מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
דיני אסמכתא
והם מימי חורפי:
סימן א
כתב הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' מכירה וז"ל כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל וקנה כיצד אם באתי מכאן ועד יום פלוני קנה בית זה מעכשיו וקנו מידו על כך עכ"ל. והקשה על זה הבכ"מ מאחר דקי"ל שכל הדברים נקנים בקנין סודר א"כ אפילו לא אמר מעכשיו קנה לדעת רבינו שכתב בפ' זה המקנה בין קרקע בין מטלטלין והתנה וכו' יע"ש. ולע"ד נראה לחלק דכל שמקנה סתם וקנו מידו בתנאי שיהיה דבר פ' אז אין צריך לומר מעכשיו אבל כשא"ל אם יהיה זה קנה בית זה משמעותו דכשיהיה אותו דבר אזי יקנה ולכך אפי' קנו מידו לא מהני אא"כ אמר מעכשיו:
סימן ב
והיכא דלא אמר מעכשיו ואיכא זמן בשטר כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל דהוי כאלו אמר מעכשיו דקי"ל כר"י דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו וכתב שם שאף באם מסרו ביד שליש כתב הרמב"ן כן והרשב"א מודה לו במסרו ביד חברו וחולק עליו במסרו ביד שליש דכיון שלא מסרו ביד הקונה ולא הזכיר מעכשיו אלא אם אע"פ שכתוב בו מעכשיו לא מהני והרב"י ז"ל הביא כל זה בסי' ר"ז דף רצ"ד ע"כ יע"ש, ודע דהרשב"א בתשובה סי' תתקי"ז כתב שלא אמר הרמב"ן ז"ל אלא במוסר לחברו שטר מתנה שכתוב בו מעכשיו ובשעת המסירה התנה בלשון אם אבל זה שהשליש גופו של שטר שכתוב בו מעכשיו והשלישו בלשון אם אסמכתא הוי יע"ש. ומה שכתב מרן ב"י נראה שהוא ממה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובות החדשות סי' צ"ח וז"ל תשובה בשאלתך הראשונה לא כתבת לנו דברי הרב שאמרם לענין שלישיות אלא במכר או במתנה ועליו אמרתי שדינו אמת אבל אם על שלישיות שטרות אמרת כן בדין זה אין אני מודה לו וכו' יע"ש. והרשב"א ז"ל סי' תתקי"ז הביא ראיה לדבריו מההוא דאתא ופסקיה מברא ואמר חזו דאתאי ואמר שמואל לא שמיה מתיא ואתי למידק מינה בגיטין פרק השולח דגלויי מלתא בגיטין לאו כלום הוא ואיתא התם אטו לבטולי גיטא קא אתי הא לקיומי תנאיה קאתי וההיא ודאי בדמסריה ביד שליש קמיירי דאי בדיהביה ניהלה ובתנאי אם לא באתי אפילו כי מבטל ליה בפירוש לאו כל כמיניה ואפי' לא אמר מעכשיו אם לא באתי דהא קי"ל כר"י דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו (ועיין בהרשב"א בחידושיו פרק מי שאחזו גבי תנו גט לאשתי ע"מ שתתן לי מאתים זוז וחזר ואמר לב' ע"מ שתעשה לי דבר פ' העמידה הא דשמואל בדיהביה ניהלה ולא אמר מעכשיו וצ"ע) והוה ליה כמעכשיו אם לא באתי אלא ע"כ בשלא מסרו לידה אלא ביד שליש ואם מבטל בהדיא משמע התם דמבוטל ואם איתא דמעכשיו דכתוב בשטר מועיל לבטל התנאי שבעל פה היכי מצי מבטל ליה דהא איכא מעכשיו וזמנו של שטר מוכיח עליו והרי זה דומה לההיא דמי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו דר"י בעצמו לא קאמר יחזיר אלא משום דס"ל דאסמכתא קניא ולית הלכתא כוותיה בהא אע"ג דקי"ל כוותיה בזמנו של שטר מוכיח עליו עכ"ל ולא הבנתי ראיתו דהתם בגיטין כל שמסרו ביד שליש אפי' אם אמר בפירוש בתנאו אם לא באתי מעכשיו מצי מבטל ליה כל שלא הגיע בידה דהא שלוחין שוינהו והרי זה מבטל השליחות והרשב"א בפרק מי שאחזו גבי ההיא שרמזתי לעיל בשינויא בתרא מוקי ההיא דשמואל כשמסרו ביד שליש ובמעכשיו יע"ש אבל הכא אם אמר בפי' אם לא באתי תנו את שטרו אם אמר מעכשיו ליכא אסמכתא ה"ה נמי אי איכא בשטר מעכשיו אע"פ שלא הזכיר בתנאו אלא בלשון אם אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו והוי כאילו הזכיר בתנאו מעכשיו גם מה שהביא ראיה מההיא דמשליש את שטרו דלא קי"ל כר"י אע"ג דקי"ל כוותיה בזמנו של שטר מוכיח עליו אינה ראיה לפי מה, שכתבו המפרשים דההיא דר"י אין האסמכת' בחזרת השטר אלא באותו מקצת שפרע דהכי קאמר אם לא נתתי מכאן ועד יום פלוני יהיה מה שפרעתי מתנה ואינו כמתחייב בשטר זה עד שנאמר זמנו מוכיח שמעכשיו מקנה לו מה שכתוב בשטר זה אלא מה שפרע לו הוא שמתנה ואומר שיהיה מתנה אם לא יהיה כך ומה שייך בזה לומר זמנו של שטר מוכיח עליו:
סימן ג
כתב הנ"י בפרק הזהב דבמשכון לא שייך אסמכתא כיון דקני ליה מדר"י יע"ש. ולפי זה יראה דלא קני ליה אלא לאחר שיקיים התנאי וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל בפרק כל שעה גבי מתני' דקתני התם עובד כוכבים שהלוה את ישראל על חמצו וכו' דהא דאצטריך לאוקומה בדא"ל מעכשיו ומשום דקבע ליה זימנא לאחר הפסח יע"ש. איברא דלפי זה קשה מה שהכריח שם דאם הגיע זמנו קודם הפסח ל"ל שיאמר מעכשיו דבמשכון ליכא דין אסמכת' וטעמ' דמלתא משום דבעל חוב קונה משכון יע"ש ואין זו הכרח דעובד כוכבים מישראל לא קנה משכון. וראיתי מי שרצה לומר דכל שמשכנו אצלו הרי הוא כאלו אמר מעכשיו אבל מדברי הר"ן ז"ל בפרק כל שעה לא משמע הכי דאם כן אפילו קבע זמן לאחר הפסח אין צ"ל מעכשיו ועיין בפרק בתרא דעבודת כוכבים ומזלות דף ס"ג גבי אתנן דמוקי כגון שהרהינו אצלה וא"ל אם לא הבאתי לך עד יום פלו' שקלי באתנניך:
סימן ד
דבר שאינו תלוי בידו והוא תלוי ביד אחרים כגון האומר קנה לי יין ממקום פ' ואם לא תתחייב בכך וכך הוי אסמכת' והיא מימרא בפרק איזהו נשך דף ע"ג האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה כו' ואסיקנ' דאינו משלם כלום דהויא אסמכת' וכתב הרא"ש דמיירי בהבטיחו ואמ"ל דאם לא יקנה לו יפרע משלו דאי לאו הכי לא הוה חייב כלום דהמבטל כיסו של חברו אין לו עליו אלא תרעומת וכן כתבו ת"ר. וראיתי במרדכי בפ' המוכר את הבית בההיא דאי אית ליה תרי דיקלי יהיב ליה ואי לא כו' כתב ראבי"ה ז"ל דחייב לקנות לו אי מזבן ליה מידי דשכיח למזבן כדאמרינן בפרק הרבית האי מאן דיהיב זוזי וכו' ופשע ולא זבן משלם וכו' וכגון שבידו לקנות וקנו מידו דלא הוי אסמכת' ע"כ. ולכאורה נראה דראייתו של ראבי"ה מההיא דפרק א"נ הכי דכיון דהתם חזינן דאי לאו משום דהוי אסמכת' הוה חייב לשלם ה"נ במזבין מידי לחבריה בחזקת שיש לו ואין לו חייב לקנות לו ואם כונתו כן נראה דאינה ראיה כלל דהתם היינו טעמא משום דהתנה הא לאו הכי לא היה חייב כלום כמ"ש הרא"ש ות"ר וכן נראה מפי' רש"י ז"ל. עוד יש לדקדק על כונת ראבי"ה במה שסיים וכתב והוא שבידו לקנות וקנו מידו דכיון דקנו מידו למה לי שיהא בידו לקנות דמההיא דחמרא משמע דאי קנו מידו אע"ג דאינו בידו לא הויא אסמכת' וכ"כ רש"י ז"ל בפירו' יע"ש. וראיתי להרב בח"ה בסי' ש"ך נשאל על מי שלקח קנין למכור מרגליות ולא היו ביד המוכר וטרח עד שמצאן ועתה רוצה לחזור בו והשיב דמצי לחזור דהויא אסמכת' דאין בידו שהרי סמך בדעתו לקנות מיד לוי וגם המרגליות לא שכיחי כולי האי הוי ממש כי ההיא דחמרא דמסיק דלא קנה מטעם אסמכת' יע"ש ולפי מ"ש דנראה מדברי רש"י. דבההיא דחמרא אי קנו מידו חייב לשלם ולא הויא אסמכת' להקשות על הבת"ה דבנ"ד איירי בקנו מידו איברא דלאו כ"ע מודו בהכי וכן נראה מדברי ראבי"ה ז"ל ולסברא זאת ההיא דחמרא איירי בשקנו מידו ואפ"ה כל שאינו בידו הויא אסמכת'. וראיתי למהראנ"ח ז"ל בח"ב סי' ל"ו כתב על הבח"ה דלא לן בעומקא של הלכה דלא קרינן אסמכת' מה שאדם מתחייב לעשות מפני שאין הדבר בידו. ובההיא דיהיב זוזי אחמרא לא אמרינן על קניית היין עצמו דודאי מחויב לקיים דבריו ולהביא היכא דעבד ולא קנה ובא זה לחייבו לפרוע לו מה שהתנה שוש לו משלו לא גמר ומקנה עכ"ד. ולע"ד אם תלונתו תלונה לא וצה"ה לבד הוא דגם ראבי"ה ז"ל כתב בנדון דידיה דהוי ממש דהבת"ה דצריך שיהא בידו לקנות וגם קנו מידו אלמא ל דקנו מידו איצטריך לשיהא בידו כי היכי דלא להוי אסמכתא. ובפ"ק דמציעא גבי ההיא דאמרינן מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעל' מצודתי מכור לך לא אמר כלום כתוב בהגהות מרדכי יש רש"י משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ותימה איש מטוב' הנאה דכתובה וכו' וי"ל דאין כאן משום דבר שלא בא לעולם אלא משום דאסמכתא הוא דהוא מוכר מה שירש יטאניו ושמא לא ירש דומיא דמה שתעלה מצודתי דהויא אסמכתא עכ"ד הרי דקרי' אסמכתא מה שאדם מתחייב לעשות מפני שאין הדבר בידו ועיין בס' בני אהרן סי' צ"ז:
סימן ה
ובהאי מימרא דחמרא הנז"ל פריך בגמרא ומ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם ושבא התם בידו הכא לאו בידו וכתב הר"ן ז"ל בפרק גט פשוט ז"ל כבר כתבתי בפ' א"נ שדעת רב האי ז"ל לומר דאפי' היכא דבידו הוי אסמכתא אלא דבאם אוביר תקנת חכמים הוא עכ"ל וכונתו לומר דדוקא בההיא דאם אוביר דאיכא הפסדא וגם בדו הוא תיקנו חכמים משא"כ היכא דליכא הפסדא אף על גב דבידו הוא או היכא דלאו בידו הוא אע"ג דאיכא הפסדא לא תיקנו חכמים וכ"כ בפרק א"נ ז"ל הא מתני' דאם אוביר אסמכת' נמי היא ולא מדינא היא אלא מתקנת' וה"ט משום דכיון דהאי גברא סמך עליה קנסו ליה רבנן לחיובי כנגד הפסדו וכי אקשינן וכו' הכי מקשינן כי היכי דהתם תקינו רבנן דלישלם כנגד הפסדו דכיוון שהיה סומך עליה ה"נ הוה להו לתקוני ומשני התם בידו וכו' הנה מדברים אלו נראה דאע"ג דהוי בידו כל היכא דליכא הפסד הוי אסמכת' דהא לא קנסו רבנן בההיא דאם אוביר אלא משום דעליה סמך והפסידו כנ"ל וכג"כ מתפרשים דברי תלמידי רשב"א והדעת מכרעת כן דכיון דלפי דעתם כל דאי אסמכת' היא ואפי' היכא דבידו הוא ואפי' לא גזים מה ראו חכמי' לתקוני דלא להוי אסמכת' בשלמא היכא דסמך עליה והפסידו אז ודאי איכא למימר חזו רבנן למקנסיה ועל הרב הב"י יש לתמוה דמעיקרא הביא לשון תלמידי הרשב"א וכתב והיותר נראה בפירוש דבריהם הוא דכל מלתא דהוי דומיא דאם אוביר וכו' דהיינו דאתני עליה והוא בידו ולא גזים חייב לשלם אלא שלדעת התוספות הוא מטעם דלא הוי אסמכת' ולדבריהם אסמכת' הוא אלא שחייב לשלם מפני התקנה וכו' עכ"ל ואח"כ כתב נמצא לפי זה כו' עד ה"ד דבר שהוא בידו קצת כו' עד וכן דעת תלמידי רשב"א אלא שהם סוברים דבמידי דבידו לעשות ולא גזים הוי אסמכת' בר מההיא דאם אוביר וכו' ודבריו סותרים זו לזו וצ"ע:
סימן ו
כתב הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות מכירה דבמחילה לא הוי אסמכת' וכתב הבכ"מ בריש הפרק דלמד הרמב"ם ז"ל כן מההיא סוגיא דנדרים וכתב דרבינו מפרש שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה כלומר שהוא מוחל וכו' וכיון דמחילה היא לית בה אסמכת' ולפי זה כי אמרינן בתר הכי והלכתא אסמכת' קניא והוא דקנו בב"ד חשוב לאו אהיכא דאמר ליבטל זכוותי קאי דבההיא לא צריך ב"ד ולא קנין אלא היכא דאמר אתן הוא דאסיק דבעי קנין בב"ד חשוב עכ"ד ובדין י"ד כתב אסמכת' שקנו מידו וכו' כיצד הרי שהתפיס שטרו או שוברו כו' נראה שרבינו מפרש כמו שפירש הרשב"א דבאסמכת' דנפשיה קנין מעכשיו סגי ולא הוזכר ב"ד חשוב אלא בדבר שבית דין מכריחין אותו וזהו שאמרו בנדרים שאני התם דאמר ליבטלן זכוותי כלומר שאני הכא דאמר בב"ד ליבטלן זכוותי וכו' יע"ש וזה דלא כדבריו הראשונים וראיתי למהרי"ט בח"א סי' קנ"א שכתב דבמחילה שייכא אסמכת' דכך כתב הר"מ ז"ל שאחר שחייב עצמו קונין מב"ח שכל זמן שיהיה כך הרי החוב מחול במעכשיו ומנא תימרא דבמחילה שייכא אסמכת' מדאמרינן בפ' המקבל האי שתלא דאמר אי מפסידנא מסתלקנא בלא שבחא אסמכת' הוא וכו' עכ"ד ותמהני עליו דבפירוש כתב הר"מ ז"ל דבמחילה לא שייכא אסמכת' כמ"ש בריש הפרק וההיא דשתלא לק"מ דהתם לא מסר ביד חברו כלום אבל היכא שהוא מוחל מה שיש לו ביד חברו לא הוי אסמכת' ומה שהוצרך לומר שיהא החוב מחול מעכשיו נראה דהיינו טעמא כדי שלא יוכל לחזור בו לומר איני רוצה למחול:
סימן ז
כתב הרמב"ם ז"ל בפי"א אבל האומר אם תעשה כך אתן לך דבר פלוני הרי זו אסמכת' והרמב"ן ז"ל חלק עליו דלא אמרינן אסמכת' אלא במתנה על עצמו כגון אם אוביר ולא אעביד אבל האומר אם תעשה כך אתן כך אין אסמכת' אלא זה תנאי בני גד ובני ראובן עכ"ד. ואני אומר דלא דמי דתנאי בני גד ה"ט משום דהחזיקו במתנה מיד ומהאי טעמא בעינן תנאי כפול דכיון דהמעשה נעשה מיד אין התנאי הבא אחריו עוקר המעשה אם לא שיתנה תנאי גמור וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפ"ב דביצה גבי ההוא דישא את בתי ויתנו לו ר' זוז יע"ש ובכה"ג ליכא אסמכתא כמ"ש הרמב"ם בדין הקודם דכל שהחזיקו בדבר ליכא אסמכת' ועיין בטור סי' רנ"ג סעיף מ"ב ובסוף סי' רמ"א ומה שכתב בסי' ר"ז היה נראה דסובר כסברת הרמב"ם ז"ל: