מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות זכיה מהפקר
סימן א
כתב הר"מ ז"ל דבר תורה הפקר בפני אחד הוי הפקר אבל חכמים אמרו שלא יהיה בפחות משלשה עכ"ד אבל הרא"ש ז"ל כתב דד"ת אפי' בינו לבין עצמו הוי הפקר וכתב הב"י ז"ל בח"מ סי' רע"ב דאע"ג דמדברי סופרים לא הוי הפקר עד שיפקירנו בפני שלשה נפקא מינה לענין אם השאיל לעובד כוכבים בהמתו בשבת שיפקירנו בינו לבין עצמו ודיו ולע"ד נראה דכל כה"ג איפשר דאפי' הר"מ ז"ל מודה דמסתמא מפקר להו ואנן סהדי בכך וכדאמרינן בכמה דוכתי סתם גללים אפקורי מפקר להו ולא בעינן בפני אחד ד"ת ומד"ס בג' אלא במידי דסתמא לא הוי הפקר דלא הוי הפקר וטעם זה צריכים אנן לאמרו לסברת הרא"ש ג"כ כדי דלא תיקשי ליה דנהי דמן התורה סגי בינו לבין עצמו מ"מ כבר אמרו חכמים דאין הפקר בפחות משלשה אבל לפי מ"ש אתי שפיר דמ"ש חכמים בג' ה"ט משום דבלאו הכי לא גמר להקנותו והכא כיון דאיסורא הוא אי לא מפקר ליה אנן סהדי דגמר והפקיר ונראה מדברי הר"מ ז"ל עוד בה' נדרים דהא דבעי שלשה אינו אלא בקרקע אבל במטלטלין סגי באחד כדין תורה וה"ט משום דמטלטלי כל שהפקיר בפני אחד ה"ז גמר ומפקיר שהרי אותו שהפקירו בפניו יכול לזכות בהם ונאמן לומר הפקרת אותם וזכיתי בהם אני מן ההפקר במיגו דאי בעי אמר במתנה נתתה אותם לי משא"כ בקרקע דאינו נאמן לטעון הכי וכן נראה מדברי הרא"ש בפ"ד דנדרים. איברא דמדברי התוס' ז"ל בפ"ק דשבת דף ח"י ע"ב ד"ה דמפקרא להו אפקורי וכו' נראה דאף במטלטלין בעינן ג' (א"ה וכן נראה ג"כ ממ"ש התוס' בפרק אלו מציאות דף ל' ע"ב ד"ה אפקרי' יע"ש וכן נראה ממ"ש בס' ר"ב ז"ל בשם הרא"ש):
סימן ב
והיכא דהיא מושכרת או שאולה ביד אחר אי יכול להפקירה ראיתי להטור בא"ח סי' רמ"ו שכתב דיכול להפקיר בהמתו שהיא בידו של עובד כוכבים ואפי' ליום שבת בלבד וכתב הב"י ז"ל וכיון דביום השבת רשות העובד כוכבים עלי' שהיא מושכרת או שאולה לעובד כוכבים אין אחר יכול לזכות בה עכ"ד. ויש לדקדק בדבריו דכי הוי רשות העובד כוכבים עליה אמאי אין אחר יכול לזכות בה כיון דאין לעובד כוכבים עליה אלא קנין פירות וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ואפשר לפרש דה"ק דכיון שהיא תחת רשות העובד כוכבים אינו יכול למשוך בה כדינו כדי לקנותה אבל אה"נ דאי אירע דמשכה כדינה ה"ז זכה בה אבל ראיתי בסמ"ע שכתב דאפי' בשבת אינו יכול לזכות בה ומ"מ אינו עובר כיון שהפקירה אלו דבריו ולע"ד אין דין זה נראה דאם אינו יכול לזכות בה שום אדם ואפי' בשבת א"כ לא גמר זה להפקיר ועיין בירושלמי הביאו בס' בני אהרן סי' כ"ב דלא מצינו הפקר לזה ופירותיו לזה. ובעיקר הדין שכתבו דיכול להפקיר בהמתו ליום שבת בלבד כדי שלא יעבור צריך להבין דמהסוגייא דנדרים מוכח דכל הפקר לזמן לא נפיק מרשותא דבעלים עד שיזכה בו אחר ואפי' רבנן לא פליגי אר"י אלא במפקיר סתם אבל במפקיר לזמן מודו ליה דכל כמה דלא זכה בי' אחר עדיין לא יצא מרשותו ומשום הכי יכול לחזור בי' אפשר לומר דס"ל להסמ"ג כשינוייא דר"ל דברייתא דקתני יכול לחזור בו ר"י היא ולא קי"ל כותיה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בה' נדרים נראה דס"ל כשינוייא דעולא ולכן נראה לי דהכא כיון דהוי איסורא אפי' בהפקר לזמן גמר והפקיר:
סימן ג
וראיתי להר"ן ז"ל שכתב בפ"ק דפסחים לענין ביטול חמץ דלא מהני ביטול בלב משום דדברים שבלב לא הויין דברים ע"כ ולי נראה דכל כה"ג ביטול לב מהני דהוי דברים שבלב דמוכחי והכא אנן סהדי דביטל בלבו כדי שלא לעבור באיסורא כדאמרי' בגגית בפ"ק דשבת:
סימן ד
מי שאסר נכסיו על עצמו מי הוי כמפקיר ויכולים אחרים ליטול בע"כ או לא:
תשובה לכאורה נראה דכיון דראובן אסר הנאתם עליו הרי נכסים אלו הפקר ויכולים אחרים ליטול בע"כ וכיוצא לזו כתב הר"ן ז"ל בפ"ב דנדרים דף פ"ה גבי מתני' דהכהנים נהנים לי יטלו כהנים בע"כ וה"ט כדאמר רבא משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאסריה עלייהו שוייה עפרא בעלמא וכתב הרשב"א ז"ל דמהא שמעינן שהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולים אחרים ליטול אותם בע"כ עכ"ל:
אבל לענ"ד הגם שאיני כדאי יש לי להשיב על דברי הרשב"א דנראה דאין הנדון דומה לראיה דמי שאסר על עצמו נכסיו בהנאה נהי דאינו יכול ליהנות הוא בהם מ"מ קנין אית ליה בנכסים ויכול ליתנם לבניו או לאחיו או לוה וב"ח באים ונפרעים מהם כי ההיא דתנן אסר בנו בהנאתו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ויתן לבניו או לאחיו וכו' וכתב הר"ן ז"ל בנדרים דף מ"ז דהא דקתני אם מת לא יירשנו לאו למימרא דכיון דנכסים אלו אסורים לו בהנאה לא יזכה בהם דהא קתני ויתן לבניו או לאחיו או לוה וב"ח באים ונפרעים מהם אלא ודאי נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהם עכ"ל וה"ה נמי הכא באסר נכסיו על עצמו בהנאתו יכול הוא ליתנם לבניו או לאחיו ונמצא דקנין דידיה דאית ליה בנכסים עדיין לא פקע כדי שיוכלו אחרים ליטול מידו בע"כ משא"כ בההיא דכהנים נהנים לי דממון כהן הוא ואין לו אלא טובת הנאה וכיון דאסרי' עלי' תו לא נשאר לו שום זכות בתרומות והלכך נוטלים בע"כ:
וראיתי להר"ן ז"ל שם דס"ל דכל שאסרם על עצמו הרי הפקירם וכל שזכה בה אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואפי' איתשיל עלייהו לא מהני להפקיע זכותם של אלו שאיני מוצא שאלה בהפקר עכ"ל ולפי זה יש ליישב דל"ד האי דאסר נכסיו על עצמו לההיא דאסר לו אביו נכסיו דהתם כיון דאינו הוא האוסר לא הפקיר זכותו ומש"ה אית ליה קנין בגוייהו ליתנם לאחיו או לב"ח אבל זה שאסר נכסיו על עצמו חשיב כאלו הפקירם אבל עדיין יש לגמגם בדברי הר"ן ז"ל דמאן נימא לן דמי שאסר נכסיו על עצמו חשיב כאלו הפקירם ונימא דעל עצמו דוקא אסרם בהנאתו אבל דעתו ליתנם צדקה לעניים וכיוצא ובכה"ג לא חשיב להו לאינשי הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו ולזה הי' אפשר לומר דדעתו של זה הנודר הוא כדי להפקירם לגמרי דאם לא כן למה לו לאוסרם יתנם לעניים ולא יהנה בהם. אבל עדיין קשה בההיא דכהנים נהנים לי שכתב הר"ן דהוי הפקר ואפילו שאלה לא מהני והתם אנן סהדי שאין דעתו של זה להפקיר טובת הנאה שלו שכל עצמו לא בא אלא לאסור לכהנים שלא יטלו תרומותיו אלא דאנן אמרי' כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים כי אסרי' עלייהו הנאתו תו לא נשאר לזה טובת הנאה בהם ומש"ה כהנים נוטלים בע"כ:
נראה לע"ד דהרשב"א יודה לן דיכול זה הנאסר ליתנם לעניים דמצות לאו ליהנות ניתנו וכדאמרי' בפרק בכל מערבין דף ל' ככרי עלי מערבין לו בה אלא דס"ל דכיון דאין לזה בנכסים ליהנות בהם ואפי' טובת הנאה יכולים אחרים ליטול בע"כ דכיון דלא חזי לי' אין לו בהם קנין בגוייהו כדי שלא יוכלו אחרים להוציא מידו. וראיתי לו ז"ל בתשובה סי' תר"ב שהשיב דאשה שאסרה על עצמה כל נכסי ראובן ואח"כ קבלה קדושין ממנו דאינה מקודשת דכיון דאסורה בהנאה בהם אינה יכולה לזכות בה יע"ש נראה דלא ס"ל כמ"ש הר"ן ז"ל דאע"ג דנכסים אסורים לו בהנאה זוכה בהם לענין שנותנם לאחיו או לב"ח ולכאורה נראה להוכיח כסברת הר"ן ז"ל ממתני' דהמודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות הללו נתונים לך ע"מ שאין לבעלך רשות בהם הא לאו הכי אסור משום דקנאם הבעל דיד אשה כיד בעלה. והשתא לפי סברת הרשב"א ז"ל שאין זה זוכה במתנה שאסורה לו ליהנות א"כ כי נמי לא א"ל ע"מ שאין לבעליך רשות בהם אין זה הבעל קונה אותם כיון שאסור בהנאתם ובפרק אין בין המודר נמי אמרי' ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל למעול מקבל יכול לומר דהיתרא ניחא לי' דליקני דאיסורא לא ניחא לי' משמע דאי הוה ניחא לי' איסורא מעל ואי לא קנה אמאי מעל וכדאמרי' בפרק השואל גבי השואל קורדום של הקדש בקע בו קנאו ופריך ואי לא קנאו אמאי מעל אלא מוכח מזה דאע"ג דאסור ליהנות ממנו מ"מ אם נתנו לו זכה בו לענין להורישו לבניו או ליתנו לאחיו או לב"ח:
וראיתי עוד תשובה להרשב"א סי' תשמ"ו שהשיב דהמודר הנאה מחברו ונתן לו לולב לצאת בו דביום א' לא יצא בו דבעינן לכם משלכם ולא של איסורי הנאה והכא אסור לו ליהנות ממנו ואינו קנוי כלל עכ"ל. ונראה דלשיטתיה קאזיל דאין אדם יכול לזכות במידי דאינו יכול ליהנות ממנו אבל לפי מ"ש היה נראה דהכא לכם מיקרי דהא קנאו ויש בו היתר הנאה לאחרים ואפילו ע"י שאלה ולא דמי לשאר איסורי הנאה דאין להם היתר הנאה כלל ולשריפה קיימי וגבי לולב של עבודת כוכבים כתבו דאינו יוצא ביום ראשון משום דבעינן לכם ואם כיון לזכות בו נעשה עבודת כוכבים של ישראל ולשריפה קאי משמע דאי לא הוה קאי לשריפה הוה יוצא בו אע"ג דהשתא אינו יכול ליהנות בו עדיין עד שיבטלנה. ומ"מ נראה כמ"ש דאינו יוצא בו דכשנתנו לו במתנה אי אמרי' דקנאו זה כבר עבד איסורא במה שקנאו ונהנה באותה מתנה והוי מצוה הבאה בעבירה אם לא שנאמר דכה"ג לא חשיב מצוה הבאה בעבירה עיין מה שכתבתי לעיל בהלכות גזילה:
וראיתי לו עוד תשובה סמוכה לחברתה שהשיב על מי שאסר נכסיו על עצמו או לולבו דאינו יוצא בו ביום ראשון ואף ע"ג דאי בעי מתשיל וראיה מתרומה טמא' דאינו יוצא בו ואע"ג דאי בעי מתשיל עליה עכ"ל. ולע"ד לא הכרתי ראייתו דתרומה טמאה שאני דאי מתשיל עליה הוי טבל וקי"ל דאינו יוצא בטבל דאינו ראוי לאכילה לשום אדם אבל הכא דראוי לאחרים אע"ג דלדידיה לא חזי אמרינן הואיל כדאמרינן בדמאי הואיל ואי בעי מפקרי נכסיה וה"ה בזה שאסר נכסיו עליה דחשיב כמו הפקר וכל שכן לפי מש"ל דממון דידיה הוי. (א"ה עיין מה שכתב מהרש"ל בפרק הגוזל קמא סי' ס"א דס"ל דאין אחרים יכולים ליטול ממנו בע"כ) ועיין גבי מפריש חלה ביום טוב דאמרינן כיון דאי בעי מתשיל עליה דידיה חשוב ועובר על לא יראה לך חמץ. והריני חוזר להקשות ע"ד הרשב"א שכתב דהמודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו ביום ראשון דלא יצא משום דבעי' משלכם והכא כיון שבא מידו לידו אסור ואינו קנוי לו כלל כדאמרינן גבי ככרי עליך ונתנה לו במתנה ע"כ ולע"ד לא דמי דהתם ודאי גבי ככרי עליך כי נתנה לו במתנה ה"ז אסור משום דקא מהני ליה באותה מתנה דיהיב ליה הנאה גמורה אבל הכא גבי לולב כי יהיב לי' ע"מ להחזיר כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו אין כאן מהנה מאיסורי הנאה. ומתנה ע"מ להחזיר כי האי גוונא שאינו אלא לצאת בו בלבד אע"פ שחשיבא מתנה מ"מ הנאה ליכא למקבל וכדמוכח מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה מהלכות אישות דאם נתן לה דינר ע"מ להחזיר אינה מקודשת דאם לא החזירם אין כאן מתנה ואם החזירתו הרי היא לא נהנית כלל עכ"ל. מבואר מדבריו שאע"פ שהנותן דינר לחבירו על מנת להחזירו חשובה נתינה וגבי קנין שדה קנה כה"ג מ"מ האשה אינה מתקדשת בזה דדינר ע"מ להחזיר לא קא מטיא לה שום הנאה ואין האשה מתקדשת בחליפין מהאי טעמא משום דחליפין לא קא מטיא לה שום הנאה:
סימן ה
גר שנתחייב בחיוב גמור לתת מנה לשמעון ואחר כך מת הגר ובזבזו נכסיו ועכשיו בא שמעון וטוען מאותם שזכו בנכסים שיפרעו לו זה שנתחייב לו הגר:
איתא בתוספתא פ' מי שהיה נשוי גר שמת תשובה ישראל נכסיו ויצאו עליו כתובה וב"ח גובין מן האחרון וכו' הרי מבואר דהזוכה בנכסי הגר הרי הוא כיורש וב"ח גובה ממנו. איברא דעדיין ליכא ראי' משום דההיא איירי בקרקעי וראי' דכתובה אינה נגבית מדינא דגמרא אלא ממקרקעי אבל אלו שבזבזו מטלטלין לא יהא אלא כיורש קי"ל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואל תשיבני מההיא דפרק הפרה דקאמר משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל והחזיק בו זה נוטל כנגד מעותיו וכו'. דמשכון שאני דבתורת משכון בא לידו וכ"כ הרא"ש ז"ל בפרק חזקת עמ"ש הגאון ז"ל דישראל שלקח שדה מעובד כוכבים דלא קנה הישראל עד שיכתוב לו שטר ואם בא אחר והחזיק בה זכה מן ההפקר וכתב ר' האיי גאון ז"ל דאע"פ שזכה בו המחזיק צריך ליתן הדמים לישראל דנהי דלא קנה הלוקח לגמרי אבל חזרת משכנתא לא פקע מיניה כאותה ששנינו משכונו של גר ובא ישראל והחזיק בו זה נוטל כנגד מעותיו וכתב עליו הרא"ש ז"ל שאינו ראי' דהתם בתורת משכונא בא לידו ע"כ נראה מדבריו דכל שלא בא לידו בתורת משכון אם החזיק בו אחר אין ב"ח יכול להוציא מידו והגם דאיכא מרבוותא שם דס"ל כסברת הגאון היינו כטעמא אחרינא יע"ש ועוד דאפי' הגאון לא אמרה אלא בקרקע דס"ל דאע"ג דלא קנאו בנתינת דמים מ"מ חל עליה תורת משכונא דאדעתא דהכי יהיב דמי אבל הכא במטלטלי ואם דהזוכה בהם הרי הוא כיורש ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי:
איברא דראיתי להרב בעל העיטור והרשב"א ז"ל דס"ל דאפי' החזיקו במטלטלי ב"ח גובה מהם והא דנקט משכון של גר ה"ה אפי' לא הוי משכון אלא משום דקא בעי למימר ובא אחר והחזיק בו קונה את השאר עכ"ל והביאו ה"ה ז"ל בפ"ב מה' זכיה אמנם עכ"ז עדיין לא נתיישב מ"ש דכיון דהזוכה בנכסי הגר הוי כיורש אמאי גובה מן המטלטלים וראיתי להרשב"ם בתשובות החדשות סי' רנ"ב שנתן טעם לדבריו דע"כ לא אמרי' מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אלא משום דמשעת מיתת אביהם קמו נכסי בחזקת יתמי דירוש' ממילא קאתייא הא לאו הכי הי' גובה מהם כתובה וב"ח והראי' מההיא דפרק הכותב דקאמר התם מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשים והי' לו פקדון ביד אחר רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ור"ע אומר ינתנו ליורשים וכו' אלמא לר"ט כל שאין ברשות היורשים ממש בשעת מיתת אביה' כתובה וב"ח גובה מהם ואע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וע"כ לא פליג ר"ע עליה אלא שהן יורשין וזוכים ממילא דבר תורה אבל הכא גבי זוכה בנכסי הגר דבשעת מיתה לא הי' זכות אחרים מעכבת כתובת אשה וב"ח קדמו שעבודייהו וקמו נכסי ברשותייהו עכ"ד. ולע"ד לא ידעתי מנא לי' דשעבוד כתובה וב"ח חל על המטלטלין עם גמר מיתה מאחר דקי"ל בכמ' דוכתי דמטלטלין לא חייל שעבודא דב"ח עלייהו מחיים וכ"כ רש"י ז"ל בפרק כל שעה דף ל"א יע"ש ומההיא דפרק הכותב ליכא ראי' דהתם לא אצטריך רבי עקיבא לטעמא דירושה ממילא אתייא אלא מפני שהמטלטלין עדיין לא באו ליד היורשין דאי לאו טעמא דמיד זכו בהם היורשין ב"ח הי' גובה אותו מהם דלא חשיבי מטלטלי דיתמי כל עוד שלא באו ברשותא דיתמי אבל היכא דבאו לרשותא דיתמי דל מהכא טעמא דירושה ממילא אתייא כבר נעשה מטלטלי דיתמי ואפי' ר"ט הי' מודה בהם ובפרק יש נוחלין דף קל"ח אמרינן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפ' ות' לפ' ומת ויצא עליו שטר חוב גובה מהם כתב רשב"ם ז"ל דאיירי שעדיין לא באו הנכסים ליד מקבלי המתנה אבל לאחר שבאו לידם אין ב"ח גובה מהם דמתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וכן נראה מדברי הרא"ש בפ' י"נ גבי אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק יע"ש. ולפי דברי הרשב"א ז"ל דסובר דשעבוד דב"ח חייל אמטלטלי דאחר מיתה כל שאין זכות אחרים מעכבת הי' נראה דמתנת ש"מ כיון שאינו אלא מדרבנן מיד אחר שמת שעבודא דב"ח אמטלטלי שהרי אין רשות היורשים מעכבת בהם ואפילו כי באו אח"כ ליד מקבלי מתנה תגבה מהם. אבל זה לא מצינו מדינא דגמרא דמטלטלי משתעבדי לב"ח והרי"ף ז"ל כתב בפרק הכותב דאע"ג דמטלטלי לא משתעבדי לב"ח ה"ט דר' טרפון דכיון דלא אתו לרשות יורשין משתעבדי לב"ח מדר' נתן ולפי זה יראה דבנדון דידן דמשעת מיתת הגר הוו כל נכסיו הפקר מהיכא תיתי דתיחול שעבודא דב"ח עלייהו כיון שכבר יצאו הנכסים מרשות המת לגמרי וטעמא דר"נ נמי לא שייך ואפי' לפי תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח נראה דהכא לא שייך דע"כ לא אמרו אלא ביורשים שמכח מורישם הם באים אבל אלו הזוכים בנכסי הגר לא מכח הגר הם זוכים תדע שמטעם זה כתב הרא"ש שאין אלו הזוכים חייבים בקבורתו ול"ד לאומר אל תקברוני מנכסי דהתם היורשי' מכח המת הם זוכים אבל גר אינו קונה מכחו אלא הזוכה מן ההפקר הוא זוכה ונסתלק רשות הגר מהם וזכורני שזה ימים ראיתי במרדכי שתקנת הגאונים לא היתה כי אם לגבות מן היורשים ועיין בנתיבות משפט דף רע"ח ותראה כדברי ועוד דמלבד זה מספקא לי מילתא דע"כ לא תיקנו אלא בב"ח דאדעתא דהכי קא סמך דמטלטלי בזמן הזה הוי כגמלי דערבייא אבל בנדון דידן שנתחייב הגר לזה שלא מחמת חוב נראה דלא שייך להאי טעמא:.:
סימן ו
מי שזרק כלי לשברו מתוך כעסו וקדם אחר והצילו וטוען כבר זכיתי אני מן ההפקר וזה טוען אני לא הפקרתי אותו אלא הייתי רוצה לשברו להניח דעתי:
תשובה איכא פלוגתא באבידה מדעת אי חשיב הפקר אי לא דהר"מ ז"ל והרמ"ה ס"ל דלא הוי הפקר והטור בסי' רס"א כתב דהוי הפקר ואיברא דסוגייא דשמעתין ר"פ אלו מציאות הכי ריהטא דמקשה לאביי דאית לי' יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ממתני' דמצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו והא לא ידע דנפל מיניה ומוקי לה במכנשתא דביזרי דאביד' מדעת היא מוכח בהדיא דאבידה מדעת הרי היא הפקר. אמנם בפרק הספינה דף פ"ז לא משמע הכי דאמתניתין דהשולח בנו אצל חנוני ומדד לו באיסר שמן ושיבר את הצלוחית חייב ור"י פוטר פריך עלה בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי דרבנן סברי להודועי לי' שדריה וכו' אלא צלוחית אבידה מדעת היא ומוקי לה שנטלו חנוני למוד בה ונתחייב בהשבתה. אלמא אע"ג דאבידה מדעת היא לא חשיב הפקר דא"כ כי נטלה למוד בה מאי הוי. ובפרק כיצד הרגל דף כ"ו אמרי' זרק כלים מראש הגג ובא אחר ושברם ה"ז פטור ופי' רש"י ז"ל שזרקו בעל הכלי ואפ"ה לרבא אם בא אחר ושברם הרי זה חייב:
איברא דראיתי להרא"ש ז"ל שם חולק על פירוש רש"י ז"ל דאי בעל הכלי זרקו ה"ז הפקר והוי אבידה מדעת יע"ש ובפרק נגמר הדין אמרו הי' אביו ואמו זורקין כליו על מטתו מצוה על אחרים להצילם אלמא דהזמנה לאו מלתא ומשני שאני התם דמחמת מרירייהו זרקו להו הרי דאפילו לס"ד דמקשה דלא הוה ידע לטעם מרירייהו הי' מצוה על אחרים להצילם משום השבת אבידה וכמו שפירש רש"י ז"ל. איברא דלפירוש רש"י ז"ל קשיא לי דכיון דהוי אבידה מדעת לית ביה משום השבת אבידה ואילולי פירושו הייתי מפרש דלאו משום השבת אבידה אמרו אלא משום בל תשחית מטו בה והכי משמע בתוספתא:
וליישב דברי הרמב"ם והרמ"ה ז"ל דס"ל דאבידה מדעת לא הוי הפקר מההיא דמשני תלמודא במכנשתא דבזרי עסקינן דאבידה מדעת היא והוי הפקר נראה דהרמב"ם והרמ"ה מפרשי לה הכי דטעמא דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דבאיסורא אתא לידי' כלומר הרי היא ככל אבידה שנתחייב בהשבתה ויאוש דאחר כך לא מהני דברשותא דמרי' קאי אלא שאינו יודע למי יחזיר עד שיבא אליהו זל"ט וכל שבא אליהו ואמר של פלוני היא צריך להחזירה ואפשר דה"ה אם נאמן אצלו כבי תרי דחייב להחזירה לצאת ידי שמים וכאות' שאמרו בקדושין אי מהימן לך זיל אפקא לצאת ידי שמים ובאבידה מדעת אפי' אתיא לידיה לא מתחייב בהשבתה דהרי היא כמונחת על גבי קרקע ויאוש דאחר כך מהני ועיין בהרמב"ן בספר המלחמות פרק אלו מציאות כדפי' ומש"ה יאוש דאחר כך מועיל ולא חשיב דבאיסורא אתא לידי' מכיון דלא נתחייב בהשבתה ועוד איכא למימר דהרמב"ם ז"ל איירי בדבר שיש בו סימן דכל שיש בו סימן אין זה מתייאש ממנו וכי אמרו בגמרא הרי אלו שלו היינו בדבר שאין בו סימן דודאי ה"ז מתייאש ממנו עיין בתוס' בפ' כיצד הרגל דף ך' ד"ה אפקורי קא מפקר להו יע"ש ונראה על פי דבריהם דיש חילוק באבידה מדעת בין היכא דגמר בדעתו לאפקורי כגון ההיא דפרק אלו מציאות דאנן סהדי דקב' בד' אמות דנפיש טרחייהו לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו דבכה"ג הוי הפקר גמור ודאי אבל כל דליכא אומדנא כ"כ לא הוי הפקר לגמרי ולענין נדון דידן נראה דכ"ע יודו דלא הוי הפקר כיון שהשליכו מתוך כעסו ולא חשיב אבידה מדעת ולפי מה שפירש רש"י ז"ל יראה דבנ"ד מצוה על אחרים להצילם וכ"ש שיכול לומר אני לא הפקרתי אותם אלא רצוני הי' להניח כעסי:
סימן ז
יאוש אי הוי כהפקר. ראיתי להתוס' בפרק מרובה דף ס"ו ע"א שכתבו דיאוש לא הוי כהפקר דא"כ אפילו בתר דאתי לידי' באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר והא דאמרינן בפרק השולח נתייאשתי מפ' עבדי דלא בעי גט אי אמרי' דהמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור לאו משום דכי מתייאש הוי הפקר אלא ה"ק כי היכי דבהפקר א"צ גט שחרור לפי שאין רשות רבו עליו ה"נ כשנתייאש אין לרבו רשות עליו עכ"ד. אבל מפירוש רש"י ז"ל שם דף ט"ל מוכח בהדיא דיאוש הוי לשון הפקר ופשטא דשמעתין מוכח הכי דמשמע דאיירי אפילו בעבד שהוא תחת ידו דכל שאמר נתייאשתי יצא לחירו' וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל ואם איתא דיאוש לא הוי לשון הפקר אמאי מהני דאין יאוש מועיל אלא בדבר האבוד אבל בדבר שאין ראוי להתייאש אי לא הוי לשון הפקר נראה ודאי דלא מהני. ומה שהקשו התוס' ז"ל דא"כ אפי' בתר דאתא לידי' באיסורא אמאי לא יקנה מן ההפקר נראה דפשיטא להו דאם הפקיר הנגזל מה שנגזל ממנו דהוי הפקר וזה תימא דהא מסיק רבא לקמן בפרקין דכמו שאין הנגזל יכול להקדיש מה שביד הגזלן לפי שאינו ברשותו כמו כן אינו יכול להפקירו יע"ש בשמעתין דצנועין דף ס"ט וכ"ת עדיין תקשי לן דאשכחן דיאוש מועיל אפי' בדבר שאינו ברשותו דהא אפילו במלוה שניתנה להוצאה אשכחן דמועיל יאוש כדאמרינן בפרק כל הגט דף ל' אמתני' דהמלוה לעני כדי להפריש עליו מחלקו דקתני עלה נתייאשו הבעלים אין מפריש עליהם שאין מפרישין על דבר האבוד איכא למימר דיאוש כי האי גוונא עדיף מהפקר שכיון שהוא קרוב לאיבוד אסח דעתיה ממנו ונתייאש והא דגבי גזלן אינו מועיל אפילו יאוש ה"ט משום דבאיסורא אתא לידיה דאי הוו ידעי בעלים בגזלן לא הוו מתייאשי ומדינא לא היה זה חשיב הפקר ואפילו באבידה כיון דבע"כ מתייאש ושלא מדעתו אלא דהתורה התירה היאוש באבידה משום דבהיתרא אתא לידיה אבל בגזילה דבאיסורא אתא לידיה לא ומתוך מה שכתבתי למדנו דאין יאוש מועיל בחוב אלא בדבר שראוי להתייאש כגון דהוי דבר האבוד וכן פירש רש"י ז"ל בפרק כל הגט שכל יאוש הוי דבר האבוד אבל בדבר שאינו ראוי להתייאש אין יאוש מועיל בו אפילו אמר נתייאשתי מחוב פ' דאין לשון זה מועיל אלא מדין הפקר דהוי כאלו מפקיר אותו וכבר כתבתי דאין הפקר מועיל בדבר שאינו ברשותו וכ"כ מהרי"ק בשורש ג' ודלא כמהרי"ט בתשו' בח"א:
סימן ח
אם אחר שהפקיר יכול לחזור בו:
תשובה לכאורה נראה דכל ששהה יותר מכדי דבור אינו יכול לחזור בו וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל בס"פ אין בין המודר דהפקר משעה שהפקירו יצא מרשותו ואינו יכול לחזור בו והברייתא דקתני עד ג' ימים יכול לחזור בו היינו דוקא לענין מעשר ובהפקיר שדהו דמפני תקנת הרמאין אמרו חכמים דלא להוי הפקירו הפקר והא דמוכח בפרק אלו מציאות בעובדא דר' ישמעאל ב"ר יוסי דהוה מצי לחזור בו אחר שהפקירו ולומר לכ"ע אפקרינהו לדידך לא אפקרינהו איכא למימר דר' ישמעאל בשיטת אבוה קאי אבל לרבנן משע' שהפקירו אינו יכול לחזור בו ומ"ה שרי במודר הנא' להניחו על גבי הסלע וכן נראה קצת מדברי הרמב"ם בפ"ב מה' נדרים שכתב האי דינא גבי מפקיר את שדהו יע"ש. (א"ה אבל הרא"ש ז"ל בסוגיין דנדרים כתב דבכל הפקר דעלמא תקנו שיוכל לחזור בו תוך ג' כל זמן שלא זכה בו אחר וכן נראה דס"ל להתוס' ז"ל הביא דבריהם ר"ב ז"ל בחדושיו בפרק אלו מציאות בסוגיין הנז' יע"ש ולדבריהם ע"כ צ"ל דהא דשרי גבי מודר הנאה להניחו ע"ג הסלע משום דהעמידו דבריהם על דין תורה או דהוי במלתא דלא שכיח ובכמה דוכתי אמרינן דבמלתא דלא שכיח לא תקינו ביה רבנן ועיין בפרק שנים אוחזים דף י"ב ע"א בד"ה ויצא בפתח אחר ובנ"י שם דנראה כדברי רבינו):
ומ"מ תוך כדי דבור נראה פשוט דיכול לחזור בו אמנם מהר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל בתשובותיו סי' ט"ו כתב דהמפקיר אסור לחזור בו ואפילו תוך כדי דבור יע"ש ולע"ד לא ידעתי מנ"ל הא והלא אפילו בנדרים עצמן חזרה תוך כדי דבור מהני ועיין בדברי הרמב"ם בפ' בתרא דנדרים ושמא חשיב ליה כדבר מצוה והלכך לכתחלה אסור להתחרט ממצוה שנדר ולפי זה הנודר לעשות צדקה אסור לחזור אפילו תוך כדי דבור ועדיין צריכה תלמוד ומ"מ נראה ודאי דאם חזר בו מהני בתוך כדי דבור וכן מוכח מהירושלמי הביאו בספר בני אהרן סי' כ"ב דגרסינן התם בירושלמי גבי פלוגתא דר' ורבנן באומר זה גיטך מהיום ולאחר מיתה ואף בהפקר האומר שדי מופקרת מעכשיו ולאחר ל' יום על דעת דרבי מופקרת ועל דעתהון דרבנן אינה מופקרת אף בהקדש כן כל עמא מודו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ע"כ והכי פי' דבהפקר דאפשר חזרה אמרי רבנן דאינה מופקרת שאי אפשר לומר שיהיה השדה מופקר לאחרים ופירותיו לבעלים וכיון שכן הרי ההפקר בטל אבל בהקדש דאי אפשר לומר חזרה הוי דחזרה לא מהני בהקדש ואפילו תוך כדי דבור דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ההקדש קיים. ועל פי האמור לעיל יבא לכלל יישוב מה שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות נדרים פ"ב וז"ל ההפקר אע"פ שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לחזור בו עכ"ל ויש לדקדק מאי אסור לחזור דקאמר הכי הוה ליה לומר אינו יכול לחזור בו דמשהפקירו יצא מרשותו וראיתי להסמ"ע שפירש דה"ק דאסור לחזור ולמחות בהבא לזכות בו יע"ש. ועוד נ"ל דה"ק דאסור לחזור ולמישקליה לנפשיה שלא בתורת זכיה מההפקר אלא כלוקח את שלו א"נ לפורעו את בעל חובו דליכא אלא איסור בלבד שאין אנו יכולים להוציאו מתחת ידו דהוי ממון שאין לו תובעים:
סימן ט
גר ששכר בית מישראל לשנה אחד והקדים לו שכרו או שהיתה ממושכנת בידו לזמן מה ומת הגר באמצע הזמן ובא ישראל והחזיק בבית כדי לדור בה עד תום הזמן מי אמרינן כיון דשכירות לזמן ממכר הוא וקנוי לשוכר כמו שהוכחתי במ"א כשמת הגר כל מי שהחזיק זכה בה דנכסי דגר הוי או דלמא דכיון דאין לשוכר בבית אלא קנין פירות לבד כל שמת הגר פקע שעבודו וממילא זכה באותו זכות הבעל הבית שגוף הבית שלו וכן מוכח מההיא דאמרינן בפרק מי שמת בש"מ שאמר דקל לאחד ופירותיו לא' דזכה בעל הדקל בפירות שיש לו קנין הגוף וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין דפרק השולח גבי עבד שנשבה יע"ש:
תשובה גרסינן בפרק הפרה דף מ"ט משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא אחר והחזיק בו מוציאים אותו מידו מ"ט כיון דמית ליה גר פקע ליה שיעבודיה וכתבו התוס' והרשב"א בחידושיו שם דאיירי אפילו משכנו שלא בשעת הלואתו דקני ליה משכון דע"כ אין לו עליו אלא שעבוד בעלמא כיון שהיה יכול לפדותו עכ"ד. ולכאורה קשה דהא משמע דכל היכא דב"ח קונה משכון אינו לשעבוד בלבד כדמוכח בפרק כל שעה דף ל"א דלמ"ד ב"ח קונה משכון אפילו ישראל מעובד כוכבים ה"ז עובר עליו משום דדידיה הוא ומוכח מהסוגיא שם דטעמא דעובר לאו משום שיעבוד דאית ליה עליו בלחוד היא אלא משום דקני ליה קנין גמור מדקאמר שם אבל עובד כוכבים שהלוה לישראל על חמצו דברי הכל עובר התם ודאי עובד כוכבים מישראל לא קני משמע דאי הוה ס"ל דאפילו עובד כוכבים מישראל קני ליה משכון לא היה עובר ואי קנין משכון אינו אלא לשעבוד בלחוד כי נמי קני ליה עובד כוכבים למשכון לשעבוד אמאי הישראל אינו עובר עליו הא ודאי דידיה הוא וע"כ צ"ל כמו שפירש רש"י ז"ל שם דכל היכא דב"ח קונה משכון שלו הוא ממש כל ימי ההלואה:
וראיתי בתשובות למהר"ם ז"ל סי' ע"ד שכתב משם ר"ת ז"ל דשמעתין דפרק הפרה איירי במשכנו בשעת הלואתו דלא קני ליה לגר ומ"ה מוציאין מיד המחזיק בו אבל משכנו שלא בשעת הלואתו דקני ליה לגר אין מוציאין מיד המחזיק עכ"ל וזה סיוע למ"ש דב"ח קונה במשכון קנין גמור ומטעם זה כתב הר"ן בחידושיו לפרק השולח דמלוה שיש עליה משכון לא מהניא מחילה דמחילה לא מהניא בדבר שגופו קנוי מדאמרי' בפ"ק דקדושי' גבי ע"ע שטר ל"ל לימא ליה באפי תרי זיל ומהדרינן ע"ע גופו קנוי עכ"ל כתב הריטב"א ז"ל בקדושין בסוגיא הנז' ובע' העיטור. אבל ראיתי תשובה אחרת למהר"ם ז"ל סי' ר"ך הביאה המרדכי בפ"ק דסנהדרין שכתב וז"ל ונהי דב"ח קונה משכון היינו להתחייב בה כש"ש אבל אין גופו קנוי למלוה ומהני ביה מחילה אע"ג דהמלוה מחזיק המשכון כדאמרינן פ"ק דקדושין דאי לאו דע"ע גופו קנוי הוה מהני כי א"ל באפי תרי זיל וה"ה הכא עכ"ל. ולכאורה מסתמיות דבריו נראה דזה סותר למ"ש הוא בעצמו בסי' ע"ד משמי' דר"ת דכל היכא דב"ח קונה משכון קנאו הגר קנין גמור ואין מוציאין מיד מי שהחזיק בו ולכאורה הכי נראה עיקר כמו . שהוכחתי לעיל:
הן אמת דלפי זה קשה לסברת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ודעמי' דס"ל דב"ח קונה משכון בין משכנו שלא בשעת הלואתו בין בשעת הלואתו א"כ מה יענו לההיא דהמחזיק במשכון של ישראל שהיה ביד הגר דמוציאין מידו ואי קנאו הגר למשכון קנין גמור אמאי מוציאין מידו של זה והרי אין זה מחזיק אלא בנכסיו של גר דכל זמן שלא נפדה נכסי הגר נינהו וקני ליה קנין גמור ומשום הכי האשה מתקדשת בו וכמ"ש התוס' ז"ל בפרק האומנין. ומתוך פירוש רש"י ז"ל בפרק כל שעה למדתי ישוב לזה שכתב ב"ח קונה משכון כל ימי הלואה קנוי לו וכו' עכ"ל. ולפי זה אתי שפיר ההיא דמוציאין מיד המחזיק דנהי דגר קני ליה משכון מ"מ כיון שמת הגר ופקע ההלואה פקע נמי קנין המשכון שאינו קנוי לו אלא בזמן דאיכא הלואה אזלא לה מלוה אזלא ליה משכון. ועל פי זה יש ליישב מ"ש התוספות בפ"ק דקדושין דף י"ט גבי מקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת במחילת המלוה ואע"פ שאינו מחזיר לה המשכון יע"ש ולכאורה הוה קשה דאינהו גופייהו כתבו לעיל בדף ח' דב"ח קונה משכון קנין גמור לגמרי וא"כ איך כתבו הכא דמהני מחילת המלוה ואע"פ שאינו מחזיר לה המשכון וכן כתב הטור בא"ה סי' כ"ח ונראה מדבריהם דמפרשי לה בין בשעת הלואתו ובין שלא בשעת הלואתו דאף על פי שאינו מחזיר לה המשכון מקודשת ואם היינו אומרים דאפי' היכא דב"ח קנה למשכון קנין גמור מהני מחילת המלוה בלא חזרת המשכון משום דקנינו של בע"ח במשכון אינו אלא בזמן דאיכא מלוה וכל היכא דליכא מלוה כגון שמחל לה המלוה פקע קנינו של משכון ניחא ולא דמי לעבד עברי דמחילה לא מהני ביה משום דגופו קנוי דהתם גבי עבד עברי ליכא מלוה אבל מלוה שיש עליה משכון אף על פי שב"ח קנה משכון המעות מלוה הוי וכל שמחל המלוה פקע שעבודיה דמשכון וכן נראה מדברי הרב בעל התרומות בשער נ"א והביאו הטור סי' ס"ו שכתב המוכר שטר חוב לחברו ויש משכון בידו ומסרו ללוקח שוב אינו יכול למחול ללוה מה שכנגד המשכון שכבר הלוקח במשכון משמע מדבריו דאפילו בלא חזרת המשכון המחיל' מהניא ולענין נדון דידן נראה דאם היתה ממושכנת ביד הגר כ"ע אפשר שיודו דכשמת הגר פקע שעבודי' וקם הבית ברשות ישראל המשכיר ואף אם הוא באתרא דלא מסלקו וכן כתב הר"ן ז"ל בחידושיו בפרק השולח אחר שכתב שהמשכון קנוי ל והמוחל מלוה שיש עליה משכון לא מהני וכו' סיים וז"ל אבל משכנתא באתרא דלא מסלקי אע"פ דאינ' משמט משמע דאם מחלה מהני דמשכון קרקע אינו קנוי עכ"ל ועיין מה שכתב הבש"ך בסי' ע"ב ס"ק קמ"ה שדברי הב"ח נראין עיקר יע"ש ולפ"ז נראה דה"ה אם היתה שכורה ביד הגר והקדים לו השכירות דאם החזיק בה אחד אחר מיתת הגר מוציאין אותו ממנה:
סימן י
מי שיש לו זכות באויר חצר חבירו ומכר אותו זכות לבעל החצר וקנו מידו אם מהני:
תשובה לכאורה נראה דאם מכרו לאחרים לא עשה ולא כלום כמבואר מדברי הרשב"א בתשו' החדשות סי' שפ"ד והביא' מרן הב"י בסי' רי"ד וכן נראה דס"ל להרמב"ן ז"ל הביא דבריו הטור בסי' הנז' ס"ח דלפ"ז יפה כתב הרמב"ן ז"ל דאם מכרו העלי' לאחר דאינו חוזר ובונה אותה הן אמת כי מדברי הרשב"א ז"ל נראה דמספקא לה מלתא יע"ש (א"ה עיין בתשו' הרשב"א שהביא הרב ב"י סי' רנ"ז סוף הסי' שנראה ממנה שיכול למוכר' לאחרים ולמורי הרב ז"ל ראיתי שרושם תשו' הרמב"ן ז"ל שהביא הב"י בסי' רי"ב ס"ד יע"ש). אמנם כשמכר או נתן אותו זכות לבעל השדה כנ"ד בהא ודאי אם קנו מידו מהני וכה"ג מצינו דמהני קנין כדכתב הרא"ש ז"ל בפרק המקבל גבי מצרן דזכות יש למצרן בשדה ואותו זכות הוא מוחל ומסתלק בקנין יע"ש והא התם דאינו מקנה לו מידי אלא שמסתלק מאותו זכות ואעפ"כ מהני וגבי בעל בנכסי אשתו שקנו מידו שסילק עצמו מנכסי' ראיתי להבפ"מ ז"ל בח"א סי' פ"ג דס"ל דכל שסילק עצמו מנכסי' ממילא זכתה היא דהרי כל הקרקע של האשה הוא אלא שתקנו חכמים שזכה הבעל וידו כידה וא"כ כי מסתלק בעל מאותו זכות ממילא נשאר לאשתו זהו ת"ד. הן אמת דלע"ד אין זה מוכרח שם דהא איכא למימר שכל האומר כן לאשתו כונתו הוא להקנות זכותיה לה באותו קנין וכל שקנו מידו בסתמא מגופא דקרקע קנו מידו ואם הקנין היה בא על הסילוק דהיינו שקנו מידו שמסתלק מנכסי' איכא למימר דלא מהני דכיון דסילוק ומחיל' לא מהני הקנין בכה"ג מה יתן ומה יוסיף וגבי שותף דלא מהני אפילו כשקנו מידו לס' התוס' ז"ל היינו משום שאינו מדבר עם חברו כנראה מדברי הרא"ש ז"ל, ומכאן נראה דסילוק לא הוי לשון הפקר דאי הוי לשון הפקר א"כ אפי' קנין לא בעי וכן יש להוכיח מסוגיא דס"פ מי שהי' נשוי והטור בסי' קי"א כתב דאם סילק שיעבודו צריך לקנות מידו יע"ש וגבי בעל בנכסי אשתו נ"ל דאפי' כי הפקיר כל נכסיו בפירוש עדיין לא נשאר לאשתו קנין שהיה לו לבעל בנכסיה ממילא וצריכה היא עכשיו להחזיק בנכסים ולזכות בהם וכי הדר זכתה היא בנכסים ממילא חוזר הבעל וזוכה בהם דיש לבעל זכות אפי' במה שזכתה מההפקר. ועוד נראה דאעיקרא אין בידו להפקיר נכסי אשתו ואפי' קנין פירות דאית ליה בגויה לא מצי יהיב לאחרים דבעינן רווח ביתא:
סימן יא
המוחל לחבירו מה שחייב לו והלוה לא רצה במחילתו מהו דינו וראיתי שדבר זה במחלוקת שנוי דלפי מ"ש התוס' פ"ק דקדושין דף י"ט ד"ה אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך דאפי' אי לית לי' זכי' לקטן גבי ייעוד דין הוא שתזכה בשאר שאינה אלא מחילת שעבוד בעלמא ע"כ נראה דס"ל דמחילה לא הוי הקנאה אלא סילוק בעלמא וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה הב"י בח"מ סימן קצ"ה דלפ"ז יראה דזה שמחל לחברו מה שחייב לו מעת שיצא מחילתו מפיו נסתלק שיעבודו ואפי' שלא נתרצה הלוה אבל לפי מ"ש הריטב"א ז"ל משם רבו שם בקידושין דף ט"ו ד"ה אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי וכו' דהמחילה הויא הקנאה יע"ש א"כ כל שלא רצה הלוה במחילתו לא זכה כיון שלא רצה לזכות ומיהו עדיין איכא למימר דכל כה"ג דהויא הקנאה דממילא אפי' בע"כ של לוה מהני והוי כאותה שאמרו גבי עבד כסף קבלת רבו גרמא לו יע"ש. ולפי סברת התוס' שכתבתי נראה דהמוחל לחברו מה שחייב לו ובתוך כדי דיבור חזר בו לא מהני דמעת שיצא מפיו המחילה זכה בה חבירו ומשום הכי אין חזרה בהקדש ואפי' תוך כדי דבור כמו שהוכחתי במקום אחר מדברי הירושלמי וטעמא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט: