכן הוא דעת רבו וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל הביאו מהר"ר בצלאל ז"ל בתשו' שכתב דמעשה ידיהם דבטורח קא אתי להו לא תקינו לי' רבנן דומיא דחבלה דאמרו בפרק החובל דצערא דידהו לא תקינו לי' רבנן יע"ש. ולע"ד ק"ל על דבריהם במה שאמרו דאין מעשה ידי הבן לאב דהא בהדיא אמרו בירושלמי פ' מציאת האשה מה טעם מציאת בנו הרי היא של אביו מפני שהוא יכול לשנותו לאיזה מלאכה שירצה ומשמע שם דאפי' בגדולים הסמוכים על שולחן אביהם הוי הכי וכן בדין דכיון דמתזני מיני' דעתו הוא על מעשה ידיהם והכי אמרו בפ"ק דקידושין דף ד' ואי אשמועינן מעשה ידי' משום דקא מתזנא מיניה. ומה שהביא הראב"ד ז"ל ראי' מחבלה דאמרו דצערא דידהו לא תקינו לי' רבנן לא דמי דצערא דחבל' שאני ועוד דחבל' כיון דהוי מידי דלא שכיח ואית ביה צערא אין דעתי' של אב עלה ולא קא מקפיד משא"כ במעשה ידיהם דשכיחי דעתי' של אב עלי' וכן מצאתי להרמב"ן ז"ל שכתב בתשובה סימן ק"ה ז"ל דבר תורה אין לאב לזכות על הבן לא בשכירות ולא במעשה ידיו ולא במציאתו אלא מיהו כל שסמוך על שולחן אביו שאב מעלה לו מזונות אע"ג דלאו גברא קפדנא הוא אפ"ה מדרבנן זוכה במציאתו ובמעשה ידיו ובשכירותו וה"ה אם הוא גדול וסמוך על שולחן אביו ע"כ וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"א מה' שכירות דאינו קוצץ על ידי בניו הקטנים משום דמשל שמים קאכלי עכ"ד וזה נוטה לסברת רש"י והרמב"ן וכן הוא דעת התוס' (א"ה עיין בחי' רב בצלאל בסוגיין דהפועלים דף צ"ב שכתב בשם הראב"ד ז"ל צערייהו לא זכי לי' כשתקנו חכמים מעשה ידיהם ושכרן תחת מזונות הצער לא תקנו ואלו רואים ואינם אוכלים ומצטערים פ"א לא תקנו חכמים תחת מזונות אלא מציאתו דלא מצטער עליו אבל טרחם שיטול הוא שכרם לא תקינו לו דהוה ליה כעין חבלה עכ"ל נראה דלא פסיקא לי' מלתא):
סימן ד
כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' זכיה קטן שנותנין לו צרור וזורקו וכו' זוכה לעצמו וכתב ה"ה דאיירי כשיש דעת אחרת מקנה לו הא לאו הכי אין לו זכיה אלא מפני דרכי שלום כמ"ש בה' גזילה עכ"ל נראה מדבריו אלו דמציאת קטן שאמרו מפני ד"ש איירי אפי' בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות אבל רבינו בפי' המשנה פ"ק דמציעא כתב דקטן שאמרו מפני ד"ש איירי שהוא בן שש שנים. אבל בירושלמי פ"ד דמ"ש אמרו שם קטן שנותן לו צרור ונוטלו אגוז וזורקו המוצא בידו כמוצא באשפה אגוז ונוטלו גזילו גזל מפני דרכי שלום. ואע"ג דבגמרא דידן אמרו דצרור וזורקו זוכה לעצמו מן הדין ה"ד בדאיכא דעת אחרת מקני וכ"כ התוס' בקידושין ודלא כש"ך ז"ל סי' רמ"ג שהביא מהירושלמי להוכיח דצרור וזורקו זוכה אף במציאה יע"ש נראה דאגב שיטפי' לא דקדק שפיר בדברי הירוש' וצריך לחקור כשיש דעת אחרת מקנה דזוכה לעצמו אי היו מן התורה או מדרבנן:
וראיתי לה"ה ז"ל ריש פ' כ"ט מה' מכירה שכתב עמ"ש הרמב"ם ז"ל ג' אין מקחן מקח ד"ת דעת רבינו דבמתנה אם זכה לו קנה ד"ת כיון שיש שם דעת אחרת מקנה וכ"נ ממ"ש בפ"ח מה' לולב ובפ"ד מה' זכיה וכו' נראה מדבריו אלו דקטן שנותנין לו צרור וזורקו זוכה לעצמו ד"ת כל שיש שם דעת אחרת מקנ' שהרי בפ"ד מה' זכי' לא הזכיר הרמב"ם אלא קטן שנותנין לו צרור וזורק ובה' לולב ג"כ כתב הרב כ"מ דבקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות איירי דמקנה קני ד"ת אבל הגיע לעונת הפעוטות אקנויי נמי מקרי יע"ש. אבל קשה ע"ז דה"ה בפ' כ"ט מה' מכירה גבי מ"ש הרמב"ם קטן עד שש שנים אין הקנייתו לאחרים כלום וכו' פי' ה"ה וז"ל זה פשוט דזוכה לעצמו מדבריהם עכ"ל משמע בהדיא דכל שלא הגיע לעונת הפעוטות אינו זוכה לעצמו ד"ת אבל לע"ד א"ז עיקר שהרי אמרו בגיטין קטן שנותנין לו צרור וזורקו זוכה לעצמו וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אבי' כך גריס הרי"ף והרמב"ם ומדחזינן דמתגרשת בקידושי אביה ע"כ צ"ל דאית לה מן התורה יד ואין לומר דמדרבנן הוא ומתגרשת שהרי תיקנו לה יד אינו כן דהלא כתב הרמב"ם גבי לולב דלא ליקני לקטן דמיקנא קני מן התורה אקנויי לא מקני אלא מדרבנן ומ"ש הרבכ"מ ז"ל שם דאיירי בשלא הגיע לעונת הפעוטות דאי בהגיע לעונת הפעוטות אקנויי נמי מיקני זה אינו דההיא אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה אינו מקנה וכמ"ש הרמב"ם הקטן מיקנא קני מן התורה ואינו מקנה מן התורה. ושוב ראיתי להרשב"א בתשו' תתצ"ז שכתב כדברי:
סימן ה
ולענין מכירה כתב הרמב"ם ז"ל בריש פכ"ט מהל' מכירה ג' אין מקחן מקח ד"ת חש"ו וכו' וכתב ה"ה דעת רבינו דבמקח הואיל ואין נתינתו של קטן בדמים נתינה אף אין מעשיו כלום מן התורה עכ"ל ונראה דר"ל שכיון שאין הקטן מקנה את הדמים למוכר משום הכי לא זכה הקטן במקח שאין המוכר הקנה לו מקחו אלא א"כ יזכה לו בדמים ואם כוונתו כן קשה דהלא לקמן בפירקין כתב רבינו דיראה לו שהקטן שקנה קרקע תעמוד הקרקע בידו משום דזכין לאדם שלא בפניו וכתב ה"ה דאין המוכר יכול לחזור בו אבל הקטן יכול לחזור בו ע"כ. אלמא דאע"ג דמקח הוא זכה הקטן ולא אמרינן כיון שאין נתינתו בדמים נתינה גם הוא לא יזכה בקרקע. ולע"ד נראה דטעמו של דבר דמטלט' לא חשיב זכות לקונה כיון שאינם קיימים לעולם כמו שהוכחתי במ"א ומ"ה לא זכה בהם הקטן דאין הקטן זוכה כשיש דעת אחרת מקנה לו אלא במידי דהוי זכות כגון במתנה ומטעם דזכין לאדם שלא בפניו. וליישב דברי ה"ה נראה דר"ל דכיון דד"ת אין מקח נקנה אלא בדמים אם כן הקטן דאין נתינתו בדמים נתינה א"א לו לקנות משא"כ בקנין קרקע דקנה הקטן ע"י חזקה:
אבל עדין קשה ממ"ש לקמן דין י' דקטנה שקנתה מטלטלין ע"י קנין חליפין קנתה אותם ולא אמרינן כיון דאין נתינת החליפין נתינה שאין נתינת קטן כלום אף היא לא זכתה וראיתי להרב מהרי"ט בח"מ סימן כ"ב שנראה מתוך דבריו דמ"ש הרמב"ם בדין י' דאם קנה מיד המוכר זכתה הקטנה איירי בשקנה לה ע"י אחר בן דעת ואף ע"ג דכל כה"ג שקנו לו אחרים אפי' הקטן זוכה וכמ"ש בהלכות זכיה הכא שאני דהוי מקח וממכר שלא תיקנו בה לפעוטות אלא משום כדי חייו ובהא קאמר שאינו זוכה בדרכים שהגדולים זוכים בהם אבל במתנה זוכה בכל ענין אלו ת"ד ולפי זה יתיישבו דברי ה"ה. אבל דברי הרב מהרי"ט אלו תמוהים הם במה שחילק ואמר דדוקא במקח וממכר הוא דקאמר הרמב"ם ז"ל שאין הקטן זוכה בדרכים שזוכים בהם הגדולים אבל במתנה זוכה בהם בכל ענין וזה אינו דהא לא יליף הרמב"ם ז"ל לה אלא מדין החצר וד"א שאינם זוכים לקטן ובהדיא כתב בהלכות זכי' שאין חצר וד"א זוכים לו לקטן אפי' במתנה ולפי זה ע"כ צ"ל דמ"ש הרמב"ם ז"ל דאם קנה הקטן בקנין דלא קנה איירי כשהקטן בעצמו קנה ממנו והדרא קושיא לדוכתא על דברי ה"ה ז"ל ולע"ד נראה דאפי' אי ס"ל להרמב"ם דאפי' בקנין מטלטלין זכין לקטן שלא מדעתו הא דכתב ז"ל ד"ת אין מקחו מקח לאו למימרא שלא יזכה הקטן במקח אלא שהיה הקטן יכול לחזור מן המקח אם ירצה כמ"ש בקנה קרקע ואתו חכמים ותיקנו שלא יוכל לחזור בו משום כדי חייו:
נשאר לנו לחקור הא דקי"ל דזכין לקטן ע"י אחר אם הוא מדאורייתא וראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפרק כ"ט מהלכות מכירה דקטן שקנה מטלטלין ושכר את מקומם לא קנה והשיג עליו הראב"ד ז"ל דאמאי לא קנה והלא זכין לאדם שלא בפניו ה"ה השיב דטעמו של רבינו לפי שחצרו מדין שליחות אתי ואין שליחות לקטן עכ"ל ולע"ד עדין קשה דהא קי"ל דזכין לקטן ע"י אחר דאע"ג דלית לי' שליחות זכיה מיהא אית ליה וחצר מדין זכיה קאתי וכדאמרינן בפ"ק דמציעא ולפי מ"ש לעיל דקניית מטלטלין לא חשיב זכות אתי שפיר הכא דאין חצרו זוכה לו מדין זכיה אבל עדין צריך להבין דבפ"ג מהלכות זכיה כתב רבינו ז"ל דאפי' במתנה דהוי זכות אין חצרו קונה לקטן ולכאורה נראה דכיון דמתנה זכות הוא לקטן יזכה לו חצרו וכמ"ש הראב"ד שם. אם לא שנאמר דרבינו סובר דמה שזכין לקטן ע"י אחר אינו אלא תקנה מדרבנן ובמאי דתקינו בהדיא הין ובמאי דלא תקינו בהדיא לא:
סימן ו
ראיתי לכתוב ולבאר במאי דקי"ל בכמה מקומות זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו וכתב הרב המגיד בפרק ד' מהלכות זכיה גבי דין המזכה במתנה על ידי אחר וז"ל כתב הרמב"ן ז"ל מהא שמעינן דכי אמרינן זכין לו לאדם דוקא כשנתרצה כששמע אבל אם לא נתרצה לא ומכללא אתה למד שכל דבר שבחובה אין חבין לו לאדם שלא בפניו אע"פ שנתרצה לו שלעולם אין חבין לאדם אלא מדעתו ובשליחותו והא דאמר בקידושין חוששין שמא נתרצה הבן משום דלאו חוב גמור הוא דרוצה הוא לישא אשה זו וליאסר בקרובותיה וכו' עכ"ד וצ"ל כל היכא דהכריעו חכמים דעתו של אדם לומר שהוא זכות גמור לאדם ואחר כך כששמע ציוח וטוען שחוב הוא לו מהו אם נאמן אם לאו ומשמעתין ליכא ראיה דשאני הכא דאיכא צד חובה כמ"ש רשב"ם ז"ל משום דשונא מנות יחיה. אבל כל היכא דהוי זכות גמור וזה צווח בלי שום טענה דאיכא למימר דמתחלה היה רוצה ועכשיו חזר בו וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש גבי קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט שמא נתרצה אביה וכתב הר"ן וז"ל וכ"ת ריצוי דבתר קדושין מאי מהני איכא למימר דה"ט לפי שכל אדם רוצה להשיא את בתו וזכין לו לאדם שלא בפניו ומיהו טעמא דנתרצה כששמע הא לא נתרצה לא הוו קדושין לפי שאינו זכות גמור עכ"ד משמע מדבריו בהדיא דכל היכא דהוי זכות גמור אף כשצווח כששמע לא משגיחין ביה ואמרינן מעיקרא היה רוצה ועכשו חזר בו וכ"נ לי ראיה מההיא דפרק ארוסה דף כ"ה איבעיא להו ארוסה ועוברת על דת ורוצה בעל לקיימה אי מצי אי לא ומייתי ת"ש ואלו שב"ד מקנין להן או שהיה חבוש בבית האסורין ואי אמרת רצה הבעל לקיימה מקיימה עבדינן מידי דדילמא לא ניחא ליה והיאך אנו נעשים שלוחים והא קי"ל אין חבין לאדם שלא בפניו כך פירש רש"י ז"ל ומשני סתמא דמלתא כיון דעוברת על דת היא מינח ניחא ליה והדר אבעיא לן בעל שמחל על קינוייו קינוייו מחול או לא ת"ש ואלו שב"ד מקנין להם כו' וא"א רצה בעל למחול מחול מי עבדינן מידי דאתי בעל ומחיל ואיכא זילותא דב"ד כלומר אי אמרת בשלמ' אינו מחול א"ש דעכשו ליכא זילותא דב"ד מכיון דלא מצי למיהדר ואם איתא דכל מידי דהוי זכות גמור ואמדינן דעתיה דמינח ניחא ליה אף שזכו לו אחרים כששמע אחר כך מצי לומר לא הוה ניחא לי אם כן אפי' תימא דבעל שמחל על קינוייו אינו מחול ה"ד היכא דקנה הוא בעצמו אבל היכא דקנו לו אחרים כששמע מצי לומר לא הוה ניחא לי בקינוי זה אלא מוכח מכאן דכל היכא דהכריעו חכמים דעתו של אדם לומר שזכות גמור הוא כששמע לא מצי לו' לא כי אלא חוב' היה אצלי והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות סוטה וז"ל ואלו שב"ד מקנין להם כו' כיצד שמעו ב"ד שהעם מרננים אחריה קוראים אותה ואומר לה אל תסתרי עם איש פ' באו עדים אחר כך שנסתרה ב"ד אוסרין אותה על בעלה לעולם וקורעין כתובתה וכשיבא בעלה נותן לה גט עכ"ל. הרי משמע בפירוש דאסורה ועומדת היא על בעלה ולא מצי טעין לומר לא ניחא לי בקנוייהם ובפרק חלון דף פ"א מוקי מתני' דבארבעה פרקים בשנה משחיטין את הטבח בע"כ ואם מת מת ללוקח דאיירי כשזיכה לו על ידי אחר ומשמע דלא מצי טעין לומר לא רציתי באותו זכוי דאנן סהדי דניחא ליה בכך ושמא התם שאני דגילה דעתו מתחלה שהיה רוצה במקח:
איברא דבפ"ק דכתובות דף י"א אמר רב הונא גר קטן היה בימים קדמונים מטבילין אותו על דעת ב"ד מאי טעמא משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו תנינא זכין לאדם שלא בפניו והקשו התוספות והא זכיה אתי מדין שליחות וקי"ל אין שליחות לקטן וכיון דאין לו שליחות אין לו זכיה ותירצו דהיכא דהוי זכות גמור יש לו שליחות עכ"ד ואעפ"כ אמרו עלה הגדילו יכולים למחות ואפשר לומר דשאני התם דאף דהוי זכות גמור השתא לא חשיב זכות גמור לאחר זמן:
העולה מדברינו דג' חילוקי' יש הא' מידי דהוי זכות גמור וליכא שום צד חובה דנראה דכל כי האי גוונא אפי' כי אתי לקמן וצווח לומר לא ניחא לי לא משגחינן ביה והב' הוא דאיכא צד זכות וצד חובה וכה"ג אם נתרצה כששמע זכה אבל אם לא נתרצה כששמע לא זכה והג' הוא דאיכא צד חובה אצל כל אדם. ומ"ש ה"ה ז"ל וההיא דאמרינן בקדושין חוששין שמא נתרצה הבן דבריו צריכין ביאור והכי פי' דלפי מ"ש דכל דבר שהוא חובה אפי' נתרצה כששמע אינו מועיל והלא התם אמרי' דאין חוששין לשמא נתרצה הבן משום דחוב הוא ומדקאמר אין חוששין משמע דאי הוה ידיע לן בבירור דנתרצה כששמע הוו קדושין אלא דבסתמא קאמר דאין חוששין ולזה אמרו דהתם אינו חוב גמור ולמדנו מזה דכל דבר שאינו חוב גמור דיש צד לזכות וצד לחובה כל שגילה דעתו דניחא ליה בין שגילה הכי מעיקרא בין בתר מעשה סגי וכן נראה לדקדק משם דקאמר בתר הכי ודילמא ארצויי ארצי קמי אביו כלומר שגילה דעתו ואע"פ שלא. עשהו שליח ובפ' אין בין המודר דף ל"ו מוקי מתני' דתורם את תרומותיו באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ופירש הר"ן ז"ל דלשון זה הוי ל' שליחות אבל אם אמר כל התורם אינו מפסיד לא דלא הוי לשון שליחות עכ"ד משמע מדבריו דאע"ג דתרומה לא הוי חוב גמור דהא לתרום עומד אפ"ה בעינן לשון שליחות אבל גילוי הדעת לא מהני אבל מדברי הרמב"ן ז"ל שהביא הר"ן ז"ל בפרק מי שאחזו אמתני' דמי שהי' מושלך בבור מוכח בהדיא דס"ל דתרומה כיון דלא הוי חוב גמור גילוי הדעת לחודי' מהני בלא שום לשון שליחות וכן נראה מדברי התוס' שם במס' גיטין לתירוץ בתרא וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל והטור שכתבו דאם תרם שלא ברשות ובא בע"ה וא"ל כלך אצל יפות תרומתו תרומה ועיין מש"ל בהלכות גזילה סי' ב':
וראיתי להרא"ש ז"ל בסוגיין דפרק האיש מקדש דקאמר תלמודא בההיא עובדא ודלמא ארצויי ארצי קמי אביו דפירש הרמב"ן ז"ל דה"ק דארצויי האב לקדשה לו והבן שתק דנעשה שלוחו וכפירוש הרמ"ה ז"ל. אבל הרא"ש ז"ל כתב דפשטא משמע דאין אנו צריכים לשליחות אלא בגילוי דעת לבד שגילה הבן קמי אביו שהי' ניחא ליה סגי ונראה דהרא"ש ז"ל לשיטתיה קא אזיל שכתב בנדרים שכל הרוצה לתרום לא הוי לשון שליחות ומעתה מקשה שפיר על הרמב"ן ז"ל דלא הי' צריך כאן לשליחו' כיון דלא הוי חוב גמור אלא בגילוי הדעת שגילה דעתו דניחא ליה סגי ואגב אורחין אמינא דאין מקום למ"ש הב"י בא"ה סי' ל"ה דאמאי לא כתב הטור דהרא"ש ז"ל חולק עם הרמ"ה ולע"ד לא הבנתי כונתו דהא ודאי הרא"ש ל מודה לדברי הרמ"ה ז"ל אלא דס"ל יותר חידושא דאפי' לא עשהו שליח אלא בגילוי דעת לחוד סגי כיון דלא הוי חוב גמור דרוצה הוא לישא וליאסר בקרובותיה:
ובפרק חלון תנן נותן אדם מעה לחנוני ולנחתום כדי שיזכה לו עירוב דברי ר' אליעזר וחכמים או' לא זכו לו מעותיו ומודים וכו' אמר ר"י בד"א בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות מערבין לדעתו ושלא לדעתו לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו ע"כ וכתבו התוס' שם דאפי' אם זיכה לזה במתנה או קנה לו לחם מן השוק אינו עירוב דכל הזכיות שעושה הנחתום שלא מדעת בע"ה קא עביד וכתב הרא"ש ז"ל על דבריהם דז"א דהא דאמרינן אין מערבין שלא מדעת היינו היכא דיש לו' אולי יש קצת חובה לזה ואינה רוצה לערב אבל זה שגילה דעתו שחפץ בעירוב אם זיכה לו החנוני אמאי לא יועיל והא דקתני שאין מערבין לאדם אלא מדעתו מלתא באנפי נפשה היא משמע מדבריו דכל מידי דמסתמא לא הוי חוב גמור אם גילה דעתו שהוא רוצה להרא"ש זכין לו שלא מדעתו ולהתוס' וכ"נ דעת רש"י ז"ל לא מהני אלא בעינן שליחות דוקא:
וראיתי להרמב"ם ז"ל בפרק ל' מהלכות מכירה שכ' וז"ל המוכר שמכר קרקע או מטלטלין וזיכה בהם ללוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה אם רצה לוקח אין המוכר יכול לחזור בו ואם לא רצה תחזור לבעליה עכ"ל. ולכאורה נראה דאפי' אם הקנה לאחרים בקנין ע"י אחר שלא בפניו כן הוא הדין וקשה לי קצת ע"ד דבפרק חלון מוקי מתני' דבד' פרקים בשנה משחיטין את הטבח בע"כ לפי' אם מת מת ללוקח דאיירי כשיזכה לו ע"י אחר ובד' פרקים אלו דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו בשאר ימות השנה דחוב הוא לו אין חבין לאדם שלא בפניו וכו' והא התם דאיירי כשנתן הדמים מאתמול ואפילו הכי קתני דבשאר ימות השנה חובה הוא לו ואין חבין לאדם שלא בפניו:
וראיתי למור"ם בסי' קצ"ה שכתב דהא דנקנה המקח שלא בפני הקונה היינו במתנה וכיוצא בזה דודאי ניחא ליה אבל במקח שאפשר שאינו חפץ הלוקח לקנות לא קנה ושניהם חוזרים עכ"ל ונראה דמור"ם ז"ל איירי כשלא גילה דעתו הלוקח שהיה רוצה באותו מקח ולכך במקח שאפשר שאינו חפץ הלוקח אין כאן זיכוי כלל והרמב"ם ז"ל איירי במקח שגילה דעתו הלוקח שהיה חפץ בה ובזה קאמר דזכין לו שלא מדעתו וההיא דפרק חלון דחשיב ליה חוב איירי במידי דאכילה שאין אדם רוצה להרבות בהוצאה וכדברי הרמב"ם ז"ל כת' הגאון בספר המקח. (א"ה ע' לעיל בהלכות קנין מעות) ודלא כמהר"י וייל בסי' ד' אבל מדברי הרשב"א שהביא הב"י בח"מ סי' שע"ה אין נראה כן ולכן נראה דדוקא במידי דאכילה הוא דחשיב חובה בסתמא אבל בשאר דבר אם קנה מידי לחבירו שלא מדעתו אי בעי חבירו שקיל לי' ולא צריך קנין אחר וכ"כ הרא"ש ז"ל גבי מצרן בפרק המקבל ומיהו נראה מדברי הנ"י שם בפרק השואל דה"ד היכא דנתרצה מיד למעשה חבירו כשידע שקנה לו אבל אם לא נתרצה מיד לא וע' בטור סי' רל"ח גבי אין כותבין שטר ללוקח שכתב בשם הרמב"ן ז"ל דמיירי כשהקנה לו המוכר ע"י קנין שלא בפני הלוקח דה"ז קנאו וע' במהראנ"ח בח"א סי' ק"ג תוך התשובה וז"ל וכי תימא כיון דמתחלה היה העדות לחובה אע"פ שעתה נהפך לזכות וכו' יע"ש ודבריו צ"ע שנראים הפך דברי הרמב"ן ז"ל הנז"ל בריש דברי:
סימן ז
הפודה בנו של חבירו אם הוא פדוי. ראיתי להאחרונים נוחי נפש שכתבו דכל שפדאו זה משלו זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו כמו שאמרו בנדרים בתורם משלו על של חבירו דזכות הוא והוי כשלוחו אלו דבריהם ז"ל. והרב בט"ז כתב ע"ז דכן הוא הדין כשאביו חי דכיון דיש צד זכות יותר מצד חוב לגבי גדול מהניא זכיה אפילו כה"ג אבל גבי קטן לא מהני זכיה כי האי כיון דיש בו קצת חוב עד שיהא מידי דהוי זכיה גמורה והביא ראיה מדברי התוס' בפ"ק דכתובות גבי גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד משום דזכות הוא לו שכתבו ז"ל ואע"ג דזכיה הוי מטעם שליחות דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי דעביד לי' שליח וא"כ האיך זכין לקטן והלא קטן לית ליה שליחות ותירצו דהא דאין שליחות לקטן ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון תרומה דשמא היה רוצה לפחות או להוסיף אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות עכ"ד ומכאן למד הט"ז דבנ"ד דלא הוי זכות גמור דשמא הקטן היה רוצה לקיים המצוה בגופו ובממונו לא מהני אם יפדה אותו אחר עכ"ד ואני שמעתי ולא אבין דמנ"ל לחלק במידי דהוי זכות בין גדול לקטן דממה נפשך אי תורם משלו על של חבירו זכות חשיב משום דקא מרויח לי' א"כ אפי' קטן נמי דהא כיון דאמדי' דעתיה של אדם דניח' ליה בזה ומש"ה תורם שלא מדעתו א"כ ה"ז זכיה גמורה ומה שאמרו התוס' דתרומה הוי בי' קצת חובה היינו בתורם משל בעל הכרי דאיכא צד לומר דלא ניחא ליה לבעל הכרי שיתרום אחר עד שיתרום מדעתו שעשהו שליח ובקטן לא מהני דקטן הוי שלא מדעת. אבל בתורם משלו על של בעל הכרי אנן סהדי דניחא לבעלים בכך והוי זכות גמור ומהני אפי' בקטן. ואע"ג דלכאורה נראה דהאי בעיא דתורם משלו על של חבירו לא נפשטה אי חשוב זכות אי לא וכדדחי שם דמתני' איירי בתורם משל בעל הכרי ובאומר כל הרוצה לתרום. יראה דכל זה אינו אלא דחויא בעלמא דהא לבתר הכי בעינן התורם משלו על של חבירו טובת הנאה של מי ומייתי מתני' דתורם את טבלו דאי אמרת טובת הנאה של בעל הכרי הא קא מהני ליה וכו' אלמא דפשיטא ליה דתורם משלו על של חבירו אין צריך דעת דאל"כ כי נמי טובת הנאה דיליה תיקשי ליה והא קא מהני לי' דקא עביד שליחותיה ואין לומר דההיא באת"ל קא בעי לה דהא הכא ובפ"ק דתמורה מסיק דתורם משלו על של חבירו טובת הנאה דילי' ואי צריך דעת בע"ה אין סברא שיהא טובת הנאה דיליה וכמ"ש התוספות במרובה דף ס"ח ע"ב יע"ש (א"ה נראה שהבין כן ממ"ש התוס' שם סוף ד"ה הוא דאמר כצנועין וז"ל ומיהו קשה דבפ"ק דבכורות משמע דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואפי' שלא מדעתו מדבעי ליה פדיונו פדוי לפודה או דילמ' פדיונו פדוי לבעלי' ואי מדעת בעלי' דומה היה דפדיונו פדוי לבעלי' עכ"ל ואם מזאת הוא שהביא רבינו ז"ל לע"ד לא הבנתיו דע"כ לא כתבו התוס' דאי צריך דעת ב"ה פדיונו פדוי לב"ה היינו דוקא גבי פטר חמור דבעי תלמודא אם פטר החמור אשר הוא של בעלים אם הוא לפודה או לבעלים דכה"ג אם היה מדעת בעלים הסברא נותנת שהוא לבעלים אבל גבי תורם משלו על של חבירו אף אם הוא מדעת בעלים אפשר שיהי' של תורם כיון דאין לוקח מידי מהבעלים ותדע שכן הוא האמת דהלא התוס' הקשו בבכורות דף י"א ז"ל ואע"ג דבנדרים איבעיא לן בתורם משלו על של חברו אי צריך דעת וכו' יע"ש ואם איתא דכבר נפשט דהתורם משלו על של חברו א"צ דעת מדאמרינן טובת הנאה דילי' אין מקום לקושית התוספות בבכורות אבל מדברי הר"מ ז"ל בה' תרומות פ"ד נראה דנפשטא אבעיא דתורם משלו וכו' אין צריך דעת ועיין מ"ש שם הבכ"מ ז"ל ואין דבריו מובנים וכן ראיתי שרישם רבינו עליו ולעד"נ דהר"מ ז"ל נתקשה כקושית התוס' בבכורות ומשם הוא דלמד דנפשט' אבעיא דתורם משלו על של חברו א"צ דעת) וכיון שכן יראה דיכול אחר לפדות בנו של חברו ואפי' יתום קטן דזכות הוא לו כיון דקא מרויח ליה ממון. ובר מן דין יראה דאין אנו צריכים לכל זה ואפי' אם האב גילה דעתו דלא ניחא ליה הרי זה פדוי ואין צורך לא לשליחות ולא לזכיה ודומה לפורע חובו של חברו דמה שעשה עשוי. וה"נ הרי זה פורע לכהן מה שחייב לו חברו בשביל פדיון בנו. ובפ"ק דבכורות אמרו הפודה פטר חמור של חברו פדיונו פדוי ומשמע דאיירי אפי' שלא מדעת וכ"כ התוס' שם ז"ל ואע"ג דבנדרים איבעיא לן בתורם משלו על של חברו אי צריך דעת תרומה שאני משום דכתיב אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אבל הכא לא כתיב בעלים עכ"ד. והשתא איכא לספוקי בפדיון הבן אי ס"ל ג"כ דלא בעינן שליחות דאיתקשו זו לזו בכור אדם לבכור בהמה או דילמא בבכור אדם חשיב כאילו כתיב בעלים דבכור בניך כתיב. ובפ"ק דקדושין אוקמיה רבא למתני' דבכסף ע"י אחרים אפי' אליבא דר"מ דס"ל חוב הוא לעבד שיצא לחירות וכסף שאני משום דכסף קבלת רבו גרמה לו ופירש רש"י ז"ל קבלת רבו שמקבל הכסף ומקנהו מאליו והכא נמי קבלת הכהן שמקבל הכסף הרי הוא מקנהו מאליו ואין צורך לשליחות. והר"ן ז"ל כתב בפ"ק דפסחים דמילה ופדיון הבן מברכין עליה בעל כיון שיכול לפטור ממנה ע"י אחר וחזר ז"ל והקשה על עצמו מדין תרומה שאפשר לעשותה ע"י שליח ואפ"ה לא מברכין בעל ותירץ ז"ל דיש לומר דתרומה שאני שהשליח אינו נכנס לתרום אלא מדעת בעלים דהא קי"ל אתם גם אתם מה אתם לדעתכם וכו' ולא דמי למילה ופדיון שאחר יכול לפוטרו שלא מדעתו עכ"ל הנה מדבריו אלו יש ללמוד כמ"ש דפדיון הבן יכול אחר לפדותו שלא מדעתו ולא בעינן שליחות איברא דלפי זה נראה דה"ד בדיעבד מה שעשה עשוי אבל לכתחלה צריך דעת האב ואע"פ שפודהו מממונו ולא דמיא לההיא דתורם משלו על של חברו דתורם דכיון דקא מרויח ליה מינח ניחא ליה דהתם לא מפקיע לבעלים ממצוה דגם זה התורם שליחותי' דב"ה קא עביד וחשוב כאלו בעלים עצמם קיימו המצוה אלא דהוה ס"ד לומר דניחא לי' לאינש לקיים מצותו בממונו ולזה אמרינן דיותר ניחא לי' בהרווחת ממונא כיון דסוף סוף לא פקע ממנו גוף המצוה אבל הכא בפודה את בן חברו בממון דידיה מכיון דלא בעינן שליחות נהי דפדוי מ"מ ה"ז פקע מאבי הבן המצוה שהיא מוטלת עליו:
סימן ח
ואם תפס הכהן חמש סלעים בע"כ של אב בשביל פדיון בנו אי זכה בהם הכהן ובפ"ק דמציעא נשאו ונתנו בה אי תקפו הכהן אי מוציאין מידו ודעת הרמב"ם ז"ל דאין מוציאין מידו ונראה דלשיטתיה קא אזיל דס"ל דטובת הנאה אינה ממון והכי כתב בהלכות תרומות שאם לקח הכהן שלא מדעת בע"ה זוכה בהם. אבל קשה דבפרק יש בכור אמרינן בעובדא דר"ח דחזייא לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי א"ל ר"ח לא גמרת ויהבת הלכך אין בנך פדוי ופרש"י ז"ל אין בנך פדוי אם החזירם לך ולשון שני פירש אין בנך פדוי ואפי' אם לא החזירם לך. והנה לפי לשון השני נראה דכל דלא גמר ויהיב אין בנו פדוי וללשון ראשון אף ע"ג דלא גמר ויהיב הוי פדוי כל שלא החזירם ומדברי הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות בכורים נראה דס"ל כלשון ראשון שכתב ז"ל ולא יתן הוא ודעתו להחזיר ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי אבל דעת הרשב"א ז"ל בתשוב' סימן קצ"ח כלשון שני וז"ל הצ"ל אבל באומר הילך ה' סלעים בפדיון בני ואתה תחזירם לי וכיוצא בזה ואפי' לא אמר מידי אלא שדעתו שיחזירם לו הכהן כלן או מקצתן ולולי זה לא היה נותנן לכהן אפי' לא החזיר לו הכהן כלום אין בנו פדוי וכו' יע"ש וכ"כ ג"כ בתשו' תשצ"ח יע"ש:
והשתא קשה דאי תקפו כהן אין מוציאין מידו וה"ט משום דחוב הוא שחייב ליתן לכהן אם כן כי לא גמר אבי הבן ליתן מאי הוי הלא כל שבאו ליד כהן כבר זכה בהם ר"ח וכי מחזירם אח"כ אינו אלא מתנה שרוצה הוא ליתן ויותר קשה ע"ד הרשב"א ז"ל דס"ל דאפילו לא החזירם ר"ח אין בנו פדוי וכי גרע מתקפו כהן דאע"ג דהוי ספק אין מוציאין מידו וכ"ש הכא דהוי ודאי דאי תפס אין מוציאין מידו וזכה בהם הכהן ואפילו למ"ד טובת הנאה ממון אלא דצריך ליתן לבעלים דמי טובת הנאה כמ"ש התוס' שם. ויראה לע"ד דדוקא בתרומות ומתנות כהנים הוא דכתב הרמב"ם ז"ל דאם תפסם הכהן זכה בהם משום דמשעה שהפרישם נעשה ממונא דכהנים ואין לבעלים בהם אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון והלכך אם תפסם הכהן זכה בהם מה שא"כ בחמש סלעים דפדיון הבן דכל כמה שלא באו ליד הכהן ממונא דבעלים הוי ואין לכהן זכיה בנכסיו של זה אלא שהנכסים משועבדים מדין ערב וכיון שכן כי תפס הכהן בחמש סלעים לא זכה בהם שיכול לומר לכהן אחר אני רוצה ליתן מה שאני חייב ונמצאו אלו שביד כהן גזל הם בידו ומשום הכי אמר לי' ר"ח לההוא גברא לא גמרת ויהבית הלכך אין בנך פדוי וההיא דתקפו כהן דאין מוציאין מידו לא איירי אלא בבכור בהמה דאי תפס כהן בע"ה המוציא מידו עליו להביא ראי' דדלמא בכור הוא וכבר זכה בו הכהן משבא לידו כיון דממונא דכהנים הוי והוי כחפץ המונח דזה אומר שלי הוא וזה טוען שלי הוא דכל התופס על שכנגדו להביא ראי', אבל בחמש סלעים לא שייך לומר הכי ולענין צדקה דקי"ל דאם אינו רוצה ליתן כופין אותו וגם כן יורדין לנכסיו משום דנכסיו משועבדין לתת צדקה איכא למיבעי דאם בא עני ותפס מזה שאינו רוצה ליתן אי זכה בהם והיכא דבע"ה רוצה ליתן לעני אחר יראה דלא זכה העני במה שתפס כמש"ל בפדיון הבן. אבל היכא דאינו רוצה ליתן לשום עני איכא למימר דמהני תפיסת העני והוא הדין נמי אם זה העני שתפס הוא קרובו שהוא קודם לכל אדם ולא יכול לומר לעני אחר אני רוצה ליתן ור"י כתב דאם אסר הנאתו על כל העניים עניים נוטלים ממנו בע"כ. וראיתי בירושלמי דמסכת דמאי פרק המקבל דקאמר שם ר"י בר חנינא אמר נותן מעשרות בטובת הנאה מתני' פליגא על ריב"ח דתנן קונם כהנים ולוים נהנים לי עניים וכהנים יטלו בע"כ פתר לה. באומר איני רוצה ליתן כל עיקר ע"כ מוכח משם דאפי' בדאיכא טובת הנאה כל שאינו רוצה ליתן כל עיקר כהנים נוטלים ממנו בע"כ ולפי זה מתורץ מה שהקשו התוס' בפ"ק דמציעא למ"ד ספק בכור תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו דאמאי אין מוציאין והא איכא טובת הנאה וכו' אבל לפי הירושלמי אתי שפיר דהתם גם כן מיירי בשאינו רוצה ליתן כל עיקר מפני שהוא ספק. ומ"מ נראה דספק בכור אדם אי תפס הכהן מוציאין מידו דה"ז האב י ספק בחיובא ואין נכסיו משתעבדים אלא מדין ערב:
סימן ט
במה שנוהגים שמי שיש לו מתנות ליתן לכהן שאומר לכהן הילך זוז בשביל המתנות שיש לך אצלי ולפעמים הכהן מוחלם לישראל בלא דמים וכל זה קודם שבאו ליד הכהן לע"ד נראה דלא עבדי שפיר שכל זמן שלא באו ליד הכהן עדיין לא זכה בהם כהן כדי שיוכל למחול לישראל או למוכרם ותדע דהא שנינו במסכת פיאה פ"ה משנה ב' שבלת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבלת אחת ונותן לו אמר ר"א וכי האיך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו וכו' ואמרו לה בירושלמי דהיינו טעמא דרבנן משום דעשו את שאינו זוכה כזוכה בכי האי גוונא כלומר וחשבינן להאי שבלת של לקט כאלו כבר באה לידו של עני לענין שיכול להחליפו באחרת ואתיא כר"י דאמר כל ממייפיו ביד כהן פטור מן המתנות ואלו בפרק כל הגט דף ל' אמרו דר"י יחידאי היא ומש"ה אוקמוה למתני' דהמלוה מעות לכהן במכירי כהונה אי במזכה להם ע"י אחר ולא ס"ל דעולא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות מעשר איברא דראיתי לו ז"ל בהלכות מתנות שפסק ותינו דשבולת וכ"כ בפ"ט מהלכות בכורים פסקא לדר"י ומתוך דברי התוס' בפ"ב דבכורות נראה דלית הלכתא כר"י וההיא דפ"ק דמציעא התם טעמא אחרינא הוי יע"ש אבל לדברי הרמב"ם ז"ל צריך ליישב ונראה דהוא ז"ל מחלק, דע"כ לא קי"ל כר"י אלא כשהחליפין בעין בשעת החילוף מה שאין כן בההיא דהמלוה לעני שעדיין אינה לתבואה בעולם לא קרינן ביה כל שחליפיו ביד כהן וכן ראיתי שאמרו בירושלמי שם אמתני' דפרק כל הגט ולפי זה היה נראה דבנ"ד נמי כל שנותן לו הדמים עכשיו ה"ז מועיל:
איברא דאיכא למימר דכיון דאין זו מן הדין אלא חכמים הוא שעשו אותו כזוכה ומשום תקנה מטו בה אפשר דלא אמרו אלא כי ההיא דספק בכורות וכיוצא בה אבל בנ"ד דליכא ספיקא לא תקינו וההיא דפרק כל הגט נמי איכא למימר דמשום תקנת העניים תיקנו מה שאין כן הכא דליכא שום צד כדי לתקוני וראיתי בפרק כל הגט אברייתא דישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי והילך דמיו חוששין שמא עשהו תרומה מעשר על מקום אחר ופירש רש"י ז"ל דכיון דלא משיך יכול לחזור בו ואע"פ שהוא ברשותו של ישראל דאימת קנייה לוי דליקנייה לישראל ע"כ אלמא דאפילו היכא דיהיב ליה הדמים עכשיו בשעה שהמעשר בעולם עדיין לא קנאם הלוי כי היכי דיחזור להקנותם לישראל ולא אמרינן עשו שאינו זוכה כזוכה וכ"ת אי לא קנאם הלוי עדיין היאך יכול לעשותם תרומת מעשר על מקום אחר כבר תירץ הרשב"א ז"ל דהיינו טעמא דכיון דאין לו לישראל אלא טובת הנאה חשיב מתנה מועטת ויש בחזרתו מחוסרי אמנה ויכול הוא לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר וכן מוכח בפרק הזהב איברא דהתוס' הקשו שם על פי' רש"י ז"ל דהיאך יכול לחזור בו אחר שמכרו שהרי ברשותיה דישראל קאי וחצרו קנה לו וכו' ולכאורה נראה דאין מקום לקושייתם שהרי רש"י ז"ל נשמר מזה ופי' דה"ט משום דהלוי גופיה לא קנאו כדי שיוכל לזכותם לאחר ואפשר דהתוס' מפרשים לה במכירי כהונה דחשיב כאלו כבר באה ליד הכהן ולעולא נמי משום דעשו את שאינו זוכה כזוכה וכיון דנפק בה ידי נתינה יכול לוי למכרן לישראל וכ"כ הרשב"א ז"ל. ולפ"ז איכא למימר דבנ"ד נמי שא"ל מתנות יש לך אצלי כל שנתן לו דמיו דקנה דעשו את שאינו זוכה כזוכה כיון דהחליפין קיימים אבל למוחלם הכהן לישראל נראה דלא מהני דלא קרינן ביה כל שחליפיו ביד כהן ואע"ג דכהן לא הוה מחיל לישראל אי לאו דלא מטיא ליה הנאה מקודם מ"מ השתא מיהא אין חליפין ביד הכהן איברא דעדיין איכא למימר דליהני מחילה ואע"פ שעדיין לא באו ליד כהן שהרי במכירי כהונה מוכח בגמרא דכ"ע מודו בה דיצא ידי נתינה ופירש בהגה' אשירי ובמרדכי דה"ט דמכירי כהונה דיצא ידי נתינה ויכול להקנותם לאחר משום דמתנות כהונה חשיב כמו מתנה מועטת ואסור לחזור בו וא"כ בנ"ד נמי כל שאמר לו הישראל לכהן מתנות יש לך בידי הרי אסור לחזור בו ונמצא כאלו באו ליד כהן ויצא ידי נתינה ואם חזר הכהן ומחלם לישראל שפיר עבד:
אבל לע"ד מדברי שאר פוסקים אין נראה כן ומכירי כהונה ה"ט משום דכיון שרגיל הוא לתת מתנותיו לכהן זה כל שאר הכהנים מתייאשים מיניה וכן נראה עיקר שהרי האי אוקמתא דמכירי כהונה ר"י אמרה ור"י גופי' לית ליה להאי מלתא דאמר ליתן לחברו מתנה מועטת אסור בה כדמוכח בפרק הזהב. ועדיין צ"ל לסברת רש"י במ"ש דאימת קנייה האי לוי כי היכי דליקנייה לישראל א"כ תיקשי לן מעיקרא היכי נפק ידי נתינה ואי ס"ל דאיירי במכירין א"כ כבר יצא ידי נתינה ושפיר מצי לאקנויי להו לישראל והיכי מצי למהדר כיון דלא מחסרא משיכה והיה נראה לע"ד ליישב דס"ל דכל שנתן את דמיו יצא ידי נתינה דמה לי הן מ"ל דמיהן והכי אמרו בפ' הזרוע אם אין שם כהן מעלה אותה בדמים וכ"כ הר"ן ז"ל בר"פ הזרוע ומיהו אעפ"כ עדיין מצוי לוי למיהדר ביה כיון דלא קנינהו ישראל כיון דלוי גופיה לא קנינהו לא מצי להקנותם ול"ד למתניתי' דפאה דא"ל ר"א היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא לרשותו דפאה שאני דעזיבה כתובה בה משא"כ במתנות דנתינה כתובה בהו וכל שנתן את דמיה יצא י"ח ואפי' הכי יראה דבנ"ד לא עבדי שפיר שהרי אין נותנים לכהן כל שיווי המתנות ובע"כ קא מתרצה כהן ביה ועוד דאיכא משום שחתם את ברית הלוי וכמ"ש תוס' רי"ד בפ"ק דקדושין דאסור לכהן ליטול ע"מ להחזיר מה"ט. (א"ה עיין בפ"ח בי"ד סי' ס"א סוף ס"ק מ"ג ולפי דבריו שם בדיעבד יצא ידי נתינה בין כשמחלם הכהן לבעלים או למוכרם בפחות אבל מדברי מורי הרב ז"ל נראה דלא יצא ידי נתינה):
ואם הכהן א"ל לישראל שיתנם לשלוחו כתב בס' פ"ח ס"ק י"ג דשפיר הוא והא דאמר במכילתא ונתן לכהן ולא לשלוחו של כהן היינו בסתמא דשמא לא ניחא ליה לכהן אבל אי מדעתיה שלא ליטלם שפיר דמי דשלוחו של אדם כמותו ובודאי דאיירי אפי' אם אין השליח מטי להו לכהן כדמוכח מדבריו ולע"ד אנ"כ דכל כמה שלא באו ליד כהן ולא זכה בהם ה"ז לא קיים מצות נתינה ושליחות לא שייך הכא כיון דכהן עצמו עדיין לית להו ביה זכיה וכמש"ל בעי"ת ומה שהביא ראיה מההיא דכתב סעיף י"ד דיכול הכהן לזכותם לישראל ת"ח ומכ"ש הכא אינה ראיה דהתם איירי במכירי כהונה דחשיב כאלו זכה בהם כהן וקיים זה מצות נתינה כמבואר בפרק כל הגט:
סימן י
אשה שהתנית עם בעלה קודם שנתארסה לו תנאי גמור שע"מ כן תנשא לו שלא יהיה לו שום זכות בנכסיה לא בחייה ולא אחרי מותה מהני תנאי זה או לא:
תשובה בר"פ הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך וכו' ואם מתה אינו יורשה רשב"ג אומר אם מתה יירשנה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה וכו' ובהא מלתא איפליגו בה רבנן קמאי דהנה ר"ח ור"י ובעל ההלכות פסקו כרשב"ג דאמר אם מתה יירשנה שאין תנאי מועיל לבטל ירושה של תורה והביא ראי' מהירושלמי דקאמר הלכה כרשב"ג אבל לענין דבריו שאמר מפני שמתנה עמש"ב דהתם בתנאי גוף והכא בתנאי ממון קיימין ולמה אמרו תנאו בטל מפני שבסוף זוכה בהם כלומר דלאחר מיתתה הוא יורש' ואין אדם מסתלק ממידי שאין לו בה זכות עכשיו והרמב"ן ז"ל דחה זאת הראי' של הירוש' דודאי אם היה כותב לאחר הנשואין אז דמי לבן שסלק עצמו מירושת אביו אבל גמרא דידן מוקי למתני' בכותב לה ועודה ארוסה וטעמא כדר' כהנא דאמר נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה עכ"ד. והי' נלע"ד לומר דר"ח ור"י ובעל ההלכות סברי דירושת הבעל הויא מן התורה ולפיכך לא מצי לסלק ממנה ועד כאן לא קאמר גמרא דידן אלא למאן דס"ל ירושת הבעל מדרבנן וטעמא משום דרבא דאמר כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו שחכמים לא תיקנו אלא לטובתו וכיון שכן לא שייך לומר אין מסתלק מדבר שלא בא לידו אבל למאן דס"ל ירושת הבעל ד"ת ליכא לפלוגי בין אחר נישואין לקודם נישואין אמנם הרי"ף והרמב"ם סברי דירושת הבעל הויא דרבנן ואתי שפיר כדרב כהנא וזה היה נראה לכאורה אבל מה אעשה שהרא"ש והרשב"א והראב"ד פסקו שירושת הבעל הויא מן התורה והכא פסקו דלא כרשב"ג דבארוסה מהני תנאה לסלק הבעל מירושתה:
ואיברא דעדיין איכא למימר דבכי האי גוונא דהתנה תנאי גמור מודו כ"ע דמהני תנאה דכיון דקי"ל כר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים כל שהתנה קודם הנשואין שפיר דמי שהרי ע"מ זה חלו הנשואין ותדע מהמקדש את האשה ע"מ שאין לה עליו שאר וכסות שתנאו קיים לר"י מטעמא דדבר שבממון ניתן למחילה ואע"ג דחיובא דמזונות הוא דבר שלא בא לעולם עדיין מ"מ כיון שנתרצו שניהם בכך נמצא שלא חלו הנשואין אלא ע"מ כן וכ"כ הראב"ד בהשגות בפכ"ג מה' אישות. וע"כ לא אמרו ר"י ור"ח ובעל ההלכות דאין תנאי מועיל לבטל הירושה אלא בגוונא דמתני' דלא איירי בתנאי גמור אלא בלשון סילוק בעלמא וכן כתבו התוס' שם וז"ל בלא רב כהנא למה לא יוכל להסתלק בכותב לה ועודה ארוסה מידי דהוי אשאר וכסות דלר"י תנאו קיים ומתוך כך פיר' דהכא מיירי באומר שלא בדרך תנאי אלא אומר לה דין ודברים אין לי בנכסיך וכו' מבואר מדבריהם שכל שהתנה תנאי גמור שע"מ כן תנשא לו הרי זה שפיר וקיים והיינו דר' יהודא והכא מיירי שלא תלו הנשואין בכך. ולעד"ן שזהו כונת הירושלמי דקאמר שם הלכה כרשב"ג ולא לענין דבריו אלא שבסוף זכה בהם כלומר שאם היו מתנים תנאי גמור הא ודאי תנאו קיים וכר"י דאמר בדבר שבממון תנאו קיים ולפי הטעם שנתן רשב"ג משמע דאפי' בדרך תנאי לא מהני וזהו ולא לענין דבריו אלא דהכא היינו טעמא משום דאין מסתלק מדבר שלא בא לעולם עדיין:
והשתא יש לנו לחקור אי דעת הרמב"ן והר"ן ז"ל לפרושי מתני' כמו שפירשו התוס' דאיירי בשלא התנה בדרך תנאי ואעפ"כ חלקו על דברי הפוסקים כרשב"ג ואמרו שכל היכא שמתנה קודם הנשואין אע"פ דהוי דרך סילוק מועיל כיון דעדיין אינו ראוי ליורש' או שמא הם ז"ל מפרשים מתני' כשהתנה תנאי גמור ומשום הכי מועיל הסילוק דכיון דאינו ראוי ליורש' יכול לכונס' ע"ת כך ונפקא מינה בין שני הפירושים דלפירוש הראשון דמתני' איירי בשלא התנה בדרך תנאי אית לן למימר דמ"ש הר"ן ז"ל האוקמתא דמתניתי' בכותב לה ועודה ארוסה זה לשונו ודוקא בכותב לה ועודה ארוסה דשייך קצת אבל קודם לכן שאין לו שייכות בנכסים סילוקו לאו כלום הוא עכ"ל איירי ג"כ כשלא התנה בדרך תנאי אלא שהבעל אומר כן בדרך סילוק ומש"ה כיון שאין לו שייכות בנכסים סילוקו לאו כלום הוא אבל כל שהתנ' בדרך תנאי שע"מ כן תנשא לו אפי' התנה קודם האירוסין הרי זה מועיל שעל מנת כן חלו הנשואין או שמא ס"ל דאפי' התנה בדרך תנאי כיון שהוא קודם האירוסין שאין לו שייכות בנכסים כיון שאין סילוקו סילוק ממילא הוא זוכה בנכסים אחר כך. והרב מוהרימ"ט בח"א סימן מ"ה תפס בפשיטות דע"כ לא אמרו הרשב"א והר"ן ז"ל דקודם אירוסין אינו מועיל אלא דוקא בלשון סילוק בעלמא אבל כל שהתנה תנאי גמור מודו דמהני אף שהוא קודם אירוסין ובהכי יישב תשובת מהר"ם שהובא' במרדכי ובהגהת אשירי ז"ל וששאלת ראובן רוצה לקנות בית ודואג פן יצטרך למוכר' ותעכב אשתו עליו היוכל להתנות עם אשתו בשעת הקניה כו' והשיב דלא מציא למיהדר דאדם מסתלק בטוב מדבר שלא בא לעולם וכו'. ולכאורה האי תשובה נראה שחולק עם הרשב"א והר"ן ז"ל דאף דעדיין לא יש לה שום שייכות בנכסים מהני סילוק' אלא דמהר"ם ז"ל איירי בשהתנה בדרך תנאי ובהכי מודו רשב"א והר"ן ז"ל:
ואיברא שדברי הרשב"א בסי' תתק"ס מוכחי דאפי' התנה תנאי גמור כיון שהוא קודם אירוסין לא מהני דהרשב"א השוה מתנה קודם האירוסין למתנה אחר הנשואין וכמו שאחר הנישואין לא מהני תנאה בשום ענין נראה דהכי לא מהני קודם האירוסין אמנם מדברי התוס' הנז"ל משמע שכל שהתנה בדרך תנאי אין אנו צריכים לסילוק דה"ז דומה למקדש את האשה ע"מ שאין לה עליו שאר וכסות והא התם אין לה שום שייכות בנכסי' ואפ"ה מועיל התנאי ולדברי הרשב"א והר"ן איכא למימר דהתם שהבעל רוצה לפטור עצמו מחיוב מזונות הרי זה מועיל דכל שנתרצה האשה ולית ביה משום מעמש"ב בדין הוא שיועיל התנאי נמצא שזה לא חל חיובא דמזונות עליה אבל הכא כיון שאין הסילוק מועיל ממילא הבעל זוכה בנכסים אחר כך איברא דלפי זה צריך להבין לשון הירושלמי במאי דקאמר הלכה כרשב"ג ולא מפני שמעמש"ב דבדבר שבממון תנאו קיים אלא הכא היינו טעמא משום שעדיין לא זכה בה ואם איתא דמתני' איירי אפי' במתנה תנאי גמור עם האשה אם כן שפיר איצטריך לרשב"ג לומר משום שמתנה על משכ"ב דנהי דאית ליה לרשב"ג כר"י דבדבר שבממון תנאו קיים הכא כיון שאין סילוקו סילוק הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דכה"ג תנן בפרק יש נוחלין האומר איש פ' בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום מפני שמתנה עמש"ב ופריך בגמרא לימא מתני' דלא כר"י דאי ר"י האמר בדבר שבממון תנאו קיים ומשני התם ידעה וקא מחלה הכא מי קא מחיל ופירשו המפרשים דאפילו מחל ג"כ לא מהני דאין אדם מסתלק מירושת אביו והשתא קשה למאי איצטריך לומר במתניתין מפני שמתנה עמש"ב דדל מהכא האי טעמא תיפוק ליה דאין הבן יכול להסתלק מירושת אביו ולפי מאי דקתני מתני' דהוי מטעם מתנה עמש"ב איכא למיטעי ולומר שכל שנתרצה הבן דאז לית ביה משום מתנה על מה ש"ב הרי זה דבריו קיימים ותירוץ דבר זה למדנו אותו מדברי ה"ה בפ' י"ב מהלכות אישות דאי לאו טעמא דמתנה עמש"ב יכול היה האב לומר שלא ירשנו כיון שהוא המוריש אלא מפני שמתנה עמש"ב דכתיב לחוקת משפט אין דבריו קיימין והיא גופא נימא הכא במתני' ג"כ דאפ' תימא דרשב"ג ס"ל כר"י דבממון תנאו קיים אבל הכא כיון שאין סילוקו סילוק הוי מעמש"ב אלא ע"כ צריכים אנו לפרש שהירושלמי גם כן מפרש מתני' דלא איירי כשהתנה בדרך תנאי אלא שהבעל מעצמו סילק עצמו מירושתו שלא בדרך תנאי ולזה קאמר הלכה כרשב"ג משום דאין סילוקו סילוק אבל משום מתנה עמש"ב ליכא והלכך היכא שהאשה התנית עם הבעל בשעת הקידושין ע"מ שלא ירשנה תנאו קיים ועיין מש"ל בעהי"ת:
סימן יא
האב שנתן מתנה לבתו ע"מ שלא ירשנה בעלה כתב הרד"ך ז"ל בבית כ"ח דמהני התנאי ואין הבעל יורשה דהוי כמתנה ע"מ להחזיר לזמן פלוני ומהאי טעמא אמר אביי סוף פ' מי שהי' נשוי נכסי לך ואחריך לפלוני ומכרם ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מיד הבעל ומשמע משם דהיכא דהתנה בהדיא ע"מ שלא ירש הבעל בין שאמר לנשואה בין לשאינה נשואה מהני התנאי ואחריך מוציא מיד הבעל ואע"ג דהתם מוקמי' דוקא בנשואה היינו משום דאיירי מסתמא וכיון דהוי נשואה הוי כאומר אחריך ליקני בעל לא ליקני אבל אי פי' בהדיא אפי' לפנויה מהני וה"ט משום מתנה ע"מ להחזיר לזמן פלו' ובהכי אתי שפיר מאי דקאמר אביי אפי' אליבא דרשב"ג דריש פ' הכותב דס"ל אם מתה ירשנה משום דהוי מתנה עמש"ב דהכא שאני משום דהוי מתנה ע"מ להחזיר ומשום הכי אחריך מוציא מיד הבעל ומה"ט אתי שפיר נמי שלא יחלוק אביי אהא דאמרינן פ"ק דקדושין דאין יד לאשה בלא בעלה ואלו נתן מתנה לאשה ע"מ שאין לבעלה רשות בה אפ"ה קנה הבעל והכא אמר דמשום דהוי כאילו אמר אחריך ליקני בעל לא ליקני מהני תנאה ואחריך מוציא מיד הבעל דהכא שאני דהוי מתנה ע"מ להחזיר לזמן פ' אלו דברי הגאון זלה"ה ולע"ד אינם נראים לי דהאומר נכסי לך ואחריך לפלו' הוו שניהם מקבלי מתנה מהנותן לראשון נתן בתחלה ואחר מותו נתן לשני ולהכי אמר אביי אחריך מוציא מיד הבעל שהנותן לא נתן לה כי אם לשני חייה ואחר מותה חלה מתנת הב' מכח הנותן ולהכי מוציא מיד הבעל אבל האומר ע"מ שלא ירש הבעל ולא פי' למי יהיו אחרי מותה שיורשי ממון זה יורשים אותו מכחה ומה שאינו יורש הבעל שהוא הראוי לירש את אשתו הוא משום שהתנה הנותן שלא ירש הבעל הוי מעמש"ב ואפשר דלא מהני ומה שהכריח לומר דהאומר אחריך הוי כמתנה ע"מ להחזיר כדי שלא יחלוק אביי אהאי דאמרינן יד אשה כיד בעלה ראיתי להריטב"א ז"ל בחי' לכתובות מכ"י שרצה להכריח מכאן דאין הלכה כמ"ד יד אשה כיד בעלה. אבל לע"ד ל"ד דכי אמרו יד עבד כיד רבו ויד אשה כיד בעלה כבר פסקו כל הראשונים ז"ל והריטב"א עצמו ג"כ דלאו בחד גוונא הוא דיד עבד כיד רבו הוא לגמרי וזוכ' הרב בין בגוף בין בפירות יד אשה כיד בעלה הוא לענין פירות דוקא אבל הגוף הוא לאשה א"כ באומר לאשה נשואה נכסי לך ואחריך לפלוני הבעל זוכה בפירות כל ימי חייה ואחר מותה אינו יורש' דכבר חלה מתנת המקבל השני מכח הנותן בחייה לא נוכל לעשותו כלוקח דהכי פי' הנותן אחריך ליקני בעל לא ליקני והוי כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני ואם תמכור לאדם פלוני האחריך ויצא מידו דודאי אם מכר לאחרים מה שמכר מכר ואין האחריך מוציא מידו אבל אם מכר לאותו פלוני האחריך מוציא מידו ומשום הכי הכא האחריך מוציא מיד הבעל ולא שייכא הא עם ההיא דיד אשה כיד בעלה ועוד דהא דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי לאו מילתא פסיקתא היא דהיינו דוקא היכא דליכא פסידא לאחריני אבל היכא דאיכא פסידא לאחריני הוי כיורש כדאמרי' ס"פ יש נוחלין והכא אף אם נאמר דיד אשה כיד בעלה היינו לפירות אבל שיקנה הגוף לא קני והוי כיורש כיון דאיכא פסידא למקבל השני והכי כתב הר"ן ז"ל כם על הא דאביי דבאומר לפנוייה אמרי' דבעל לוקח הוי ואין ואחריך במקום בעל דטעמא דלא אמרי' דליהוי הבעל כיורש ויקנה האחריך כיון דאיכא פסידא דשני הוי משום כיון דאשה לאינסובי קיימא ולא קאמר הנותן אחריך ליקני ודאי דאחריך שלא במקום בעל קאמר וכו' אבל באומר לנשואה דהוי כאומר בפי' אחריך ליקני בעל לא ליקני אז הוי כיורש משום דפסיד' דמקבל השני באופן שדברי הריטב"א הללו צל"ע:
ובעיקר דין זה באומר לאשה נכסים אלו נתוני' לך ע"מ שלא ירשם הבעל אי מהני התנאי להפקיע ירושת הבעל ראיתי להרמב"ן בחי' לבתרא לדף נ"א ע"ב גבי קבל מן האשה יחזיר לאשה דמוכח מדבריו דמהני שכתב שהאשה נאמנת לומר במתנה נתנו לי והבעל אוכל פירות אבל אם אמרה אחר נתנם לי ע"מ שאין לבעלי רשות בהם אינה נאמנת והבעל אוכל פירות שכל שביד האשה בחזקת הבעל הוא לאכול פירות ותדע שאילו היתה נאמנת היאך אמרו אבל אם אמרו בשעת מיתה של פלוני הם יעשו פירוש לפירושן ויחזיר לבעל ליהמנה במיגו דאי בעי אמרה אחר נתנם לי ע"מ שאין לבעלי רשות בהם בחיי ובמותי ועוד שאם יכולה לומר כן יורשים יטענו אין הבעל יורש והואיל והללו באין לירש יחלוקו וכו' הרי דאם התנה הנותן על מנת שאין לבעליך רשות בהם בחייך ובמותיך מהני תנאה ולאו מטעמא דבטלה דא"כ היתה חוזרת אל הנותן. ומדברי הרמב"ן אלו מוכח דשאר יורשיה יורשים אותה שכן כתב ועוד יורשיה יטענו והואיל והללו באין לירש יחלוקו הרי דאם התנה כן מהני תנאה שלא ירש הבעל ושאר יורשיה יורשים אותה. וכן כתב הרב נתן בר מאיר בס' התרומות סוף שער ששי ז"ל אבל אם נאמין אותה במה שטוענת שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם דלא קנה יתהון בעל דהילכת' כשמואל בפ"ב דנדרים דלא קנה לא לפירות ולא לירושה אלא יורשיה יורשים אותה באלו הנכסים ע"כ וכן הביא ג"כ בשער זה סוף ח"ג משם הרמב"ן ז"ל שאם נתן מתנה לאיש ע"מ שאין לב"ח רשות בהם או שנתן לאשה ע"מ שאין ליורשים רשות בהם תנאו קיים והכי מוכח בפרק יש נוחלין גבי איש פ' לא ירש עם אחיו וכו' ע"כ. ולכאורה צריך להבין מאי מייתי מיש נוחלין דאדרבה משם מוכח דאין תנאי בירוש' משום דהוי מתנה על מ"ש ונראה דהכי מייתי דמהתם משמע דתנאי בירוש' הוי דבר שבממון ונהי דהתם לא מהני היינו משום שהוא בן בנכסי אביו שהוא ראוי ליורשו ואין יכול לסלק ירושתו ממנו דלא מחיל אבל בנותן מתנה ומתנה הכי ע"מ שלא ירשנה בעלה שממון זה לא היה הבעל ראוי לירש תנאו קיים דתנאי ממון היא וכמו שיכול להתנות ע"מ שאין לבעליך רשות בהם בחייה כמו כן יכול להתנות שלא ירשנה וכ"כ ר"י במשרים נכ"ג ח"ג בבעל שנתן מתנה לאשתו שאם אמר שאם מתה יהיו ליורשיה מהני תנאו. אבל לע"ד יש לדון על ראייתו מפרק יש נוחלין דהתם באיש פ' לא ירש עם אחיו אי לאו משום דהוי מתנה עמש"ב כל שהיה מסלק לזה מירושתו שאר אחיו היו יורשין אותו. אבל הכא בנותן לאשה ע"מ שלא ירשנה בעלה כי נמי אין כאן משום מתנה עמש"ב מ"מ כיון דאין אחר ראוי ליורשה כל שהיא נשואה סוף סוף ירושה קמי בעל נופלת שהרי כולם כזרים אצלה. וכיוצא לזו כתב הרשב"א בתשובה הביאה הב"י בה' נחלות סי' רפ"א וכ"כ התוס' פ' חזקת דף מ"ט ע"ב ד"ה כדרב כהנא יע"ש. ומה"ט כתבו ר"ח ור"י בפ' הכותב דהלכה כרשב"ג דאמר אם מתה ירשנה ואע"פ דלית כאן משום מתנה עמש"ב דדבר שבממון הוא מ"מ כיון דאין כאן יורש אחר הרי הירושה נפלה קמיה וכ"כ לה המרדכי שם ונראה שזה היא כוונת הירושלמי דקאמר שם הלכה כרשב"ג דאמר אם מתה ירשנה ולא לענין דבריו דאמר מפני שהוא מתנה עמש"ב דהתם בתנאי הגוף והכא תנאי ממון אלא מפני שלבסוף הוא יורשה דלכאורה איכא לאקשויי דאם כוונת הירושלמי היא כמו שהביא הר"ן דכיון דאין הדבר ברשותו אינו יכול לסלק עצמו מירושתה כשם שאין אדם יכול לסלק עצמו מירושת אביו א"כ מאי הוא דקאמר הלכה כרשב"ג ולא משום שהוא מתנה עמש"ב והא כה"ג שנינו בפ' יש נוחלין איש פ' בני לא ירשני לא אמר כלום שהוא מתנה על מה שכ"ב ופריך עלה לימא מתני' דלא כר"י דאמר בדבר שבממון תנאו קיים ומשני התם ידע וקא מחיל הכא מי קא מחיל פי' רוב המפרשים דאפי' ידע ומחיל לא מהני דאין אדם יכול לסלק עצמו מירושת אביו ואפ"ה קתני מתני' משום שהוא מתנה על מש"ב משום דאי לאו הכי כיון דהמוריש שהוא מוריש אותו התנה עמו כן שלא יירשנו הוא אלא הוא מורישם לשאר בניו היה תנאי קיים כשאר תנאי ממון וכמ"ש ה"ה בפי"ב מה' אישות יע"ש. אלא דהירושלמי ס"ל דהתם במתני' אצטריך לטעמא דמפני שהוא מתנה עמש"ב משום דאי לאו הכי כל שסילק לזה הבן הרי יש לו בנים אחרים כדי ליורשו אלא דגזירת הכתוב הוא שלא יוכל לסלקו לבן כיון שכבר הוא ראוי ליורשו אבל הכא שהתנה עם האשה שלא ירשנה היה מועיל התנאי כיון שעדין אינו ראוי ליורשה דאין כאן משום מתנה על מש"ב אלא שלבסוף הוא זוכה בה דאין לה יורש אחר זולת הבעל ואע"ג דתלמודא דידן סבר רב כהנא דמועיל תנאי של בעל שלא ירשנה היינו משום דס"ל דירושת הבעל מדבריהם ולהכי כי מסתלק בעל מירושתה משום דכל האומר א"א בתקנת חכמים שומעין לו הרי יורשיה ממשפחת בית אביה ראויים ליורשה ד"ת זהו דעת ר"ת ור"י ואפי' לדעת שאר המפרשי' דס"ל דמילתי' דרב כהנא הלכה היא ואפי' למ"ד דירושת הבעל ד"ת משום דנחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא ירשנה איכא למימר דהיינו דוקא כה"ג שהתנה קודם הנישואין דנמצא שזה לא זכה בה באשה מעיקרא לענין ירושתה אלא נשארה הירושה למשפחת בית אביה אבל לאחר הנשואין שכבר זכה בה באשה לענין ירושתה כי נמי נתנו לה מתנה הוא או אחרים ע"מ שלא ירשנה נהי דהוי תנאי ממון מ"מ אין לאשה יורש אחר זולת הבעל והרי הירוש' נפלה קמיה דמאן לירות אמו בר קשא דמתא לירות שכולם כ"רים אצלה. וראיתי להרשב"א בתשו' המיוחסת סי' מ"ה שכתב ז"ל ובאומר ע"מ שלא ירשנה בעלה כבר ידעת שהנותן ע"מ שלא ירשנה בעלה במחלוקת שנוייה בנדרים וקידושין וכו' נראה מדבריו דתנאי שלא ירשנה בעלה שוה לתנאי דע"מ שאין לבעליך רשות בהם דלמאן דפסק שם דמועיל הכי נמי הכא ולמאן דס"ל שם דאינו מועיל משום דאין יד לאשה בלא בעלה כמו כן הכא בנותן לאשה ע"מ שלא ירשנה בעלה אין תנאו מועיל וכבר כתבתי דלע"ד לא דמי דאפי' תימא דבחייה יועיל התנאי משום דיד לאשה בלא בעלה לאחר מותה אי אפשר לומר שהרי על כל פנים בעלה יורשה מכיון שאין לה יורש אחר שירשנה וזה נראה שהוא דעת הרמ"ה שהגם שהוא פסק כשמואל דע"מ שאין לבעליך רשות בהם אין הבעל אוכל פירות עם כל זה כתב הטור בשמו בסי' פ"ה שאם נתן לה מתנה לאשתו ע"מ שלא ירשנה בעלה יורשה וליישב דעת הרמב"ן ז"ל צ"ל דכיון דתנאי שלא ירשנה תנאי ממון הוא כל שנסתלק הבעל מירושתה מצינו לה לאשה יורשים אחרים ממשפחת בית אביה שיורשים אותה כמו שיורשים אותה בנכסי ראוי ובנכסים שאינם ידועים הכי נמי הכא ולפי זה בנותן מתנה לחברו ע"מ שלא ירשנו בנו אין תנאו קיים: