אור ברסלב
מחנה אפרים חלק א - ב הלכות מוכר דבר שלא בא לעולם

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

הלכות מוכר דבר שלא בא לעולם

דיני אסמכתא

סימן א

המוכר לחברו עובר בהמתו שהיתה מעוברת אי חל הקנין ראיתי להרב ב"י ז"ל בח"מ סי' רי"א הביא הירושלמי דאין אדם מקנה עובר בהמתו ונסתפק אי איירי אפילו כשהיתה מעוברת דלא קנה דהוי דבר שלא בא לעולם נראה מבין ריסי עיני מרן דאע"ג דגבי קדושין חזינן דאין אדם מקדש את בתו שתלד אפי' אם היתה אשתו מעוברת משום דהוי דבר שלא בא לעולם היינו דוקא לענין קידושין דכל זמן שלא ילדה חשיב העובר ירך אמו ולא מצי להקנות אבר א' מאשתו ולא אשכחן קדושין לאברין. אבל לענין המזכה עובר בהמתו אמאי לא יהנה מידי דהוה אמקנה אבר אחד מבהמתו דהוי מכור כמ"ש הרמב"ם ז"ל וה"נ גבי עובר דהא קי"ל עובר ירך אמו וכן מוכח בתמורה דף י' דפליגי ר"י ובר פידא אי קדושה חלה על העוברין ומסיק בתר הכי דכ"ע קדושה חלה על העוברין כי פליגי בתם במעי בעלת מום דלר"י קדושה חלה עליה דעובר לאו ירך אמו ובר פידא ס"ל עובר ירך אמו וכיון דאמו לא קדשה לגופה איהו נמי לא קדיש אבל עובר במעי תמימה לכ"ע קדוש הרי מבואר דבין למ"ד עובר לאו ירך אמו דקדיש דחשיב כאלו היא בהמה אחרת ובין למ"ד דעובר ירך אמו ג"כ קדיש דחשיב כאלו הקדיש אבר אחד מבהמתו. ובפרק שני דגיטין גבי אותה ששנינו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו ויצא לחירות ואוקמוה כר' דאמר המשחרר חצי עבדו קנה ונעשה כמי שהקנה לו א' מאבריו דעובר ירך אמו הוא אלמא דעובר לא חשיב דבר שלא בא לעולם לענין שלא יוכל להקנות עובר שפחתו או בהמתו לחבירו ולא תימא דההוא מתניתא רבי הוא ורבי אית ליה דאדם מקנה דשלב"ל דאפי' למאן דאית ליה אדם מקנה דשלב"ל היינו לומר שיחול הקנין אחר שיבא לעולם דהכי אמרו גבי פירות דקל דעד שלא בא לעולם אפי' ר"מ מודה דיכול לחזור בו מטעם שאמרנו ואי תקשי לך ההיא דהכותב לעבד לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו דמהני למ"ד אדם מקנה דשלב"ל דמשמע דמעכשיו חייל הקנין כבר תירצה הריטב"א ז"ל דהתם שאני שהגוף הוא בעולם אלא שאינו ברשות משא"כ בדשלב"ל עדיין:

והרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות עבדים כתב וז"ל הכותב לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין דאינו מועיל דהוי כמשחרר חצי עבדו וכ"כ הטור מבואר מדבריו דמה שאינו מועיל הוי משום דאין אדם משחרר חצי עבדו הא אם מכר שפחתו ושחרר את עוברה מועיל כדין מכר חציו ושחרר חציו ולא חשיב העובר דשלב"ל. איברא דהראב"ד ז"ל השיג עליו שם ז"ל קשיא רישא אסיפא סיפא קאמר דעובר ירך אמו היא א"כ רישא אמאי דבריו קיימין אלא רישא דבריו קיימין דעובר לאו ירך אמו וסיפא לא אמר כלום או משום דהוי דשלב"ל או משום דאין העבד מקבל גט לחברו מיד רבו שלו עכ"ל. והנה כוונתו מבוארת להשיג על רבינו במ"ש בסיפא הטעם שזה כמי שמשחרר חציו משמע דס"ל דעובר ירך אמו דהכי אמרו בגמ' דתמורה דף כ"ה דאי עובר לאו ירך אמו תיפוק ליה משום דאין העבד מקבל גט מרבו לחברו ואם כן ברישא אמאי דבריו קיימין דכיון דעובר ירך אמו אינו יכול לשיירו ולכאורה דברי הראב"ד והשגתו נראים עיקר אבל מה שפי' הראב"ד עוד אי משום דהוי דבר שלב"ל זה קשה דטעם זה לא הוזכר בגמרא ולכאורה נראה דלפי מאי דקי"ל כר"י דעובר לאו ירך אמו וכן פסק הרמב"ם ג"כ בהלכות פסולי המוקדשין ואם שיירו משוייר היינו טעמא משום דס"ל דהוי דבר שבא לעולם וכשפחה וכבהמה אחריתי דמי ומ"ה אמרינן דיכול לשחרר האם ולשייר העובר ומ"ד אם שיירו אינו משוייר ה"ט משום דלא חשיב ליה כגוף אחד דעובר ירך אמו וא"א לשיירו דהוי דשלב"ל ואע"ג דבעלמא יכול למכור האם ולשייר העובר התם שאני משום דמשייר לנפשיה גוף לפירות אבל הכא בגט דא"א לשייר לו גוף בגוף האם דכל גיטא דמשייר ביה לאו כלום הוא שיורו נמי לא הוי שיור וכן מוכח בפר"א דמילה דפליגי תנאי ביליד בית ומקנת כסף וקאמר עלה בשלמא לר' חמא משכחת לה יליד בית וכו' מקנת כסף נימול לשמנה כגון שלקח שפחה מעוברת מקנת כסף נימול לא' כגון שלקח זה שפחה וזה לקח עוברה אלא לת"ק בשלמא כולהו משכחת לה אלא יליד בית נימול לאחד היכי משכחת לה ומשני בלקח שפחה לעובר' ופריך ליה הניחא למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי הא דומיא דלכם הוא ע"כ ואם אית' דלא שייך קנין בעובר אלא א"כ מקנה האם לעוברה וכדעת הטור ז"ל בהלכות בכורות א"כ תיקשי ליה ולר' חמא נמי מי ניחא דלמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי א"כ בלקח זה שפחה וזה עוברה ע"כ איירי דהקנה לו הגוף לפירותיו דהיינו האם לעוברה וא"כ הוי שפיר דומיא דלכם אלא מוכח דמצי להקנות העובר בלא הקנאת אמו ולא חשיב דבר שלב"ל ואין לדחות ולומר דה"ט משום דקי"ל כרב נחמן דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה והתם נמי כל ששמט זה והחזיק בעובר אחר שבא לעולם זכה בה הא לא דמי אלא למקנה דקל לאחר ופירותיו לאחר דאמרינן דקנה בעל הדקל גוף ופירות דמתוך דלא קנה חברו לפירות ממילא זכה בעל הדקל ובכי האי ודאי לא שייך לומר אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ועיין בתשובה להרב המבי"ט בדין מי שהקנה החתול של אלגרייא ותראה כדברי. וראיתי בירושלמי בפ"ק דקדושין במשנה ד' ז"ל אמ"ר חסדא משוך בהמה זו ותקנה לקנותה קנאה לקנות וולדותיה לא קנה לקנותה היא וולדותיה קנה אלו האומר לחברו משוך בהמה זו שתקנה לך משאוי שמא לא קנה אר"י הדא דתימא כשלא היתה הבהמה עוברה ע"כ וה"פ דאי א"ל משוך את הבהמה כדי לקנות וולדותיה לא קנה כיון שלא הקנה לו הבהמה לולדות ופריך ליה דאמאי לא קנה דתיהוי כאלו אמ"ל משוך בהמה זו לקנות משוי שבה דקנה ומשני ליה דר' חסדא דאמר לא קנה איירי בשלא היתה עדיין מעוברת ומשום הכי אין משיכת האם מהניא עד שיקנה האם לוולדותיה אבל כל שהיא מעוברת אפי' לא הקנה לו האם אלא שא"ל משוך בהמה לקנות וולדותי' קנה דחשיב כמשאוי שבה ולפ"ז התוספתא דקתני אין אדם מוכר עובר בהמתו לחברו איירי כשלא היתה עדיין מעוברת:

ומ"ש התוס' בפ"ק דבכורות דר' מרי לא היה מקנה אזן העובר לעובד כוכבים דהוי דבר שבל"ע אלא דהיה מקנה בהמה לאזני עוברה איכא למימר על צד הדוחק דהאזן דוקא קאמר דהוי דשלב"ל אבל העובר עצמו חשיב דבר שבא לעולם ובהגה' אשירי הביא בשם הרב א"ז בפרק הזהב ז"ל נראה לי שישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו לישראל לקבל מעות מן העובד כוכבים ולמכור העובר ולהפקיעו מבכורה דהואיל ואין יכול למשוך העובר מעות קונות ומשיכת האם אינה מועלת לעובר עכ"ל מבואר מדבריו בהדיא דמצי להקנות העובר בלא קניית האם ונראה דאם הקנה הבהמה לעוברה כשהיא מעוברת דאינו מועיל למאן דאית ליה עובר לאו ירך אמו ומ"ש בירושלמי אבל אם היתה עוברה קנה היינו משום דס"ל דמשוך בהמה לקנות משוי שעלי' קנה אבל גמ' דידן בפ"ק דמציעא דף ט' ע"ב לא ס"ל הכי אבל למאן דאית ליה עובר ירך אמו אי א"ל משוך בהמה זו וקנה עובר שבה ה"ז קנה ואע"פ שלא הקנה לו הבהמה ודמי לאומר משוך בהמה זו וקנה רגלה שבה ועדיין נראה לי לומר דאפי' למ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות דעובר חשיב דשב"ל לא אמרו אלא בעובר שפחתו דעובר במעי אמו לא חזי למידי אבל המקנה עובר בהמתו איהו גופי' חזי השתא לאכילה אם שחטה הבהמה והוי כמו כבד שלה ועיין בתשו' למהר"י ויי"ל ז"ל שכתב כדברי. ומדברי הגהת אשירי שכתב דהמוכר עובר לעובד כוכבים כיון דאין לו מה למשוך מעות קונות ואע"ג דאי כפתה ומשכה היה קונה לעובר אפי' הכי הואיל וגוף העובר אין יכול למשוך מעות קונות דהא גבי בלן נמי יכול לקיים השכירות על ידי חליפין ואפ"ה הואיל ואין יכול למשוך גוף הקרקע מעות קונות עכ"ל ויש לי לדון בדבריו ולו' דבל שאני דלא מחסרא משיכה, שהרי המרחץ לפניו ויכנס וירחץ והכי אמרו שם מלתא בטעמא אבל מטלטלין דמחסרו משיכה לא קנה עד שימשוך ומדברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות אישות נראה שגם הוא ס"ל דכל שהוכר העובר חשיב דבר שבא. לעולם ובפרק מי שמת גבי מימרא דרב נחמן במזכה לעובר דלא קנה לכשתלד קנה פירש רשב"ם ז"ל דס"ל דעובר חשיב דבר שבא לעולם ונראה מדבריו דמאי דלא מצי להקנות לו מעכשיו ה"ט משום דעובר לאו בר קניה הוא וכירך אמו קחשיב אבל מ"מ חשיב כדבר שבא לעולם לענין שיוכל להקנות העובר לאחרים ועיין בתרומת הדשן סי' ע"ר:

סימן ב

המוכר פירות שדהו אחר שחנטו הפירות נראה מפירוש רש"י ז"ל בפרק איזהו נשך דף ס"ו ע"ב דלא חשיב דבר שלב"ל וחל הקנין שכך פי' בההיא מימרא דרב נחמן דהמוכר פירות עד שלא באו לעולם לא קנה דאיירי כשלא חנטו הפירות עדיין משמע דכל שחנטו הפירות שפיר חשיב דבר שבא לעולם. אבל מדברי הרב בכ"מ בפ"ח מהלכות מלוה אין נראה כן דגבי מה שכתב הרמב"ם ז"ל דאסור לקנות פירי הפרדס קודם שיגמר ויבשל כו' כתב הבכ"מ שיש תקנה לזה שיקנה אילנות הפרדס לפירות ויחזיק בהם לקנותם מיד עכ"ל מבואר מדבריו דקודם שיתבשלו הפירות לא מצי להקנותם ע"י נתינת כסף משום דחשיב דבר שלא ב"ל אם לא שיקנה האילנות לפירותיו כי אותה שאמרו שם להנהו דמשבשי שבשי העיכו בארעא כי היכי דקנו לכו גופא דארעא ואי לא הויא לכו הלואה. אבל מדברי ה"ה נראה דה"ט דאסור לקנות פירי הפרדס ואע"ג דכל שבאו קצת הפירות לעולם שפיר מצי להקנותם מיהו כיון שהמוכר צריך לעבוד את השדה מיחזי כי אגר נטר משא"כ בזמורות כ"כ ה"ה ספ"ט יע"ש:

איברא דעדיין יש לגמגם דבפרק האומר דקדושין דף ס"ב ע"ב משמע דתבואה שלא הביאה שליש חשיב דשלב"ל דקאמר התם ראב"י אומר אפילו אמר פירות ערוגה זו מחוברת יהיה תרומה על פירות ערוגה זו דבריו קיימין ואמרו שם דלא אמר ראב"י אלא בשחת אבל באגם לא ואפ"ה אמרו שם דראב"י בשיטת ר"מ קאי דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל משמע לכאורה דתבואה, שלא הביאה שליש חשיב דבר שלא בא לעולם וכן כתב הריטב"א ז"ל ושמעי' מינה דהמוכר פירות דקל עד שלא הביאו שליש לא, קנה עכ"ד. אמנם לע"ד הם דברים תמוהים דמה ענין תרומה אצל קנין דתרומה שאני כיון דעכשיו אינם ראוים הפירות להפריש מהם תרומה חשיב כדבר שלב"ל ואע"ג דהגוף הוא בעולם מידי דהוה למקדש את האשה לאחר שתתגרש דאע"ג דגופה הוא בעולם מכל מקום כיון שעכשיו אינה ראויה להתפיס בה קדושין חשיב כדבר שלא בא לעולם אבל לגבי קנין למה לא יוכל להקנותו, כדי להאכיל לבהמה כיון שהגוף איתי' בעולם וכבר ראוי להאכיל לבהמה עכשיו. ועוד ק"ל מההיא דתנן במסכת שביעית מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית בש"א כל האילנות משיוציאו והגפנים משיגרעו וכו' ואמרו עלה בפרק כיצד מברכין דף ל"ו מאן שמעת לה הוא בוסר הוא פול הלבן רבנן וקתני ושאר כל האילנות כלומר דמשיוציאו הוי פירי הראוי. ובפרק האיש מקדש דף נ"ד מוקי מתניתא דהפודה נטע רבעי שלו מוסיף חומש בין משלו בין שנותן לו במתנה ואפי' כר"מ והב"ע כגון דיהביה ניהליה כשהוא סמדר ודלא כר"י דאמר סמדר אסור משום פירי. אלמא מוכח דכל שניכרו הפירות אע"פ שעדיין אין נקרא פירי מצי להקנותו ולא מיקרי מקנה דבר שלא בא לעולם וכן כתב הריטב"א ז"ל וכן כתבו בתוס' רי"ד שם ודייק לה מדלא מוקי לה בדיהביה ניהליה קודם שבאו לעולם והוה אתי אפי' כר"י אלא דאצטריך לאוקומה אליבא דהלכתא דקודם שלא ב"ל אינו יכול להקנותם עד שיהיו סמדר יע"ש. איברא דעדיין יש לדחות דמיירי כשהקנה השדה לפירותיו ואי דעשה כן קודם שבאו לעולם לא הוה צריך למתנייא דפשיטא דשלו חשיב וחייב בחומש וע"כ צריך לומר דמיירי כשהקנה אותם בעודם סמדר ואצטריך לאשמועינן לאפוקי דר"י וראיתי להתוספות בפרק איזהו נשך דף ס"ד ע"א שכתבו דגבי פרדסא שמוכר בעודם בוסר אינו זוכה בשום דבר מהשתא והוי זוזי הלואה משמע דבעודם עדיין בוסר לא מצי להקנותם אבל ממה שכתבו אחר זה ועוד דמשכנתא קנו לו קרקע לכל דבר אפי' למישטח בו פירי וכל תשמיש שירצה אבל בפרדס אינו מוכר לו אלא היין בלבד ע"כ נראה דלא פסיקא להו אם בעודם בוסר חשיב דשלב"ל ולהכי איצטריכו לומר דשאני פרדס דאינו מוכר לו אלא יין בלבד ומיחזי כאגר נטר וכן נראה לדקדק מסוף דבריהם שכתבו וז"ל ולאיכא דאמרי דשרי רבא כיון דממילא קא רבו אתיא אפילו כרב ופרדסא מיירי כשלא יצא עדיין הפירי כלל. (א"ה עיין בס' בני יעקב דף ס"ה וס"ו):

סימן ג

מי שמכר חפץ לחברו כדי שיתן לו חפץ אחר בשבילו ולא היה באותה שעה ברשות הלוקח אותו החפץ:

תשובה כתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהלכות מכירה ז"ל אבל הפוסק על שער שבשוק ולא היה אותו המין ברשות מוכר חייב לקנות ואם חזר מקבל מי שפרע וכתב הבכ"מ ז"ל דמנין לו לרבינו כן דמההיא דפרק איזהו נשך ליכא ראיה דההיא לענין איסור רבית איתנייא יע"ש. וראיתי מי שכתב דמפירוש רש"י ז"ל בריש פרקין שכתב ז"ל כי מוקרי ברשותיה מוקרי ולא ה"ל רבית הואיל ואם בא לחזור קאי במי שפרע וכו' נראה דס"ל כן וה"נ מוכח מההיא דאמרינן האי מאן דיהיב זוזי אתרעא צריך לאתחזויי לבי דרי וכו' ופריך למאי אי למקנא וכו' אלא לקבולי עליה מי שפרע עכ"ד. (א"ה עיין בס' בני אהרן סי' צ"ז) ואנכי לא ידעתי מכל זה ראיה דהכא איירי כשהפירות ברשותיה דמוכר ושייך בהו מי שפרע אבל היכא דליתנהו פירי ברשותיה דמוכר מנא לן דקנה לענין מי שפרע וכ"ת אי ליכא מי שפרע אמאי שרי לפסוק והא משמע מפירוש רש"י בא"נ דף ס"ג ע"א דהיכא דיש לו דבהכי מיירי ברייתא דר' אושעיא לא שרי אלא מטעם דקנה לענין מי שפרע זה אינו קושיא דע"כ לא אצטריך רש"י להאי טעמא אלא בבא לחוב בדמיהם שאין לו עכשיו מעות אבל בפוסק על המעות התם טעמא אחרינא איכא משום דא"ל שקול טובותיך ושדייא אחיזרי (א"ה עיין בשיטת ר' בצלאל ז"ל דף קמ"ג ע"ג ד"ה רבה ור"י דאמרי תרווייהו וכו' יע"ש) וכן צ"ל לפי מ"ד שהביא הרב בעל התרומות ז"ל שער מ"ו ח"ד דס"ל כמ"ש מרן ז"ל אמנם נראה לי ראיה לדעת רבינו מההיא דאיתא בפרקין דף ע"ד ע"א בעובד' דאמימר יהיב זוזי מכי מעיילי עפרא ופריך כמאן אי כר"מ הא אמר עד שיעשו אי כר"י האמר אע"פ שאין לזה יש לזה ומשני לעולם כר"י ובאתרא דאמימר עשיק עפרא אי דמעיילי סמכא דעתיה ואי לא לא סמכא דעתיה ומדקאמר סמכא דעתיה או לא סמכא דעתיה נראה דלענין מי שפרע איירי כמו שפירש רש"י משמע מהכא דכל דבר שמצוי הרבה ה"ז סומך עליו וקנאו לענין מי שפרע ואפי' כי ליתיה ברשות מוכר:

ובנדון דידן נראה לע"ד דחייב שמעון לאוקומי החטים לראובן ואע"פ שלא היה לו חטים בשעת העסקא ואע"ג דבעלמא נפסק על שער שבשוק ונתן הדמים לא נתקיים המקח אלא לענין מי שפרע ואפילו היו לו חטים למוכר התם שאני משום דמעות אינם קונות אבל בנ"ד שמכר לו חפצים כדי שיתן לו פירות הרי זה שמעון משעה שמשך החפצים נתחייב לתת לו כ"כ חטים כמו שהתנה עמו ונהי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל אדם מחייב עצמו בדבר שלב"ל. ומנא תימרא דכל כה"ג אינו אלא שמתחייב עצמו ומועיל מההיא דכתבו הפוסקים והביאו הרב נ"י ז"ל בפרק הזהב גבי מאי דמפרש תלמודא התם דמאי דקתני מתני' הזהב קונה את הכסף ה"ק הזהב מחייב את הכסף דבמשיכת הזהב נתחייב זה לתת לו הכסף כמו שהתנה עמו אם ישנות ישנות ואם חדשות חדשות ולמדו הראשונים מהכא דהכא דהוא הדין אם מכר לו חפץ כדי שיתן לו כור חטים הרי זה נתחייב לתת לו חטים כמו שהתנה:

וראיתי מי שרצה לפרש ולומר דמ"ש הנ"י שחייב לתת לו חטים כמו שהתנה היינו אם רוצה לקיים המקח אבל לא שיחויב לתת לו חטים ע"כ והביאו לזה משום דהוקשה לו ממ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל בפ"ב דעבודת כוכבים גבי אתנן והא מחסרא משיכה דמכאן יש ללמוד דהשוכר את הפועל ופסק עמו לתת לו כור חטים בשכרו שאינו חייב לתת חטים דוקא כיון שלא משך ובנתינת דמים סגי דאלמא שאין אדם מתחייב לתת חטים דוקא עד שימשוך. ולע"ד מי שפירש הכי אגב שיטפיה לא דקדק בה דשכירות פועלים אינו אלא כנותן הדמים וכמ"ש הכ"מ ז"ל בה' א"מ פ"ד ומשום הכי לא מתחייב לתת החטים כיון דאין מעות קונות כלל ואפילו לחייבו למוכר וכמ"ש הכסף אינו קונה את הזהב ופי' דהאי קונה רוצה לומר מתחייב. אבל נתינת הפירות או החפץ מחייב ליתן כל מה שהתנה בין כסף בין שוה כסף ואפילו לא היו בידו ואין לומר דהא דשרי לפסוק על שער שבשוק היינו היכא דנתן דמים משום דבדמים אלו יכול ליקח בהם חטים אבל נתן לו חפצים לא זה אינו דבהדיא כתב הנ"י ז"ל בר"פ א"נ בשם הרשב"א ז"ל דבזביני אפילו אם נתן לו יין בשביל חטים שרי לפסוק ועיין בתשו' להרמב"ן ז"ל סי' רכ"ה שנראה מדבריו שכמו שמעות קונות ד"ת כמו כן בקבלת המעות מתחייב לתת מה שפסק עמו ואף אם לא היה אז ברשותו וצ"ל לפי זה דבתר דאמרו חכמים שלא יקנו המעות זולת לענין מי שפרע כמו כן לא מהני נמי החיוב אלא לענין מי שפרע:

סימן ד

בדין האשה שאמרה לבעלה איני ניזונית ואיני עושה או שאמר לה בעלה כן ונתרצית היא ואח"כ חזרה בה אי מהנייא חזרת' מי נימא בדיבורה לחוד נמחלה שיעבודה וראיתי למהרי"ט ז"ל בח"א סי' מ"ה שהביא מדברי התוס' פרק נערה שנתפתתה שכתבו דאין האשה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות לפי שמפקעת תקנת פירות לגמרי משא"כ באומרת איני ניזונת ואיני עושה דאינה מפקעת לגמרי התקנה שאם אמרה היום איני ניזונת ואיני עושה למחר תעשה ותהא ניזונת עכ"ל וממנו רצה הרב ז"ל ללמוד דאפי' אמרה איני ניזונת לעולם יכולה לחזור בה עכ"ל ומלבד שמדברי התוס' שם נראה דמספקא להו מלתא כנראה ממה שכתבו בסוף דבריהם ז"ל ואפי' את"ל דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה לעולם וכו' וכן כתב הרא"ש ז"ל יע"ש עוד בה דנראה דע"כ לא רצו לומר מעיקרא דאם אמרה איני ניזונת ואיני עושה לעולם דלא מהני היינו משום דמפקעת התקנה לגמרי אבל אי לאו האי טעמא נראה דלא היתה יכולה לחזור בה ולא היינו אומרים בכה"ג אתי דיבור ומבטל דיבור. ולע"ד נראה דכל שאמרה איני ניזונת ואיני עושה לעולם אינה יכולה לחזור בה וראיה לדבר דבפרק שני דייני גזירות דף ק"ו ע"א אמרו במי שהלך בעל' למ"ה דשמואל סבר דאין פוסקין לה מזונות דחיישינן שמא אמ"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך כלומר וקיבלה עליה ופטרה אותו ואם איתא דהיא יכולה לחזור בה כי נמי אמרה הכי הרי השתא חוזרת בה והתוס' בריש פרק הכותב ובפרק חזקת דף מ"ט כתבו דבלא רב כהנא מדרבא לא הוה שמעינן שיוכל להתנות בדבר שלא בא לעולם אע"ג דרבא קאי אמזונות שלא בא לעולם התם אינו חידוש מה שאין לה מזונות דאטו יש לה ליטול מזונו' בע"כ עכ"ד ומתוך דבריהם יש לנו ללמוד דכמו שהבעל מסתלק מירושתה ג"כ האשה יכולה להפקיע מזונותיה:

ראיתי להר"ן ז"ל בפ' אע"פ שכתב בשם הרא"ה ז"ל דכל שאמרה איני ניזונית ואיני עושה מיד נתבטלה התקנה ושוב אינה יכולה לומר הריני עושה וניזונית שאינו בדין שיהא הרשות בידה לשנות הדבר בכל פעם שתרצה שא"כ בשלא תמצא מלאכה תרצה להיות ניזונית וכשתמצא תאמר איני ניזונית ולקתה מדת הדין אלא ודאי מיד שאמר' אי אפשי בתקנת חכמים הפסיד' ושוב אין לה מזונות עכ"ל. ובחדושי הריטב"א ז"ל בפ' הנז' כתב ז"ל דעת התוס' שאע"פ שאמרה האשה בב"ד איני ניזונית ואיני עושה הרשות בידה לחזור בה כשתרצה דמזונות דכל יומא חוב הוא באנפי נפשה אבל מורי הרא"ה היה אומר דכיון שאמרה כן בב"ד פקעה תקנת מזונות מינה ונראין דבריו עכ"ל וכ"כ הריטב"א ז"ל ג"כ בפרק הכותב יע"ש ולפי הטעם שפירשו נראה דלא סגי אלא כשאמרה היא איני ניזונית ואיני עושה דכיון דהיא עקרה התקנה בע"כ של בעל אינו בדין שיהא רשות בידה לכשתרצה שאינה מספקת. אבל אם הבעל א"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך ליכא למימר להאי טעמא דאינו בדין שהרי מדעת הבעל היה ועד עכשיו נתרצית והשתא אינה רוצה. ולפי זה אין מקום למה שרצה הרב מהר"ר אליהו בן חיים ז"ל בח"ב סי' מ"ג ללמוד מדברי הר"ן אלו לאשה שנתנה רשות לבעלה למנוע עונתה דלא מצי חזרה בה ונראה דהר"ן לא איצטריך להאי טעמא אלא בסתמא שאמרה איני ניזונית ואיני עושה ולא נתנה קצבה לדברים שהי' יכולה לומר לא אמרתי אלא בהיה ספוקה אבל עכשיו שאינה מספקת לא מחלתי ולזה אמר דאפ"ה אינו בדין שיהא רשות בידה וכמ"ש. אבל כל היכא דפי' בהדיא שאינה ניזונית לעולם או לזמן פלוני אלא תהא עושה ואוכל' ל"ש שאמר' היא ל"ש שאמר הבעל וקבלה הרי היא כבר פטרתו מחיובא וכמש"ל. וכ"נ ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' אישות באשה שמחלה כתובתה אין לה מזונות. ולפי מ"ש לעיל יראה דה"ה לראובן שנתחייב לפרנס לשמעון שלש שנים ובתוך הזמן פטרו שמעון לראובן מחיוב המזונות דה"ז פטור וכ"נ מהתוס' בפרק הנושא את האשה ופסק' לזון את בתה ג' שנים וכתב' לו שובר לא מהני דזכין לקטן ואין חבין לו. איברא דמדברי התוס' שכתבו בפ' הכותב ובפ' חזקת דהא דמצי להסתלק מדבר שלא בא לעולם היינו במידי דהוי תקנת חכמים דאין מזכין לאדם בע"כ ולפי דבריהם היה נראה דבנ"ד שנתחייב לו לפרנסו דמדינא חייב וכבר חל חיובא תו לא יועיל סילוק ונלע"ד דע"כ לא אצטריכו לומר דמועיל הסילוק משום דהוי' תקנתא אלא לגבי ירושה דאי הוה ס"ל דירושת הבעל מן התורה לא הוה מועיל מה שמסלק נפשיה השתא מה שא"כ לגבי חיובא דמזונות דכבר חל חיובא עליה דבעל לזונה ויכולה היא לפוטרו מחיובו. וכ"ת א"כ איך כתבו התוס' דמדרבא בלא רב כהנא לא הוה שמעינן שאדם יכול להתנות בדשלב"ל דאטו יש לה ליטול מזונות בע"כ וכשרוצה חוזרת בה משמע דאי במלתא דרבא הוה פירש בהדיא דלא מצית לחזור בה הוה שמעינן מינה שיכול אדם להתנות בדשלב"ל ולפי מה שכתבנו לא הוה שמעינן מידי ונראה לע"ד לתרץ דרבא ורב הונא שאמרו יכולה אשה שתאמר איני ניזונית וכו' בכל גוונא איירי ואפילו אמרה הכי בשעת קדושין מקמי דנמטייה זמן חיובא דמזונות והרי היא מסלקת נפשה ממזונות דעדיין לא באו לעולם ועוד יש ליישב באופן אחר:

סימן ה

גרסינן בפרק המוכר את הבית דף ס"ג בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו ע"מ שהמעשר שלי מעשר ראשון שלו ופריך עלה והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומשני כיון דאמר ע"מ שמעשר ראשון שלו שיורו שייר מקום מעשר וכו'. והקשו הראשונים דמאי מקשה הגמרא והא אין אדם מקנה דשלב"ל נהי דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ אדם מתנה בדבר שלא בא לעולם ותירץ הרא"ש ז"ל דע"כ האי תנא סבר דע"מ שיורא הוי ולא תנאה דאי ס"ל תנאה הוי הוה ליה למימר אם נתן לו מעשר קנה ואי לא לא קנה אלא מדקתני מעשר ראשון שלו שמע מינה דס"ל דשיורא הוי והטעם דהוי שיור ולא תנאי דבתנאי לא מצי לאתנויי דלא שקיל לוי חלף עבודתו אלא בשביל תנאי עכ"ל. ומתוך מ"ש הרא"ש ז"ל בפרק הזרוע גבי ע"מ שהמתנות שלי מוכח להדיא דאף בכה"ג דאיכא למימר דלשיורא איכוון לא קי"ל כי האי תנא דס"ל דשיורא הוי אלא תנאה הוי ולא מהני האי תנאה דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה שהתורה אמרה שיתנם לכל כהן שירצה ולפי מ"ש שם נראה דהיה יכול להוכיח בסוגיין דפרק המוכר דע"כ ס"ל להאי תנא דשיורא הוי ולא תנאה דאי תנאה הוי איך קאמר מעשר ראשון שלו דמאן דסבר דהוי תנאה ס"ל דהתנאי בטל. איך שיהיה למדנו מדבריו דהמוכר שדה ואמר ע"מ שכל כך מהפירות יהיו שלי בכל שנה תנאה הוי ואם לא נתן לו כמו שהתנה המכר בטל. ולפי זה צריך להבין מה שכתב הטור סי' ר"ט ז"ל אבל אם מתנה ע"מ שתתן לי מהפירות כ"כ בכל שנה אז קיום המקח תלוי בו ע"כ. ויש לדקדק דמאי איריא אומר ע"מ שתתן שזה אליבא דכ"ע הוי תנאי לישמעי' חדושא דאפי' לא אמר ע"מ שתתן אלא ע"מ שכ"כ מהפירות יהיו שלי הוי תנאי ואם לא נתן בטל המקח. ומן היותר תימ' על הרב"י שאחר שהביא דברי הרא"ש כתב ז"ל ולפי זה לדידן דקי"ל דע"מ תנאה הוי אם אמר ע"מ שתתן לי אז קיום המקח תלוי בו ודבריו אינם מובנים דבע"מ שתתן ליכא מ"ד דלא הוי תנאה ואח"כ הביא סברת הרמב"ן ז"ל לחולק ולכאורה נראה דבע"מ שתתן כ"ע מודו דהוי תנאה וצ"ע. והרמב"ן ז"ל תירץ לעיקר הקושיא דטעמא דהכא לאו משום דס"ל להאי תנא דע"מ שיורא הוי אלא הכא הוי טעמא דכיון דבמ' שמכר שייר אינו דומה לאומר ע"מ שתתן לי כ"כ מהפירות בכל שנה דהתם ודאי המכר מתבטל אם לא יתן אבל כאן שא"ל ע"מ שהמעשרות שלי ר"ל שהוא משיירו לעצמו ואינו מוכרו הלכך אף על פי שלא נתן אין המכר מתבטל בכך וכן דעת רבינו חננאל ז"ל והגאון והר"ן ז"ל ולפי דברי הגאונים הללו ברייתא דבן לוי הלכתא היא ובעלמא ג"כ האומר ע"מ שכל כך מהפירות יהיו שלי בכל שנה שיורא הוי ואף אם לא נתן אין המכר מתבטל בכך כיון שבמ' שמכר שייר:

העולה מן האמור דבע"מ שתתן לכ"ע תנאה הוי והיכא דאמר ע"מ שכל כך מהפירות שלי ולא הזכיר שתתן לי לדעת הרא"ש גם זה הוי תנאה ואם לא נתן בטל מקח ולדעת הרמב"ן ז"ל ודעמיה הוי שיורא כיון שבמה שמכר שייר והרחבתי הדברים מפני שמדברי הרב"י ז"ל לא נראה כן. ולע"ד נראה עיקר כסברת הרמב"ן ז"ל מההיא דפרק החובל דף צ' בפלוגתא אי קנין פירות כקנין הגוף דמי אי לא מייתי ברייתא דהמוכר עבדו על מנת שישמשנו שלשים יום ר"מ אומר ראשון ישנו בדין יום או יומים קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ר' יהודה אומר שני ישנו בדין יום או יומים וכו' אלמא כל המוכר בעל מנת בגוף הדבר שמוכר דשיורא הוי ומשום הכי קאמר ת"ק דסובר קנין פירות כקנין הגוף דמי דראשון ישנו בדין יום או יומים ור"י דקאמר דשני ישנו בדין יום או יומים היינו משום דס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דאי אמרת דתנאה הוי כסברת הרא"ש ז"ל אם כן מה שייך הכא קנין פירות הלא המוכר הכל מכר גוף ופירות מכר גמור ומה שחייב לשמש לרבו ראשון שלשי' יום אינו אלא לקיומי תנאיה וחילוק זה אף שהוא ראוי לאמר בלתי ראיה מצאתי להרב מוהרימ"ט בראשונות סי' קט"ז שכתב חילוק זה והכריחו מסוגיין דר"פ המגרש יע"ש. איברא דצריך להבין לסברת הרמב"ן דאיך סוגיא דבן לוי הלכתא היא לענין דינא דכיון דבמה שמכר שייר שיורא הוי ההיא סוגיא דפרק הזרוע גבי כהן שמכר פרה לישראל וא"ל ע"מ שהמתנות שלי דקתני נותנם לכל כהן שירצה משום דס"ל דע"מ תנאה הוי וקי"ל הכי דדוקא חוץ מהמתנות הוי שיורא אבל ע"מ הוי תנאה והרי התם דבמה שמכר שייר ואפילו הכי אמרי' דהוי תנאה:

ובדעת הרמב"ם ז"ל נתחבטו בו האחרונים ז"ל שבפ"ו מהלכות מעשר כתב כהן שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שהמעשר שלי לעולם המעשר שלו כיון שאמר ע"מ נעשה כמי ששייר מקום המעשר אלמא דס"ל דשיורא הוי ואלו בפ"ט מהלכות בכורים כתב התנה הכהן עמו שהוא שותף עמו חוץ מן המתנות הרי המתנות לכהן אבל אם אמ"ל ע"מ שהמתנות שלי הרי המתנות של ישראל ונותנם לכל כהן שירצה שהאומר ע"מ לא שייר לו בעצמם של מתנות כלום וכו' אלמא דס"ל איפכא דעל מנת תנאה הוי ולא שיורא והרב בפ"ח ז"ל בי"ד סי' ס"א תירץ דשאני גבי מתנות דמתנות איתנהו בעולם וקנין איכא אלא דלא מהני תנאה משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה אבל גבי מעשר אם אנו אומרים שהוא תנאי נתבטל המעשר לגמרי לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע"כ לומר דשיורי שייר מקום מעשר וכו' ודבריו תמוהים דבתנאי לא שייך לומר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאדם שפיר מתנה בדבר שלא בא לעולם כמ"ש כל הראשונים ז"ל ועיין מ"ש הרמב"ן ז"ל בסוגיא דבן לוי בשם מוהר"י הלוי וכעת צ"ע. ועוד יש לדקדק בדעת הרמב"ם ז"ל דלמה פירש להא דחוץ מן המתנות בשותף וכל הראשונים פירשו במוכר בהמה לישראל והנה לזה נראה דהרמב"ם נימוקו עמו דאי איירי בכהן המוכר לישראל בלאו תנאי המתנות של הכהן המוכר וכ"כ בפ"ו מהלכות מעשר כהן או לוי שמכרו פירות תלושים קודם שתגמר מלאכתם ואין צ"ל אם מכרו במחובר הרי התרומה או המעשר שלהם וכו'. ונראה לע"ד בדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דס"ל דגבי מתנות כיון דהמתנות הוי דבר נפרד ומסויים ואי שיורי שיירם ולא מכרם הוה ליה למימר חוץ מהמתנות מדקאמר ע"מ אמרינן ותנאה הוי אבל הכא גבי מעשר אפילו אי הוי שיורא שפיר קאמר על מנת כיון דבמה שמכר בעצמו שייר ולא הוי דבר מסויים דמי לתנא' ומשום הכי נקיט לישנא דע"מ ולפ"ז הא דמייתי הרמב"ן ראיה מפרק הזרוע אינו אלא ללמוד משם דאפילו למאן דאמר תנאה הוי מ"מ אין קיום המקח תלוי בכך בכי האי גוונא דאינו מתנה עם חברו שיעשה או שלא יעשה דבכה"ג בעלמא קיום המקח תלוי בקיום התנאי אבל הכא שאינו מתנה עם חברו שיתן הוא אלא הוא רוצה לזכות באותו דבר ממילא אז אין קיום המקח תלוי בו והחילוק מבואר דבמתנה ואומר ע"מ שתתן אז ודאי אם לא נתן המקח בטל אבל הכא אינו מתנה עם חבירו שיתן עד שנאמר אם לא נתן בטל המקח שהרי לא התנה עם חברו שום דבר אלא הוא מתנה לזכות ממילא ואי אפשר לזכות ממילא:

והרשב"א ז"ל כתב בתשו' החדשות סי' ק"מ וז"ל כי ע"מ הכתוב בשטר זה אינו דומה לשאר ע"מ דעלמא שהוא תנאי גמור שגוף המעשה תלוי בקיומו כגון על מנת שאתן שאם לא נתן אינה מקודשת אבל על מנת האמור כאן שלא יהא לבעלה רשות בהם נראה שאין גוף המתנה תלויה בו שאם נתכוון לכך היה לו לומר שלא תתן וכו' ובפ"ק דקדושין גבי נותן לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו דקנה עבד וקנה רבו הקשו הריטב"א והר"ן ז"ל וא"ת והא ע"כ איירי בדכפליה לתנאיה שאם יקנה רבו שתתבטל המתנה דהא ר"מ הוא דבעי תנאי כפול ואם כן נמצא בהתבטל התנאי נתבטלה המתנה ע"כ. הרי מוכח מדבריהם דלא הוקשה להו אלא משום דכפליה לתנאיה ופי' שאם יקנה שתהיה המתנה בטלה משמע דאי לא הוה בענין כפל התנאי לא הוה קשה מידי ואע"ג דאמר ע"מ שאין לרבו רשות דגלי דעתיה דלא בעי שיקנה רבו וה"ט כמ"ש דלא התנה עם המקבל שאם יתן לרבו שתהיה המתנה בטלה וע"מ שאין לרבו דקאמר אין במשמע שתהיה המתנה תלויה בכך וכן מבואר בדברי הריטב"א שם יע"ש. זהו הנראה ליישב הסוגיא לדעת הרמב"ן ז"ל:

נמצינו למדין מהאי פלוגתא לש"מ שנתן מתנה בלשון זה בית פ' נתון לראובן ע"מ שידור בה שמעון כל כך זמן והנה מצד הדין שמעון לא קנה דש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום אבל אי אמרינן דעל מנת תנאה הוי כדעת הרא"ש אם רוצה ראובן לזכות במתנת הבית צריך שיקיים התנאי ויניח לדור בה את שמעון הזמן שהתנה הנותן אבל לדעת הרמב"ן שכל שאינו עם שכנגדו ממש הוי שיורא ששייר במתנתו הכא ששמעון לא קנה מן הדין קנה ראובן הבית לגמרי אף שלא ידור בה שמעון כלל והוי כמו דקל לאחד ופירותיו לאחר דנתרוקן כל הזכות לבעל הדקל כמו שפירש הרמב"ן בפרק מי שמת על הך סוגיא דדקל לאחד יע"ש. ועוד נפקא מהאי פלוגתא למאי דגרסינן בגיטין בפרק המביא תניין הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ופירש רש"י דה"ט דכיון דשייר הבעל הנייר לעצמו נמצאו אותיות פורחות באויר על מנת שתחזיר לי את הנייר מגורשת דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי כדמסיק בפרק מי שאחזו. ואם א"ל ע"מ שהנייר שלי לא מצאתי מפורש מה דינו ולע"ד תליא בהאי פלוגתא דלדעת הרא"ש תנאה הוי ומגורשת ולדעת הרמב"ן הוי שיורא ואינה מגורשת:

סימן ו

מי שמכר שפחה לחברו ואמר לו שפחה מעוברת אני מוכר לך ואחר כך נמצא שבשעת מכירה כבר ילדה הולד של מי:

תשובה הרמב"ם ז"ל כתב בפכ"ז מהלכות מכירה וז"ל שפחה מעוברת אני מוכר לך והיתה מעוברת מכר לו את הולד אבל אמ"ל שפחה סתם לא מכר את הולד והכי מוכח מהתוס' יע"ש. ולכאורה נראה דע"כ לא אמרינן דאם אמ"ל שפחה מעוברת דמכר לו את הולד היינו כשהיתה מעוברת באותה שעה אבל אם באותה שעה כבר ילדה כנ"ד לא הוי הולד של לוקח דאם תאמר לא כי אלא אף בכה"ג הוי הולד של לוקח מכיון דהמוכר רצה למכור גם הולד מה לי ילדה קודם מה לי ילדה אח"כ א"כ מתני' דקתני המחליף פרה בחמור וילדה זה אומר ברשותי ילדה כלומר קודם שמכרתי ילדה וזה אומר אח"כ ילדה וכן המוכר שפחה וילדה וכו' במאי קא מיירי אי בסתם אפילו ילדה אחר כך לא מכר לו את הולד ואי במפרש ואומר שפחה מעוברת אפילו ילדה קודם מכר את הולד. איברא דאיכא לפרושי ולומר דמאי דנקט הרמב"ם ז"ל פרה מעוברת איירי כשאין הפרה לפניהם בשעת המכירה ולפיכך אם א"ל פרה מעוברת אני מוכר לך ה"ז מכר את הולד ואפילו נמצא שילדה מקודם המכירה. אבל אי לא אמ"ל פרה מעוברת שיש לי אני מוכר לך אז יש חילוק דאם נמצא שילדה מקודם המכירה אינו מכור דפרה כמות שהיא בעת המכירה קא"ל ואם לא ילדה עדיין בעת המכירה ודאי כוליה מכר ליה כמות שהיא ובירושלמי משמע דמתני' דהמחליף פרה איירי כשנמצאת מעוברת אבל אם היה ידוע להם שהפרה היתה מעוברת סתמא חשיב כאלו א"ל פרה מעוברת ואפילו נמצאת שילדה קודם המכירה הוי של לוקח:

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה