מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות קנין חצר
סימן א
חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו צ"ל מאיזה דין הוא דבפ"ק דמציעא דף י"א מסיק דכ"ע חצר לענין גט משום יד אתרבאי וכי פליגי לענין מציאה דמר סבר ילפינן מציאה מגט דגבי מציאה נמי חצר מדין יד אתי וכי היכי דאית לה יד. אית לה נמי חצר ומר סבר לא ילפי' מציאה מגט וגבי ממונא חצר מאם המצא אתרבאי ואיכא למימר דשליחות הוא ואין שליחות לקטן כ"נ מפירוש רש"י ז"ל. ולפי פירושו נראה דמאי דמסיק בתר הכי ואמר דילפי' ממונא מאיסור' גבי ממונא נמי חצר משום יד איתרבאי וההיא דאם המצא תמצא נמי משום יד הוא ולא משום שליחות. ולפי זה לא צריכנא השתא לשינויי דלעיל דרבינא ורב סמא. איברא דלפ"ז צריך להבין אמאי לא ילפינן קטן מקטנה דכי היכי דקטנה אית לה יד ואית לה חצר ה"נ קטן כיון דאית ליה יד כשדעת אחרת מקנה אמאי לית ליה חצר כיון דחצר משום יד איתרבאי. וראיתי להרב בעל נמוקי יוסף שהרגיש בזה ופירש דמאי דקטן אית ליה יד כשדעת אחרת מקנה היינו מתקנתא דרבנן ורבנן לא תקינו ליה אלא במה שתופס בידו דוקא אבל חצר והד' אמות לא תקינו אלו דבריו ז"ל. אבל לע"ד אינו עולה יפה דהלא בפרק התקבל מוכח בהדיא שם דכל דאיכא דעת אחרת יש לו לקטן זכיה מן התורה וכן כתבו התוס' בכמה מקומות וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות לולב דקטן זוכה מן התורה כשדעת אחרת מקנה אותו. והראב"ד ז"ל בהשגות בפכ"ט מהלכות מכירה פירש דמאי דאמרי' דקטן אין לו חצר היינו דוקא לענין מציאה דלית בה דעת אחרת מקנה אבל לענין מתנה דאית בה דעת אחרת מקנה יש לו חצר ויש לו הד' אמות. ונראה דהכריחו לפרש כן משום דהוה ק"ל מה שהקשינו לעיל דכיון דקטן יש לו יד כשדעת אחרת מקנה אמאי לית ליה חצר כיון דחצר משום יד איתרבאי ומשום הכי פירש דמאי דאמרינן דאין לו חצר היינו דוקא כשאין דעת אחרת מקנה אבל במתנה דאית בה דעת אחרת מקנה כי היכי דאית ליה יד אית ליה נמי חצר ומתוך דבריו אלו ילפינן דס"ל דחצר דגברא נמי מדין יד קאתי (א"ה דברים אלו לא ירדתי לעומקם דהלא בקטנה ג"כ לא מצינו דאית לה יד אלא בגט דאיכא דעת אחרת מקנה ואפי' הכי ילפינן מציאה מגט וא"כ בקטן נמי ראוי הוא לומר כן) וכן נראה מדברי התוס' בפרק חזקת הבתים דף ד"ן שכתבו בד"ה ז"ל אדעתא דציבי לא קני אין להקשות אף על גב דאין דעתיה אשטרא אמאי אין ידו קונה לו שלא מדעתו כמו חצרו דחצר מדין יד איתרבאי עכ"ל. וכן נראה מדברי הטור בח"מ ס' ר' שכתב דאם היו הפירות מופקדים אצל אחרים וא"ל המוכר תנם ללוקח זכה ללוקח אפי' באמירה בעלמא דחצרו כידו והרי הוא יכול לזכות לאחרים בשל אחרים. נראה מדבריו אלו דחצר משום יד אתרבאי דאלו ס"ל דחצר משום שליחות אתרבאי א"כ היכי זכי חצרו של נפקד ללוקח דלא מצינו לומר שאם היו הפירות בידו של שליח הנפקד ואמר הנפקד תזכי לי שלוחי במה שיש בידו ללוקח שיזכה הלוקח הגע עצמך אם עשה הלוקח שליח כדי שיזכה לו מידו של מוכר והלך השליח ועשה שליח אחר כדי שיזכה ללוקח מי מהני דנראה דלא מהני דהוו מילי ומילי לא מימסרן לשליח ומשום הכי כתב הרמ"ה והביאו הטור בא"ה דשליח קבלה לא מצי לשויי שליח ואפי' למאי דפליג הטור שם וס"ל דמצי לשויי שליח היינו דוקא משום דהשליח השני נעשה שלוחו של האשה השולחת והיא צותה לשויי שליח אבל הכא גבי חצר דליכא למימר דנעשה החצר שלוחו של לוקח שהרי אין החצר שלו ואין הנפקד יכול לומר תזכי לי שלוחי ללוקח דאי אפשר לחצר להיות שלוחו של לוקח אלא שלוחו של נפקד שהוא בעליו ובכי האי גוונא ודאי הוו מילי ומילי לא מימסרן לשליח. אלא ע"כ צ"ל דס"ל לטור דחצר דגברא משום יד נמי קאתי וכן מוכח מדבריו שכתב דחצרו כידו והטור א"ה סי' ק"ס כתב דאם נתן הגט בחצר של שליח קבלה דהוי גט ולטעמיה אזיל דחצר מדין יד קאתי אם לא שנאמר דגבי גט שאני דשלוחו הרי הוא כדידה ומה דידה חצר מדין יד אתי וצ"ע:
אבל דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפ"ק דמציעא מוכח בהדיא דחצר דגברא לא אתי מדין יד אלא מדין שליחות והשתא אתי שפיר דקטן אין לו חצר כלל ואף על גב דאית ליה יד כשדעת אחרת מקנה אותו משום דחצר דגברא מדין שליחות דוקא קאתי ומ"ש שם תלמודא דף י"א חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות אחצר דאשה קאי והכי קאמר אע"ג דחצר דאשה משום יד איתרבאי ולא קני אלא בעומדת בצדה היינו דוקא גבי גט דחוב הוא לה אבל גבי מתנה דזכות הוא לה קנתה לה חצרה מדין שליחות ואע"פ שאינה עומדת בצדה. ועל פי זה ילפי' דדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דברשות המופקדים אצלו דלא קנה הלוקח ואע"פ שקבל עליו הנפקד עד שיוציאם מרשותו וכ"כ הב"י שם. ולמדנו ג"כ דמ"ש הטור דאם קבל הנפקד דקנה הלוקח ברשות, הנפקד ה"ד כשהנפקד עומד בצד חצרו בשעת הזכיה דאז חצרו דומה לידו כיון דסמוך לו אבל אם אין הנפקד עומד אצל חצרו בשעת הזכיה לא קנה הלוקח דכל שאינו בצד חצרו א"א לחצר לזכות מדין יד וכן מבואר בסוגיא דוק שם. איברא דלפי זה קשה על הרא"ש ז"ל דהוא פסק בפ"ק דמציעא כסברת הרי"ף ז"ל דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי ולא מדין יד א"כ היכי פסק לההיא דרשות המופקדים אצלו דמהני דלכאורה נראה דההיא לא הוי אלא למאן דס"ל דחצר נמי אתי משום יד ולפי מ"ש דדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וברשות המופקדים אצלו לא מהני שיאמר הנפקד תזכי חצרי לפ' שאין חצרו של זה נעשה שליח לאחר אתי שפיר מה שהקשו הראשונים אמאי איצטריכו למעמד שלשתן כיון דקי"ל דתן כזכי כי א"ל תנם לפ' הרי זכה הנפקד לאותו אחר. וליישב מה שהקשתי על הרא"ש ז"ל דהיאך מהני קבלת הנפקד שיזכה חצרו ללוקח והלא. חצר אינו זוכה אלא מטעם שליחות ואין חצרו של נפקד נעשה שליח של קונה ובשלמא לדעת התוס' ז"ל שכתבו דחצר קונה מדין יד אתי שפיר דהנפקד אומר תזכי חצרי ללוקח משום דחצרו כידו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל נראה לע"ד דהכא שכבר היו מופקדים אצל נפקד לאחריותו חשיבי כאלו גם בידו של נפקד ועיין בירושלמי בפרק הזורק:
סימן ב
וחצר שאינה משתמרת כתב הרמב"ם ז"ל דלא קנה עד שיהא עומד בצדו ויאמר זכתה לי שדי. וצ"ל דהרי כל שעומד בצדו הוי חצר המשתמרת כדמשמע בגמרא ואם כן ל"ל שיאמר תזכה לי חצרי מ"ש מהיכא דהוי חצר המשתמרת דקונה אפי' שלא מדעתו. (א"ה עיין בחי' זקנים מ"ש בזה) הן אמת דשמעתין דפרק השואל דף ק"ב מוכח כדבריו דמוקי שם ברייתא דהאומר כל מציאות שיבאו היום לחצרי תזכה לי חצרי דלא אמר כלום דאיירי בחצר שאינה משתמרת ואותביה ליה מסיפא דקתני ואם יצא לו שם מציאה בעיר דבריו קיימים ומשני כיון דיצא לו שם מציאה מיבדל בדילי אינשי מיניה והוי כחצר המשתמרת ומדקתני דבריו קיימין משמע דמאי דקנה אינו אלא משום דאמר תזכה לי חצרי הא לאו הכי לא קנה ואע"ג דמיבדל בדילי אינשי מיניה והוי חצר משתמרת אלא משמע דכל שאין החצר משתמרת מצד עצמו ממש לא קנה עד שיאמר תזכה לי חצרי ונראה דהיינו טעמא דכיון דהרי"ף והרמב"ם ז"ל ס"ל דחצר דגברא לאו מדין יד קאתי אלא מדין שליחות הלכך ס"ל דכל שאינו משתמר ממש מצד עצמו אינו נעשה שליח עד שיעשנו שליח ועיין בספר התרומות סוף שער מ"ט וכ"כ הרא"ש בסוגיין הנז' דלא קנה עד שיאמר תזכה לי חצרי משום דלא הוי חצר המשתמרת ממש. אבל דעת הרא"ש והרשב"א וקצת מן המפרשים ז"ל דכל שעומד בצדו סגי ולא בעינן שיאמר זכתה לי שדי ומשמע מדבריהם דאפילו שלא מדעתו קני ליה כל שעומד בצדו וכל זה במציאה דליכא דעת אחרת אבל בדאיכא דעת אחרת מקנה אפי' אינו עומד בצדו זכתה לו חצרו כיון שמשתמר לדעת הנותן כן כתב הטור בסי' רמ"ג:
איברא דממה שכתב הטור בסי' ר' אין נראה כן שכתב שם וחצרו קונה ללוקח אם הוא משתמר שם ובטור א"ה סי' ל' כתב זרק לה קדושיה בתוך חצרה המשתמרת. משמע דאפילו דאית ביה דעת אחרת מקנה בעינן חצר המשתמרת. ולכאור' נראה דבריו סותרים אלו את אלו. אבל כד דייקינן שפיר לא קשה מידי דע"כ לא אמרינן דלא בעינן חצר המשתמרת לדעת המקבל אלא במתנה דכיון דאתיא ליה בחנם דעת המקבל מסכמת לשמירת הנותן מה שאין כן לענין קדושין ומקח וממכר. וכן נראה מהגהת מרדכי שכתב ז"ל אם מקנה אדם פירות שהם ברשותו והקנה לו את מקומם ואין הפסק בין אותם פירות לפירות של בע"ה לא קנה דהוי חצר שאינה משתמרת ומיהו במתנה קני משום דדעת אחרת מקנה אותם ע"כ והרב בעל ש"ך לא הבין כן והנכון כמ"ש וזהו שכתב הטור בא"ה בסי' הנז"ל דאם זרק לה קדושיה לתוך חצרה והיא משתמרת לדעתה:
סימן ג
ראובן קנה חפץ משמעון והניחו לו שמעון בבית לוי שהוא ביתו של ראובן המושכרת ללוי אם קנה ראובן מדין חצרו. לכאורה נראה דדבר זה במחלוקת שנוי דהרמב"ם ז"ל בהל' שכירות פ"ו כתב הזבל שבחצר אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב דאי אגירא ליה לשוכר כדידיה דמי וקניא ליה מידי דהוה אשוכר את מקומן עכ"ד. ואל תקשה לך מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מכירה ז"ל לפיכך אם היה ביתו של לוקח מושכר למוכר לא תקינו חכמים משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן את הדמים נקנה המקח ע"כ ולפי דעת הרמב"ם ז"ל אמאי צריך נתינת הדמים בלא דמים תקנה ליה רשותו ואע"פ שהוא מושכר ביד אחרים וכמ"ש כאן לאו קושיא היא דכל הקנאה בעינן הוצאה מרשות לרשות והכא כיון שהיא שכורה ללוקח עדיין לא יצאו מרשותו אבל כשהם ברשות מוכר והשכיר לו מקומן כבר יצאו מרשות מוכר לרשות לוקח כיון שהקרקע יצא מרשותו לחצאים לקנין פירותיו וראיתי למהרי"ט ז"ל בח"א סי' ס"ה שהבין שאפילו אם היתה ביתו של לוקח מושכר למוכר קנה הלוקח החפץ מדין חצר לדעת הרמב"ם ז"ל. ולע"ד אין נראה כן כמ"ש ומדברי המגיד ז"ל בפרק ג' מהלכות מכירה נראה דבכה"ג לא פסיקא ליה מלתא ומדברי הרב בעל כסף משנה שם נרא' דבכה"ג פשיטא ליה דאף להרמב"ם ז"ל לא קנה:
סימן ד
וכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכה ליה לפיכך האפרוחים שיש בשובך לא קנה אותם בעל השובך כ"ז שלא הוגבהה האם מעליהם. כך מבואר בסוף פרק השואל וכתב הריטב"א ז"ל בחידושיו די"מ דהא דלא קנה אותם בעל השובך היינו שלא מדעתו משום דסתמא איסורא לא ניחא ליה דליקני ליה חצרו אבל אם גילה דעתו דליקני ליה קנה והוא ז"ל כתב דאפילו גילה דעתו לא קנה ליה כיון דאיהו לא מצי זכי וכתב שכן עיקר ואע"ג דאשכחן דחצרו קונה לו הגניבה כמבואר פ"ק דמציעא בגניבה בלחוד הוא דרבי רחמנא לחייבו בכפל ע"י חצרו עכ"ד ולע"ד נראה כדבריו מההיא עובדא דלוי בר סיסין דפרק שילוח הקן דאקנינהו לפירות שובכו לר"י ואתא לקמיה דשמואל וא"ל זיל טרוף הקן דלגבהו ונקנינהו לוי בר סיסין והדר ניקנינהו ניהלך. אלמא דאע"ג דלוי בר סיסין גלי דעתיה שרצה לקנותם מדאקנינהו לר' יהודה ואפ"ה א"ל זיל טרוף הקן דעדין לוי גופיה לא קנינהו. איברא דצ"ל בהיכא דעבר וזכה בבצים קודם שעמד' האם מעליהם אי זכה בהם ואיסורא דעבד עבד אי נימא דזכה בהם א"כ חצרו נמי כל שגילה דעתו שרצונו שתזכה לו אמאי לא קנה דהא חצרו כידו (ולמ"ד דחצר לא אתי אלא משום שליחות דוקא אתי שפיר דאין שליח לד"ע זולת בגניבה וכמו שכתב הריטב"א) ואי נימא דאפי' נטלם בידו מחמת האם כיון דלא מצי עביד לא זכה בהם דכל מילתא דאמרו לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ אמאי איצטריך הריטב"א לדחוקי נפשיה ולומר דשאני גניבה ובלאו הכי לא קשה מידי דשאני התם דאי עבר הוא ונטל בידו זכה בגניבה ומשום הכי חצירו נמי קנה ליה משא"כ הכא ולא עדיף חצרו ממשלחו. וראיתי להרמב"ם ז"ל בפכ"ג מהלכות מכירה שכתב וז"ל האפרוחים לא קנה בעל השובך כל זמן שלא עמדה האם מעליהם ודבר זה גזירת חכמים הוא ומשום לא תקח האם על הבנים נגעו בה עכ"ל ויש לדקדק בדבריו דנרא' דמה שלא קנה לו חצירו הוא מגזירת חכמים שאמרו שלא תקנה לו וזה אינו דהלא חכמים לא אסרו אלא שלא יטלם בידו אבל שלא יזכה לו חצירו לא הוי משום גזירה אלא ה"ט משום דכיון דאיהו לא מצי לזכות חצירו נמי לא קנה ליה וכמו שכתב הוא ז"ל בה' שחיטה והי' אפשר לומר דמה שכתב ודבר זה משום גזירת חכמים לאו אקניית החצר קאי אלא אעיקרא דמילתא קאמר דאיהו לא מצי לזכות בהם משום גזרת חכמים:
סימן ה
מי שנפלו מעות בביתו של חבירו ומצאם חבירו אחר שנתייאשו הבעלים אי זכה בהם. ראיתי להרמב"ם ז"ל פט"ז מה' גזילה שכתב וז"ל המוצא מעות בחנות ומן התיבה ולחוץ הרי אלו של מוצאן ולמה לא תקנה החנות לבעליה לפי שאינה חצר המשתמרת ע"כ אבל הראב"ד ז"ל פי' דה"ט לא קנה לפי שבאה לו המציאה קודם יאוש וחצירו כידו וכן הוא דעת הרשב"א והר"ן ורצו לו' משום דבאיסורא אתא לידיה כמבואר בנ"י אבל הרמב"ם נרא' דס"ל דבחצר לא שייך לומר דבאיסורא אתא לידיה ולא אמרו הכי אלא כשבאו לידו דוקא דמשעה שבאו לידו נתחייב בהשבה והוי שומר שכר דבעליהם ונמצא דברשותו קיימא שהרי ידו של זה כיד הבעלים הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים. משא"כ כשנפלה בחצר דעדיין לא נתחייב זה בהשבה ואפי' בלאו דלא תוכל להתעלם מכיון דלא ידע בה הלכך כל שנתייאשו הבעלים אח"כ שפיר קנה ליה חצירו היכא דהוי חצר המשתמרת וכן נראה מדברי הרמב"ן במלחמות פרק אלו מציאות גבי נטלה ע"מ לגוזלה וז"ל הצ"ל וזו כיון שנטלה לגוזלה ולא להשיבה הרי הוא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש מטעם אבידה דבשלמא היכא שנטלה בתורת אבידה ולא ע"מ לגוזלה קודם יאוש א"א לקנותה ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא הילכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים עכ"ל וכן נראה מדברי התוס' פ' מרובה דף ס"ו ד"ה ה"נ כיון דמייאש וכו' שכתבו דיאוש בתר דאתא לידיה דלא מהני ה"ט הואיל וכבר נתחייב בהשבה ונראה לע"ד דאפי' לסברת הראב"ד והרשב"א ז"ל שכתבו דבחצר נמי אמרינן דיאוש דבתר הכי לא מהני מכיון דחצירו כידו ואילו באו לידו תו לא קנה הלכך חצירו נמי לא קנה ליה לא אמרו אלא במעות לענין דחצירו לא קנה ליה דלא עדיף מידו אבל אם מצאם הוא והגביהם ובאו לידו זכה בהם ולא אמרינן באיסורא אתא לידי' מעיקרא ואפי' הגביהם עכשיו לא קנאה מכיון שבאו לחצירו קודם יאוש. ותדע מדין הלוקח פירות ומצא בהם מעות שכתב ה"ה משם הרמב"ן והרשב"א ז"ל והנ"י בסוגיין שאם הי' הלוקח תנר אע"פ שלקחם מבע"ה הרי אלו שלו כיון שמצאם אחר ששהו בידו שיעור שנתייאשו הבעלים ולא אמרינן באיסורא אתא לידיה דכשבאו לידו קודם יאוש הוה וה"ט משום דמעות כיון דאין עתידים לימצא חצירו לא קנה ליה ולא הוי חצירו כידו כמ"ש התוס' נמצא דלא באו עדיין לידו של זה שמצאם עד דנימא באיסורא אתא לידו ומ"ה בלוקח פירות מחבירו ומצא בהם מעות אחר שנתייאשו הבעלים קנאם ולא אמרינן באיסורא אתא לידי' דכיון דאין עתיד להמצא לא חשיב כאילו בא לידו והשתא דאתינא להכי נראה דכל שמצאה בע"ה אחר יאוש ה"ז קנה לי' חצירו מכיון דמעות אין עתידים להמצא לא שייך לומר באיסורא אתא לידיה:
סימן ו
וחצר השותפין איים קונים מקח זה מזה ומיהו מוכח מדברי הר"ן וה"ה ז"ל בפ"ק דקדושין גבי סלע של שניהם שאם גילה דעתו השותף שמשאיל לו מקומו כדי שיקנה בו קנה איברא דצריך להבין בדבריהם דאפי' כי גילה דעתו במאי קנה חבירו המקום ונראה דה"ט דכיון דיש לכל אחד מהם רשות בחצר לאישתמושי ביה בדיבור בלבד יכול להקנותו לענין שאלה ובטור חה"מ סי' קע"ו כתב דאם שכרו מקום והניחו זה חביתו וזה כדו הרי אלו שותפין נראה דס"ל דמאי דאמרינן חצר השותפין אינם קונים זה מזה היינו כשהי' שם כבר החפץ וליכא הוצאה מרשות לרשות אבל כל שהביא עכשיו חפץ והניחו בחצר השותפות כדי שיקנה חבירו קנה וה"ט כל היכא דגילה דעתו שמשאיל לו מקומו:
סימן ז
ובעל הבית שנאבד לו שום דבר בתוך ביתו וכסבור שנגנב ממנו ונתייאש ואח"כ מצאו אחר בתוך הבית אי זכה בי' המוצא אותם מכיון שראינו שנתייאש בע"ה ראיתי להתוס' ז"ל בפ' אלו מציאות דף כ"ו שכתבו גבי מאי דהקשה תלמוד' אמתני' דקתני אם הי' משכירו לאחרים הרי אלו שלו ואמאי ליזיל בתר בתרא שפי' דהיינו בע"ה שהוא דר עכשיו ואין מתייאש ממנו דכיון דאין זרים אתו סבור שימצאם לאחר זמן ע"כ משמע מדבריהם דאם שמענו לבע"ה שנתייאש הוו של מוצאם ולא אמרינן כיון דברשותי' קיימי אין יאוש מועיל כמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות דטעמא דאבידה שנטלה קודם יאוש שאינה נקנית ביאוש שנתייאש אח"כ מפני שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים ואפשר לומר דהתוס' לשיטתייהו קא אזלי דכל דבר שאין דרכו לימצא אין חצירו קונה לו ומשום הכי מהני יאוש דהוי כאילו אינו ברשותו וכ"כ המרדכי הכא דמטעם זה אין חצירו קונה לבע"ה אחר שנתייאש מהם. אבל לפי טעם הרמב"ם ז"ל והראב"ד בפ' ט"ז מהלכות גזילה ואבידה גבי חנות ומטמון נרא' דלא ס"ל לחילוק התוס' ובכל גוונא קנה לו חצירו ואפי' במעות כל שהיא חצר המשתמרת ולפי זה בנידן דידן שנאבד לו לבע"ה מעות בתוך ביתו אפי' ראינו שנתייאש מהם אין יאוש מועיל דברשותיה קיימי ואפי' לסברת האחרונים שהסכימו לסברת התוס' דאין חצירו קונה לו בדבר שעתיד להמצא נרא' דלא אמרו אלא במטמון וכיוצא בו כגון תגר שהוא מזבין פירותיו בלא חיפוש אבל מעות בחנות או בבית זה מקרי עתיד להמצא שהרי אדם מצוי לכבד ביתו או חנותו. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דגבי מטמון כתב דאין חצירו קונה לו מפני שהוא אבוד מכל אדם וגבי חנות כתב מפני שאינה משמרת ומדברי הר"מ ז"ל גבי מטמון נראה דכל ששמענו שנתייאש ממנו אפי' הוא ברשותו והוא חצר המשתמרת הוי יאוש וזה פשיטא לי' להרמב"ם ועל פי זה עשה הק"ו ובזה נסתלק השגת הראב"ד. אבל עדיין נראה דגם הרמב"ם ס"ל כס' הרמב"ן דאם נתייאש במה שנאבד לו בביתו דלא מהני יאוש כל שהוא דבר שעתיד להמצא ושאני הכא גבי מטמון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם ואין עתיד להמצא:
סימן ח
מי שהניח פקדון אצל חבירו ואחר כך שכח מזה שהי' אצל חבירו וכסבור שנאבד ממנו ונתייאש אי זכה בי' הנפקד או לא. ראיתי להרמב"ם ז"ל בפט"ז מהלכות גזילה שכתב המוצא מעות בחנות הרי הן של מוצאן ולמה לא יזכה בהן בעל החנות לפי שאינה חצר המשתמרת ע"כ והראב"ד ז"ל כתב הטעם לפי שבאה לו המציאה קודם יאוש ועוד כי אין היאוש קונה אלא באבידה אבל זו לא הית' אבוד'. אצלו אלא פקדון ששכחו בעליו ע"כ הרי מבואר מדבריו דאין יאוש קונה בפקדון. איברא דיש לדקדק בדברי הראב"ד במ"ש דאין זו אבידה אלא פקדון ששכחו בעליו ולא הבנתי זה דמי עשאו כאן פקדון וכי בשביל ששכחו בעליו שם נעשה פקדון ונראה דס"ל דאין יאוש מועיל אלא באבידה אבל זה ששכחו לא וגם מדברי הרמב"ן במלחמות הבאתי דבריו לעיל שכתב דאביד' אינה נקנית ביאוש מפני שידו כיד הבעלים וש"ש שלהם הוא הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים וכו' יע"ש נראה דבנ"ד לא מהני יאוש אבל לפי זה עדיין יש לדון ולומר דהיינו דוקא גבי שומר אביד' דכיון דהוי ש"ש ידו כיד הבעלים ולא מהני היאוש דברשותא דבעלים קיימי אבל בפקדון שהוא ש"ח איכא למימר דלא חשיב כאלו עומד ברשותא דבעלים דאף על גב דאמרינן בעלמא פקדון כל היכא דאיתי' ברשותא דמארי' קאי היינו הפקדון עצמו שהוא ברשותי' דמרי' להקנותו לאחרים אבל אין הפקדון עומד ברשותו ממש כל שאין הבעלים מייחדים לו מקום ולא אמרה הרמב"ן אלא בשומר שכר שהוא כפועל דידו כיד בעלים כמו שמוכח בפ"ק דמציעא אליבא דרב נחמן דס"ל דאין אדם זוכה במציאה לחבירו ואע"פ שעשאו שליח זולת בפועל משום דידו כיד בע"ה הרי מבואר דלא אמרינן ידו כיד בעלים אלא בשומר שכר משום דכל ש"ש הרי הם כפועלים וכ"כ ת"ר ועוד דמדברי התוס' בשמעתין דף כ"ו ע"ב ד"ה אינו עובר אלא משום השב תשיבם נראה דאפי' באביד' דמשעה שנטלה נעשה בה ש"ש אפ"ה אם נתייאשו הבעלים אח"כ ליכא לאו דלא תגזול משום דבהיתרא אתא לידי' ומה שמחוייב להחזיר היינו משום השב תשיבם שכבר נתחייב בה משעה שהגביה ולפי זה בפקדון דבהיתרא אתא לידי' כמ"ש ברפ"ק דב"ק כי נתייאשו הבעלים אח"כ מועיל היאוש וזכה בי' הנפקד והשב תשיבם גבי פקדון ליכא ונ"ל דבפקדון של עובד כוכבים שהי' ביד ישראל וששכחו העובד כוכבים כיון דאין בעובדי כוכבים דין שמיר' ולא שייך לומר דמה שעומד ביד ישראל כאלו הוא בידו של עובד כוכבים לפי הטעם שכתב הרמב"ן ז"ל זכה בי' ישראל ואצ"ל לדעת התוספות ז"ל:
סימן ט
ומומר להכעיס שהפקיד אצל ישראל וקודם שנפגר המומר אמר הנפקד רוצה אני בפקדון כתב רש"י בתשובה דזכה בהם דמומר לע"ז מין הוא וגופו וממונו הפקר וכל טעמי מסור יש בו ואין היורשים יכולים להוציא מידו של נפקד. וראיתי למהרי"ט ז"ל בחה"מ ס' מ"א שכתב דאפשר דרש"י בשיטת הגאונים קאי דסברי שאין המומר יורש את אביו דבר תורה, אבל לשיטת האחרונים דסברי דמומר יורש את אביו ד"ת אלא שחכמים הפקיעו ירושתו לא חשיב נכסיו הפקר וזוכה בהם המומר אם ישוב בו או בניו יורשים אחריו אלו דבריו ז"ל. ולע"ד דבריו אלה אינם נכונים אצלי דהלא מחלוקת האחרונים עם הגאונים אינו אלא במומר אם יורש את אביו אבל הישראל יורש את אביו המומר דבר תורה, ורש"י ג"כ לא קאמר אלא אם קדם הנפקד והחזיק בפקדון לעצמו בחיי המומר דנהי דאם לא קדם וכיון להחזיק לעצמו נכסים ברשותיה דמומר קיימי ויירתו בניו אחריו, אבל כל שקדם והחזיק לעצמו כבר זכה בהם ואין כאן משום גזל דגופו שרי ממונו לא כל שכן. וכ"ת הרי אמרו ממון מסור אסור לאבדו משום דלמא נפק מיניה זרעא מעליא לק"מ דנהי דאסור לאבדו מההיא טעמא מיהו דין גזל לית בהו ואפילו אם נטל מביתו בתורת גזל זכה בהם. ותדע שהגע עצמך שלא הניח זרעא מעליא משמע דלא הוה ביה איסורא אלמא דאין בנכסי מסור דין גזל, וכיון שכן זה שקדם והחזיק בנכסיו בחיי המומר מיניה דמומר קא זכה דכ"ז שהוא חי ממונו הוא ולית בהו משום גזל כיון דהוי מומר, והמרדכי בפרק הגוזל בתרא כתב דכי אמרינן ממון מסור אסור היינו דוקא לאבדו אבל יכול הישראל ללוקחו לעצמו, אבל מדברי ר"ת שהביא הב"י בריש הלכות רבית אין נראה כן יע"ש שכתב דליכא למיחש להלוותו ברבית משום דלמא נפיק מיניה זרעא מעליא, ומ"ש הרב מהרי"ט דהלא כיון דספקא הוי הא קי"ל ספק הינוח דאם נטל הרי זה אסור, ולק"מ דהכא ליכא חזקה דממונא והוי כי ההיא דספ"ק דכתובות דאם רוב ישראל מחזירין לו אבדתו הא מחצה למחצה לא משום דאין לו חזק' ממון וכמ"ש ה"ה ז"ל בהלכות איסורי ביאה פט"ו:
סימן י
ראובן שהניח כלי בבית שמעון שלא ברשותו של שמעון או שהפקיד ראובן הכלי בבית שמעון ואח"כ הפקיד גר או עובד כוכבים אחד מעותיו ביד שמעון ונטלם שמעון והניחם בתוך כלי של ראובן ומת הגר אחר כך ואין לו יורשים להשיב להם הפקדון מי קנה ראובן או דילמא לא קנה כי אם שמעון או לא קנה לא זה ולא זה:
תשובה כליו של אדם קונה לו כמו חצרו והיינו דוקא במקום שיש לו רשות להניח שם כגון בסימטא אבל בר"ה לא ואיבעיא לן בגמרא בפרק הספינ' דף פ"ה בכליו של לוקח ברשות מוכר אי קנה אי לא וכמו כן אי כליו של מוכר ברשות לוקח מי אמרי' הכלי בטל לגבי הרשות וכליו של מוכר ברשות לוקח קנה ומינה דכליו של לוקח ברשו' מוכר לא קנה או דילמא הרשות בטל לגבי הכלי וכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה ומינה דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה כפי' רשב"ם ז"ל. ולפי זה כתב הטור בסי' ר' דאם אירע שניהם בחד מוכר וחד לוקח דממה נפשך מפיק חד מינייהו הלוקח יע"ש. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד שכתב כשם שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר כך אין כליו של מוכר קונה ללוקח אף על פי שהוא ברשות לוקח ע"כ נראה דלא ס"ל הכי דא"כ מאי כשם דקאמר דאדרבה לכאורה איפכא משמע דאי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה משום דאזלינן בתר רשות א"כ בכליו של מוכר ברשות לוקח ראוי הוא שתקנה דהכי מוכח בגמ' דתלי הא בהא וכבר ראיתי להרב המגיד שתמה על זה והנראה מתוך דבריו ליישב דהא דהוה תלי תלמודא חדא בחברתה היינו לומר דאי הוה אשכחן בחדא מינייהו דקני ואע"פ שהוא בא להוציא מרשות אחרים הוה פשיטא לן בחברתה דלא קנה כיון דחזינן דרשו' בטל אגב הכלי וקנו ליה כליו ללוקח ואף על פי שהוא ברשות המוכר והוא היה המוחזק בהם עד עתה אם כן דין הוא דאם הכלי הוא של מוכר שלא יקנה הלוקח ואף על פי שעומד ברשותו מאחר שהם בכליו של מוכר ובחזקתו היו עומדים עד עתה אבל כל שאנו אומרים בחדא מינייהו דלא קנה אינו מוכרח לומר דקנה בחברתה דאיכא למימר דתרתי בעינן כדי להוציא הדבר מרשות מוכר וכל היכא שהוא בכליו של מוכר או ברשותו עדיין לא יצאו מרשות מוכר לגמרי:
והשתא צריך לחקור בנדון זה שהפקיד הגר החפצים אצל ישראל והיו מונחים בתוך כלי של ראובן מי זכה בהם אם זכה שמעון שהיו ברשותו וחצירו קנה לו או דילמא אין חצרו קנה לו כיון דהיו מונחים בכלי של ראובן. ולכאורה נראה דשניהם לא זכו בהם זה מפני שלא היו ברשותו ולא עדיף מכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה הכא נמי כיון שהניחם ראובן בביתו של שמעון שלא ברשות שמעון לא קנו ליה כליו דכליו של אדם אינם קונות לו אלא במקום שיש לו רשות להניחם ושמעון נמי לא קנה לו חצרו כיון דעומדים בכלים שאינם שלו ודמי לכליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה. איברא דמדברי הרב המגיד בפ"א מהלכות זכי' נראה דזכה בעל החצר שכתב שם בדין הפורש מצודה בשדה חבירו וצד בו חיה או עוף דאם הי' עומד בעל השדה בתוך שדהו ואמר זכתה לי שדי קנה בעל השדה כו' דה"ט דכליו של אדם ברשות חבירו לא קנה וק"ו הוא מכליו של לוקח ברשות מוכר שאע"פ שיש שם דעת אחרת מקנה לא קנה ומשום הכי בפורש מצודה שלא ברשות אפי' יש למצודה תוך קנה בעל הקרקע ואם היא חצר המשתמרת קנה לאלתר ואם אינה משתמרת העומד בתוך שדהו ואמר זכתה שדי קנה עכ"ד. ולפי מה שכתבנו לעיל לדעת הרמב"ם ז"ל לכאורה קשה אמאי קנה הכא בעל החצר כיון שאין הכלים שלו ומ"ש מכליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה הלוקח ואף דאיכא דעת אחרת מקנה וכ"ש הכא ואפשר לתרוצי דבריו והיינו דס"ל דהכלי בטל אגב הרשות ומשום הכי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה וגבי כליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה הלוקח ה"ט משום דהלוקח בעי לאפוקי מרשות מוכר הלכך צריך שיוציאם מרשותו לגמרי ועודנו בכליו של מוכר עדיין לא יצאו מרשותו לגמרי ומשום הכי בדבר של הפקר זכה לו רשותו ואפי' אם הוא בתוך כלי של אחרים כיון דאינו בא להוציא מרשות אחרים אבל לפי דעת שאר המפר' נראה דספיק' הוי אם הכלי בטל אגב הרשות או אם הרשות בטל אגב הכלי ולפי זה היה נראה דהכא זכה זה שהוא בעל הכלי מספיקא דשמא הרשות בטל אגב הכלי או שמא הכלי בטל אגב הרשות וזכה בעל החצר והוי ספק בין בעל הכלי עם בעל הרשות:
איברא דראיתי להתוספות בשמעתין שכתבו דהא דקא מיבעיא לן אי כליו של לוקח ברשות מוכר אי קנה וכו' ואע"ג דר"י אמר לעיל כל מקום שיש לו רשות קנה לא אתא למעוטי אלא ר"ה אבל מוכר שמא משאיל לו מקום ללוקח שיקנה מה שהוא מוכר לו עכ"ד. ולפי דבריהם בנדון דידן דלא שייך האי טעמא שהרי הניח הכלי שלא ברשות נראה ודאי דלא קנה כלי שלו האמנם לכאורה דברי התוספות תמוהים אצלי דא"כ מאי קאמר לבתר הכי ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח ופירש רשב"ם והתוס' ג"כ דהכי קאמר ליה דכי היכי דכליו של לוקח לא מבטל אגב רשות מוכר ה"נ אית לן למימר דכליו של מוכר לא מבטל אגב רשות לוקח ולפי מ"ש לעיל דשמא המוכר משאיל לו מקום ללוקח כדי שיקנה מה שהוא מוכר לו א"כ אפילו תימא דהכלי בטל אגב הרשות שפיר איכא לומר דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה משום דהמוכר משאיל לו מקום. ונראה לע"ד דאפשר לומר דהכי פי' דהא דקא מיבעיא ליה אי כליו של לוקח ברשות מוכר קנה היינו משום דס"ל דאין הלוקח מבטל כלי שלו ברשותו של חברו וכי תימא נהי דאינו מבטל הכלי שלו מכל מקום היאך תקנה לו הכלי כיון שאין לו רשות להניחו שם וכדר"י איכא למימר דהמוכר שמא משאיל לו מקום או דלמא הלוקח מבטל הכלי שלו וזהו כונת הבעיא ולזה א"ל אי אמרת דהכלי של לוקח קונה לו ברשות מוכר משום דס"ל דאין הלוקח מבטל כלי שלו א"כ כליו של מוכר ברשות לוקח אמאי קנה הלא אין המוכר מבטל כלי שלו. ונמצינו למדים לפי זה דבנדון דידן זה שהניח הכלי שלא ברשות פשיטא לן דלא קני ליה כלי וכ"ת מ"מ היאך יקנה בעל הקרקע כיון דאין בעל הכלי מבטל כלי שלו איכא למימר דכיון דאין בעל הכלי קונה שהרי הניחו שלא ברשות נמצא דאין הכלי חשיב כלום ובטל אגב הקרקע ולפ"ז נראה דכליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה לוקח משום דאין הכלי בטל אגב הרשות וכליו של לוקח ברשות מוכר נמי לא קנה דאע"ג דאין הכלי בטל מ"מ אין לו רשות להניח שם כליו:
וראיתי להטור שכתב בשם הרמ"ה ז"ל דכליו של לוקח ברשות מוכר אפילו הניחם שם ברשות המוכר לא קנה כל כמה דלא א"ל זיל קני ולפי שיטה זו יתיישב שפיר מה שהקשו התוס' מההיא דר"י דאמר כל מקום שיש לו רשות להניחו דהכא נמי איירי כשהניחו ברשות אלא דמיבעיא ליה אם הכלי בטל אגב הרשות או לא ולפ"ז למדנו ג"כ דבנדון דידן לא זכה בעל הכלי כיון שהניחו שלא ברשות. האמנם מדברי שאר הפוסקים אין נראה כן כמ"ש הטור דס"ל דכל שהניחם ברשות הוי כאלו אמר ליה זיל קני ומכללא משמע קצת דכי קמיבעיא לן אי כליו של לוקח ברשות מוכר קנה הוי אפילו כשהניחם שלא ברשות וכן מוכח בפרק הזורק דכל שהוא ברשות ואינו מקפיד על מקומו פשיטא לן. דקנה ואפילו אליבא דמאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה אבל ממקום אחר משמע כסברת הרמ"ה דאמרינן התם בפרק הרבית האי משכנתא באתרא דמסלקי מסלקי לי' ואפי' מתמרי דעל בודיא ואי אגבהינהו בסנסני קנינהו ולמאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר קנה אפי' לא אגבהינהו בסנסני קנינהו והא התם שהניח הלוקח הכלים ברשות בעל השדה שהרי משכנה אצלו לאכול פירותיו ואפילו הכי משמע למאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה מסלקינן ליה מתמרי דעל בודיא ומדברי הנ"י נראה דס"ל כסברת הרמ"ה. ובפ' השואל בעי והקלוט מן האויר הרי הוא שלו אמאי אויר חצרו הוא ומשני רבא אויר שסופו לנוח לאו כמונח דמי אין ללמוד משם דכליו של שוכר קונין לו ברשות המשכיר דהתם איירי שאין הכלי מונח בקרקע אלא השוכר אוחזו בידו וכן פירש הרשב"א בחי' לפ' הזורק יע"ש:
העולה מכל האמור דבנדון דידן שהניח כליו ראובן בבית שמעון שלא ברשות שמעון דלא קנה כי אם שמעון ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם ז"ל כמבואר לעיל אלא אפילו לסברת המפרשים שפי' דמספקא לן אם הכלי בטל אגב הרשות או הרשות בטל אגב הכלי היינו דוקא בכליו של לוקח ברשות מוכר דיש לצדד דמשאיל לו מקום אבל בנדון דידן דעייל בלא רשות אפשר דכולי עלמא מודו דהכלי בטל אגב רשות וקנה בעל החצר ובחלוקה הב' כשהפקיד ראובן כליו בבית שמעון נראה לכאורה דבאנו למחלוקת הרמ"ה ושאר המפרשים דלדעת הרמ"ה ז"ל מספקא לן אם קנה בעל הכלי או בעל הרשות ולדעת שאר המפרשים קנה ודאי ראובן בעל הכלי כיון שיש לו רשות להניח שם כליו ויש לצדד דבכי האי גוונא כולי עלמא מודו לסברת הרמ"ה ז"ל דאף דנתן לו רשות להניח כליו מ"מ אינו רוצה שיהיה לו כח לקנות ושיתבטל רשותו אגב כליו של ראובן:
סימן יא
והא דכליו של אדם קונות לו היה נראה דהיינו דוקא בכלי שיש לו תוך אבל כלי שאין לו תוך לא קנה. ולכאורה היה נראה כן מההיא דפרק הנזקין גבי מתני' דמצודות חיה ועופות יש בהם גזל מפני דרכי שלום יע"ש אבל מההיא דפרק הרבית גבי משכנתא הנ"ל מוכח דאפילו כלי שאין לו תוך כגון מחצלאות קונה לו וההיא דהנזקין שאני משום דהוי כדי לקנות בהם בעלי חיים ויש לחלק באופן אחר אבל מ"מ נקטינן דלאו דוקא כלי שיש לו תוך אלא אף מחצלאות קונות לו:
סימן יב
מי שנתן מתנה לחברו כגון שהניחם בחיקו או בידו אי קנאם בעודו ישן. ראיתי במתני' דהזורק נתן לה גיטה והיא ישנה נעור' קורא' והרי היא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך וכתב הרא"ש ז"ל דה"ט משום דבעינן דעתה וגרעה מחרשת. והרשב"א ז"ל פירש דישנה אין לה יד כלל. וצ"ע לטעמו של הרשב"א דישנה אין לה יד כלל א"כ כי נמי אמר לה בתר הכי הא גיטך אמאי מהני והא חשיב כאלו אמר לה טלי גיטך מע"ג קרקע והכא נמי בשעת נתינה לא היתה לה יד וכ"כ קשה לטעמו של הר"ן שכתב משום דלא הוי ידה משתמרת לדעתה א"כ לא קרינן בשעת נתינה ונתן בידה והרב ב"י בא"ה סי' ק' הביא בשם הרמ"ה בנתן לה גיטה בחצרה והיא לא היתה בצדה אע"פ שבאה אח"כ לשם ואמר לה הא גיטך לא מהני דבעי' בשעת נתינה ממש שתהא עומדת בצדה דאל"כ לא קרינן ונתן בידה וכן הוא דעת הטור ג"כ אבל הרשב"א והר"ן ז"ל חולקים ע"ז יע"ש. ולפי דעת הרמ"ה והטור ז"ל צ"ל דישנה אית לה יד וקרינן בה ונתן בידה אלא דגבי גט בעינן דעתה ולא מהני עד שיאמר לה אחר כך הא גיטך אבל גבי מתנה לא בעינן דעת המקבל כל דאיכא דעת מקנה כמ"ש הראב"ד ז"ל בפרק חזקת והביאו הנ"י והרשב"א ז"ל בחידושיו לפ"ב דגיטין גבי עובדא דזקן שאני דידע לאקנויי יע"ש ובא"ח סי' רמ"ו כתב דאם הניח בהמתו אצל העובד כוכבים בשבת יאמר הישראל בהמתי קנויה לעובד כוכבים כדי שינצל מאיסור דאוריית' ע"כ ואף על פי שהעובד כוכבים לא ידע מזה מהני כיון דאיכא דעת מקנה ודלא כס' מגן אברהם יע"ש ובריש פרק הבא על יבמתו אמרו ישן לא קנה ופירש רש"י ז"ל דלאו בר דעת הוא ולא הוי קנינו קנין ולפי זה איכא למימר דאפילו בדעת אחרת מקנה לא קנה ועדין יש לחלק וק"ל ומ"ש התוס' שם לפרש"י מקטן לאו קושיא הא דישן גרע מקטן כמ"ש הרא"ש ז"ל דישן גרע מחרשת וכן מה שהקשה הרשב"א שם דהא לא בעינן כונה אינה קושיא דישן כיון דאין בו דעת אין קנינו קנין:
סימן יג
אם קנה ראובן פירות בזול מן העובד כוכבים והניחם המוכר בכליו של לוקח והכלים היו מונחים ברשות המוכר וקודם שהוציאם משם בא שמעון ולקחם מן העובד כוכבים נראה דכיון דספיקא הוא אם כליו של לוקח קונות נמצא ראובן מוחזק הוא תחלה מספק אם תפסה אחר מוציאין אותו מידו וכה"ג כתב הרא"ש בפ"ק דמציעא גבי בעיא דאויר שאין סופו לנוח דסלקא בתיקו דבהפקר הואיל ונסתלקו הבעלים אם החזיק בה אחר מוציאין מידו דבע"ה מוחזק הוא תחלה מספק וכ"נ עובד כוכבים מכי שקיל דמי נסתלק מהפירות ואין להקשות ממ"ש הרא"ש בפרק חזקת גבי החזיק בה לקנות את חברתה דסלקא בחיקו אי קנה אי לא שכתב הרא"ש דאם בא אחר והחזיק בה כדי לקנותה ה"ז זכה וכתב המ"מ הטעם לפי שחזקת זה האחרון גדולה מחזקת הראשון דשאני קרקע ממטלטלין דשייך בהם תפיסה ותפיסת ספק הויא תפיסה כנגד אחר שאין לו בה שום טענה וכ"נ מדברי הרא"ש ז"ל שכתב בפ"ק דמציעא בבעיין דמשוך בהמה לקנות כלים שעליה דגבי הפקר זכה הראשון מפני שהוא מוחזק תחלה דתפיסת ספק הויא תפיסה והשתא אתי שפיר מ"ש הטור בי"ד סי' קע"ב דאם נתנם המלוה בכליו שוב אין הלוה נוטלן עיין במהרי"ט ח"מ ססי' מ"ח ועיין במהריב"ל ח"א סי' מ"ו:
סימן יד
כתב הש"ך סי' קצ"ח וסי' ר"ב דכי אמרינן עד שישכיר לו את מקומו ואז קונה לו מדין חצר היינו שהשכיר לו תחילה החצר ואח"כ הקנה לו המטלטלין אבל אם שניהם כאחת לא משום דאז הוי מתנתו וחצירו באים כאחת. ולע"ד אין דבריו נכונים בזה כנראה בסוגיין דריש פרק הזורק ובפרק המביא גט דף כ"א ומדברי הרמב"ם פ"ה מהלכות גירושין וכן מוכח מההיא דעישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וע"כ לא פליגי גבי גט אי גיטו וחצירו באים כאחת אי לא אלא משום דיד אשה כיד בעלה ועיין במוהרי"ט:
סימן טו
וחצרו של אדם דקונה לו שלא מדעתו צריך לברר אם היה בעל החצר ישן אי קנה לו אי לא. איברא דקיימא לן נתן לה גיטה בחצרה והיא ישנה דאינה מגורשת איכא למימר דהתם שאני משום דחצר דגיטה לא אתי אלא משום יד וכל שהוא ישן לית ליה יד אבל בעלמא דחצר משום שליחות אתי כי היכי דשלוחו מהני ואפי' היה זה המשלחו ישן ה"נ בחצרו וכ"כ המפרשים בהזורק דאם עשתה שליח לקבלה וקבלתו בעודה ישנה דהויא מגורשת. (א"ה עיין מ"ש הנ"י בפ"ק דמציעא משם הר"ן דחצר המשתמר במציאה לא אתי מדין שליחות אלא מדין יד וכ"כ בחדושי ר"ב משם התוס' שם יע"ש ועיין מ"ש מרן הב"י בא"ה ס"ס קל"ח בשם הרשב"א וז"ל הצ"ל אבל מה שכתב הראב"ד דאפי' זרקו לה בחצרה והיא ישנה דמגורשת הא ודאי צ"ע ומסתברא דאינה מגורשת דלא עדיפא חצרה מידה עכ"ל. ולפ"ז יש להסתפק אם באתה לו מציאה בחצירו המשתמר כשהוא ישן אי זכה ונראה דלא נ"מ מהאי ספיקא דמאחר דאיכא מ"ד דאף בכה"ג חצר משום שליחות אתי ודאי זכה בעל החצר דאין לנו להניח את הודאי משום האי ספיקא ועוד דכבר כתבנו לעיל משם הרא"ש ז"ל דבמציאה זוכה הראשון אף שיש ספק בזכייתו:
סימן טז
ומידי דהפקר שהיה תוך ד' אמותיו ואמר זה יזכה ד' אמותי בחפץ זה לפ' עני אי זכה או לא. לכאורה נראה דזכה ואמינא לה ממאי דגרסי' בפר' אין בין המודר דף ל"ד ע"ב אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל ופי' הר"ן והרא"ש דאיירי בככר של הפקר שהיתה עומדת תוך ד' אמותיו שקונות לו בכל מקום ומ"ה כי אמר ככר זו הקדש חייל ומקדיש זה לא זכה בו מעולם. אבל מתוך הירושלמי שהביא הגהת מרדכי במציעא משם ריב"ם נראה דלא מצי לזכות לחברי' על ידי ד' אמותיו וז"ל הצ"ל פסק ריב"ם כר' יוחנן והוא שאמר זכי ואי נמי לא אמר כלום אך שהגביה לצורך חברו דזכין לאדם שלא בפניו דהא עולא וריב"ל סבירא לי' כותיה ובירושלמי איתא במס' פיאה פ"ד אמר אבא כהן ברדלא אדם זוכה לחברו במציאה מ"ט ואני הכינותי לבית ה' ככרים אלף וכו' ר' יונה בעי מה אנן קיימי' אי בתוך ד' אמות עשיר הוה ע"כ. ומדברי הר"ן ז"ל שם בפרק אין בין המודר נראה לכאורה דד' אמות קונין לאדם אפי' שלא מדעתו שכתב דהא דלא קני ליה ד' אמותיו היינו משום דגלי דעתיה בפירוש דלא ניחא ליה דליקנו ד' אמותיו אלא להקדש דגלוי דעתא דלא ניחא ליה מהני משמע דבסתמא ד"א קונין לו אע"פ שלא נתכוון לקנות וכן נראה מדברי התוס' גבי מתני' דראה אותם רצים אחר מציאה ואמר תזכי לי חצרי יע"ש ודלא כמו שכתב הריב"ש והריטב"א ז"ל ועיין בחדושי זקנים דף ל"ח ד"ה ולעני פסק הלכה יע"ש: