אור ברסלב

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

הלכות אונאה

הלכות קנין חצר

סימן א

מי שאמר לחבירו מכור לי חפץ זה במנה זו ונמצא המנה חסר אם המקח קיים וישלים זה מה שחסר מן המנה:

תשובה איתא בפ"ק דקדושין התקדשי לי במנה זו ונמצא המנה חסר דינר או דינר של נחשת אינה מקודשת מוכח מהסוגייא שיש חילוק בין מנה סתם למנה זו דבמנה זו לא חלו הקדושין כלל ואפי' לא חזרה בה אין השלמה מהניא וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהל' מכירה שכתב מכר לו מאה אגוזים בדינר ונמצא המעות חסרים חוזר כלומר והמקח קיים אלא שצריך להשלים ע"כ והראב"ד כתב עליו פעמים שאין המקח נקנה כגון שהיה לפניו שק של אגוזים וא"ל הילך שק זה שיש בו סאה של אגוזים והלך ומדדו ונמצא חסר שאף השלמה לא מהנייא וכתב ה"ה ז"ל שדימה הוא זה לקדושין למקדש את האשה במנה זה דאם לא ידעה ונמצא חסר דאינה מקודשת וכו' וסובר הראב"ד ז"ל דע"כ לא מפלגינן בהאיש מקדש בין מכר למלוה בכה"ג אלא בשלא אמר מנה זה ומ"מ אין קידושין דומה למקח וממכר בכה"ג וכדברי המחבר ורבו ז"ל עיקר עכ"ל. ונראה מתוך דבריו דדוקא במנה זה ונמצא חסר יש לדמו' קדושין למקח וממכר אבל במנה סתם לא למדינן מקדושין והמקח קיים וזה ישלים וזה אינו מוסכם דאפי' במנה סתם נראה דלא מהנייא אלא כשאמר לו דינר החסר יהא עלי במלוה ושתק המוכר דבמכר כיון דלא כסיף למתבעיה שתיקה כהודאה דמייא וכ"כ הר"ן בפ"ק דקדושין דסוגיין דהאיש מקדש איירי שא"ל התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר וא"ל הרי הוא עלי מלוה מר סבר כסיפא לה מלתא למתבעא כלומר ומ"ה לא סמכא דעתא ומ"ס לא כסיפא לה מלתא למתבעא ושוין במכר שזה קנה במכר וודאי לא כסיפא מלתא למתבעא עכ"ל ולפי זה נראה דאפילו במנה סתם שלא אמר דינר החסר יהא עלי מלוה אם חזר המוכר ולא נתרצה להשלמ' לא מהני הקנין וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ח שכתב הקונה דבר מחברו ונתן לו הדמים וטעה במנין המעות ואח"ז תבעו המוכר נקנה המקח ומחזיר לו השאר וכתב ה"ה זה מבואר מהסוגייא דקדושין ושוין במכר שזה קנה ובודאי שאין מי שנותן מקצת הדמים אלא כאילו נתן כולם ע"כ יראה מתוך דבריו דבמכר קנה ואפי' חזר המוכר ולא נתרצה וה"ט דגבי מכר קי"ל דבמקצת מעות קנה כמבואר בפ' הזהב גבי ערבון ובקדושין דוקא הוא דבעינן לרצוי דידה משום דאין מקצת מעות קונות וזה נראה דלא כמ"ש הר"ן שהבאתי לעיל (א"ה אפשר לצדד דהר"ן ס"ל דכל שאמר דינר החסר יהא עלי מלוה פליגי בה דמ"ס דאפ"ה כסיפא לה מלתא למתבעא ומ"ס דלא כסיפא לה מלתא למתבעא כיון שבפי' א"ל דינר החסר יהא עלי מלוה אבל כשנתן לה מנה חסר דינר ולא א"ל מידי כ"ע מודו דאינה מקודשת מטעם דבכה"ג כסיפא לה מלתא למתבעיה ולפ"ז במכר ודאי דלא כסיפא למתבע קנה ואפי' דלא אמר לו דינר החסר יהא עלי מלוה):

ונראה דהר"ן ס"ל דכי אמרינן מקצת מעות קונות ה"ד כשלא היה טעות דאז גמר ומקני מעכשיו אבל היכא דנמצאו חסר לא גמר ומקני אפי' במכר עד שיאמר לו דינר חסר הרי עלי במלוה וקודם זה יכול לחזור בו ודעת הרא"ש בפסקיו נוטה לסברת הר"ן יע"ש. אבל דעת הרמב"ם ז"ל בה' אישות נר' דבמנה סתם ונמצא חסר דינר דמקודשת ואע"פ שלא א"ל דינר החסר הרי עלי במלוה שכת' דדוקא במנה זה הוא דנמצא חסר דאינ' מקודשת משמע הא במנה סתם מקודשת והיה אפשר לומר דבמנה זה כל שנמצא שחסר דינר לא חלו הקדושין כלל אבל במנה סתם ונמצא חסר דינר חלו הקדושין כל זמן שלא חזרו ואם א"ל דינר החסר יהא עלי במלוה ושתקה שוב אינה יכולה לחזור בה דכיון דשתקה ודאי נתרצית דלא מכספא ולפ"ז במנה זה ונמצא חסר דינר לא חלו הקדושין כלל ואפי' א"ל בתר הכי דינר החסר יהא עלי במלוה וזה נראה דלא כהטור ז"ל בא"ה סי' כ"ט שכתב וז"ל אבל אם א"ל במנה זו או אפי' במנה סתם והיה מונה והולך אינה מקודשת עד שישלים לה כל המנה ואם חסר דינר אינה מקודשת ואם א"ל דינר החסר יהא עלי במלו' מקודשת עכ"ל ולכאורה נראה דקאי למנה זה או למונה והולך ואעפ"כ כל שאמ"ל דינר החסר יהא עלי במלוה מקודשת הן אמת דזה אינו נלע"ד דבמנה זה או מונה והולך בכל המנה קדשה ומה מהני מה שא"ל דינר החסר יהא עלי במלוה:

ובמה שצדדנו בדעת הרמב"ם ז"ל היותר נראה לע"ד הוא דס"ל דלא צ"ל דינר החסר יהא עלי במלוה כיון דא"ל התקדשי לי במנה סתם דסתמא הכי הוא ותדע מדפריך תלמודא בפרק האיש מקדש ואלא הא דא"ר אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים נימא כתנאי אמרה. ונראה דסתמא דתלמודא לא ס"ל כתירוצא דרב אשי בפ"ק דמונה והולך שאני דדעתה אכולי מנה אלא בכל גוונא דא"ל במנה סתם ואח"כ נמצא שהיה חסר נעשה כאלו מעיקרא א"ל על מנת וכדר"א ואף על גב דהיא לא ידעה כשקבלם שהיה חסר דנמצא לאחר כן משמע וכדכתב ה"ה ז"ל בפ"ז מהלכות אישות יע"ש ואם אתה אומר דכל היכא שלא ידעה אינה מקודשת כל שלא א"ל דינר החסר יהא עלי במלוה א"כ היכי מדמה לה לדר' אלעזר לימא דר' אלעזר שאני משום דמעיקרא אדעתא דהשלמה נחית ולכך לא כסיפא איהי למתבעיה אבל הכא לא על דעת דהשלמה נחית שהיה סבור שהוא שלם ולכך כסיפא למתבעי' אלא משמע דבין ידע' בין לא ידע' כיון דא"ל מנה סתם דעתו הוא שאם הוא חסר ישלים ואין צריך לומר דינר החסר יהא עלי במלוה. ונראה דרש"י והרא"ש ז"ל שפי' לה בדאמר לה דינר החסר יהא עלי במלו' היינו משום דס"ל דשינוייא דרב אשי הלכתא היא וכמ"ש הרא"ש ז"ל דמונה והולך שאני דדעתא אכוליה מנה והכי נמי במקדש במנה סתם ונמצא חסר דינר דדעתם היה אכוליה מנה שהרי לא ידעו מעיקרא שהיה חסר ומשום הכי יכולה היא לחזור אם לא שא"ל דינר החסר יהא עלי במלוה. ונראה שדעת הראב"ד ז"ל בפרק ט"ו מהלכות מכירה כדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דכל במנה סתם אפילו במונה והולך או שלא ידע שהיה חסר דעתם הוא שאם ימצא חסר ישלים כיון דאפשר להשלים ולא אמרו אלא במנה זה דוקא:

ולענין מקח וממכר כשנמצא חסר אם א"ל מנה סתם פשיטא דקנה וישלים השאר לדעת הרי"ף והרמב"ם והראב"ד ז"ל אבל כי א"ל במנה זה ונמצא חסר כיון דהשלמה לא מהניא ואפילו לדידן דקי"ל כיש אומ' דלא כסיפא למתבעא מטעם דבמנה זו א"ל. והיכא דמשך זה המקח לא קא מיבעיא לי דהא ודאי כיון דמשך קנה ואי משום דחסר מה בכך ה"ז חייב להשלים דכל דבר שבמדה ושבמנין לעולם חוזר ולא דמי לקדושין דבמנה זה אינה מקודשת בנמצא חסר דינר דהתם אינו קונה אותם אלא בדמים אלו ובמנה זה קנה אותם ומנה אין כאן ונראה שזהו מ"ש ה"ה בפרק ט"ו מהלכות מכירה וז"ל ומ"מ אין קדושין דומין למקח וממכר בכה"ג ודוק. כי קא מיבעיא לי כשלא החזיק עדין במקח אלא שנתן הדמים בלבד מי אמרינן כיון דבמנה זו קונה הרי אין כאן מנה ואין כאן קנין או דילמא כיון דבמקח וממכר קא יהיב להו ה"ז חייב להשלים מה שחסר ואפי' במקצת המעות קנה וישלים כדין כל המונה את חברו ובקדושין דוקא אינה מקודשת משום דעל דעת קדושין קבלה המנה ולא קדשה עצמה אלא במנה ואין כאן מנה אבל במכר דמקצת מעות קונות ה"נ יקנו וישלים השאר כדין מכור לי באלו דקנה ויחזיר האונאה וה"ט דקדושין משום דלא סמכא דעתה להשלמה שהרי במנה זה א"ל ומצי לדחוייא לא אמרתי לך אלא במנה זו כמו שהיא ואיני מחוייב להשלים לך ושוב מצאתי בתוספות ישן שכתבו הכי בפרק הזהב. (א"ה לע"ד דבר זה במחלוקת שנוי בין הרמב"ם והראב"ד כנראה ממ"ש בפ"ז מהלכות גניבה דין ה' דודאי איירי כשלא משך החפץ דאם משך ליכא מאן דפליג):

סימן ב

מי שלקח מקח מחברו ונתן לו בדמיו דינר זהב פסול מהו הדין. יראה לע"ד דאי האי דינר. לא נפיק אפילו בשעת הדחק ה"ז מקח טעות והמקח בטל כמי שלא נתן מעות דדברים אינם עושים קנין ואפילו למי שפרע אבל אם הדינר יוצא בשעת הדחק המקח קיים אלא שצריך להחליף הדינר ודבר זה בפ"ק דקדושין דף ח' דקאמר שם גבי מקדש את האשה ונמצא דינר רע מקודשת ויחליף דמיירי ביוצא על ידי הדחק ומשום הכי מקודשת ויחליף אבל אם אינו יוצא אפילו ע"י הדחק אינה מקודשת משום דהוי קדושי טעות וגבי סלע שנפחתה דהמקח. קיים ויחזיר האונאה כתב הרמב"ם ז"ל דמיירי ביוצאה ע"י הדחק אבל אם אינה יוצאה ע"י הדחק לעולם חוזר וכתב ה"ה דס"ל לרבינו דהמשנה איירי ביכול להוציאה ע"י הדחק. ולפי זה צריך לומר דהאי דקאמר שם בגמרא סלע כיון דלא סגי לי' לא מחיל איניש האי דלא סגי דקאמר היינו לומר דלא סגי כי אם ע"י הדחק. ולפ"ז נראה דאין חילוק בין מטבע מזוייף למטבע חסר דזה וזה כל שאינו יוצא אף ע"י הדחק ה"ז מקח טעות וחוזר לעולם וכל היכא דיוצא ע"י הדחק המקח קיים אלא דבחסר מחזיר לו האונאה ובמזוייף מחליף וזה צל"ע בנמצא מזוייף ויוצא ע"י הדחק אי חוזר לעולם או לא אלא כל ששהא בכדי שיראה מחל דלפי מה שהוכחנו מההיא דקדושין דמקודש ולא הוי טעות נראה דשוה לסלע שנחסר דהמקח קיים ויחזיר האונאה ועיין בטור ח"מ סי' כ"ז מ"ש הרב ב"י ז"ל בשם ה"ר יונה ז"ל:

סימן ג

ובלקח בהמה מחברו ונמצא בה טרפות מחמת סירכא כתבו ר' אפרים וב"ה כיון דטרפות מחמת סירכא משכח שכיח ורמי איניש אדעתי' כיון דלא אתני לוקח ודאי אחולי אחיל ולא הוי מקח טעות והרמב"ן ז"ל כתב דהוי מקח טעות שהרי מוכר שור לחברו ונמצא נגחן אי לאו דמצי א"ל לשחיט' מכרתיו לך הוי מקח טעות ואע"ג דלא אתני לוקח אע"ג דרוב שוורים בחזקת נגחנים כדאמר רוב שיורים לאו בחזקת שימור קיימי ע"כ ולא הבנתי זה דהא קי"ל בפ"ק דנזקין דפלגא ניזקא קנסא משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי ועוד הביא הרמב"ן ז"ל ראי' ממוכר עבד ונמצא גנב או קובייוסטוס הגיעו משום דכולהו הכי איתנהו אבל אי לאו כולהו הכי איתנהו הוי המקח טעות ואע"ג דרובא הכי איתנהו ואף על גב דלא אתני לוקח ע"כ ולע"ד גם זה לא הבנתי דההיא איירי כשלא נתן עדין הדמים וכיון שהלוקח מוחזק אין צריך להתנות וכה"ג מחלק תלמודא בפ"ב דבכורות גבי לוקח גרוטאות מהעובד כוכבים ומצא בהם ע"ז אם עד שלא נתן המעות הרי זה מקח טעות אם משנתן המעות אינו מקח טעות דאיבעי' למיבדק תחלה ואח"כ ליתן הדמים והתוספות בפ"ק דקדושין דף י"א כתבו בשם ר' אליהו ז"ל כמו כן:

סימן ד

מי שמכר חפץ לחברו ונמצא בו מום ושהא מלהחזירו אחר שידע המום לכאורה נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות מכירה דכל שלא נשתמש במקח אחר שידע המום אפי' שהא כמה ימים ה"ז מחזירו ולא אמרינן כיון דידע ושתק ה"ז נתרצה דחזקה אין אדם מפייס במומין וז"ל המוכר לחברו ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפי' לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום ע"כ וכ"כ הטור בסי' רל"ב. אבל מדברי הגאון הביאו הרדב"ז סי' קל"ו נראה דאם אחר שידע הלוקח המום שהא ולא החזירו לבעלים ה"ז מחל יע"ש:

סימן ה

ואם נמצא מום במקח והודיעו ואח"כ נשתמש בו נראה דלא אמרינן בכה"ג דמחל ואינו יכול להחזיר כ"כ הריטב"א ז"ל בחידושיו גבי ביטול מקח וז"ל ואם נשתמש בו אחר שהכיר באונאה קודם שיודיע למוכר מחל אונאתו שאל"כ לא הוה ליה להשתמש בו כיון דהוי ביטול מקח ואם הכיר אונאתו והודיעו ואח"כ נשתמש בו לא מחל אונאתו אלא שחייב לשלם למוכר מה שנשתמש או מה שהפסיד בתשמישו עכ"ל:

סימן ו

במכר לו כסף בחזקת שהוא כסף צרוף ונמצא כסף סיגים כתב המרדכי בשם אבי אסף דאין יכולין לחזור מן המקח אלא יחזיר האונאה ומהרשד"ם ז"ל הקשה על זה דמ"ש מיפות ונמצאו רעות דהלוקח יכול לחזור בו והש"ך בסי' רל"ג כ' דראב"ן חלוק על אבי אסף והעיקר כדברי ראב"ן. ואני אומר עם שאיני כדאי דהעיקר כדברי אבי אסף ול"ד ליפות ונמצאו רעות דיכול לוקח לחזור בו דהתם יכול לומר לוקח בפירות יפות אני רוצה אבל הכא בנמצא כסף סיגים לא שייך לומר האי טענ' בכסף צרוף אני רוצה דהלא כל שמחזיר לו זה אונאתו יכול הלוקח להוליכם לצורף ויצרפם ויחזור להיות כסף צרוף וכל זה אינו אלא במוכר שברי כסף או כלים כדי לשוברם אבל במוכר לו כלי כדי לאישתמושי ביה ונמצא כסף סיגים נראה דדמי ליפות ונמצאו רעות דלא היה רוצה זה לאישתמושי בכלי כזה והוי מקח טעות מה שאין כן בלוקח כסף כדי למכרו או לעשות ממנו כלי כל שהמוכר מחזיר לו אונאתו אין כאן מקח טעות לבטל המקח ודמי למ"ש הפוסקים דכל דבר שיש בו טעות אי שייך ביה השלמה או תקון המקח קיים כמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' הביאה הטור סי' ר"ל במכר לו בית ונמצא בו קלקול שלא ידע בו הלוקח וכתב ז"ל רואה אני את דברי המוכר כי בית מכר לו ועדיין נקרא בית ואם אירע בו קלקול מום עובר הוא ובדמים שהוא מנכה יחזיר הבית לקדמותו:

איברא דאיכא לפלוגי ולומר דע"כ לא אמר הרא"ש הכי אלא במוכר בית סתם דאף על פי שהלוקח לא ידע באותו קלקול מ"מ כיון דע"י נכוי יחזיר הבית לקדמותו אין זה מקח טעות אבל היכא דפירש וא"ל שהבית לא יש בו שום קלקול כיון דהתנה כן אף על גב דאפשר לתקוני ע"י נכוי מקח טעות הוי ויעיד על זה סברת הראב"ד ז"ל שהביא הטור ז"ל סמוך לתשובת הרא"ש ז"ל פעמים שהמקח בטל כיצד היה תופס סאה של אגוזים וא"ל הילך שק זה בדינר ויש בו מאה אגוזים והלך ומדדו הרי זה חוזר אע"פ שזה רוצה להשלים וההיא דפרק המוכר פירות דאמרו אם בא לנפות מנפה את כולו אמרי לה דינא וכו' ופירש רשב"ם דסתמא אפירי שפירי יהיב אינש זוזי ומשמע דסגי בנכוי הוי נמי מהאי טעמא דכל שאפשר בניכוי ולא התנה המקח קיים אבל היכא דהתנה בכל גוונא המקח בטל אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאפי' א"ל שק זה אפי' הכי המקח קיים וסגי בהשלמה וה"ט דכל שאפשר בהשלמה האי לישנא לא הוי קפידא וכן מוכח מההיא דפ"ק דיום טוב דההוא דאמר ביעי דפחייא למאן יהבו ליה ביעי דשחוטה אתא לקמיה דרבא א"ל מקח טעות ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא האי לאכילה קא בעי והאי דא"ל לפחייא משום דמבושל' יותר ויתן לו דביני ביני אלמא כל היכא דליכא קפידא גמורה סגי בהשלמה ועיין בת"ה סי' שכ"ב ואפי' לאותה גירסא דגריס הר"ן ז"ל אותבינהו וכו' ע"כ לא קאמר הר"ן אלא משום דמצי א"ל בטובים אני רוצה ולא בכפלים רעות ודמי למכר לו פירות יפות ונמצא רעות דאיכא קפידא. (הג"ה מה"ה הרבני המופלג החריף השנון זית רענן כ"ש מוהר"ר שמואל פינחס נ"י מבוברקא בעל המביא הס' הזה לבית הדפוס וז"ל. מדברי המחבר כאן וכן מדברי הר"ן פרק הא"מ מבואר דלהגורסין אותבינהו ולא אפרוח ליכא להוכיח כלל. אמנם לי נראה דאף לגירסא זו שפיר יש להוכיח כנ"ל דהנה עמדתי בזה על שהשמיט הרמב"ם ז"ל הך סוגיא דביעי דפחי' ואמרתי אני שיפה כיון משום שהסוגיא אזלא כרב ואנן קי"ל כשמואל גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דהממע"ה וכן גבי זרעוני גינה הנאכלין קצת כמבואר בטור ח"מ סי' רל"ב וא"כ ה"נ יכול המוכר לומר דלאכילה קנה הלוקח והא דאמר ביעי דפחי' משום דצריבין ואף שהרוב קלא ביעי דפחי' היינו לגדל אפרוחים הא אנן קי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב. אולם לפ"ז יקשה על הרא"ש ז"ל שהביא הסוגיא ככתבה וכלשונה. אכן ליישב נאמר דהנה התוס' כתבו ריש המניח דבטוען המוכר ברי גם רב מודה ול"פ רק בטוען שמא יע"ש ובא"ז חי' ב"ב בביאור יותר ולפ"ז צ"ל טעמא דשמואל דאף שטוען המוכר שמא מ"מ אמרינן הממע"ה משום דהוי כא"י אם נתחייבתי ועתה נאמר דהרא"ש ז"ל שהביא בכ"מ מילתא דרבא בסתם דבדבר שבמשקל ושבמנין חוזר היינו שהמקח בטל אף שאפשר להשלים וא"כ כ"כ בסוגיא דידן אף אם לאכילה בעי להו הוי נמי מק"ט וצריך להחזיר כל דמיהן רק משום דאפסדינהו הלוקח הוי כאלו נפרע וא"כ הוי טענת המוכר כא"י אם פרעתיך דחייב לכ"ע והשתא עולה הסוגיא שפיר כהילכתא ויפה עשה הרא"ש ז"ל שהביא הסוגיא אמנם הרמב"ם ז"ל שהשמיטה סובר דאף בשק זה של אגוזים ונמצא חסר מ"מ המקח קיים היכא שאפשר להשלים ומוכיח כן מסוגיא זו דהנה בס' א"ז הקשה איך שייך להקשות פשיטא על מעשה שהי' ולכן פירש שם דפריך פשיטא על ר"א ל"ל למיהב טעמ' ולומר מק"ט הוא והדר דודאי במקום שיש תימה בדברי הדיין צריך הוא לומר מאיזה טעם דן כגון גבי מרי בר איסק ובפ' א"נ גבי הני תרי כותאי אבל הכא שאין תימה לא הי' לר"א לומר רק חייב אתה ומשני משום שיש לטעות ולומר האי לאכילה כו' וא"צ ליתן לו רק מה דבו"ב ואמר להו ר"א דמק"ט הוי יע"ש ולפ"ז אם נאמר דגם לאכילה הוי מק"ט רק הכא שאני דאפסדינהו וא"כ בין אם לאכילה ובין אם לגדל הוי מק"ט תיקום קושיות הש"ס פשיטא כנ"ל א"ו אם לאכילה לא הוי מק"ט משום דאפשר להשלים והרמב"ם ז"ל יסבור דצריבין היינו ששוקלין יותר אבל יפין הן לגוף כמו הני ולא כמ"ש הר"ן וזה נכון עכ"ס). אבל בנ"ד דלא שייך האי טעמא שע"י ניכוי יחזרו להיות טובים דמי למכר לו פירות יפות ונמצא בהם טינופת הרבה דע"י ניכוי סגי כיון שהפירות עצמן אינן רעות ובסי' רל"ב הביא תשובה להרא"ש ז"ל שמכר לו שמן טוב ונמצא עכור דישומו כמה דמיו פחותים ויחזיר לו הפחת ומשמע דהמקח קיים ע"י ניכוי וראיתי להסמ"ע שכתב דשניהם יכולים לחזור כדין מק"ט והרא"ש ז"ל איירי בשנתרצו שניהם ע"כ ולדידי אינו נראה כן דאי איירי בשנתרצו לא הי' צריך לאמרו והי' אפשר לומר דהרא"ש איירי כשהלוקח היה מוצא למכור השמן העכור תכף ומיד ואין צריך טירחא יותר משהי' רוצה למכור שמן יפה ומדברי הרמב"ם ז"ל שכתב גבי נמצא מום דהוי בטול מקח משום דזה א"ל בחפץ שלם אני רוצה נראה דכל היכא דליכא האי טעמא ה"ז משלים והא דאמרינן בפ"ק דפסחים גבי משכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק אי הוי מקח טעות ואע"ג דאפשר בהשלמה איכא למימר דהתם איירי בשהתנה עמו:

כתב הרב המגיד ז"ל בפרק י"ג והרמב"ן ז"ל כתב בפרק זה ז"ל חליפין ומקפיד עליהן מאי אף על גב דאסקינן דחליפין נינהו נ"ל שיש לו אונאה וכי אמרי' דאין אונאה לחליפין בחליפין שאינו מקפיד עליהם אבל בחליפין ומקפיד יש לו אונאה עכ"ל. מתוך דברים אלו נראה דבלוקח בדמי אכסדרה דיש לו אונאה משום דבלשון מכר קאמר אבל בלשון חליפין כיון שאינו מקפיד עליהם לא וזה צריך עיון דהרב בעל נימוקי יוסף בסוגיין כתב ז"ל ופירש רש"י ז"ל דכיון דאמר בלשון וכו' נראה מדבריו דחליפין אין בהם אונאה אלא אם כן מקפיד עליהן אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפי' חליפין יש להם אונאה כמכר וכו' יע"ש וזה הפך ממאי דכתב הרב המגיד בשמו:

סימן ז

כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מה' מכירה הרי שהיה שוה דינר של זהב בעשרים וארבעה וצרפה בעשרים דינר ה"ז מחזיר את האונאה פחות מזה מחילה ע"כ. וצ"ל דלפי מה שפירש רש"י ז"ל בפ"ב דקדושין דטעמא דפחות משתות הוי מחילה מיד משום דאין כל אדם יכול לצמצם הדמים וכונתו מבוארת בדברי הרא"ש בפ' הזהב שאפי' אם יבא המתאנה לערער לא ישומו השמאים בשוה זה יאמר יש בו אונאה וזה יאמר שאין בו הנאה ולכך דרך למחול מיד אם כן בכה"ג שהוא דבר הידוע לכל אדם ועתיד להתברר בודאי אמאי יהא מחול מיד ובהדיא אמרי' בפרק המוכר פירות דף צ"ה דפחות משתות כיון דלא ידיע מחיל אינש דמשמע דבמידי דידיע אפי' פחות משתות לא מחיל אינש. ונראה לע"ד דאפי' לדעת הרמב"ם ז"ל לא איירי אלא בכצרפה בסתם אבל אם שאל הנותן מתחלה לשולחני בכמה מצטרף מטבע זו וא"ל בעשרים ונמצא שהיא מצטרפת בארבעה ועשרים דהרי זה מקח טעות שזה אטעיה בדבורו ודמי לאותה שכתב הרשב"א והביאו הב"י בסי' של"ב שאם אמר בע"ה לפועלים תבואו עמי כמו שנשכרים חבריכם ואמרו לו בכמה ואמר להם בה' ונמצא שנשכרו בי' הרי זה מקח טעות יע"ש:

סימן ח

המוכר לחבירו ערימה של חטים בכ"כ מעות ולא עמדו על מדתה ונמצא חסר על האומד שהי' בדעתם אם יש בזה דין אונאה:

תשובה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהל' מכירה מרתף של יין אני מוכר לך בכך וכך אע"פ שאין מדת הערימה ותף ידוע ה"ז קנה אע"פ שנמצא חסר או יתר על האומד בדעתם ויש להם אונאה לפי השער שבשוק והרב מהרי"ט ז"ל בח"מ סי' י"ט הקשה ע"ז דמשמע דאע"פ שנמצא טעות במנין שאמדים אינו יכול לחזור בו ואע"פ שכל דבר שבמדה אפי' בכל שהוא חוזר הכא מאחר שלא דקדקו גמרו ומקנו בין חסר בין יתר א"כ מאי קאמר ויש להם אונאה לפי השער שבשוק לימא ליה מוכר על שער שבשוק עשינו המקח ואלו היו הפירות מרובים לא היתה שם אונאה ומאחר שלא חששת למדוד קבלת עליך בין מרובין בין מועטין ולע"ד איני מכיר קושייתו דהיינו טעמא דיש לו אונאה משום דמצי טעין הייתי סבור באומד דעתי שהיו כך וכך דכל היכא דטעו באומדנא אונאה מיקרי וכמו שפירש רש"י ז"ל בפרק הזהב דף כ"ו ע"ב גבי מאי דבעי תלמודא שם בעי רבא חטין וזרעם בקרקע מהו וכו' וז"ל כדבעי לה כמה שצריך לקרקע דמידי דאומדנא דשכיח דטעו הוי כדין אונאה יע"ש ומכל מקום כל שלא הזכירו במקחן מנין או מדה לא הקפידו על דבר שבמדה ושבמשקל כדי להיות חוזר בכל שהוא והטור בסי' ר"ט הסכים ג"כ בכאן לדעת הרמב"ם ז"ל דיש בו דין אונאה ואע"פ דגבי מכור לי באלו כתב בסי' רכ"ז דאין לו דין אונאה היינו טעמא משום דמכור לי באלו שאין אדם יודע מה שביד חבירו אמרינן קוטרא דחייתא סבר וקביל מה שאין כן במוכר פירות ערימה דכל אחד הי' סומך על האומד שלו דסבר בדעתו שאין בו אונאה וכל זה הוא כשהזכיר לשון מכירה אבל אם לא הזכירו לשון מכירה כתב הבכ"מ בפרק י"ג מהלכות אלו בדין הלוקח בדמי אכסרה שאם לא הזכיר לו לשון מכירה אלא א"ל החלף פרתך באלו אין לו עליו אונאה ע"כ ולפי זה נראה לי דהוא הדין אם א"ל אני נותן לך ערימה זו בכך וכך או אני מחליף ערימה זו בכך וכך כיון שלא הזכיר לשון מכירה אם לא שנחלק בין דמי אכסרה דאז כל שלא הזכיר לשון מכירה קיטרא דחייתא קביל עליה שהרי אין אדם יודע מה שביד חברו מה שאין כן במוכר פירות אכסרה דכל אחד סומך על אומדנתו ולא גמר למחול דסבור בדעתו שאין בו אונאה ולא דמי למחליף פירות בפירות שכתב הבכ"מ דאם לא שמו אותם לא קודם מכירה ולא אחר מכירה אין לו אונאה דהתם שאני דהוי חליפין דפירות בפירות מיקנו בחליפין כמ"ש הרמב"ם ז"ל והכי איתא בתוספתא הביאה הרב המגיד בפ"ב מהלכות שכנים וחליפין אין להם אונאה כל שלא שמו אותם לא קודם מכירה ולא אחר כך כיון דלא קפדי אבל אי קפדי יש בהם אונאה זולת בכלים מטעם שכתב הרמב"ם ז"ל שזה רוצה במחט יותר מן השריון ומה שכתב הרב המגיד דכלים בכלים אפי' מקפיד אין לו אונאה שהרי הזכיר בפירות שומא וזהו שמקפיד עליהם ונראה שכיוצא בזה בכלים אין לו אונאה ע"כ אינו נראה לע"ד שהרי הרמב"ם ז"ל יהיב טעמא משום שזה רוצה במחט יותר מן השריון כלומר ואינם מקפידים על שיוויים ועיין בחי' מהר"ר בצלאל ז"ל בסוגיין דמכור לי באלו יע"ש והי' נראה לע"ד דמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירות בין ששמו אח"כ לאו למימרא דשומא דאחר מכירה הוי קפידא אלא הכי קאמר אע"פ שלא שמו אותם קודם מכירה יש להם אונאה דסתמא אדעתא דשיווים נחתו מעיקרא ואפי' למה שהבין ה"ה דבפירות כל שלא שמו אותם ולא אח"כ אין בהם אונאה נראה דהיינו דוקא כשנתאנה בשומא דאיכא למימר מדלא שמו אותם קביל עליה בכל גוונא אבל היכא דאונאה הוי בשיעור המדה כגון שלקח אכסרה של פירות איכא למימר דזה סמך אאומדן דעתי' שיש בו כדי דמיו והותר:

ודע דהא דכתב הבכ"מ דאי א"ל החלף פרתך באלו אין בו אונאה איירי בשכבר החזיק הלוקח בפרה דאי עדיין לא החזיק בפרה אין כאן קנין כלל דאין מטבע נעשה חליפין זולת כשנתנה בתורת דמי' וכמו שפירש רש"י ז"ל שם:

סימן ט

חליפין אין להם אונאה. כ"כ הרמב"ם ז"ל וכתבו ת"ר דטעמא משום דממכר אמר רחמנא אבל לא חליפין וכתב מהרדב"ז ז"ל בסי' רס"ט כי אפי' ע"י מום אין החליפין מתבטלין שהרי מחט בשריון אין לך מום גדול מזה עכ"ד. ואיני מבין דבריו דמחט בשריון שאני וכמ"ש הרמב"ם ז"ל משום דזה רוצה במחט יותר מן השריון ונתרצו בזה אבל כי נמצא מום שלא ידע בו מעיקרא לא נתרצה דחזקה אין אדם מתפייס במומין ואי איירי מהרדב"ז ז"ל במום שידע ביה מעיקרא כי נמי אינם חליפין אין לו טענה דסבר וקביל וגם הרב הנז' הסכים כן בסוף דבריו יע"ש:

סימן י

וכתב עוד הרדב"ז דאפילו הר"מ ז"ל ודעימיה לא אמרו אלא בבעלי בתים וטעמ' שזה רוצה במחט יותר מבזה אבל במחליף סחורה בסחורה כ"ע מודו דיש לו אונאה וזה אינו דבהדיא הביא הרב בצלאל בחידו' משם מהר"י מיגאש ז"ל דאפילו במחליף סחורה בסחורה אמרוה וז"ל מי שהחליף עם חבירו סחורה בסחורה מבלתי שישומו אותם בדמים כלל אין אחד מהם יכול לטעון על חבירו טענת אונאה לפי שהעיקר אצלנו חליפין אין בהם אונאה וכן נראה מתשובת הרי"ף ז"ל שהעתיק שם וז"ל והתורה ג"כ מעידה על זה באמרו וכי תמכרו ממכר בממכר הוא דאזהר רחמנא בבל תונו אבל בחליפין לא ולא איצטריך הרמב"ם לטעמא דזה רוצה בזה יותר מבזה אלא במחליף מחט בשריון:

סימן יא

ראובן לקח משמעון כ"כ יין והיה רוצה שמעון ליתן לו חביות אחרות ואמר ראובן איני רוצה כי אם חביות אלו אשר ראה וטעמם ואמר ראובן קודם גמר הקנין שיהיו מונחים שם עד שלשה חדשים ובתוך זמן זה נעשה יין זה חומץ וטוען ראובן כי היה מקח טעות:

תשובה בפרק המוכר פירות תנן המוכר יין לחברו והחמיץ אינו חייב באחריותו ואתמר עלה אמר ר"י בר חנינא לא שנו אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך ופריך ליה וכי קנקנים דמוכר מאי הוי לימא ליה לא איבעי לך לשהויי ומשני לא צריכא דא"ל למקפה ע"כ סוגיא ההלכה שם ומינה איכא למילף דמוכר יין בסתם דוקא הוא דאינו חייב באחריותו משום דמצי אמר ליה לא איבעי לך לשהויינהו הא כל היכא דלא מצי טעין הכי כגון דגילה דעתו לוקח שרוצה לשתותו לאט לאט אם החמיץ קודם שהספיק לשתותו הרי הוא באחריות דמוכר וה"ט כמו שפירש רשב"ם ואיתיה בפרק איזהו נשך משום דמעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא יע"ש ולפי זה בנ"ד נמי שגילה דעתו הלוקח שרוצה לשתותו לאט לאט הרי זה ברשותיה דמוכר קאי כך הי' נראה לכאורה:

אבל כד מעיינן בה שפיר אין נראה כן מההיא דפרק איזהו נשך דקאמר שם אמר אביי שרי ליה לאינש למימר לחבריה הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא אי תקפא ברשותך אי יקרא או זילא ברשותי ופריך ליה האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא ע"כ ולכאורה איכא לאקשויי דמאי פריך ליה משום דהוי קרוב לשכר והלא מדינא ברשותיה דמוכר קאי אם החמיץ ומקח טעות הוי כיון דלא מצי טעין ליה לא איבעי לך לשהויינהו והתוס' תי' לזה דתקפה דהתם לאו היינו החמיץ ממש אלא קלקול בעלמא יע"ש אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות מלוה והטור נראה שהם מפרשים לה כפשטא דתקפא דקאמר היינו החמיץ ולפי דבריהם צריך ליישב ונראה לע"ד דס"ל דההיא דקנקנים דמוכר דמצי א"ל הא חמרך והא והוי מקח טעות ה"ט משום דאמ"ל למקפא כלומר יין טוב שיוכל לשתותו זמן מרובה והוא הדין נמי באמר לו שיתן לו יין לשתותו לאט לאט דהוי כאלו פירש לו יין טוב ומשום הכי כי החמיץ בתוך הזמן ה"ז מקח טעות דאיגלאי מלתא למפרע שלא נתן לו יין טוב שאם היה יין טוב לא הי' מחמיץ דמעיקרא דחמרא חמרא ודחלא חלא וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם שכל הנותן דמים על היין אחמרא שפירא יהיב ואלו שהחמיצו מתחלה היו ראוים להחמיץ ולפי זה בלוקח חביות ידועה כנדון דידן שלקח חביות ידועות לא שייך לומר מקח טעות כיון דבשעה שלקחו יין הי' ואי משום דהחמיץ השתא ואגלאי מלתא דלא הוה יין טוב מעיקרא מה בכך אטו מי א"ל המוכר או הלוקח יין טוב יין זה קאמר ליה כמות שהיא בתנאי שיהא לו שם יין והכי אמרו בפרק המוכר פירות מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין טוב מרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין של חנוני דהיינו שהתחיל להחמיץ קצת וה"ט משום דזה קא"ל כמות שהוא:

והשתא אתו שפיר דברי הרמב"ם ז"ל והטור ביורה דעה שכתבו מותר ליתן דמי יין לחבירו על מנת שיתן לו יין טוב בניסן ולא הוי רבית שכל הנותן דמים על היין אחמרא שפירא יהיב ואלו שהחמיצו מתחלה היה ראוי להחמיץ ואחר כך כתבו מותר ליתן דמי חבית של יין לחבירו ולומר לו אם החמיצה ברשותך ואם הוזלה ברשותי שכיון שקיבל עליו יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא עכ"ל והרי אתה רואה שחילקו בטעמם דבדין הראשון כתבו מטעם דמעיקרא דחמרא חמרא וכו' ובדין השני כתבו מטעם דקיבל עליה זולא ובודאי שיש נפקותא בין שני הטעמים אלו דלפי הטעם דכיון דקביל עליה זולא וכו' יראה דלא שרי לפסוק אלא כפי השער שבשוק דהיינו שיוויו אבל לפסוק כשער בזול לא דלא שייך תו לומר כיון דקביל עליה זולא וכמו שהארכתי בה' ריבית אבל לפי הטעם השני דאחמרא שפירא יהיב ומעיקרא דחלא חלא והוי מקח טעות יראה דאפי' לפסוק עמו בזול פחות משוויה שרי דכיון דאית ליה אוזולי אוזיל גביה. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דבדין הראשון איירי בשנתן לו דמים על יין סתם ואז כיון דאחמרא שפירא יהיב דמי ואם החמיצה איגלאי מילתא למפרע דהוי מקח טעות משום הכי אפילו פסק עמו בזול שרי. משא"כ בדין השני דאיירי בנתן לו דמים על חבית ידועה וכמ"ש הטור והכי דייק ג"כ לישנא דהרמב"ם ז"ל דבחבית ידועה איירי והילכך לא שרי אלא בשנתן לו דמי החבית כמה שהיא שוה עכשיו בשער השוק וה"ט כמ"ש דכל שהיא חבית ידועה מדינא אם החמיצ' החמיצ' ללוקח אלא דמשום תנאה קא אתי עליה צריך שיהא קרוב לזה ולזה:

סימן יב

מי שמכר חפץ לחברו ואמ"ל דאם יהיה בו אונאה אם ירצה הלוקח לבטל המקח יחזור ואם ירצה לקיים המקח ושיחזיר לו אונאתו הרשות בידו והוקר בכדי שיראה לתגר ועתה רוצה הלוקח לקיים המקח ושיחזיר לו אונאתו והמוכר אינו רוצה להחזיר לו האונאה הדין עם מי:

תשובה היכא דאיכא אונאה יותר משתות כתבו הרי"ף והכ"מ ז"ל דאם המתאנה אינו תובע אונאתו אין המונה יכול לחזור בו אבל ה"ר יונה והרא"ש ז"ל ס"ל דיכול לחזור שכל זמן שהמתאנה יכול לחזור אין המקח יכול להתקיים דסתמא יחזור המתאנה שהרי אינו יכול לתבוע אונאתו והוי כנושא ונותן בדברים וצריך להבין דהא בנמצא מום במקח דהוי מקח טעות ואין הלוקח יכול לתבוע אונאתו ואפ"ה משמע מדברי הטור סי' רל"ב שאין המונה יכול לחזור בו אלא דוקא כשהמתאנ' תובע אונאתו שהרי כתב וז"ל וכן אם ירצה הלוקח לקחת פחת המום הרשות ביד המוכר לומר או קח אותו כמו שהוא או תקח מעותיך והחזר לי מקחי ע"כ משמע דדוקא כשטוען הלוקח האונאה הוא דמצי לומר הכי אבל אם אינו טוען לא ועוד קשה דהאיך יכול לחזור אם אין המתאנה תובע אונאתו הא ודאי נראה דכל שהלוקח נתרצה השתא ומחל על טעותו חל המקח מעיקרא ותדע דהא גבי קידושין אמרי' בפ' המודר דנכנסה לרשות הבעל לא מצי טעין במום דחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וראה השתא ונתפייס וחלו הקדושין למפרע וכן מוכח בכמה מקומות בקידושין ואמרו שדקדק הר' יונה ז"ל מדרב חסדא שאין המקח חל מעיקרא מדאיצטריך לטעמא דאי לאו דאוניתני והול"ל דהשתא כיון דאיתרצאי במקח ברשותיה אייקר דאיגלאי מילתא למפרע שחל המקח מעיקרא ע"כ איברא שהכי הוא דהתם ליכא למימר כיון דאיתרצאי השתא חל מעיקרא דמה שנתרצה השתא היינו משום דהוקר אבל אם לא הוקר לא היה מתרצה משא"כ היכא דלא הוקר דכל היכא דנתרצה השתא איגלאי מילתא למפרע דהיה מרוצה ולפי חילוק זה יראה דאיכא למימר לענין מקדש את האשה ונמצא בה מום ונתרצה הבעל במוהר ומתן דאין הקדושין חלים מעיקרא שאין זה נתרצה אלא השתא דיהבו ליה מתנה. וה"ה אם הלוקח יהביה לאחר במתנה ואח"כ הוקר דאעפ"י שנתרצה השתא הלוקח לא אמרינן דחל המקח מעיקרא וכי יהביה לאחר במתנה או שקידש בה את האשה דידיה הוא אלא השתא הוא דנתרצה ואין המקח חל אלא מכאן ולהבא וכי יהבי' במתנה קודם שהוקר לאו דידיה הוה עדיין וכמו כן אם השתא שהוקרו אינו ברשות לוקח אלא שהניחו אחר שמשכו ברשות מוכר כיון דאמרינן דאין המקח חל למפרע נראה דלא קנאו הלוקח וכמו שכתב ה"ר יונה ז"ל ומה שכתב הרב ב"י ז"ל גבי מה שכתב הטור בסי' הנז' וז"ל והיכא שמכר לו שוה חמשה בששה ולא הספיק להראותו עד שעמד בשמונה אע"פ שחזר לדין בטול מקח אצל מוכר אפילו הכי אינו יכול לחזור בו ולא עוד אלא שחייב ליתן ללוקח האחד שהרי נקנה המקח וברשות לוקח הוקר ע"כ דזה הוא כדעת היש אומרי' ואע"ג דמשמע מדברי הרא"ש ז"ל שדעתו נוטה לדעת ה"ר יונה ז"ל סתם דבריו כדברי היש אומרי' משום דמסתבר לי' טעמייהו וכן פסק הרמב"ם ז"ל עכ"ל. ולפי דבריו נראה דאין דקדוקו של ה"ר יונה כלום אלא המקח חל מעיקרא ולע"ד אין נראה כן והרמב"ם והטור ז"ל לא פליגי עם ה"ר יונה ז"ל דהרמב"ם והטור ז"ל איירו באונאת שתות דהמקח קיים מעיקרא ומשום הכי מצי לתבוע אונאתו השתא אע"ג דהוקר וה"ר יונה ז"ל לא מיירי אלא בדינו של רב חסדא דהתם היה יכול הלוקח לבטל המקח. ואפילו החולקים על ה"ר יונה יודו בכה"ג דהוי ביטול מקח מעיקר' דלא מצי לתבוע אונאתו השתא דהוקר שהרי מתחלה ג"כ לא היה יכול לתבוע אונאתו ואין המקח חל מעיקרא אלא דס"ל דהתם בדרב חסדא דמעיקרא היה יכול לתבוע אונאתו משום דעשו ידו על העליונה השתא דהוקר ג"כ לא הופקע זכותיה. ולפי זה נראה דבנ"ד דהתנה דאם יהיה בו אונאה אם ירצה הלוקח לבטל המקח יחזור ואם ירצה לקיים המקח ושיחזיר לו אונאתו הרשות בידו והוקר בכדי שיראה לתגר דלא מצי לתבוע אונאתו כסברת ה"ר יונה דהכי נראה עיקר. ובירושלמי דפרק הזהב אמרו מכר שוה חמש בשש והוקר ועמד בשבע אמר ר' יוחנן כשם שבטל מקח אצל זה כך בטל אצל זה ע"כ נראה דס"ל דבטול מקח שאמרו שיכול לחזור בו אינו אלא מי שנתאנה אבל לא מי שאינה והיינו טעמא משום דהוי כאלו א"ל המוכר שאם ירצה אותו כמות שהוא יהא שלו והלכך כל שנתרצה המתאנה קנאו אבל כשהוקר ואח"כ נתרצו בזה אמר ר' יוחנן דשניהם יכולים לחזור בהם משום דנראה דלא נתרצה זה אלא מפני היוקר וכיון שכן אין לומר דהשתא דנתרצה חל המקח מעיקרא ומשום הכי אף המוכר יכול לחזור בו ורב חסדא דאמר דמוכר אינו יכול לחזור בו הוצרך לומר טעם דאי לאו דאוניתני ונראה דהשתא לצ"ל דבביטול מקח דאינו חוזר המאנ' מטעם דאי לאו דאוניתני דלפי זה איכא לפלוגי כמו שחילק ה"ר יונה אבל עיקר הטעם כמו שכתבנו שהמאנ' כבר נתרצה להקנותו כל זמן שירצה זה. (א"ה עיין בחידושי הרמב"ן ז"ל בפרק הספינה שהביא הירושלמי הנז' ולפי מה שפירש הוא ז"ל דהירושלמי איירי בשלא משך ולענין מי שפרע יע"ש אין לדקדק מזה הפך סברת ה"ר יונה ז"ל לומר דאם איתא דבביטול מקח שניהם יכולים לחזור בהם אמאי לא אשמועינן ר' יוחנן רבותא טפי דאפי' אם משכו ונתן המעות שניהם יכולים לחזור בהם דכל כי האי גוונא דאיירי ר' יוחנן שהוקר המקח הוי כאלו נתרצה הלוקח דשוב אין המוכר יכול לחזור בו כמ"ש הרא"ש ז"ל בפרק הספינה יעויין שם):

סימן יג

מי שלקח חפץ מחברו ומשך החפץ ועדין לא נתן הדמים ונמצא בו אונאת שתות או פחות משתות ושהא יותר מכדי שיראנו לתגר או לקרובו וטוען הלוקח שהוא לא מחל על אונאתו או אם נתאנ' המוכר ועדין החפץ ברשותו אלא שלקח את הדמים אם הוא במי שפרע:

והנה ראיתי להרמב"ם ז"ל בהלכות גניבה פרק ז' שכתב דסלע שנפחת' פחות משתות מותר לקיימה שכל פחות משתות רוב בני אדם מוחלים בו במשא ובמתן ע"כ. ולפי דבריו נראה דהא דפחות משתות הוי מחיל' היינו טעמא משום דסתם בני אדם מוחלין בו ואע"ג דאיכא מיעוט בני אדם דקפדי אפי' אפחות משתות לא חיישינן למיעוטא ולפי זה יראה דאם עדין לא נתן את הדמים שיכול לומר הלוקח אני לא מחלתי על זה דאני מאותו המיעוט דקפדי כיון דהוי מוחזק בדמים ועיין בריש פרק המוכר פירות ובתוספות ז"ל שם שכתבו דהיכא דהוא מוחזק יכול למימר מן המיעוט אנא. ומתוך דברי רשב"ם ז"ל בפרק המוכר פירות דף צ"ה ע"א נרא' דאפי' פחות משתות איכא אונאה אלא דאינו חייב להחזיר וז"ל שוה בשוה אמר לי' מוכר ללוקח ובכך נתרצה לוקח ואם אינו שוה לא יתרצה והלכך בדין הוא דאפי' פחות משתות יחזיר מיהו לכך אינו מחזיר דכיון דלא ידעי כ"כ וכשו' דמי מחלי עכ"ל נראה קצת מזה דכל שעדין לא נתן לא יתן:

איברא דכל זה היה נרא' לפי טעמו של הרמב"ם ז"ל אבל הרא"ש ז"ל כתב בפסקיו דטעמא דעד שתות הוי מחיל' לפי שאין הלוקח והמוכר יכולים לכוין המקח בצמצום ודרך העולם למחול עד שתות ולפי דבריו איכא למימר דאע"פ שעדין לא נתן את הדמים לא מצי למיטען אני לא מחלתי ואפי' במיגו דהיה יכול לומר אני לא לקחתי כיון דדרך העולם למחול בזה כל הטוען כנגדו הוי טוען הפך תמורת המנהג דאפי' במיגו אינו נאמן כדמוכח במתני'. ולא דמי למ"ש בהגהת אשירי בפרק הזהב גבי שהה יותר מכדי שירא' לתגר וכו' דהיינו דוקא אם נתן המעות אבל אם לא נתן המעות מיגו דיכול לומר לו נתתי לך יכול לומר לו לא נתרציתי עכ"ל דהתם כיון דהוי שיעור אונא' דכולי עלמא קפדי בזה אלא שחכמים נתנו שיעור לחזר' בכדי שיראה משום דסתמא כיון דהיה יכול להראותו גמר ומחיל וכל ששהה יותר משיעור חכמים גמר ומחיל ומשום הכי מצי לומר זה אני לא נתרציתי למחול שהייתי סומך כיון דעדין לא נתתי הדמים ויכילנא לכפור ולומר לא לקחתי ממך כלום:

איברא שצריך לחקור בהיכא דאמרינן דאם שהה בכדי שיראה לתגר דהוי מחילה אם זה הוי אפי' כשעדין לא נתן הדמים כל כמה דלית לי' טענת מיגו מאיזה טעם הוי דאי משום דכיון דשתק גמר ומחיל סוף סוף היאך מתחייב ליתן יותר מדמי שיווי המקח הגע עצמך מי שלקח חפץ מחברו שוה אחד בתלת ועדין לא נתן הדמים אלא שמשך בלבד מי מתחייב באותה משיכה לתת לו ג' כמו שפסק ובפרק הספינה דף ע"ז ע"ב גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר פריך עלי' ולהוי ביטול מקח ומשני כי אמרינן אונאה או ביטול מקח היינו דוקא בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה אימור מתנה הוא דיהב לי' והתם גופי' איכא למיבעי' אי איירי בשכבר נתן הדמים דוקא דאמרינן מתנה הוא דקא יהיב לי' וכיון שבאו לידו זכה בה או דילמא אפי' בשלא נתן עדין הדמים אלא שבמשיכת הצמד נתחייב לתת לו אותה מתנה ומדברי הטור סי' ר"ך מוכח בהדיא דאיירי אפילו בשלא נתן הדמים עדין יע"ש. וראיתי להתוס' ז"ל בפרק בתרא דעבודת כוכבים דף ע"א בד"ה רב אשי אמר משיכה בעובד כוכבים אינה קונה וז"ל דהרוצה לחוש לסברת רש"י ור"ת יקנה הבהמה לעובד כוכבים וצריך שיתן העובד כוכבים הדמים וגם יעשה משיכ' אמנם אין צריך שיתן העובד כוכבי' שוה הראש והריאה אלא סגי שיתן פרוטה ואע"פ פשו' כפלים אין לחוש משום ביטול מקח דאנן סהדי דהישראל גמר ואקני כדי להפטר מן הבכור' עכ"ל ולכאורה יש להקשות דהיכי ס"ד לומר בכה"ג לביטול מקח כיון דהוי בכדי שאין הדעת טוע' וכה"ג יש להקשות אדברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות מכירה ז"ל המחליף כלים בכלים אין להם אונאה אפי' אם החליף מחט בשריון שזה רוצה במחט יותר מן השריון ואיכא לאקשויי דבכה"ג מאי אפי' דקאמר והלא מחט בשריון הוי מידי שאין הדעת טועה ובכה"ג אפי' במקח וממכר אין להם אונאה ואי הוה אמרינן דההיא דפרק הספינה בשכבר באו המעות ליד הלוקח דזכה אבל כל זמן שלא באו לידו לא אפשר ליישב דברי הרמב"ם דאיירי אפי' בשלא החזיק עדין בשריון שכן דרך החליפין כיון שמשך זה המחט זכה חברו בשריון אבל דברי התוס' עדין קשה דאיירי אפי' בשמשך העובד כוכבים הבהמה אם כן היכי שייך לומר ביטול מקח ואפשר ליישב דנהי דמשך העובד כטכבים הבהמה מ"מ השתא ברשותא דישראל קיימא וכי אמרינן דכל היכא דאין הדעת טועה מתנה הוא דיהיב לי' היינו דוקא כשהמוכר מוחזק ויותר נראה דאין מעות קונות מקח ששוה כפלים וה"ט דלא גמר מוכר להקנות חפצו ללוקח בעד פרוטה שלקח מידו אם לא היכא דמכר בשיוויו דאז אם קיבל ממנו פרוטה תחלת פרעון קנה ועיין מ"ש לעיל גבי קנין מעות ובתשו' הרשב"א ז"ל שהביא הרב ב"י ז"ל סי' י"ב:

סימן יד

מי שמכר לחברו חפץ וא"ל ע"מ שאין לך עלי אונאה ונשבע הלוקח על זה אם יוכל מיד לתבוע אונאתו:

תשובה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות מכירה וז"ל אבל במפרש אין בו אונאה כיצד חפץ זה שאני מוכר לך במנה יודע אני בו שאינו שוה אלא חמשים על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה עכ"ל. וצריך להבין אמאי צריך לפרש כמה שיעור האונאה וכ"ת דכל שאינו מפרש כן אינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול וכמ"ש רבינו קשה דהא בלוקח מבעל הבית קיי"ל דאין בו אונאה ואע"ג דהתם לא ידע כמה שיעור האונאה אפ"ה כיון דסתמא הוי כאלו אמר ליה שיש בו אונאה וכמ"ש הגאון ז"ל סגי והוי מחילה וגבי המוכר ונושא ונותן באמונה נמי שאין בו אונאה כתבו דהיינו טעמא משום דלא נחית אדעתא דשיוויו והכא נמי כל שאמר לו יודע אני שאינו שוה כ"כ ויש בו אונאה הרי לא נחית אדעתא דשיוויו:

וראיתי להטור בסי' רל"ב בדין מוכר ונמצא בו מום שהביא דברי הרמב"ם שצריך לפרש שיעור האונא' כדי שימחול וכתב עליו דזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחברו דבר שאין בו קצבה. ונראה דסובר הטור דהא דקתני בברייתא יודע אני שאינו שוה אלא חמשים לאו בדוקא הוא דצריך לפרש השיעור. ועיין מ"ש בסימן רכ"ז וזה הוא דעת קצת מפרשים שהביא ה"ה ז"ל שהברייתא לאו בדוקא ודלא כמו שהבין הל"מ. איברא דסוגיא דשמעתין הכי אזיל דקאמר הכא מי ידע דקא מחיל ופירש רש"י ז"ל הוא סבור שאין בו אונאה משמע דטעמא דלא מהני הוי משום דסבור שאין בו אונאה ומה שאמר לו על מנת שאין לך עלי אונאה פטומי מילי קאמר ושקר מדבר הא אי הוה מהימן ליה דיש בו אונאה מחילתו מחילה ואע"ג דלא ידע כמה הוי שיעור האונאה. איברא דבמס' סנהדרין אמרינן דפשרה צריכה קנין וכתב הרא"ש במציעא בפרק המקבל ואע"ג דמחילה אין צריך קנין הכא שאני משום דהוי מחילה בטעות דמצי לומר אלו הייתי יודע שיאמרו לי למחול כ"כ לא הייתי מתרצה ונראה דהכא נמי משיכת הכלי הוי קנין וגמר ומחיל איזה צד שיהיה ולדעת הרמב"ם ז"ל יש ליישב דס"ל דכל היכא דלא פירש לו שיעור האונאה לא גמר בדעתו למחול ובדעתו הוא לתבוע אונאתו מה שאין כן בלוקח מבעל הבית דליכא למימר דלא מחל ודעתו הוא לתבוע אונאתו שהרי אמרו הלוקח מבעל הבית אין לו אונאה וכיון דלא מצי לתבוע האונאה ע"כ גמר ומחל וכמו כן בנושא ונותן באמונה כמו שאכתוב בסמוך. ודעת הרמ"ה שהביא הנ"י בפרק השוכר את האומנין נוטה לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל אע"ג דקביל עליה כל מומין שבמקח אי אשכח ביה מום הוי מקח טעות כמו האומר ע"מ שאין לך עלי אונאה ולכאורה נראה דאיירי אפי' כשאמר לו המוכר שיש בה מומין וא"כ קשה מאי מייתי מאונאה דהתם לא פירש לו שיש בו אונאה אבל הכא כבר פירש לו שיש מום במקח אם לא שמפרש כפירוש הרמב"ם ז"ל דצריך שיפרש המומין או שיעור האונאה ולדעת הי"מ שהביא ה"ה ז"ל דאין צריך לפרש כמה שיעור האונאה אלא כל כמה דפירש ליה דאית ביה אונאה סגי וה"ט שאין זה נחית אשיווי הדמים וכמו שפירש הגאון גבי נושא ונותן באמונה דאין לו אונאה משום דלא נחית אשיווי הדמים ועד כאן לא אית ביה אונאה אלא בסתם לוקח ומוכר דסתמא שוה בשוה קא"ל כמבואר בפרק הספינה אלא דצריך להבין מאי שנא ממכור לי באלו דיש לו אונאה ואע"ג דלא נחית אשיווי הדמים. וראיתי להריטב"א ז"ל שפירש בההוא דנושא ונותן כפירוש הגאון ז"ל וטעמא משום דחייתא דקיטרי קביל עליה וגבי מכור לי באלו דאיכא מאן דאמר דאין לו אונאה פי' גם כן דה"ט משום דחייתא דקיטרי קביל עליה והשתא קשה אם כן בנושא ונותן באמונה אי איירי שהזכיר לו לשון מכירה אם כן אמאי אין לו אונאה ומאי שנא ממכור לי באלו דאע"ג דחייתא דקיטרי הוא יש לו אונאה משום דמכור לי קאמר ליה ואי הוה אמרינן דדין הנושא ונותן לא הזכיר לו לשון מכירה הוה אתי שפיר איך שיהי' בנדון דידן שנשבע הלוקח שלא יתבע ממנו דין אונאה הרי זה גמר ומחיל ואע"פ שלא פירש לו שיעור האונאה ואף הרמב"ם ז"ל יודה בזה כנלע"ד:

סימן טו

ראובן שמכר חפץ לשמעון וא"ל ע"מ שתמחול לי האונאה או שא"ל ע"מ שאם יהי' בו אונאה שתמחול לי ונמצא בו אונאה ותובע ממנו אונאתו והמוכר אינו רוצה להחזיר לו האונאה ורוצה שיתבטל המקח הדין עם מי:

תשובה גרסינן בפרק הזהב על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו אונאה משום דלא ידע דמחיל דסבור שאין בה אונאה וצריך לחקור באומרו על מנת שאין לך עלי אונאה מה רצה לומר אם פירושו על מנת שלא תתבע ממני אונאה או רצה לומר על מנת שתמחול לי אונאה דאם רוצה לומר על מנת שלא תתבע ממני אונאה ובכה"ג דוקא הוא דיש לו עליו אונאה דכיון דלא ידע דמחיל אם כן נמצא מעמש"ב אבל אם התנה ע"מ שתמחול לי אונאה אין כאן מעמש"ב ואע"ג דלא ידע דמחיל התנאי קיים וכל שזה לא מחיל המכר בטל:

וראיתי להרב בסמ"ע שכתב בסי' רכ"ז ס"ק ל"ז שאין הטעם משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה אלא מתנה עמו שימחול לו האונאה שבה מבואר מדבריו דעל מנת שאין לך עלי אונאה רוצה לומר על מנת שתמחול האונאה ולפירושו קשה אם כן כיון שאינו מתנה על משכ"ב נהי דלא ידע דמחיל מ"מ אמאי התנאי בטל ויחזיר לו אונאה יכול לומר לו כיון שאין אתה מוחל הר' המכר בטל. ועוד קשה לפי' שהרי מדברי הרב בנ"י מבואר דטעמא הוי משום דהוי מעמש"ב שכתב וז"ל וכיון דלא מהני מטעם מחילה גם מטעם התנאי נמי לא מהני דהוי מעמש"ב וכן מוכח בהדיא ר"פ הכותב דקאמר התם א"ר הלכה כרשב"ג דאמר אם מתה יירשנה ולא מטעמיה דאלו רשב"ג סבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ורב סבר תנאו קיים ופריך ורב סבר תנאו קיים והא אתמר על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ע"כ מוכח מהכא דטעמיה דרב באונאה הוי משום מתנה על מה שכתוב בתורה דאי לא תימא הכי מאי קא פריך תלמודא ואחר שהוכחנו דטעמיה דרב משום מתנה על מה שכתוב בתורה באומר על מנת שתמחול לי האונאה כיון דלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה כמו שכתב הסמ"ע יראה דהתנאי קיים ולפי זה האומר על מנת שאין לך עלי אונאה רוצה לומר על מנת שלא תתבע ממני האונאה ומה שפירש רש"י ז"ל בשמעתין דבפרק הזהב באומר על מנת שאין בו אונאה אם אמר בלשון זה אין זה לשון מחילת האונאה וכו' אין ראיה לומר דע"מ שאין לך עלי אונאה רוצה לומר על מנת שתמחול האונאה ותלמוד מדבריו דע"מ שתמחול האונאה לא יועיל אלא מחילת האונאה דקאמר רש"י ז"ל היינו לומר שלא יתבע ממנו אונאה וכן נראה מדברי התוס' ז"ל בפרק אע"פ דף נ"ו שכתבו בשם ה"ר אלחנן דלשון ע"מ שאין לך עלי אונאה ע"מ שאין לך עלי דין אונאה קאמר ומשום הכי הוי מתנה על מה שכתוב בתורה ומבואר מדבריהם שם דאם אמ"ל ע"מ שתפטור לי האונא' או שתמחול לי האונא' הרי זה יכול ולא חשיב מתנה עמש"ב והרמב"ן ז"ל ג"כ בחידושיו פרק יש נוחלין כתב דעל מנת שאין לך עלי שאר כסות כיון דאמר ע"מ כמאן דא"ל ע"מ שלא אתחייב לך בשאר כסות דמי והא חייב לה מן התורה אבל א"ל על מנת שתמחול לי שאר וכסות תנאו קיים ואפי' לר' מאיר ודמי לעל מנת שלא תשמטני בשביעית ובע"מ שאין לך עלי אונאה ר"מ סבר לאו כלום הוא אלא אם כן ימחול לו ולאו כל כמיניה שלא יתחייב לו ור' יהודא סבר בידו לומר שלא יתחייב לו שהרי מוחל הוא שלא אמרה תורה שיתחייב בעל כרחו עכ"ל למדנו מדבריו דלא מיקרי מתנה על מש"ב אלא במי שאינו רוצה מעיקרא להתחייב עצמו כדין תורה אבל במתנה ואו' שימחול אין זה חשיב מעמש"ב:

איברא דיש להבין בדבריהם במ"ש דע"מ שאין לך עלי רוצה לומר שלא אתחייב ומשום הכי חשיב מעמש"ב דהא בפ"ק דמכות משוה תלמודא ע"מ שלא תשמטני בשביעית לאומר על מנת שאין לך עלי אונאה ומשמע דע"מ שאין לך עלי אונאה רוצה לומר ע"מ שלא תתבע לי אלא תמחול לי וכ"כ התוס' שם דע"מ שלא תשמטני שביעית דמי לע"מ שאין בו אונאה דלא אמר כלום שאין בידו לומר שלא תחול איסור לאו דלא תונו דע"כ הוא חל וה"נ אין בידו לומר שלא יחול איסור שביעית אבל כי אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה תנאו קיים שאינו אלא שמתנה עם חברו שימחול לו וכ"כ בשביעית שיתחייב לפרוע לו בתר שביעית והשתא קשה על דברי התוספות שכתבו דעל מנת שאין לך עלי אונאה רוצה לומר שאין לך עלי דין אונאה ודמי לעל מנת שלא תשמטני שביעית. ונראה לע"ד ליישב לפי דבריהם דמאי דמשוה להו תלמודא לאו לגמרי משוה להו אלא ה"ק כי היכי דיש חילוק באונאה בין היכא דמתנה עם חבירו להיכא שאינו מתנה עם חברו אלא שרוצה שלא יחול שם אונאה הכי נמי גבי שביעית כל היכא דאינו מתנה עם חברו אלא שרוצה שלא יחול שביעית לאו כל כמיניה ומיהו לא דמי לגמרי דעל מנת שאין לך עלי אונאה רוצה לומר שמתנה עם חברו שלא יתבע ממנו דין אונאה והוה חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה אילולי דס"ל לשמואל דמי יימר דקעקר אבל על מנת שלא תשמטני בשביעית אין זה מתנה על מה שכתוב בתורה ואפי' רב מודה בזה דמהני דחשיב כאלו א"ל ע"מ שתמחול לי האונאה. ולפי זה נראה דהאומר בהדיא ע"מ שתמחול לי האונאה דתנאו קיים אף על גב דלא ידע ומחיל מ"מ תנאו קיים לענין שאם אינו רוצה למחול לו הרי המקח בטל. אבל מדברי התוספות בפ"ק דמכות לא משמע הכי וכמש"ל שכתבו דעל מנת שאין לך עלי אונאה רוצה לומר שלא תתבע האונאה אלא תמחול לי ואפי' הכי קי"ל דלא מהני משום דלא ידע דמחיל ומכח תנאו נמי ג"כ לא מהני דחשיב מתנה על מה שכתוב בתורה ויש ליישב דברי התוס' באופן אחר ומכל מקום נראה לי דעד כאן לא אמרו אלא באומר שאין לך עלי אונאה דע"מ זה אינו כשאר ע"מ דבעלמא שהוא תנאי גמור שגוף המעשה תלוי בקיומו של תנאי או בביטולו כאומר הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז שאם נתנה הרי זה גט ואם לא נתנה אינו גט אלא על מנת האמור כאן רוצה לומר דמהשתא חל המעש' בלא תביעת אונאה ומעכשיו יהא מחול לו האונאה והיינו טעמא דמפרשינן הכי דאם הי' כונתו לומר דגוף המעשה תלוי דאם ימחול לו יתקיים ואם לא יתבטל המכר הי' לו לומר ע"מ שתמחול לי האונא'. וקרוב לזה כתב הרשב"א ז"ל בתשו' החדשות סי' ק"מ. ומ"ה כיון דזה רוצה דמהשתא יחול המקח לגמרי ויהא מחול לו האונאה מעכשיו הרי זה לא אמר כלום דזה לא ידע עדיין כדי שימחול לו וכיון דאין כאן מחילה נמצא מתנה על משכ"ב אבל באומר על מנת שתמחול לי האונאה הרי זה כמי שא"ל שגוף המכר תלוי ואם יתקיים התנאי וימחול לו לכשידע שיש בו אונאה יתקיים המכר ואם לא ירצה למחול יהא המכר בטל וכ"כ הר"ש בר צמח בתשובה ואין צריך לומר היכא דפיר' לי' הכי בהדיא וא"ל ע"מ שאם יהי' בו אונאה שתמחול לי דמשמעותו הוא דלאחר שידע ויתברר שיש בו אונאה שימחול לו ועוד נראה לע"ד דאפי' היכא דא"ל אני מוכר לך חפץ זה ע"מ שלא תתבע ממני אונאה ואם תתבע ממני אונאה לא יהא מכר תנאו קיים שהרי המקח תלוי ועומד ואין זה ודאי קעקר וכדאמרינן בפרק המגרש לא תיכול ולא תתגרש הכא נמי יתבע אונאה ולא יהא מכר:

סימן טז

מי שמכר חפץ לחברו ואמ"ל הלוקח שאם יהי' לו אונאה עד כך וכך לא יתבע ממנו אונאתו אם יוכל עוד לתבוע אונאתו או לא:

תשובה באומר ע"מ שאין לך עלי אונאה דלא מהני משום דלא ידיע דסבור שאין בה אונאה צריך להבין דלפ"ז קשיא הילכתא אהילכתא דהכא קי"ל דיש בה אונאה משום דהוי מעמש"ב ואלו גבי ירושה קי"ל דלא כרשב"ג ואע"ג דהתם נמי לא ידע שתמות אשתו קודם וכמ"ש התוס' בריש פ' הכותב וגבי שביעית נמי קי"ל דאם אמר ע"מ שלא תשמטני בשביעית תנאו קיים והתם נמי לא ידע דסבר שיפרע לו קודם וכמ"ש התוס' פ"ק דמכות, וראיתי להרשב"א ז"ל בחי' שפי' דהכא גבי אונאה היינו טעמא משום דסבר פטומי מילי קאמר ליה ולאשבוחי דעתי' קא"ל ומהר"ר בצלאל ז"ל הביא בשם הריב"ש ז"ל דטעמא דאונאה משום דסבר אנא בדיקנא בזבני' אלין ושוו כמה דיהבנא אבל הכא שיודע שיש לו זכות בנכסים אע"ג דלא ידע אם ימות קודם מחילתו מחילה ומתוך דברי הרמב"ם ז"ל נראה כן שכתב בפי"ב בדין אונאה דצריך שיאמר לו יודע אני שיש בו אונאה וכו' ואלו גבי מכר חפץ ונמצא בו מום בפט"ו כתב דכל שא"ל הלוקח כל שימצא במקח זה אני מוחל וקבלתי אותו הרי זה שפיר עכ"ד ומשמע מדבריו שם דאע"ג דלא ידע עדיין שיש לו מום הויא מחילה ולכאורה קשה דגבי אונאה כתב דצריך שיאמר לו יודע אני שיש בו אונאה אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר דעד כאן לא בעינן שידע ואם לאו אין מחילתו מחילה אלא כשהתנ' המוכר דאז סבר הלוקח דפטומי מילי הוא דקא"ל מוכר ולא כיון למחול דסבר שאין בהם אונאה אבל היכא שהתנ' הלוקח ואמר ליה כל אונאה שימצא במקח זה עד סך מה אני מוחל לך הרי אנו רואים שנתרצ' למחול ואע"ג דלא ידע מחילתו מחילה ומידי דהוה אירושה דמהני ואע"ג דלא ידע שמת הוא קודם וכה"ג אשכחן בפ' השוכר את הפועלים גבי מתני' דמתנ' ש"ח להיות פטור משבוע' והשואל להיות פטור מלשלם וס"ד דתלמודא דמתני' ר"י היא דוקא דס"ל בדבר שבממון תנאו קיים כלומר משום דממון ניתן למחילה ואע"ג דאיכא למימר מי ידע דקא מחיל דילמא לא תיאנס אלמא מוכח דאפי' היכא דלא ידע כל היכא דחזינן דגמר בדעתו למחול הויא מחילה וכי תימא א"כ מאי מקשה תלמודא בר"פ הכותב לר' דאמר תנאו קיים מההיא דאונאה ומאי קושיא דילמא אונאה שאני משום דסבר בדעתי' שאין בו אונאה וכמ"ש איכא למימר דלא פריך התם אלא כלפי מאי דקאמר דרשב"ג סבר כר"מ דאמר דאפי' בדבר שבממון תנאו בטל ואע"ג דנתרצה הבעל למחול משום דהוי מעמש"ב ורב נמי ס"ל הכי דחשיב מתנה עמש"ב אלא דס"ל דמתנה עמש"ב תנאו קיים ולזה פריך שפיר מאונאה דאית לי' לרב מעמש"ב תנאו בטל ואשכחן נמי דמחיל' מהנייא אפי' היכא דלא ידע מאונאה גופיה דקי"ל דאם שהה בכדי שירא' לתגר הרי זה מחילה ואע"ג דלא ידע והרשב"א ז"ל בתשובה הביאה הרב ב"י ז"ל בסי' י"ב כתב ז"ל ועוד תדע שהנכון שלפנינו כשרה ואפי' לא נאנס כלל סבור הי' שאין בידו יותר ונמצא שיש לו ואפי' כתב הריני מוחל לך בדלא אניס לא מהני עד שיאמר לו יודע אני שיש לי בידך יותר וכדתני' גבי אונאה וכו' עכ"ד אבל לפי מ"ש לעיל לדעת הר"מ ז"ל אין נראה כן ועפ"י מ"ש יתיישב שפיר דגבי נושא ונותן דאין לו אונאה פי' הגאון ז"ל דהיינו טעמא משום דלא נחית אדעתא דשיווי הדמי' והקשה על זה מהרי"ט בח"מ סי' י"ט דנהי דלא נחית על השווי אלא על הדמים שלקח בין שלקח ביוקר בין שלקח בזול ותהוי כמו שאמר בפי' ע"מ שאין לך עלי אונאה מ"מ אכתי לא ידע שיש בו אונאה דמחיל עכ"ד ולע"א אין כאן קושי' דע"מ שיש בו אונאה הוא סבר שאין בו אונאה ואאומדנא דידי' סמך דסבור דשוה כמה דיהיב ומה שא"ל ע"מ שאין לך עלי אונאה לאשבוחי דעתי' קא"ל ופטומי מילי הוא אבל בנושא ונותן באמונה דלא שייך לומר הכי שהרי סתם לקחו ע"מ ליתן כמו שלקחו בין רב בין מעט וחייתא דקיטרי סבר וקביל וכמ"ש הריטב"א ז"ל בחי' בכה"ג הוי מחילתו מחילה וכמ"ש לעיל איברא דכל זה ניחא לפי' הגאון ר"ח שפי' ההיא דנושא ונותן באמונה דבסתם לקחו ולא פי' בשעת המקח בכמה לקחו דהא ודאי לאו אאומדנא דידי' קא סמיך שהרי עדיין לא ידע כמה אלא חיותא דקיטרי קביל עליה בין רב בין מעט אבל לפי מ"ש הר"מ ז"ל שמתחלה אמ"ל כך וכך לקחתיו עדיין מצי לטעון סבור הייתי שכך היה שוה ודמי למכו' לי באלו דיש לו עליו אונאה אע"ג דלא נחית אדעתא דשויו וחייתא דקיטרי הוא אפ"ה כיון דאמר לו בלשון מכיר' יש לו עליו אונאה כלומר דסתם מכירה היא שוה בשוה כמבואר בפ' המוכר פירות דף צ"ה:

סימן יז

האומר לחברו חפץ זה שאני מוכר לך אין בו אונאה ונמצא שיש בו אונאה פחות משתות מהו הדין וראיתי לרש"י ז"ל בפ' הזהב דף נ"א באומר לחברו ע"מ שאין בו אונאה יש בו עליו אונאה שפי' ז"ל שלשון זה אינו מחילת אונאה אלא תביעת אונאה והרי יש בו והוי מקח טעות ואם רצה חוזר בו כדין מקח טעות. ולפי פירושו איכא לספוקי בנדון דידן בתרתי חדא דאיכא לפרושי ולומר דעד כאן לא פי' רש"י ז"ל דהוי מ"ט אלא בשהתנה ואמר בלשון תנאי דאז ודאי כל שנמצא שיש בו אונאה המקח בטל אבל בנדון דידן שלא הוציא דבריו בלשון תנאי אלא שאמר לו דע שאין בו אונאה איכא למימר דלא מפני זה יתבטל המקח אלא יחזיר האונאה כדינו ומדברי התוס' בסוגיין נראה קצת דלשון ע"מ האמור כאן לאו דוקא אלא כל שאמר לו אני מבטיחך שאין בו אונאה המקח בטל לסברת רש"י ז"ל. ועוד איכא לספוקי דדילמא מה שאמר זה שאין בו אונאה לאו על פחות משתות התנה דכיון דפחות משתות לא קפדי ביה אינשי סתמא דמלתא כי מתני איניש היינו במידי דרוב בני אדם מקפידים עליהם ואיכא למימר דמה שאמר שאין בו אונאה על שיעור אונאה קא אמר דהוי מידי דקפדי ביה אינשי וכיוצא לזה מצינו לענין קדושין בפרק האומר דף ס' ע"ב דהמקדש את האשה וא"ל ע"מ שיש לי בית כור עפר במקום פלוני ונמצא שאין לו באותו מקום דאינה מקודשת שכתב הרשב"א ז"ל דאם יש לו במקום אחר בקרוב מקום כמוהו מקודשת וטעמא דכיון שאין קפידא בדבר סתמא דמלתא אין אדם מתנה בדוקא אלא במה שדרך בני אדם להקפיד:

איברא דראיתי חולקים עליו ואמרו דאף על פי דסתם בני אדם אינם מקפידים על זה מ"מ כל שהתנ' הרי לא נתקיים התנאי והביאו ראיה לזה מההיא דעל מנת שביתי רחוק מן המרחץ ונמצא קרוב דאינ' מקודשת ואמרי עלה בירושלמי דה"ט שיכולה לומר בעינא מטרפסא אזלא ומטרפסא אתא וזו ודאי אינה קפיד' אצל רוב בני אדם ואע"פ כן כל שהתנה עלי' ונמצא הפך תנאו יכולה היא להקפיד בכל שהוא זהו דעת ה"ה והר"ן. אבל אני בע"ד נראה לי ליישב סברת הרשב"א ז"ל ולא דמי לאותה שהביאו מההיא דרחוק ונמצא קרוב דהתם הרי התנה בהדיא ע"מ שהוא רחוק ודמי לע"מ שאין עליך שום נדר דאם נמצא עליה אפי' נדרים שאין בהם קפידא אינה מקודשת שהרי לא נתקיים תנאו מה שאין כן באומר ע"מ שיש לי בית כור במקום פלוני דאיכא למימר דמעיקרא לא התנה אלא לאפוקי שלא יהא רחוק ממנו דאיכא קפידא בזה אצל סתם בני אדם אבל לא לאפוקי מקום אחר קרוב כמוהו דכיון דליכא קפידא בזה אצל סתם בני אדם דמה לי הכא מה לי התם לזה ודאי לא התנה ודמי למקדש את האשה על מנת שאין עליה מום ונמצאת לה מום חוץ מהמומים הפוסלים הרי זו מקודשת והוא הדין הכא בנדון דידן איכא למילף דמה שאמר על מנת שאין בו אונאה על שיעור אונאה קאמר דקפדי בה אינשי ועוד איכא למימר דכל פחות משתות לא מיקריא אונאה ואפשר דאפי' הר"ן וה"ה ז"ל יודו בזה האמנם ראיתי דדבר זה במחלוקת שנוי דהרב ב"ח ז"ל ס"ל דאפי' פחות משתות הוי מקח טעות אבל הסמ"ע חולק על זה והב"ח דקדק מפירוש רש"י ז"ל שכתב ואם חזר בו לגמרי דלגמרי דקאמר ר"ל אפי' הוי פחות מאונאה אבל לע"ד אינו נראה כן מפירוש רש"י אלא ה"ק לא תימא דהמקח קיים ויחזיר האונאה אלא רצה חוזר והמקח בטל והשתא אפשר לדקדק איפכא דלא קאמר אלא דאם יש בו אונאה הוי ביטול מקח אבל פחות מאונאה לא:

וראיתי להראב"ד ז"ל בפרק ז' מהלכות גניבה על מה שכתב הרמב"ם בסלע שנפחתה פחות משתות מקיימא במשא ומתן כתב על זה הראב"ד ז"ל ואף במשא ומתן אם נתנו בחזקה שלימה הרי זה מקח טעות עכ"ל. ונראה לי בע"ד דכונת הראב"ד ז"ל לומר דנהי דבסתמא הוי הכי מיהו אי א"ל הנותן שהיא שלימה דמי לא"ל שאין בו אונאה דהוי מקח טעות ואפי' בפחות מכדי אונאה כן נ"ל אע"פ שהרב המגיד לא הבין כן ומיהו אין מכאן ראיה לנ"ד דהתם א"ל בהדיא שהוא שלימה ונמצא שאין הדבר כן אבל הכא דאמר לו שאין בו אונאה שיעור כדי אונאה קאמר דפחות מזה לא קפדי ביה אינשי ולא מיקרי אונאה ובפרק המוכר פירות דף צ"ה גבי אם בא לנפות מנפה את כולו מ"ט וכו' ומייתי ראי' ממתניתין דקתני שתות קנה ומחזיר אונאה אלמא כל היכא דבעי לאהדורי כולי מהדר ודחי לה הכי השתא התם שוה בשוה קא"ל מעיקרא ופירש רשב"ם ז"ל שוה בשוה אמ"ל מוכר ללוקח ובכך נתרצה ואם אינו שוה לא יתרצה והלכך בדין הוא דאפי' פחות משתות יחזיר אלמא דאע"ג דסתמא כל מוכר חפץ לחברו חשיב כאלו פירש וא"ל שוה בשוה אפ"ה כל שהוא פחות משתות הוי מחילה. אלא דלפ"ז לכאורה תיקשי על הראב"ד במ"ש דאם נתנו בחזקת שלימה אפילו פחות משתות הוי מקח טעות אם לא שנאמר דנהי דבסתמא הוי דינא הכי דכל פחות משתות הוי מחילה מיהו היכא דפירש כל לישנא יתירה לטפויי אתא וכיוצא לזה מצינו שכתב הטור בשם הרמ"ה בסי' רכ"ט שאם א"ל פירות יפות צריך ליתן פירות שכולם יפות ובסתם רובע בחטים ואע"ג דסתמא כל מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב ולפ"ז בנ"ד דפריש ואמר שאין בו אונאה הוי לישנא יתירה ואפי' אפחות משתות התנה:

איברא דאיכא למימר דטעמו של הראב"ד שכתב דהוי מקח טעות היינו משום דהוי דבר שבמשקל וכל דבר שבמשקל אפילו בכל שהוא חוזר ואע"ג דהסלעים אין עוברים במשקל אלא במנין מיהו היכא דא"ל שהיא שלימה נעשה כדבר שבמשקל ולפי זה איכא למימר דבנדון דידן שלא התנה בלשון תנאי הגם דא"ל שאין בו אונאה ונמצא שיש בו לא מיקרי זה מקח טעות הא למה, זה דומה למי שהחליף דינר וא"ל המחליף שהיה נחלף במ' ונמצא שהי' נחלף במ"ה דאונאה מיקרי ולא מקח טעות ומה שפי' רש"י ז"ל דהוי מקח טעות היינו היכא דהתנה שא"ל ע"מ שאין בו אונאה דנמצא הפך תנאו וכיון דהוי מקח טעות איכא למימר דאפילו פחות משתות חוזר אבל כי לא התנה כיון דלא הוי מקח טעות אלא אונאה אע"ג דשוה בשוה אמ"ל אפ"ה כל פחות משתות הויא מחילה וגדולה מזו מצינו שכתב הרב ב"י ז"ל בסוף סי' רל"ג דאם מכר לחברו כסף סיגים בחזקת כסף צרוף דכל שהוא פחות משיעור אונאה אינו חוזר ועיין מ"ש לעיל בזה והיכא דהתנה על מנת שאין בו אונאה נראה כסברת הב"ח דאפי' נמצא בו אונאה פחות משתות המקח בטל וה"ט דאפי' בסתמא כל המוכר לחברו שום חפץ סתמא שוה בשוה קא א"ל שאין בו שום אונאה וכמו שפירש רשב"ם ז"ל בפרק המוכר פירות בסוגיין הנ"ל וז"ל שוה בשוה א"ל ואם שוה לא יתרצה והלכך בדין הוא דאפילו פחות משתות יחזיר מיהו לכך אין מחזיר דכיון דלא ידיע כל כך וכשוה דמי מחיל עכ"ל דומה זה לגוזל פחות משוה פרוטה דאע"ג דאיסורא קא עביד אינו חייב להחזיר משום דמחל ועדיין יש לדחות זה לומר דכל שהוא פחות משתות אפילו אם אמר ע"מ שאין בו אונאה ובכלל תנאו נכנס אפי' פחות משתות מ"מ אין המקח מתבטל וטעמו של דבר מבואר מכלל דברינו ולפי מה שכתבנו לעיל היה נראה דנפשט ספיקו של הרא"ש שכתב דאסור להונות אפילו פחות משתות כמבואר בסוגיין דפרק המוכר פירות הנז' דסתם מוכר שוה בשוה א"ל ואם אינו שוה לא יתרצה לוקח אבל מדברי הרמב"ם בפ"ז מהל' גניבה שכתב שכל פחות משתות רוב בני אדם מוחלין בו במשא ומתן ויכול לקיימא לכתחלה וכו' אין נראה כן דלשון כל כללא הוי ונראה שהוא מפרש שם בפרק המוכר פירות הכי דהמוכר שוה בשוה קא א"ל אלא שהלוקח מרוצה מחמת דלא ידיע כל שהוא פחות משתות וכן נראה מדברי הר"מ ז"ל שכתב בפכ"ט מה' מכיר' דקטן שנשא ונתן דינו כדין הגדול פחות משתות מחילה והשיג עליו הראב"ד דיתמי לאו בני מחילה נינהו וה"ה כת' ע"ז דכיון דחכמים תקנו כו' הם תיקנו שיהא טעותם כגדול וגדולה מזו אמרו מתנת' מתנה עכ"ל ואיברא דאי משום תקנה הוא אתי שפיר דהפקר ב"ד הפקר אבל ממה שאמרו מתנתם מתנה ליכא ראי' דהתם מדעתו קא יהיב אבל הכא מי קא ידע ואדרבא לא נתרצה למכור אלא בשיוויו ממש ובכה"ג איכא למימר דאין מכירת הקטן מהני ועיין בדין יתומה שהשיאה אמה או אחיה מ"ש הר"ן ור' ברוך בהגהת אשירי בפ' מציאת האשה יע"ש אם לא שנאמר שכל הנושא ונותן אדעתא דהכי נחית מעיקרא ואינו מקפיד על אונאה פחות משתות, איברא מדחזינן דשליח שטעה בכל שהוא דחוזר נראה דאפילו אפחות משתות קפדי אינשי ואינם מתרצים ליקח דבר שיש בו אונאה כל שהוא וכסברת רשב"ם ז"ל ומשום הכי בשליח המקח בטל אפי' בכל שהוא ומה שאמרו ביתמי פחות משתות הוי מחילה היינו טעמא דכיון דהגיעו לעונת הפעוטות דינו כדין הגדול שהרי יש בו דעת למחול ומה שאמרו קטנים לאו בני מחילה נינהו בפרק אלו מציאות ובס"פ השוכר את הפועלים איירי בקטנים שלא הגיעו לעונת הפעוטות וכן נראה שהוא דעת הרמב"ן ז"ל בתשו' סי' ב' (א"ה עיין בתשו' הריב"ש ז"ל סוף סי' תס"ח) ועיין בתשו' המבי"ט ולפי זה יצטרך לומר דמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות גניבה שכל פחות משתות רוב בני אדם מוחלין בו איירי במטבע דוקא והיינו טעמא משום דסגי לי' ואינו מפסיד כלום ומ"ה מצי להוציאם ביפה ולכאורה נראה דלפי סברא זאת דאפילו פחות משתות אסור להונות אם נתן הדמים ועדין לא משך יכול הלוקח לחזור ואפילו מי שפרע ליכא גבי' כיון דהמקח נעשה באיסור ועבר על לאו וכמו שכתב הרא"ש ז"ל דאפי' בפחות משתות עובר על לאו דלא תונו איברא דלפ"ז ימצא מלקות באונאה וזה לא שמענו:

סימן יח

חד מהשותפין שמכר מידי מהשותפות ונתאנה בפחות משתות מהו מי אמרי' דהוי כשליח שנתאנה ואפי' בפחות משתות מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואפי' נימא דשותף עדיף משליח וחשיב כאפטרופוס הא כתב הרמב"ם ז"ל דאפוטרופוס שנתאנה אפי' בפחות משתות חוזר. וראיתי להרב בפ"מ בח"א סי' ל"ב שהביא מדברי הר"ן בפרק בני העיר שנראה דשותף שנתאנה לא חשיב כשליח אלא כמוכר את שלו וכ"כ הרב בעל ש"ך בח"מ סי' ע"ז ס"ק ח"י וז"ל ואין לומר דכי היכי דאם בא בהרשאה אינו יכול למחול הוא הדין היכא שהשטר כתוב על שניהם דהא בלאו הכי יש חילוק בין שליח לשותף דהשליח שטעה קי"ל דאפילו בכל שהוא המקח בטל שיאמר, לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל בשותפים שדרך הוא שכל אחד ואחד יש לו כח לעשות מה שירצה הוי כאלו התנה עמו בין לתקן בין לעוות דמועיל מחילתו עכ"ל. ולדעתי עדיין צריך להבין כשהתנו השותפין להשתדל לקרב התועלת ולהרחיק הנזק אם עבר ונתאנה מהו ועיין בנ"מ בשותף שמחל דאף חלקו אינו מחול שהרי הכל משועבד לחברו לזמן שקצבו ביניהם. (א"ה עיין בסמ"ע בסי' רכ"ז ס"ק מ"ב שכתב גבי סרסור שכיון שיש לו שייכות במקח טפי אין דינו כדין השליח יע"ש):

סימן יט

והיכא דידע הלוקח שיש במקח אונאה ולקחו על דעת לתבוע אונאתו אח"כ ע"ז גרסינן בפ' הזהב ההוא גברא דהוה קא מזבין ורשכי קרי שיתא ושוין חמשא אתא ההוא גברא ואמר אי יהיבנא ליה חמשא ופלגא הויא מחילה אתן ליה שיתא ואתבעיה לדינא אתא לקמיה דרבא א"ל בעל הבית אין לו עליו אונאה משמע דכל שאינו ב"ה יש לו עליו אונאה ואע"ג דידע ביה מעיקרא דלא הוה שוה כי אם חמשה ולכאורה איכא לאקשויי ע"ז מההיא דפרק הספינה שאמרו שם דכל היכא דאין הדעת טועה לא שייך ביה אונאה וביטול מקח דאימור מתנה הוא דיהיב ליה וראיתי להב"ח שכתב דהכא איירי כשאמר כן בפני עדים שאין דעתו למחול אבל לע"ד היה נראה דע"כ לא אמרו מתנה הוא דיהיב ליה אלא היכא דהוי יותר מכדי אונאה דליכא למימר שכוונתו היה לתבוע האונאה דיותר משתות בטל מקח אבל הכא דעתו היה לתבוע האונאה ולקיים המקח ולדברי הב"ח שפי' דאיירי הכא כשאמר כן בפני עדים א"כ מאי קא"ל רבא דלוקח מבעל הבית אין לו אונאה ופי' רש"י דחשיב כאילו א"ל יודע אני שיש בו אונאה דאין לו אונאה. התם שאני משום דגמר לוקח ומחל אבל הכא הרי פירש דבריו בפני עדים שאינו מוחל לו האונאה ועוד אי איירי שאמר כן בפני עדים מאי קאמר שם אי אתן ליה חמשא ופלגא הוו מחילה הלא כל שגילה דעתו שאינו מוחל אפי' בפחות מכדי אונאה נמי יכול לתבוע אונאתו אבל לפי מה שפירשנו דאיירי כשאמר כן בינו לבין עצמו אתי שפיר:

אבל קשה דבריש פ' הרבית מוכח דאונאה לא שייך אלא כשלא ידע הלוקח דקאמר שם מה לאונאה שכן לא ידע דמחיל תאמר ברבית דידע ומדעתו קא יהיב ליה וכו'. ויש ליישב דה"ק דבאונאה לא מחיל אי משום דלא ידע ואפי' כי ידע לא גמר למחול שדעתו היה לתבוע אונאתו והייתי סבור לומר דהא דמצי טעין לומר לא מחלתי אע"פ שידע היינו במיגו דאי בעי הוה שתיק ולא היה אומר שידע מעיקרא שהיה בו אונאה. אבל מההיא דקאמר ר' יהודה תגר אין לו אונאה ומיירי בתגר ספסירא דלית ליה מיגו למיטען לא ידעתי ואפ"ה פליגי רבנן עליה משמע דאפי' כי לית מיגו נאמן לומר לא מחלתי וכן נראה מדברי ראב"ן ז"ל יע"ש והנכון לומר דכל היכא דהוי בכדי שאין הדעת טועה דניכר לכל דלא משום דלא ידע הוא דקא עביד אלא ידע ומחל אז ודאי מתנה הוא דיהיב ליה אבל כל היכא דהוי בכדי שהדעת טועה ליכא הוכחה דמשום מתנה הוא דיהיב ליה דשמא דעתו היה לתבוע אונאתו וכל זה אינו אלא היכא דהאונאה הוי שתות דהמקח קיים אבל אי הויא יותר מזה דהוי ביטול מקח לא מצי לומר הכי דאפוכי מטרתא למה ליה למיעבד ומ"ש הסמ"ע דהיה לו למור"ם לפרש כדי שנדע לחלק הלא דבריו מפורשים שכתב לתבוע אונאתו והיינו בשתות דוקא:

סימן כ

וב"ה אין לו עליו אונאה משום דמאני תשמישי' יקירי עלי' וכתב הרמ"ה ז"ל הביאו הטור בסי' רכ"ז לא שנא מכר ב"ה ואינה או נתאנה לא שנא לקח ואינה או נתאנה וכ"כ המרדכי בשם ר"ת ז"ל דאפי' לקח בע"ה ונתאנה אין לו אונאה דב"ה מאני יקירי עלי' ולוקחן ביוקר יע"ש ובפ"ק דקדושין דפ"ח גבי עגל זה לפדיון בני כתב הר"ן ז"ל ולא אמרן אלא כגון רב כהנא שהוא אדם חשוב ופעמים שהוא נותן דמים הללו כדי להתייקר בו וכ"כ הריטב"א ז"ל ודקדק משם דשמעינן מהכא שהלוקח חפץ בשיתא ובשוק לא שוה אלא חמשה אי להאי לוקח שוה שיתא אין בו אונאה דבתר דידיה אזלינן ולדידיה שוה שיתא עכ"ל וזה נוטה קצת לסברת ר"ת אבל בר"פ איזהו נשך אמרו מה לאונאה שכן דרך מקח וממכר ופי' רש"י ז"ל ויש בני אדם שצריכים לחפץ וקונים אותו ביותר משיוייו נראה דאפי' באינש דיקירי מאני עלי' יש בו דין אונאה כל כמה דלא ידע וההיא דקדושין אינה ראי' דהתם שאני דסבר וקביל אבל כשלא ידע אפי' אם הוא רגיל להתייקר בכלים כאלו בכ"כ דמים מכל מקום השתא מיהא לא ידע וסבור שבשוייו הוא לוקח וכי כל מה שלוקחים בעלי בתים לוקחים ביותר משוייו:

סימן כא

כתב הרא"ש נ"ל כיון דהוי טעמא משום דהוי כמפרש צריך שידע הקונה שהמוכר הוא ב"ה הלכך מחל על אונאתו אבל אי לא ידע שהוא ב"ה וכו' יש לו אונאה ולעד"נ דלפי האי טעמא לא סגי אלא שיכול לתבוע אונאתו אבל אם ירצה המוכר לבטל המקח אפי' בשתות יכול משום דמאני תשמישתיה כיון דיקירי עלי' לא מזבין להו אי לאו בדמי יקירי:

סימן כב

במאי דקי"ל דאם שהה יותר מכדי שיראה לתגר או לקרובו אפי' לקח שוה מנה במאתים אינו יכול לחזור ולא לשאול אונאתו כתב הטור ז"ל בסי' רכ"ז דיש לדקדק מלשון הרא"ש ז"ל שאם מברר שאירעו אונס יכול לחזור בו עדיין עכ"ל. ולכאורה צריך להבין אמאי צריך בירור דהוי איהו ברי ואידך שמא ובכה"ג נראה דברי ושמא ברי עדיף וכ"כ הרב בעל התרומות בשער מ"ו ח"ד סי' ג' וז"ל ומסתברא דדוקא כי שתיק ולא תבע ניהליה באותו יתרת הוא דאין חייב להחזיר אבל אי אתי בתר הכי ואמר טופיינא יתירת' יהבית לך וטעיתי אע"פ שהוא בכדי שאין הדעת טועה ויש לנו לומר דילמא מעיקרא יהבינהו ניהלי' בתורת מתנה והשתא הוא דקא בעי למהדר אפ"ה מחזירין לו דאיהו ברי ואידך שמא ובכולא גמרא קי"ל ברי ושמא ברי עדיף עכ"ל. (א"ה כיון דאונס' לא שכיח לא הוי טענה טובה אפי' כי טעין ברי עד שיברר בעדים):

סימן כג

כתב הרב ב"י בסי' רל"ב בשם הר"ן ז"ל אהא דתנן מדה בחבל פחות כל שהוא ינכה יתר כל שהוא יחזיר ואע"ג דכל דבר שבמדה חוזר שאני הכא דכיון דא"ל מדה בחבל לפי מדה בחבל קא אמר הא לאו הכי כל שאי אפשר להשלים בטל מקח לגמרי וכו' עד וכן כתב הרמב"ם פט"ו מהלכות מכירה וז"ל הרמב"ם המוכר לחברו במדה וכו' וטעה בכל שהוא חוזר כיצד מכר לו מאה אגוזים ונמצא צ"ט נקנה המקח ומחזיר את הטעות וכתב הרב המגיד ז"ל שכ"כ הר"י ן' מיגאש ז"ל דהא דאמר רבא כו' פירוש שהמקח קיים ומחזיר מה שחסר כיון דלא הוי טעותא בסך הערך וכן העלה הרשב"א ז"ל וכו' ומשמע דע"כ לא אמר הרמב"ם ז"ל אלא בדבר שאפשר להשלים אבל בדבר שאי אפשר להשלים בטל מקח עכ"ד. וקשיא לי על הרב ב"י ז"ל דהשוה דברי ה"ה לדעת הרמב"ן והר"ן ז"ל דבדבר שאי אפשר להשלים בטל מקח וזה אינו דבפרק כ"ט גבי מ"ש הרמב"ם האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל וכו' כתב ה"ה ז"ל משנה מפורשת שם ואע"פ שאמר בית כור עפר והוא פחות המקח קיים ומנכה כמו שכתבתי פרק ט"ו דכל שאין האונאה בסך הערך המקח קיים וכ"כ הרשב"א ז"ל ונתן טעם דכל לוקח ומוכר אפי' במקח אחד לאו דוקא מעמידים דבריהם אלא לפי משקל ולפי מנין ע"כ הרי דאפי' בדבר שאי אפשר להשלים שאין האונאה בסך הערך המקח קיים והוי כמו דבר שאפשר להשלים ולפי דעת הר"ן אינו כן דכל שא"א להשלים אע"ג דאין האונאה בסך הערך המקח בטל. ועוד צ"ע דהכא משמע דכל שאי אפשר להשלים ס"ל להר"ן ז"ל דהמקח בטל ומטעם זה כתב דהמוכר שדה לחברו ונמצא שגזלה מוכר מקצתה והרי אותה מקצת יוצא מתחת ידו מכיון דבטל מקצתו בטל כולו עכ"ל ולכאורה קשה דבטור ח"מ סי' ר"ג גבי מ"ש וי"א דוקא בכי האי גוונא משום שאין החמור ראוי ליחלק אבל אם אמר פרה וטלה בכור חטים ומשך את הפרה ולא משך טלה קנה בחטים כנגד הפרה כו' כתב הב"י וז"ל זה דעת הר"ן וז"ל משום דקשיא לי' אמאי לא קנה כנגד מעותיו כדאמרינן בפ"ק דקדושין גבי מכר לו עשר שדות ולא נתן דמי כולם כשהחזיק בא' מהם לא קנה כולם ומיהו כנגד מעותיו מיהא קנה ותירץ דשאני הכא שאינו ראוי ליחלק אבל החליף פרה וטלה בכור חטים ומשכה לפרה ולא משך לטלה קנה בחטים כנגד הפרה עכ"ל ומדברים אלו משמע דאפי' עשאם מקח אחד ואינו רוצה המוכר ליתן לו כל המקח אפי' הכי המקח קיים במקצת וזה ממש כסברת הרשב"א וכן קשה על הרשב"א ז"ל דבשני מקומות אלו גמר אומר דאפי' המקח אחד אם מחזיק במקצתו ונתן דמיו קנה אותו מקצת ולא אמרי' כיון שהמקח אחד לא קנה לחצאין, ואלו ה"ה בפ"ל מהלכות מכירה כתב בשם הרשב"א וז"ל אבל במכר גוף ופירות אפי' אמר לוקח הניחו לי ואוכל פירות כל ימי הבעל אין שומעין לו שהבעל לא מכר אלא גוף ופירות ומקח אחד הוא וכיון שמקחו בטל בגוף הכל בטל ואפי' פירות אינו אוכל עכ"ל מהכא משמע דכל שהמקח אחד אם נתבטל מקצתו בטל כולו וכדברי הרשב"א ז"ל הנז' כתב הנ"י ז"ל בפרק חזקת שלשה שדות בשם המפרשים וז"ל אבל כתבו המפרשים שאם מכר גוף ופירות אפי' אמר הלוקח הניחו לי לאכול הפירות וכו' שומעין לו יע"ש. אך קשה דבפרק יש נוחלין כתב הנ"י וז"ל המחבר מכר האב מכורין עד שימות פי' אם ירצה הלוקח שאם אינו רוצה חוזר בו ומבטל המקח וכו' משמע מדבריו אלו דדוקא לוקח הוא דמצי לחזור בו אבל מוכר לא וזה הפך דעת המפרשים שסתם וכתב דבריהם בפרק חזקת:

איברא דראיתי למהריב"ל בח"א סוף כלל י"א שהביא דברי הנ"י ז"ל דפרק יש נוחלין והבין בתחלת דבריו כאמור ואי כתב וז"ל אבל כד דייקי' שפיר בדברי הרב המחבר הנז"ל כל עצמו לא בא אלא לומר שאף שקנה בסתמא אפי' הכי יוכל לומר הלוקח אני לא כיוונתי אלא לקנות גוף ופירות ואם ירצה יכול לחזור בו אבל אין הכי נמי שגם המוכר יוכל לחזור בו עכ"ל ועיין עוד מ"ש הרב הנז' בח"ב סי' ל"ז. (א"ה לע"ד נראה דע"כ לא כתב הנ"י דדוקא לוקח הוא דאם רצה לחזור חוזר אבל מוכר לא אלא כשמכר האב סתם דאז מצי לוקח למימר איני רוצה מכירה זו לחצאין שדעתו הי' לקנות גוף ופירות אבל מוכר מסתמא ודאי יודע הוא שאין לו בהם אלא פירות ומעיקרא לא כיון להקנות אלא פירות הלכך חל המקח לגבי דידיה ואין יכול לחזור בו ואדרבה חייב להחזיר מעות שנתן הלוקח יותר על דמי קנין הפירות ומה שכתב בפרק חזקת בשם המפרשים דגם המוכר יכול לחזור בו התם איירי כשאמר לו המוכר בפירוש שמוכר לו גוף ופירות דנראה דטעה בדעתו וסבור שיש לו כח למכור גוף ופירות הלכך גם מוכר יכול לחזור בו דיכול לומר שלא נתרצה מעיקרא אלא מחמת שהי' סבור כן כאמור ואם הי' יודע שלא הי' לו כח למכור גם הגוף לא הי' מוכר הפירות שבדמי הפירות אינו יכול לעשות חפצו:

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה