מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות קנין מעות
סימן א
כתב הרב ב"י דאם התנה בהדיא דהמעות יקנו קנה וכן פסק הרב בהגה אבל הרב בעל ש"ך כתב דלא נהירא ליה דכיון דחכמים תיקנו דמעות אינם קונים לא פלוג וראיה ממאי דקי"ל כר"י בפרק אע"פ דאפי' בדבר של ממון אם מתנה על דבר שתיקנו חכמים תנאו בטל משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אלו ת"ד. ודע דהר"ן ז"ל כתב בפרק אף על פי וז"ל ואף על גב דסבר ר"י דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ותנאו בטל הא איכא ר' יוסי דפליג עליה ור"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי. עוד כתב הש"ך דאפי' למ"ד בדבר שבממון תנאו קיים הכא לא שייך לומר הכי דפשיטא שאינו יכול להתנות ולעשות קנין מדבר שאינו קנין והביא ראיה ממ"ש הריטב"א ז"ל בקדושין שכל מקום שאמרו חכמים שאין קנין מן הקנינים קונה אע"פ שפירש המוכר והלוקח שיקנה בו אינו קונה והרי הוא כאלו אומר שיקנה באמירה בעלמא עכ"ד. ולע"ד אין משם ראיה דע"כ לא אמר הריטב"א הכי אלא במידי דאינו קנין כגון מסירה ברה"י ומשיכ' ברשות הרבים דחכמים לא תיקנו שם אלו הקניות אבל כסף ודאי קנין גדול הוי דבר תורה אלא שחכמים הוא שאמרו שלא יקנה בדמים לטובתו של לוקח וכיון שכן כל שהתנה לומר שיקנה בדמים הרי זה קונה דכל האומר א"א בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו כדאיתא בר"פ הכותב וחזר הדין לסיני שדמים קונים. אבל מדברי התוס' והריטב"א ז"ל בפרק הזהב דף מ"ו ע"א בד"ה ש"מ מטבע נעשה חליפין וכו' וז"ל ובקנין סודר דשכיח ליכא למיחש לשמא יאמר לו נשרפו חטיך דכיון דלא קבל המוכר המעות טרח ומציל עכ"ל נראה קצת כסברת הש"ך דלפי מ"ש הב"י דמה שאין הדמים קונין היינו דוקא בסתמא שלא פי' שרוצה לקנות בדמים ואז דוקא הוא דתיקנו חכמים שלא יקנה עד שימשוך אבל אם פירש בהדיא שרוצה לקנות מהשתא קנה א"כ תו ליכא לאקשויי מקנין סודר מה שהקשו התוס' שהרי כבר פירש שרוצה לקנות מהשתא ועיין בפרק בתרא דעובד' כוכבים ס"ג ע"א גבי אתנן זונה:
וראיתי להר"ן ז"ל בפ"ק דקדושין דף תרל"א שכתב וז"ל ודאמרינן לא קנה עד שיתן את הדמים איכא מאן דאמר דדוקא כל הדמים אבל במקצ' דמים אפי' לא עייל ונפיק אשארא לא קני דכי אמרינן דבמקצת דמים קנה הכל כל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי ה"מ בנותן מקצת דמים לשם קנין דכיון שקבלם לשם קנין גלי אדעתיה דניחא ליה דליקני בהכי אבל הכא דמים הללו לא לשם קנין נתנם לו אלא לשם פרעון עכ"ל ומתוך דבריו אלו נראה דמה שאמרו בהזהב דף ח"ס ערבון רי"א כנגד כולו הוא קונה איירי בשנתנם לו לשם קנין כדי לקנות בהם ואפ"ה לענין מטלטלין אמרו שם דאינו קינה אלא לענין מי שפרע. וזה נראה דלא כסברת הב"י. וראיתי להב"י בריש סי' ר"ד שכתב ז"ל דאם נתן לו הערבון ואמר שיקנה לו ע"י הערבון לרש"י ז"ל לא קנה אלא כנגד מעותיו ולדברי התוס' ז"ל קנה הכל וסיים ואמר ואע"פ שכל אלו הדינים לענין קרקע הם אומרים מינה נשמע לקנין מטלטלין לענין מי שפרע עכ"ל. ולכאורה קשה דכפי מ"ש בסימן קצ"ח דכל היכא שפירש שרוצה לקנות בכסף קונה הכא נמי כיון שפירש שרוצה לקנות הכל בערבון אמאי לא יקנה קנין גמור אף במטלטלין. ואפשר לומר דאם אמר בפי' המעות יהיו שלך מעכשיו ואפי' אם נאבד או נגנב או נאנס המקח יהיה ברשותי מעכשיו דכה"ג קנה:
סימן ב
והיכא דקנה מטלטלין ואמר ליה המוכר תן הכסף לפלוני ויקנה המטלטלין לך. יראה דהא מלתא תליא בפלוגתא דלפי מ"ש התוס' בפרק הרבית ד' ע"א ד"ה מצאו ישראל וכו' דמה שנותן לאותו אחר על פיו הוי כאלו באו לידו ממש ומטעם זה כתב המרדכי שם דמפקינין מראובן מה שנתן ללוי על פיו יע"ש בנדון דידן אין זה קונה קנין גמור אלא לענין מי שפרע אבל לפי מה שכתבו הרמב"ם והריטב"א, וכן נראה שהוא דעת רש"י ז"ל ג"כ בקדושין דלא חשיב כאלו הוא קבל הדמים אלא בההיא הנאה שנהנה אותו אחר על פיו שויא ליה פרוטה ומקדש' וכמו שהארכתי בהלכות רבית הרי זה קונה דאות' הנאה חשיבא חליפין וכמ"ש הר"ן בפ"ק דקדושין גבי מאי דאתמר התם משמי' דרבא וכן לענין ממונא וז"ל וכן דעת ר"ח ז"ל שכתב והילך מנה ויהיו לך נכסי ההיא הנאה מחשבא חליפין דיהבי' הקונה למקנה ולפ"ז אף במטלטלין קנה עכ"ל וכן מוכח מההיא דפ"ב דע"ז ד' ס"ג ע"ב אמר רבא האומר תן מנה לפ' ויקנה נכסי לך קנה מדין ערב ומטלטלין הוו בכלל נכסי ואפשר דהתוס' ז"ל נמי יודו בזה דקנ' קנין גמור דכה"ג דהוי מלתא דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן והדמים קונים וגם ממאי דאמר רב פפא התם דההיא ברייתא דאמר להם צאו ואכלו ואני פורע צאו ושתו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום מעשר דאיירי כגון שהקדים לו דינר משמע דכל שהקדים לו דינר כדי שיתן יין וכיוצא לפועליו מיד נקנ' היין לבעל המעות ואסור משום שביעית ומשום יין נסך. וכן כתב הטור בי"ד סי' קל"ב וז"ל מי ששכר פועלים ופסק להם מזונות אם אמר להם צאו ואכלו ושתו אם הקדים דינר לחנוני אסור שמיד נקנה לו היין שביד החנוני ומשלו משקה אותם ועיין תשובת הרא"ש ז"ל שהביא הרב ב"י בח"מ סוף סימן קכ"ו ועיין בשיטת הרשב"א לקדושין דף י"א ע"א דנראה דהרמב"ן ז"ל חולק על דברי ר"ח הנז' והרשב"א ז"ל כתב דכדברי ר"ח נקטינן יע"ש":
סימן ג
והיכא דקנה מטלטלין או קרקע במלוה איכא מאן דאמר דקנה אבל רובם הסכימו דמלוה אינה קונה ומיהו כתבו דאע"פ דמלוה אינו קונה הנאת מחילת מלוה קונה דהא קא מטיא ליה הנאה ולא גרע מארווח לה זימנא דמקודשת וכ"ש במחל המלוה דארווח לה זימנא לעולם ונר' קצת מדברי התוס' בפרק הגוזל דף צ"ט דה"ד במלוה שהגיע זמנא להתבע אבל אם לא הגיע זמנא כיון שאין יכול לתובעו בדין עדיין לא חשיב כנותן לו כלום וכן נראה לדקדק ג"כ מדברי הרא"ש ז"ל בפ"ק דקדושין גבי ההיא דארווח לה זמנא שפי' דאיירי דמטא זימנא למיגבי מינה והלכך כי ארווח לה זימנא השתא נמצא דבאות' שעה מטיא לה הנאה. וכן נראה ג"כ מדברי הראב"ד בהשגות פ"ו מהלכו' מלוה שכתב שאם הגיע הזמן וארווח לה זימנא משום ההוא דירה כשעת מתן מעות דמיא וקדושין יוכיחו עכ"ל ואע"פ שיש לדקדק בדבריו דאי מקדושין יליף לה לכאורה יראה דליכא ראיה משם לומר דכשעת מתן מעות דמיא דהתם היינו טעמא כמו שפירש רש"י ז"ל דבההיא הנאה שהיתה צריכה לתת פרוטה לאחר כדי שיפייסנו למלוה מתקדשת לו. ובהלכות אישות פ"ה ראיתי שכתב הראב"ד ז"ל שהראשונים פי' כגון שהגיע הזמן המלוה ליפרע ומעותיו מזומנים בידו והיא היתה נותנת ברצון דינר למי שמאריך לה הזמן והאריך לה בשכר הקדושין וזהו דארווח לה זימנא וכו' עכ"ל ועיין בחידושי הרשב"א לקדושין שחולק ע"ז ונראה קצת דס"ל דאפילו כשהרויח לה קודם שהגיע זמנה מקודשת:
סימן ד
עוד נראה לע"ד דאע"ג דהסכימו רוב הפוסקים דמלוה אינה קונה במטלטלין אפי' למי שפרע היינו דוקא במעות של מלוה אבל אם מכר לו חפץ בכ"כ מעות לתת לו מיד ואמר לו המוכר תן לי מעותי ואמר לו הלוקח רוצה אתה כור חטים במעותיך ונתרצה ה"ז קנה ולא דמי למלוה דהכא כיון שמכר לו ע"מ ליקח הדמים מיד ואם יתבע המוכר המעות ואמר לו הלוקח עכשיו אין לי ליתנם המקח חוזר כיון דהמוכר צריך למעות נמצא כאלו המקח הוא עומד ביד המוכר ועכשיו כשאמר לו הלוקח אתן לך כור חטים בדמי חפציך חשיב כאלו נתן לו חפצו בדמי כור חטים שלו וכיוצא לזה כתבו התוס' בפרק האשה רבה דף צ"ג ע"א ד"ה קנויה לך מעכשיו וכו' דהיינו טעמא דהמקדש לאחר ל' יום דמקודשת ואע"פ דנתאכלו המעות דהני מעות לאו למלוה דמי דאי הדרא בה צריכה להחזיר הדמים כמו שהיא דאדעתא דהכי יהיב לה מעיקרא והוא הדין הכא ומצאתי להר"י ן' מיגאש ז"ל באו דבריו בספר עצמות יוסף דף נ"ט ע"ב שכתב כדברי. הן אמת דצריך להבין לפי זה אמאי הוצרכו התוספות והרא"ש והרשב"א ז"ל לפרש דסוגיין דפרק הזהב דף מ"ו דאיירי במחילת מלוה:
סימן ה
מי שקנה מחבירו שום חפץ ולא היה לו ללוקח דמים וכתב לו שטר חוב ומסרו ביד המוכר או שקנו מידו שהוא מתחייב כ"כ לחבירו דמי החפץ הרי זה קנה קנין גמור כ"כ הגאון רב האיי ז"ל בספר מקח וממכר בשם הגאון בשער י"ג אלא שכתב שהוא עמד על זה ולא הכריע. וראיתי להראנ"ח ז"ל בסי' קי"ד דעמד על זה ודקדק מההיא דבכורות דלא מהני כה"ג דקאמר התם ד"ת בנו פדוי לכשיתן דאלמא לא חשיב השעבוד כדמים זהו ת"ד. ולע"ד אין משם ראיה דהתם שאני דבפי' מיעטה תורה שאין פודין בשטרות וכ"כ אין פודין בשעבוד שנתחייב הוא ג"כ כמבואר שם בסוגיין. אבל בעלמא דודאי אי יהיב למוכר שטר חוב דאחרים בעד המקח דהיה קונה אלמלא טעמא דלא סמכא דעתיה דמוכר כדמוכח בפרק האיש מקדש בכה"ג שכותב לו שטר חוב על עצמו דלא שייך להאי טעמא ולמיחש דלא סמכה דעתי' הרי זה קונה כמו קנין הכסף ועדיף מן הכסף דהכסף אינו קונה אלא למי שפרע אבל בכה"ג קונה קנין גמור דלא שייך למיחש לשמא יאמר לו נשרפו חטיך דכיון דהמוכר עדיין לא קיבל הדמים טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו הדמים וכמ"ש התוס' בפרק הזהב דף מ"ו ע"א סוף ד"ה ש"מ מטבע נעשה חליפין וז"ל ובקנין סודר דשכיח ליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך דכיון דלא קבל המוכר המעות טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו המעות עכ"ל. והיה נראה לע"ד להביא ראיה דהחיוב שמחייב עצמו לחבירו בעד המקח חשיב כנתינת כסף מההיא דאמרי' בפרק קמא דקדושין דף ט"ז ע"א האי שטר ה"ד אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף. וכן פירש הריטב"א ז"ל שם וז"ל אילימא דכתב שטר אדמיה פי' ודוקא מדעתו של אדון אבל בע"כ לא מיהו מלוה לאו כסף היא כלל שהרי אין קרקע נקנה בו ואינו מחוייב מ"ש במטלטלין וכיון דכן אף אינו מגרע מפדיונו במלוה עכ"ל:
הן אמת דבעומדי על זה ראיתי בתוס' רי"ד שפי' לה באופן אחר ובשיטת הרשב"א ז"ל כתב על זה ז"ל ומיהו מנאי קשיא לי מאי קאמר היינו כסף דא"כ המקדש בכסף וכתב לה שטר עליו תהא מקודשת דשטרא דכתיב עליה היינו כסף. וי"ל דהשתא הוא דקאמרינן הכי משום דאכתי לא ידעינן דגופו קנוי ואינו אלא כחוב וצ"ע עכ"ל. וכן כתב בדף ה' ע' גבי מאי דאמרינן התם מה לכסף שכן פודין בו הקדשו' ומעשרות אבל שטר אין פודין וכן פירש בסוגיא דמנה אין כאן משכון אין כאן יע"ש. והריטב"א ז"ל פירש שם סוגיין לפי שיטתו יע"ש ודחה פירוש הרשב"א יע"ש. ומתוך דברי הר"ן ז"ל גבי מנה אין כאן משכון אין כאן נראה קצת דדוקא בקדושין הוא דאמרינן דאין האשה מתקדשת בשעבוד משום דקדושין דאגוד גבי בעל לאו קדושין הוו ואפשר דה"ט משום דמקשינן הויה ליציאה לענין זה אבל לענין מכר אפשר דמודה דיועיל. ובפרק האומנין גבי מאי דאמרינן התם מלמדין שלא יחזרו כתב הריטב"א ז"ל וז"ל פי' דכיון דזקפן במלוה הרי הוא כאלו קבלום וחזר והלוום ובדין הוא דאפי' לא נתן לו כלום אלא שזקף כל האלף זוז במלוה הי' קונה מדין כסף דאע"ג דמלוה אינה קונה בקרקעות התם הוא במלוה שעמו מקודם לכן אבל זה שזוקף עליו הכסף במלוה ואומר הריני כאלו התקבלתי זה כפרעון גמור חשוב עכ"ל. שמענו מכל האמור דרש"י והריטב"א והר"ן ז"ל ס"ל בנ"ד דקנה ואף הרשב"א נראה דרפיא בידיה שסיים וכ' וצ"ע כנז"ל וע' בהרא"ש פ' השולח גבי אקנייה לבנו קטן במה שפי' ר"ת ז"ל וע' מ"ש ה"ה בפ"ה מה' אישות דין כ"ג:
סימן ו
והיכא דנתן דמים על המקח ועדיין לא משך ואחר כך אמר לו המוכר ללוי שהיה המקח בידו החפצים שהם בידך מכרתים לשמעון תנם לו וקבל לוי ליתנם לשמעון אף ע"פ שלא היה שמעון באותו מעמד זכה שמעון ואפי' למ"ד תן לאו כזכי הכא שכבר קיבל המוכר הדמים ואסור לחזור בו תן דקאמר ליה כזכי דמי והכי מבואר בספר המקח לרב האיי גאון ז"ל וז"ל בשער י"ג ראובן זבין חפץ לשמעון ואותו חפץ אצל לוי כיון שאמר לו ראובן ללוי אותו חפץ שיש לי אצלך תנהו לשמעון במעמד שלשתן קנה שמעון אבל אם הוא פקדון ביד שליש ונתברר לשליש ידיע' ברור' שקנאה זה המומחה עליו בממון שנתן למפקיד כגון זביניה כיון שקבל עליו השליש קנה מיד עכ"ל. ודמי זה לההיא דאמרו בירושלמי כתבו הטור בסי' קכ"ה דאם המקבל היה עני דכיון שאינו יכול לחזור בו משום דנעשה נד' הולך דידי' כזכי דמי ומתוך מ"ש נראה דלא דק מרן ב"י במ"ש בסי' ר' על דברי הרמב"ן ז"ל וז"ל נראה לי דלאו למימרא שצריך שיאמר לו זכי לפלוני אלא כיון שאמר לו פירות שברשותך תנם לפ' וקבל עליו לתתם לו קנה הלוקח ע"כ עוד כתב שם הגאון דאם לא נפל עינו של לוקח על המקח נהי דמוכר לא מצי הדר ביה מ"מ לוקח יכול לחזור בו כל שלא נראה בעיניו ע"כ ומשמע דאם כבר ראה לוקח המקח ואח"כ זיכה אות' ע"י אחר אף לוקח אינו יכול לחזור בו:
סימן ז
והיכא דנתן דמים לחבירו כדי שיתן לו חטים ואח"כ אמר לו המוכר ליתן בעד הדמים יין ונתרצו ביניהם ה"ז קנה לענין מי שפרע ואפילו ליתנהו המעות בעינייהו ולא חשיב מלוה כיון דמעיקרא נתן לו הדמים אדעתא שיתן לו חטים ואם לא נתן החטים צריך להחזיר המעות כמו שהם וכמ"ש הריטב"א בחידושיו בפרק הזהב דאע"פ שיש לו רשות למוכר לאישתמושי במעות מיהו כל שחזר המוכר המעות פקדון הם אצל מוכר וכיון שכן אפי' הוציאם המוכר חשיב כאלו איתנהו בעינייהו לענין שיוכל לומר חטים אין לי קח בעדם יין ונתרצה ה"ז קנה היין דלאו למלוה דמי וכמ"ש התוס' בפרק האשה רבה שהבאתי לעיל ועיין מ"ש בהלכות רבית גבי מתני' דחטים במנה יש אצלי ושוב ראיתי בספר ע"י שהביא משם הר"י ן' מיגאש שכתב כדברי. וכן נראה שהוא דעת הטור בסי' קצ"ט ומ"ש הב"י שם דהיינו טעמא משום דהוי מלתא דלא שכיח אוקמוה אדין תורה דבריו צ"ע דהא מדין תורה מלוה אינה קונה אלא היינו טעמא משום דכה"ג לא חשיב מלוה ועיין מ"ש הרשב"א ז"ל בחדושיו לקדושין דף נ"ט ד"ה אע"פ שנתאכלו המעות יע"ש ועיין מ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ק דקדושין גבי ההיא דאמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת:
סימן ח
וישראל שקנה מטלטלים מהעובדי כוכבים מכי נתן דמים קנאם כיון דנהגו העובדי כוכבים להקנות בדמים כ"כ הרמב"ן ז"ל בתשובה סי' רכ"ה וכ"כ הטור. אבל אם מכר מטלטלין לעובדי כוכבים ועדיין לא משך אע"פ שנתן הדמים עדיין לא קנה לסברת ר"ת ז"ל ודעמיה ויכול הישראל לחזור בו דבתר דינא דאורייתא דיינינן לי' ונפקא מינה להיכא דאזל העובד כוכבים ואקנינהו להנהו מטלטלי לישראל אחר ועיין במהרש"ך ז"ל בח"ב סי' קט"ז דף פ"א ע"ב כנראה שלא ראה דברי הרמב"ן הנז'. ואף שכתב הרמב"ן ז"ל בסוף דבריו ז"ל ומכל מקום אף לכשתמצא לו' דבתר דינא דאורייתא שרינן להו וכו' יע"ש נראה דפשוט ליה מ"ש מעיקרא:
סימן ט
כתבו הראשונים ז"ל דהרוצה להקנות בהמה לעובד כוכבים כדי לפוטרה מהבכורה יקח ממנו את הדמים וג"כ שימשוך אותה העובד כוכבים לרשותו עכ"ל וצ"ע דל"ל כולי האי הא בשיתנה עם העובד כוכבי' שיקנה במשיכה או בדמים סגי כדמוכח בפרק ב' דבכורות גבי הלוקח גרוטאות מהעובדי כוכבים (א"ה ואפשר ליישב לפי מ"ש הרמב"ן ז"ל בתשו' הנז' וז"ל הצריך לנו ולרבי יוחנן דאמר לעמיתך בכסף ולעובד כוכבי' במשיכה ישראל שנותן לעובד כוכבי' מעות בבהמתו פטורה דהא לא משך ואפילו נהגו לקנות בכסף מכל מקום ברשותיה דישראל לא קאי להתחייב בבכורה שהיא דאורייתא עד דמשיך כדינא דאורייתא עכ"ל):
סימן י
בשכירות מטלטלין אם נקנה בכסף נחלקו בו הראשונים ז"ל דרש"י והרשב"א ז"ל ס"ל דהוי כמכירה ואינו נקנה אלא במשיכה והרמב"ן והר"ן ז"ל ס"ל דנקנה במעות כיון דלא שייך למימר גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטך דהא לנפשיה טרח ומציל כמבואר בשיטת רב בצלאל בפרק השואל דף צ"ט יע"ש ופי' דלא פריך תלמודא אלא דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו וה"ט משום דכיון דמטלטלין יכול להטמינם לא שייך בהו שטרא. אבל לפ"ז קשה הא דאמרינן בפ"ב דבכורות דישראל מעובדי כוכבים קונה מטלטלים בכסף מק"ו מגופו ופריך א"כ אפי' בשטר נמי והשתא מק"ל הלא מטלטלי לאו בני שטרא נינהו. וכן קשה מה שפי' רש"י במרובה דף ע"ט ע"ב וז"ל מיהו בשטר לא מיקנו מידי דדברים בעלמא נינהו כדאמרינן בהזהב דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה עכ"ל והיינו טעמא דהוי דברים בעלמא כיון שהם עדיין ברשות המוכר:
סימן יא
מי שלקח חפץ ונתן הדמים ולא משך ואח"כ קידש הלוקח אשה באותו חפץ קודם שמשך. לכאורה נראה דאף דרבנן עקרו קנין מעות מ"מ במקום איסורא לא העמידו את דבריהם ונראה שכן מבואר ממ"ש רש"י ז"ל בסוגיין דהזהב וז"ל ונפקא מינה לענין איסורא כגון אם קידש את האשה לר' יוחנן הוו קידושין עכ"ל ולכאור' המובן מדבריו נרא' דאיירי בשקידש המוכר באותן דמים ולזה אמר דאע"ג דמדרבנן לא קנה מיהו כיון דמן התורה קנה במקום איסורא לא העמידו דבריהם. הן אמת דנרא' לפי זה דרש"י ז"ל ס"ל הפך סברת רוב הפוסקים שכתבו דאפי' דמעות אינם קונות מ"מ קמו זוזי ברשותי' דמוכר שהרי אדעתא דהכי נתנם לו לעשות בהם כל חפצו אלמא דאפי' במקום דליכא למיחש לאיסורא קמו זוזי ברשותיה דמוכר לכל דבר. (א"ה עיין בפריש' בסי' קצ"ח שכתב על דברי הטור ז"ל ואם קידש וכו' נ"ל דמש"ה כתב זה ללמדנו דאף לאחר התקנה אם קידש אשה מקודשת דקנין מעות מהתור' לא זז ממקומו לענין קדושין דאיסור' הוא ולחומרא עכ"ל והטור בפי' כתב בסוף הסימן דיכול להוציאם דלפי זה מדינא מקודשת דשלו הם לכל דבר משעה שלקחם וכונת הטור לע"ד הוא לאפוקי סברת ר"ל). ועוד אפשר להבין דכונת רש"י ז"ל הוא היכא דהלוקח קידש באותו חפץ אשה קודם שמשך דאע"פ דחכמים הפקיעו קנייתו ולאו דידיה נינהו מ"מ כיון דמדאורייתא קנה ודידיה הוי ה"ז מקודשת דלגבי איסורא לא הפקיעו חכמים קנייתו. ונראה שרש"י ז"ל למד זה מההיא דאמרו בסמוך ואף ר' נחמן סבר ד"ת מ"ק וכדקאמר לוי במתני' דנתנ' לסיטון הרי זה מעל אלמא דאע"ג דחכמים הפקיעו קנייתו אפ"ה לענין איסורא דמעיל' לא הפקיעו וכן כתב הרשב"א בש' ר"ב ז"ל ד"ה נתנה לבלן וז"ל וא"ת כיון דתקינו רבנן משיכ' ואמרו מעות אין קונות מאי קשיא לי' לר"י דמדינא לא מעל כיון דלא קנה וי"ל דלענין מעילה דאורייתא לא תקינו עכ"ל. הן אמת דלפי דברי התוס' ז"ל אין ראיה משם כלל דטעמא דהתם הוא דנהי דהפקיעו חכמים קנינו של לוקח לענין שלא קנה החפץ מ"מ לא הפקיעו קנינו של מוכר בדמים ומ"ה מעל עיין בדבריהם סוף פרק המפקיד ומדברי הרי"ף ז"ל והגאונים שהביא הטור בסי' קצ"ח נראה דהיינו טעמא דמוכר מצי לאישתמושי במעות משום דאדעתא דהכי נתנם לו:
ונראה לע"ד דאפי' תימא דרש"י ס"ל דאם קידש לאשה באותו חפץ קודם שמשך מקודשת מ"מ לאו כ"ע מודו בה דכיון דחכמים הפקיעו קניית הדמים כי קידש אשה נמי אינה מקודשת דהאי חפצא לאו דידי' הוי דהפקר ב"ד הפקר כדמשמע בפ' האשה רבה יע"ש ולא דמי לנתנה לסיטון דמעל וכמו שחילקו התוס' בפ"ב דע"ז דף ס"ג ע"א ד"ה והא מחסרא משיכ' דהתם קודם שיהי' אתנן עקרו חכמים הקני' ולא חל עלי' אח"כ איסור אתנן כלל משא"כ במעיל' דכבר היה קודש ומיד שנתן לסיטון מעל וכה"ג אין כח ביד חכמים להפקיע וכפי' הל"מ ז"ל והכא נמי כי יהיב דמים על המקח מקודם שקידש בהם את האשה עקרו חכמים קנייתו וכי יהיב אח"כ לקידושין לאו דידי' קא יהיב וכן כתב הריטב"א ז"ל בסוגין דהזהב על דברי רש"י וז"ל ואינו מחוור דכיון דמדרבנן אינן קונית הפקר ב"ד הפקר ואף לר' יוחנן אינה מקודשת למ"ד דלית לי' רשות להנפוקינהו עכ"ל. וראיתי להר"מ ז"ל בה' מעיל' פ"ו שדחה האי סוגיא דהכא ופסק דנתנה לסיטון לא מעל נראה דס"ל דכיון דחכמים עקרו קנית הדמים אע"ג דמן התור' הי' קונ' מ"מ עכשיו שתיקנו דלא ליקנו' יש בידם לעקור אפי' לענין איסורא וכבר כתבתי לעיל דהכי מוכח מאות' שאמרו בפ' השואל בשואל קורדום של הקדש דמעל חבירו מותר לבקע בו לכתחילה אלמא דהעמידו דבריהם אפי' בדאורייתא מדשרי לבקע בו לכתחל'. איברא דבה' תרומות פ"ט פסק ז"ל דאם לקח פרה מכהן ונתן את הדמים ועדין לא משך דאסור לכהן להאכיל' כרשיני תרומ' דמן התורה מעות קונות ולא אמרינן כבר עקרו חכמים קנין מעות ולישתרי להאכילה תרומ' וי"ל:
סימן יב
ראיתי שנחלקו רז"ל בישראל שיש בידו עבודת כוכבי' ומכרה לעובד כוכבי' דה"ר אלחנן ס"ל דאם מכרה לעובד כוכבים בהקפ' שהדמים מותרין ולא הוו חליפי עבודת כוכבי' ור"י ס"ל שאפי' לא מכר' לעובד כוכבי' בהקפ' אלא כיון שמשכ' אצלו קודם שיתן את הדמים דקי"ל משיכ' בעובדי כוכבי' קונה דהוי כמו בא עלי' ואח"כ נתן לה כמבואר בתוספות פ"ב דעבודת כוכבי' דף ס"ג והרמב"ן ז"ל חולק ע"ז ואמר דלא דמי לבא עליה ואח"כ נתן לה דהתם בשע' שנתן לה הטלה ליתי' הביאה בעולם והלכך לא חייל איסורא על הטל' אבל הכא דבשעה שנתן לו הדמים העבודת כוכבי' או י"נ איתי' בעולם ונתפס האיסור בדמים אלו דבריו ז"ל. והר"ן ז"ל השיב עליו דמה בכך ואף כי איתי' העבודת כוכבי' בעולם מ"מ אין ההתפס' תלוי' אלא בשעת יציאת כל דבר מרשות חבירו ובאות' שעה ראוי לחול האיסור על חליפיו אבל כל שקנה כבר העובד כוכבים העבודת כוכבים מקודם שיתן הדמים שוב אינו נתפס האיסור על הדמים עכ"ל. ואני הדיוט אומר איברא ודאי שכך הוא שאין ההתפס' תלוי' אלא בשעת יציאת כל דבר מרשות חבירו וכמ"ש הר"ן וזה אפשר במכר בהקפ' דמשע' שמשך העובד כוכבים קנה והדמים נעשו עליו מלוה דנמצא דאין לו לישראל אלא דמים הלכך כי יהיב ליה דמים אח"כ לאו דמי איסורא נינהו ודמי הלוא' היא דקא פרע ליה אבל במכר בסתם ליקח המעות מיד אע"פ שמשך העובד כוכבי' המקח עדיין לא נגמר הקנין לגמרי כל שלא נתן לו המעות דאי מסרב העובד כוכבי' ליתן הדמים והישראל עייל ונפיק אזוזי המקח בטל דאדעתא דהכי מכר כדי ליקח הדמים מיד לעשות חפציו אישתכח דבשעת נתינת הדמים נגמר המקח ודמים אלו שנתן דמי עבודת כוכבים. וכיוצא לזו כתבו התוס' בפ' האשה רבה דה"ט דמקדש את האשה לאחר ל' יום דהויא מקודשת ואפי' נתאכלו המעות משום דלא גמר גמר הקנין עד שעת קדושין דאי הדר' בה צריכה להחזיר המעות כמות שהם בעינו דאדעתא דקדושין יהיב לה מעיקרא וחשיב כאלו נתן לה השתא ולכאורה הכי נראה למידק משמעתין דלקמן דף ע"א גבי פלוגתא דמשיכה בעובדי כוכבים אי קונה דמיתיב לה מההיא דא"ל רב להנהו סכוותיה, כי כייליתו חמרא לעובדי כוכבים שקילו זוזי מינייהו והדר כייליתו להו ואי לא שקילו זוזי בהדייהו אוזפינהו דכי לא עבדיתו הכי כי קא הוי י"נ ברשותייכו הוי וכי שקליתו דמי י"נ קא שקליתו ואי ס"ד משיכה בגוי קונה מדמשכה עובד כוכבים קניה יין נסך לא הוי עד דנגע ביה ומוקי לה בדכייל ורמי למנא דעובדי כוכבים. והשתא איכא למידק דאי ס"ל משיכה בעובדי כוכבים קונה היכי קא"ל רב אי לא עבדיתו הכי כי שקליתו דמי יין נסך קא שקליתו והלא משעה שמשכו העובד כוכבים קנו וכי שקלי דמים לאו דמי יין נסך הוו וכל הפוסקים ז"ל נראה שהבינו דר"י איירי דלא מכר בהקפ' ונהי דאסור לעשות כן לכתחלה למיהב להו יין נסך כדי ליקח מהם הדמים מ"מ כל שעבר ועשה לאו דמי י"נ הוו לפי סברת ר"י:
וראיתי להרא"ש ז"ל שם בפסקיו שאע"פ שפסק כדברי ר"י דאם משך העובד כוכבים עבודת כוכבים ואחר כך נתן דמים דלא הוו חליפי ע"ז כוכבי' ומזלות כתב דדוקא לאחרי' מותרים הדמים אבל למחליף עצמו אסור ליהנות מהם ולפי זה לא ק"מ. אבל מדברי הר"ן ז"ל נראה דאפילו למחליף עצמו שרי. וכן נראה מפסק הב"י בש"ע בסי' קמ"ד שכתב סתם שאם מכר יין נסך ועבודת כוכבים לעובדי כוכבים ומכרה לאחר קודם שיפרע לזה הישראל הדמים מותרים בדיעבד ע"כ. ונראה דמ"ש מותרים בדיעבד ר"ל דלא שרי ליקח הדמים מיד עובדי כוכבים לכתחלה ואע"פ שאינם דמי עבוד' כוכבים. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות אסורות גבי ישראל ועובדי כוכבים שהיו שותפין בנטיעה אם התנו בתחל' מותר ואם לא התנו אסור משמע מדבריו דבסתמא שאכל העובד כוכבים שני ערלה אסור לישראל לאכול אח"כ שני ההיתר משום דהוי כחליפי ערלה ואע"ג דאיהו גופיה כתב בפ"ח דאם עבר ומכר דברים האסורים בהנאה הדמים מותרים וע"כ צריך לחלק ולומר דהא דשרו הדמים היינו לאחר שבאו לידו אבל אם עדיין לא לקחם אסור ליקח אותם וכ"נ מתשובת הרשב"א ז"ל שהביא הטור בא"ח סי' ת"ן:
ואם נתן העובד כוכבי' לישראל את הדמי' ואח"כ משך העובד כוכבי' העבוד' כוכבים או היין נסך לכאור' נראה דבכה"ג הדמים אסורים ול"מ למ"ד דעובד כוכבים קונה בכסף דהא ודאי מכי שקיל ישראל הכסף קנה העובד כוכבים עבודת כוכבים וי"ל והוי חליפי העבודת כוכבים ממש אלא אפילו למ"ד משיכה בעובדי כוכבים קונה נראה דבכה"ג אסור כנראה מדברי ר"י הנז'. וכן כתב הטור בפי' בסי' קל"ב וכן נראה ממ"ש התוס' ז"ל בפ"ב דעבודת כוכבים דף ע"א בד"ה שקולו זוזי מינייהו והדר כיילו להו. איברא דמדברי הרשב"א ז"ל נראה דאף בכה"ג שרי שכתב בספר ת"ה גבי ההיא דאסור לומר לפועליו צאו ושתו י"נ ואני פורע דמוקי לה תלמודא דאיירי כשהקדים דינר לחנוני וז"ל וכי הקדים לו דינר מאי הוי מדיהביה ניהליה קנייה עובד כוכבים דסתמא דמלתא לאפוקי יהביה ניהליה ובשעת נתינת המעות ליכא איסורא דהא לא שקיל יין נסך וכי שקלי פועלים יין נסך ליתיה דינר דישראל ולאו דמי י"נ הוא וה"ל כנתן לה טלה באתננה ואחר כך בא עליה דאתננה מותר ולפיכך תירץ דכל הנותן דינר לחנוני שאינו יודע כמה יטלו פועליו לאו להוציאו הקדימו אלא דליהוי גביה עד שיתן יין לפועליו אבל הנותן על דבר קצוב מדיהביה ניהלי' קנייה עכ"ד. אבל לע"ד אנ"כ דנהי דסתמא דמלתא כל המקדים מעות למוכר אדעתא דהכי הוי שיוכל להוציאם מעכשיו ומטעם זה חייב המוכר באחריותם כמו שכתב הרי"ף ז"ל בפר' הזהב מיהו נראה דאם לא נתקיים המקח והדר ביה מוכר מלמיהב המקח המעות חוזרין בעינייהו וגזל הוא בידם אם לא יחזירם דאדעתא דהכי יהבם לוקח כי היכי דלוקים ליה מקחו ומה"ט כתב הרי"ף ז"ל דאי הדר ביה מוכר וקביל מי שפרע תו אינם עומדים ברשותו של מוכר. ועפ"ז נתיישב לי מאי דהוה ק"ל על הרי"ף דמאחר דס"ל דכיון דמעיקרא אדעתא להוציאם קיבלם הוו הלואה גבי' אם כן כי נמי אמר ליה תא שקול זוזך אחר קבלת מי שפרע היאך נפטר מאחריותם עד שיעשה השבה גמורה כדין כל מלוה ולפי מ"ש ניחא דאף על גב דאדעתא דהכי קיבלם כדי לאפוקינהו ומטעם זה חייב באחריותם מ"מ לא נתנם הלוקח מעיקרא אלא ע"מ שישלים לו מקחו וכל שאינו רוצה להשלים לו מקחו ה"ז חייב להחזיר ללוקח מעותיו כמות שהם ולא מצי לומר ליה אפרע לך ממקום אחר וכ"כ הריטב"א בחידושיו שם. וכיון דקניית ישראל בדמים תלוי בקיומו של מקח הרי אלו דמי כוכבי' ומזלו' וכאלו נתן לו הדמים עכשיו דמי וכמ"ש התוס' בפרק האשה רבה דף צ"ג דהא דמקודשת ואפי' נתאכלו המעות משום דחשיב כל שעה כאלו הם בעין ואם לא נעשה הקנין מוטל עליו להחזירם ולפי זה נראה דלא קשה מידי ממה שהקשה דכי הקדים לו דינר מאי הוי כאמור. וכן נראה לי לדקדק משמעתין גופא דנתן לה ואחר כך בא עליה דקאמר אי דאמר לה קני מעכשיו פשיטא דשרי דהא ליתיה בשעת ביאה אלמא דאע"ג דאמר לה קני מעכשיו אפי' הכי אי איתיה בעיניה בשעת ביאה חל עלי' איסור אתנן וה"ט משום דלא נגמרה המתנ' אלא בשעה שבא עליה שהרי על תנאי ביאה נתנו לה ואם תחזור בה צריכה להחזירה בעיניה:
ומה שהביא הרב ז"ל ראיה מההיא דאקשינן לרב אשי דאמר משיכה בעובד כוכבים אינה קונה ממתני' דהמוכר יינו לעובדי כוכבים פסק עד שלא מדד דמיו מותרים ופריק בשהקדים לו דינר ג"כ אינה ראיה דהא למ"ד משיכה בעובדי כוכבים אינה קונה ע"כ אית ליה מעות קונות וכיון שקנה העובד כוכבים תו ליכא למיחש מידי ול"ד לנתן טלה ואחר כך בא עליה דבשעה שנתן את הטלה עדיין לא קנה שום דבר. ולפי דברינו נראה דבנ"ד אפילו אמר לו העובד כוכבים המעות יהיו שלך מעכשיו אפ"ה הדמים אסורים דהא אפי' בסתם לאפוקינהו יהבינהו ניהלי' ואפ"ה אסורים. וכן נראה מההיא דנתן לה ואח"כ בא עלי' דמוקי לה תלמודא בדאמר לה מעכשיו וקדמה והקריבתו ועיין מ"ש התוס' בפ"ב דעבודת כוכבי' דף ע"א בדבור הנז"ל:
סימן יג
פחות מבן עשרים שמכר קרקע מירושת אביו ונתן הקונה המעות כדי לקנות בו הקרקע לאחר שיבא לכלל עשרים ונשבע המוכר לקיים המקח. לכאורה נראה דבכה"ג קנה הלוקח מיד לאחר עשרים ואפי' שנתאכלו המעות מקודם דהרי זה דומה לאומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' יום מקודשת ואפילו אם נתאכלו המעות וכ"ת התם שאני משום דבידו לקדשה מעכשיו מה שאין כן בנ"ד הא ליתא דבפ' ב"ש גבי קטנה שנתקדשה וגדלה דאמר רב דגדלי קדושיה עמה כתב הנ"י בשם הרשב"א דמקודשת היא במעות שקבלה בעודה קטנה דהוי כאלו אמר לה התקדשי לי לאחר שתגדלי דמקודשת ואפי' נתאכלו המעות באותה השעבוד שנשתעבדה ע"כ ועדין נראה שאין מכאן ראיה לנ"ד כמבואר. שוב ראיתי שדבר זה היא פלוגתא דרב ושמואל בפרק יש בכור והתוס' ואור זרוע פסקו כשמואל וכתב הבת"ה שכן נראה עיקר לפי הגירסא שלנו דקאמר שם והלכתא כותיה דשמואל והריטב"א ז"ל ג"כ הכי ס"ל בפ"ק דמציעא. ומיהו אפילו לדבריהם בנ"ד כל שנשתמש זה בבית לאחר כ' שנה וראה המוכר ושתק הרי זה קנאו בחזקה ואע"פ שלא אמר לו המוכר לך חזק וקני כאלו אמר ליה דניחא ליה דליקום בהימנותי' ותדע דהא במוכר מירושת אביו אמרו טעמא בפ"ק דמציעא דף ט"ז דה"ט דלא קני משום דלא סמכא דעתיה דלוקח משום שאינו בידו של מוכר דמי יימר שירש מאביו כלום שמא ימכור אביו נכסיו בחייו הא כל היכא דאיהו בידיה דמוכר ודאי סמכא דעתיה וקונה אותו בחזקה שמשתמש השתא וכמ"ש התוספות והריטב"א ז"ל שם גבי ההיא דבעי התם במאי קני ליה בהאי שטרא וכו' והרמב"ם ז"ל בפכ"ט מה' מכירה כתב שנ"ל שאפילו קטן שמכר קרקע ונעשה בן עשרים ולא מיחה אינו יכול לחזור בו שכיון שלקח המעות ונשתמש הלוקח בקרקע זו לפניו כשהוא בן עשרים נתקיימה ביד הלוקח שהרי רצה בממכרו ולע"ד נראה שאפילו החולקים על הרמב"ם ז"ל בנ"ד כ"ע יודו והוא בהקדים מ"ש המפרשים שם בשמעתין דאותיב לי' לרב מההיא דמה שירש מאבא דלא עשה כלום ומאי קושיא ירושה שאני משום דאתיא ממילא ותירצו דהכא שאני כיון דאמר ליה בשעת המכר מה שאירש מאבא מכור לך הרי הבטיחו שיזכה בה לאחר שירשנו והרי מאמינו עכ"ד וכמו כן בנ"ד הרי. הבטיחו שיזכה בה לאחר עשרים שנה והרי האמינו וכל שכן זה שנשבע:
סימן יד
מי שמכר לחברו שוה מנה קרקע או מטלטלין בדינר לכאורה נראה דכה"ג אין מעות קונות דזה הוי כעין חליפין וכן היה נראה קצת ממ"ש התוס' בפרק הזהב דף מ"ו ע"ב ד"ה ולר' נחמן יע"ש ועיין בתשו' הרשב"א שהביא הב"י בח"מ סי' י"ב ועיין מ"ש התוס' בפ"ב דע"ז דף ע"א סוף ד"ה רב אשי אמר משיכה בעובדי כוכבים אינה קונה יע"ש. (א"ה עיין מ"ש רבינו לקמן בהלכות אונאה):
אם נתן הדמים על דבר שלא בא לעולם ונתחייב המוכר בלשון חיוב לתת לו אותו דבר ה"ז נתחייב בנטילת הדמים. כן נ"ל ממ"ש הרמב"ן בתשו' סי' רכ"ה:
סימן טו
שייך לקנין משיכה
מי שלקח מקח מחברו והגביה אותם הלוקח ע"י פועלים עובדי כוכבים והניחוה בחא"ן אי קנאה הלוקח מי אמרינן כיון דהפועלים הם עובדי כוכבים אינם יכולים לקנות לישראל ואפילו בפועלי' ישראלים איכא לספוקי מכיון דאין הפועלים מכוונים לזכות ללוקח והוי כאותם שכתב הטור סי' הע"ר דאם היה בונה ע"י פועלים הרי זה לא קנה דאין הפועלים מכוונים לזכות לבע"ה:
ואיברא דבנ"ד אם היו הפועלים ישראלים קנה הלוקח מיד שהגביהו הפועלים את השקים אע"פ שלא נתכוונו הם לקנות ללוקח מכיון דאיכא דעת אחרת מקנה לא בעינן דעת קונה וכדכתב הרשב"א בחי' פ"ב דגיטין גבי זקן שאני דידע לאקנויי אבל היכא דהוו הפועלים עובדי כוכבים בהא איכא למיבעי' דכיון דעובדי כוכבים נינהו ואין ידם כיד ישראל הגבהה דידהו נמי לא חשיב כאלו הגביה הישראל או דלמא שאני פועלים דידם כיד בע"ה וכדאמרינן פ"ק דמציעא דף י' דאפילו למאן דאמר המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ואפילו עשהו שליח פועל שאני משום דידו כיד בע"ה. וכיוצא לזה ראיתי להרשב"א בחי' למסכת קדושין דף י"ט בההיא דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך שהקשו הראשונים והיאך היא מתקדשת דזו זוכה לאחרים הוא דהא כסף קדושיה לאביה וקי"ל דאין קטן זוכה לאחרים ותירץ הרשב"א לחד תירוצא דאיכא למימר דידה כיד אביה לזכות לו היכא דאיכא דעת אחרת מקנה דלא גרע מחצרו דקונה לו שלא מדעתו:
הן אמת דהרשב"א דקדק בהא משום דהוי חצר המהלכת ולע"ד נתקשתי בדבריו אמאי איצטריך לאתויי לה מדין חצר כדי דתקשי ליה דהוי חצר המהלכת ואמאי לא מייתי לה מדין יד דידה כיד אביה כדאמרי' פ"ב דקדושין דף מ"ד ע"ב וכמו דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ה"ה נמי בידו שיזכה לו שלא מדעתו כיון דאיכא דעת אחרת מקנה. וכ"ת הא לא הוי דומיא דידה דמה ידה בסמוכה לה בעינן כדאמרינן בריש פרק הזורק דאיכא למימר כמ"ש הר"ן והביאו הב"י פ"ק דמציעא דכל שהוא משתמר למי שהוא זכות לו כידו הוא ויד אריכתא היא יע"ש אם לא שנאמר דלא אמרינן הכי אלא בנערה דידה כיד אביה וכידא אריכתא דמי אבל קטנה אף דיודעת לשמור לענין זה לא הוי כיד אביה לומר דידה כיד אביה וכידא אריכתא דמי:
ולענין נדון דידן עדיין נראה דאף דיד פועלים כיד בע"ה מכל מקום הוי כחצר המהלכת ועיין בפ"ב דגטין דף כ"א ע"א ובפרק הזורק דף ע"ח גבי מאי דאמר רבא התם כתב לה גט ונתנו ביד עבדה יע"ש. אבל עדיין יש לצדד דבמ"א כתבתי דכל מידי דאם עשהו שלא מדעת בעלים כגון עשיית מעקה או איזה פעולה הרי הוא עשוי בכה"ג לא אימעיט עובדי כוכבים משליחות דכי אימעיט עובדי כוכבים משליחות היינו במידי דבעינן שליחות ואם עשהו שלא מדעת בע"ה אין מעשיו כלום עד שיעשנו שלוחו או ידעינן דניחא ליה לבע"ה בכך דחשיב כאלו הוא עצמו עשהו שליח לכך אבל במידי דלא בעינן שליחות כגון מי שאמר לעובד כוכבים לעשות לו מעקה ועשהו הרי מה שעשה עשוי וכיוצא לזו כתב הרשב"א בתשו' ועיין במהרשד"ם בח"מ סי' שע"ו שכתב ז"ל ועל הספק הג' אי מיקרי חזקה מה שפרע לחופרים גם זה פשיטא לי דהוי חזקה גמורה כי מה לי חפר הוא ומה לי חפרו הם בשבילו ואפי' שהעובד כוכבים לאו בר שליחות כלל לא מתורת שליחות אני אומר וכו' יע"ש ועדיין אין ראיה גמורה לנ"ד כמבואר: