אור ברסלב
מחנה אפרים חלק א - ב הלכות טובת הנאה ממון

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

הלכות טובת הנאה ממון

הלכות מוכר דבר שלא בא לעולם

מימי חורפו:

סימן א

טובת הנאה אי הויא ממון אי לא נחלקו בו הראשונים ז"ל דר"ח והרא"ש והר"ן ז"ל ס"ל דהויא ממון כמבואר בסוגין דסוף האיש מקדש יע"ש והוכיחו כן מסוגיא דפרק בתרא דנדרים דף פ"ה דמשני רבא התם דמתני' היינו טעמא דיטלו כהנים ע"כ דכיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים מכי אסריה עלייהו שויא עפרא בעלמא ופי' שם כל המפרשים דס"ל טובת הנאה הויא ממון יע"ש. אבל הרמב"ם ודעימיה פסקו דטובת הנאה אינה ממון כמבואר בדבריו פ"ה מה' אישות ונראה דהם מפרשים סוגיא דנדרים הכי לא תימא דטעמא דשרי ברישא משום דטובת הנאה אינה ממון דאפי' טובת הנאה אינה ממון היה אסור דטובת הנאה מיהא אית ליה שהתורה נתנה לו כח ליתנם למי שירצה ואין הכהן רשאי ליטלם שלא מדעת בעל הבית כמ"ש הרמב"ם בפי"ב מה' תרומות ז"ל ולא יטלם אחר שהורמו אלא מדעת בעלים שהרי הם של בעלים וכו' עכ"ל ולא עוד אלא דמצי הישראל ליקח ד' זוזי מישראל חבריה כדי ליתנם לבן בתו כהן כמבואר בדברי הרמב"ם בפרק הנז' ובנדרים אפי' ויתור אסור אלא ה"ט דשרי משום דכיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים מכי אסריה עלייהו שויא לטובת הנאה דידיה עפרא בעלמא (א"ה מסייע לזה מאי דאמר רבא דיטלו בע"כ דאילו הוי כפי' הראשון דהוי ממון קשה אמאי יטלו בע"כ מאחר שיכול למכרה לאחרים עיין בחי' הרשב"א) ומפשטא דשמעתין בפ"ק דמציעא גבי מתני' דראה אותם רצין אחר מציאה וכו' דאוקמה עולא בעומד בצד שדהו ואותביה ר' אבא מההיא מעשה דר"ג וזקנים וכו' ומשני ההו' מדרבנן ר"ג מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם ור' זירא קבלה ור' אבא לא קבלה ואמר רבא דשפיר עבד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממון ע"כ מוכח דרבא אית ליה דטובת הנאה אינה ממון כדאמר דאלו לסברת ר"ח ז"ל ודעימיה צריך לדחוקי בסוגיין דמציעא לומר דרבא לאו אליבא דנפשיה קאמר לה אלא אליבא דר' אבא ורבא גופיה הוא דמסיים וקאמר ולא היא כלומר לעולם טובת הנאה חשיב ממון ומאי דלא אקנייה בחליפין ה"ט וכו' אבל בקנין אגב שפיר קא מקנה וה"ט דר' זירא דקבלה אבל פשטן של דברים נראה דסתמא דתלמודא הוא דקאמר ולא היא ולכאורה נראה שהרמב"ם ז"ל מפרש לה הכי דסתמא דתלמודא קאמר דר' אבא לא עביד שפיר במאי דלא קבלה דאע"פ דטובת הנאה אינה ממון מ"מ כיון דיש כח לבעלים ליתנם למי שירצו שפיר מצי להקנותם באגב ומאי דלא ניקנו בחליפין היינו טעמא משום דנתינה כתיבה בהו ולפי זה אתי שפיר דאע"ג דהרמב"ם ז"ל פסק דטובת הנאה אינה ממון אפילו הכי פסק בפרק בתרא דמעשר שני דמתנות כהונה נקנית באגב. ולפי זה אתי שפיר ג"כ מאי דהוה קשיא לי בסוגיא דאמאי אצטריך רבא לומר דר' אבא ס"ל דטובת הנאה אינה ממון מדלא הקנה להו בחליפין ומ"ה אותביה לעולא והלא בפשיטות הוה ליה לומר דשפיר עבד דלא קבלה ר' אבא שהרי עולא גופיה ס"ל בפרק האיש מקדש דטובת הנאה אינה ממון ואותביה שם ר' אבא לעולא ושני ליה ומשמע דלבתר דשני ליה קבלה מיניה ואדרבא למאן דקבלה קשה ואיך קאמר סתמא דתלמודא ולא היא כלומר דשפיר מתוקמא ההיא דר"ג באגב דטובת הנאה הוי ממון והלא עולא גופיה ס"ל דטובת הנאה אינה ממון והדרא קושיא לדוכתא אבל לפי מה שפי' דלא תלי' הא בהא דאפשר דאע"פ דטובת הנאה אינה ממון אפשר דמקניא באגב ניחא דאצטריך רבא להוכיח דכל מידי דלא הוי ממון לא מקני בחליפין או באגב ולזה דחי ליה שפיר דשפיר עבד מאן דקבלה דלעולם מקניא וחליפין ה"ט משום דנתינה כתיב בהו נמצא עולה מהאמור דלסברת ר"ח ודעמיה טובת הנאה הוי ממון ואם נטלם כהן שלא מדעת בע"ה מוציאין אותן מידו אבל הר"מ ז"ל ודעמיה ס"ל טובת הנאה אינה ממון ואע"ג דאסור לו לכהן ליטלם שלא מדעת ב"ה מ"מ אם עבר ונטלם אין מוציאין אותם מידו כמבואר בדבריו בפי"ב מהלכות תרומות יע"ש. ולכאורה נראה דגם הראב"ד ז"ל ס"ל כן:

אמנם ראיתי להראב"ד בפ"ו מה' מעשר גבי מ"ש הר"מ ז"ל כהן או לוי שלקחו פירות מישראל אחר שנגמרה מלאכתם מוציאין את התרומות והמעשרות מידיהן קנס הוא להם כו' שהשיג עליו וז"ל אני אומר שאינו קנס אבל מפני שאמר להם מנתא דכהן לא זבני לך עכ"ל נראה מזה דס"ל דטובת הנאה הויא ממון דאי ס"ל דטובת הנאה אינה ממון הא ודאי אין מוציאין מידו של כהן וצ"ע:

ונראה דאפילו לסברת הרמב"ם ז"ל ודעמיה דס"ל דטובת הנאה אינה ממון ואם לקחם כהן שלא מדעת בעלים זכה בהם היינו דוקא אם נטלם כהן דכיון דכהן שייך בגוייהו זכה בהו ואפי' לצי"ש נראה קצת דאינו חייב להחזיר אבל אם לקחם ישראל חברו כיון דלא שייך בגוייהו גזל הוא בידו וחייב להחזירם לב"ה מדיני שמים ואינו יכול הוא ליתנם לכהן שירצה וכן מוכח קצת מההיא דאמרינן בפרק אין בין המודר דף ל"ו גבי תורם משלו על של חברו אי טובת הנאה של ב"ה ה"ז חייב לתתם לבעל הכרי שטובת הנאה שלו ומינה נשמע בתורם משל חברו על של חברו שהתורם חייב לתתם לבעלים כדי שיתנם לכהן שירצה ודוחק הוא לומר דההיא איירי אליבא דמ"ד טובת הנאה ממון ומש"ה חייב להחזירם דסתמא לא משמע הכי ובסוף פרק החובל דרשינן לשמור ולא לחלק לעניים ופירש רש"י ז"ל דכיון שנתנם לחלקם תו לאו דמפקיד נינהו ועניים לא מצו תבעי דלכל חד מצי לומר לא לדידך יהיבנא וכו' וזו היא הלכה פסוקה ומשמע דכל שהמפקיד לא נתן רשות לחלקם אלא לשומרם ויחזירם לבעלים והם יחלקום הבעלים תובעין אותו עדיין אם פשע בהם ונאבדו וכן כתב בפירוש הנ"י ז"ל בפרק הגוזל בתרא גבי אין לך פדיון שבוים גדול מזה ומ"ש מהר"ם ז"ל הביאו המרדכי בפרק שבועות הדיינין דאין חייב להחזיר ראובן דטובת אינו ממון יע"ש איירי בשטוען ראובן שנתן לו שמעון לחלק גם קרן גם פירות לפי ראות עיניו וסילק עצמו שמעון מטובת' הנאה דידהו ומשום הכי כתב שאר ורברי ראובן דודאי אין צריך להחזירה לשמעון ואין להשביע ומן אפילו יכפור שמעון בזה כיון דטובת הנאה אינה ממון וכיון דהוי דבר שאין מוציאין אותו בדיינים אין מחויב לישבע אבל ודאי אם היה מודה ראובן לשמעון שעדיין נשאר לו טובת הנאה לשמעון היה חייב להחזירה לו לצי"ש כמש"ל והוצרכתי להרחיב הדבור בזה מפני שמדברי מהריק"ו ז"ל בשרש קס"א אין נראה כן וז"ל הצ"ל וא"כ יש לומר דכל שכן הכא דאין הקהל צריכין להחזיר ליורש כיון דאפילו המוריש לא היה לו בה אלא טובת הנאה ועוד יש לדמותו לקנס דאין אדם מורישו לבניו וכו' יע"ש ולע"ד נראה כמ"ש ופשיטא דהקהל היו צריכים להחזיר לאביהם כיון דאית ליה טובת הנאה ליתנו למי שירצה וה"ה ג"כ לבניו חייבים להחזיר כיון דאית ליורש טובת הנאה ואפי' אי טובת הנאה אינה ממון ואין מוציאין בדיינים מכל מקום בדיני שמים חייבים להחזיר ותדע דטובת הנאה אפילו אינה ממון יורש יורשה ממ"ש רש"י ז"ל בפרק האיש מקדש גבי מאי דמשני תלמודא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא בטבלי' שנפלו לו מבית אבי אמו כהן דמר סבר לאו כמי שהורמו דמיין כו' פירש רש"י וז"ל וצריך היורש ליתנם לכהן דאין לו בהם אלא טובת הנאה הרי בהדיא דאפילו טובת הנאה אינה ממון מ"מ יורש יורשה.

נמצא עולה מהאמור דטובת הנאה אף אי לא הוי ממון לא הוי כדבר שאין בו ממש דאי הוי כדבר שאין בו ממש היכי מצי להורישו לבניו דבפרק מי שמת אמרו ידור פ' בבית זה לא אמר כלום משום דליתיה במתנת בריא ואפילו בקנין דאין קנין חייל על דבר שאין בו ממש ופריך והא הלואתו לפלוני דליתיה בבריא ואיתיה בש"מ ומשני הואיל ויורש יורשה כלומר ומתנת ש"מ כירושה שוויה רבנן משמע דדירה לבד אין היורש יורשה וכגון שמכר את הבית ושייר לעצמו האויר שלמעלה בלא גוף וכן כתבו שם הראשונים ז"ל. ועוד אי טובת הנאה הוי כדבר שאין בו ממש איך יכול להקנותו בקנין או באגב ובפי' כתב הר"מ ז"ל דטובת הנאה נקנית בקנין או באגב כנז"ל מכל זה ע"כ צ"ל דקנין כל דהו אית להו לבעלים בגוף המתנות. ומה שהביא מור"ם ז"ל בהג"ה סי' רע"ו דאין יכול להורישו וליתנו במתנה דטובת הנאה אינה ממון וכו' כבר נדחק בו הבש"ך ז"ל וכתב דהיינו דוקא כשהיא ביד אחרים דלא עדיף ממורישו דאינו יכול להוציאו מתחת ידי אחרים כיון דאינו ממון אבל אם הוא ביד היורש פשיטא דזכה דטובת הנאה שלו יע"ש:

הן אמת דצריך להבין לפי זה דאם כן גבי קדושין כי קידש בהם את האשה אמאי אינה מקודשת באותה הנאה שיש לה לנותנם לכל כהן שירצה ובשלמא אי הוה אמרינן דטובת הנאה הוי כדבר שאין בו ממש ואינו יכול להקנות טובת הנאה זו לאשה כדי דתקדש בו ניחא דלדידיה הוא דזכי ליה רחמנא אבל לאחרים שאינן בעליו במאי תזכי באותו טובת הנאה כיון דטובת הנאה אינה ממון ונמצא לפי זה דהכהנים יכולים להוציא מידם מכיון שהבעלים נסתלקו מטובת הנאה דיליה והיא לא זכתה ביה ואלו לא היה כי אם מ"ש הר"מ ז"ל דיכול להקנותם בחליפין או באגב אפשר לדחות דלא כתב כן אלא כשמקנה גוף המתנות לכהן דאית ליה זכיה בגוף המתנות אבל להקנותם לישראל חברו כיון דאין לו זכיה בגוף כי אם לטובת הנאה לחוד אפשר לומר דהוי דבר שאין בו ממש ולא מתפסה בקנין ואפי' כי מטו המתנות גופייהו לידו כיון דאין לו שייכות וזכיה בגופייהו בטובת הנאה נמי לא זכה:

אמנם אי אפשר לומר כן מדמצינו דיורש יורשה וגם הרב בעל ש"ך כתב בפשיטות דאם הוא בידו מצי ליתנם וזכה המקבל בטובת הנאה וע"כ צ"ל דה"ט דאינה מקודשת משום דבשעת קידושין לא מטייא לה שום הנאה ולא דמי לתן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת בטובת הנאה שיש לה באותה מתנה דהתם בשעת הקידושין יש לה טובת הנאה ונהנה כבר משא"כ הכא דבשעת קדושין לא מטייא לידה שום הנאה ובמאי תתקדש נמצא דמה שאמרנו טובת הנאה אינה ממון היינו לומר דאין לו קנין ממון כדי שיוכל לקדש בו את האשה שהרי אסור ליתנה לכהן בטובת הנאה ואפי' לומר לישראל תן לי פרוטה ואתן לה לבן בתך כהן כמ"ש הרמב"ם והטור ז"ל בה' תרומות יע"ש אבל מ"מ קנין כל דהוא אית ליה בגוף המתנות כדי ליתנה לכל כהן שירצה ושאינו יכול הכהן להוציאה מידו של בעל הבית שלא מדעתו וכ"כ מהרש"ל ז"ל בחידושיו דאסור ליקחם שלא מדעת ב"ה דלא גרע מגוזל פחות משוה פרוטה ומשום הכי אצטריך רש"י ז"ל בסוגיין דמציעא הנז' לומר דאפקורי אפקריה ר"ג לאותו טובת הנאה וכ"כ ג"כ בפ' הזרוע בלשון אחרון ואם איתא דאי אמרינן טובת הנאה אינה ממון ר"ל דלית ליה לבעל הבית שום קנין בגווייהו מה היה צריך לאפקוריה:

איברא דלפי מ"ש דאית להו לבעלים קנין בגוף המתנות ומ"ה מצי להורישם דהוי דבר שיש בו ממש וכ"כ יכול להקנותם אגב קרקע אלא דאשה אינה מתקדשת בו משום דבשעת הקידושין לא מטייא לה עדיין שום הנאה א"כ היכא דאמרה האשה תן מתנות אלו לקרובי כהן ואקדש אני לך יש להבין אם יהיה מקודשת כיון דבעת הקדושין ממש מטיא לה הנאה שוה כסף שהרי מצינו דאומר ישראל לחברו טול זוז זה ותן המתנות לא' כהן. א"ד כיון דבקדושין בעינן שיתן כסף או שוה כסף או לדידה או לאחר ע"פ דבורה והכא אינו נותן שום כסף מאחר דאין ביד הבעלים ליקח בשבילו שום כסף כי אם ע"י דיבור אחרים אינה מקודשת ולפ"ז נראה דמאן דס"ל טובת הנאה ממון ואם קידש את האשה מקודשת היינו טעמא משום דיכול ליתנו לכהן בטובת הנאה וכן משמע מהירוש' דבפ"ו דדמאי דר' יוחנן ס"ל דאין לו בטובת הנאה אלא שנותנם לכל מי שירצה וריב"ח ס"ל דנותן אדם את מעשרותיו בטובת הנאה ע"כ. ונלע"ד דבהא פליגי דר"י ס"ל טובת הנאה אינה ממון הילכך אסור ליתן את מעשרותיו בטובת הנאה וריב"ח ס"ל טובת הנאה ממון והיינו דקאמר דנותן אותה בטובת הנאה ועפ"י האמור נראה ליישב מה שהקשה הר"ן ז"ל בנדרים דף מ"ז גבי מתני' דאסר בנו בהנייתו בחייו יבמותו אם מת לא יירשנו ויתן לבניו או לאחיו במתנה וכו' וז"ל היכי שרי ליתן לבניו והא מתהני מטובת הנאה דידהו ואסור כדאמרינן לעיל גבי תורם משלו על של חברו ומ"ה הוצרך לאוקומיה דלאו למימרא שיתנם להם ממש אלא שמראה להם מקום שיזכו מן ההפקר עכ"ד. ולע"ד נראה דלפי שיטתו דס"ל טובת הנאה הוי ממון הא ודאי משום הכי אסור למודר לתרום משלו על של חבירו שהרי יש לו לבעל הכרי טובת הנאה של ממון שיכול ליתנו בטובת הנאה דהכי ס"ל לר' יוסי בר חנינא בירושלמי דס"ל טובת הנאה ממון משא"כ התם בשהדירו אביו מנכסיו דשפיר מצי ליתנם לבניו או לאחיו כיון דלית ביה טובת הנאה של ממון שהרי אינו יכול ליתנם המודר בטובת הנאה ולדעת הר"מ ז"ל נמי דפסק דטוב' הנאה אינה ממון נ"ל דלא קשה דגבי מתנות כהונה אית בהו טובת הנאה במה שנותן לכהן זה והניח לאחר אבל כשאסר אביו נכסיו עליו נהי דאם היה נותן לאחרים הוה לי' טובת הנאה כיון שהניח את בניו ונתן לאחרים אבל כל שנותנו לבניו או לאחיו לא מחזקי ליה טובה כיון דאיהו אינו יכול ליהנות מהם ומה שנתנה להם ולא לאחרים כך הוא הדרך דלא שביק אינש לבניו או לאחיו ונותן לאחרים ולפ"ז יצטרך לומר דכל היכא דאית ליה בנים לא יתן לאחיו וכ"כ כי אית ליה תרי בני לא מצי למישבק לחד ולמיהב לאידך והבכ"מ ז"ל כתב על זה בפ"ד דנדרים ז"ל ולי נראה שאפילו יתנם בידם ממש שרי דל"ד לתורם משלו על של חבירו דקא מתהני מטובת הנאה דידהו דשאני התם שהוא מהנ' את חבירו, ממונו המות' לו ומפני כך יש בו טובת הנאה אבל הכא שהוא מודיעם שממון זה אסור עליו ומפני כך נותנו להם והם ג"כ בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון אין לו עליהם טובת הנאה עכ"ל וקשה קצת על דבריו דהרי מתנות כהונה שע"כ צריך ליתנם לכהן וכהני' ג"כ שייכי בגווייהו ואפ"ה אית בהו טובת הנאה והתורם משלו על של חברו אין לו לבעל הכרי אלא טובה שנותנו לכל מי שירצה דע"כ צריך ליתנה לכהנים דשייכי בגוייהו ואעפ"כ אסור כיון דאית לי' הנאה דכהנים מחזקי לי' טובה והכא נמי כי נתנם לאחד מבניו או שהניח את בניו ונתנם לאחיו הרי מחזיקין לו טובה (א"ה עיין בכנה"ג בה' תרומות סימן שנ"א שהאריך):

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה