מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות שלוחין ושותפין · סימן כ
מי שנתן מידי לשליח כדי למכרו אי יכול לקנותו לעצמו בשום אופן או לא:
תשובה לכאורה נראה דבמחלוקת שנוי אי יכול לקנותו לעצמו דבפ' אלמנה אמרו אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום דאמרי' לה מאן שם ליך ופירש רש"י ממי קבלת מכירה זו לא מב"ד ולא מן היתומים לפיכך לא יצא הקרקע מרשות היתומים אבל היכא דשמה לאחרים נפק מרשות היורשים שהרי נתנו לה חכמים רשות למכור עכ"ל. ודקדק הרשב"א ז"ל מכאן שאין השליח יכול לקנות לעצמו אפי' באותם דמים שהרשהו למכור לפי שנעשה שליח להקנות ואין אדם מקנה לעצמו שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו של בעלים שהשליח במקום בעלים עומד עכ"ל. אמנם הריטב"א ז"ל בחידו' כ"י כתב כל זה ואח"כ כתב ז"ל והגאונים פי' מאן שם ליך כי שמא לא דקדקת בשומא יפה אע"פ שבב"ד של הדיוטות לקחה חיישינן שמא כיון דלעצמה הוא לא דקדקו יפה בשומתם ולפי זה דינו של הרשב"א ז"ל ליתא עכ"ל וכן איתא בתשו' הגאונים בהדיא דהשליח יכול להחזיק לעצמו ומתוך דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ז מה' אישות נראה דמה שאמרו אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום איירי בלא שומת ב"ד הדיוטות אבל בשומת בית דין הדיוטות יכולה לשום לעצמה ואע"ג דב"ד הדיוטות לאו בני אחזוקי נינהו יכולה הוא לאחזוקה לנפשה ומאן שם לך דקאמר היינו לשון שומה שלא דקדקה יפה בשומה כפירוש הגאונים וכתבתי זה לפי שראיתי למרן הב"י דבא"ה נראה דתפס דברי הרמב"ם ז"ל והגאונים עיקר ואלו בח"מ סימן קפ"ה כתב דאין הסרסור יכול לקנות לעצמו, אפי' באותם דמים שהרשהו בעלים למכור יע"ש ולע"ד אינו כן כאמור והמרדכי בפ' האומנין הביא בשם מהר"ם על ראובן שמסר טבעת לסרסור למוכרה ונאבד דהסרסור הוי ש"ש וכו' עד כיון שאם ירגיש הסרסור שיש בה ריוח יקחנו לעצמו ע"כ משמע דהסרסור יכול לקנותו לעצמו. ולע"ד היה נראה דאין ראיה אף מפרש"י ז"ל אלא בהיכא שלא הרשהו הבעלים למכור בכך וכך דאז ודאי השליח הוא המקנה אותו ואינו יכול להקנות לעצמו אבל היכא דהרשהו הבעלים למכור בכך וכך איכא למימר דהבעלים עצמם מקנים אותו לכל מי שיתן כך וכך ובפרק הספינה כתב הר"ן בשם המפרשים שחפץ שדמיו קצובים ובא אחד ולקחו שלא מדעתו של חנוני ע"מ ליתן דמיו זכה בו דדעתו של חנוני שכל מי שיתן דמיו יזכה בו ע"כ א"כ ה"ה בא"ל לשליח מכור לי זה בכך וכך ה"ז גמר להקנותו לכל מי שיתרצה ליתן אותו סך וכי נתרצה השליח לקנותו ה"ז זוכה לעצמו וע' במ"ש בה' גזילה סימן ה' ואי משום דבעינן הוצאה מרשות לרשות הא איכא הוצאה דהמוכר הוא המקנה ועוד דיכול זה לבטל שליחותו בכה"ג שדמיו קצובים וזוכה לעצמו כההיא דפ' הספינה. ול"ד לאלמנה דשמה לעצמה דהתם אפי' אם שמו לה ב"ד הדיוטות מ"מ אין כאן מי שיקנהו לה ודעת מקנה בעינן והרא"ש ז"ל כתב בפרק אלו מציאות גבי מצא פרה וחמור מטפל בהם י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן פרשו התוספות דשם דמיהן ומניחם לעצמו ואפי' בלא ב"ד ולא חשדינן ליה כיון דמשיב אבידה הוא וכו' עכ"ד וזה נוטה לפי' הר"מ והגאונים שפי' דמאן שם לך דקאמר התם היינו שומא וכ"כ התוספות בפרק אלו מציאות יע"ש. ולכאורה קשה על הרא"ש ז"ל דבפ' אלמנה פי' בהדיא מאן שם לך כפרש"י ז"ל ועם מ"ש היינו יכולים לישב דגבי אבידה דעת בעלים מסכים להקנותה לכל מי שמצאה וטרח בה:
עוד ראיתי להגאון בספר המקח שער ששי דף ט"ו שכתב ז"ל הדין הז' השליח הזה אם שלחו השולח למכור ממקרקעותיו כלום לא יקנה לעצמו מאותם קרקעות ולא כלום שאם שם אותו קרקע ונוטלו לעצמו הרי אותו מעשה בטל אם הוא קרקע כמו שפי' בדין האלמנה עכ"ל. נראה בהדיא דס"ל דבמטלטלין יכול לקנות השליח לעצמו ולכאורה נראה דה"ט דבקרקעות אינו יכול לקנותו לעצמו משום דבעינן דעת מקנה שיקנהו לו והכא אי מבטל שליחותו כשרוצה לקנותו לעצמו א"כ מי יקנהו לו דאע"פ שנתרצו הבעלים להקנותו לכל מי שיתן הדמים מ"מ חזקה שלא בפניו צריך שיאמר לו לך חזק וקנה אבל במסר לו מטלטלין למכור בסך קצוב הרי השליח יכול להגביהם ולקנותם לעצמו כיון דהבעלים נתרצו להקנותם לכל מי שיתן אותם דמים ובהגבהה לא מצינו שצריך שיאמר לך חזק וקנה זולת במשיכה (ואפי' תימא דל"ש מ"מ כיון שמסרם ביד שליח אין צריך לומר לו לך חזק וקנה) וההיא דכיסתא דיתמי לא היה שם דעת מקנה ועוד דכיון דלא היה דבר קצוב כה"ג כי מוסר לשליח למכור השליח הוא המקנה ולא בעלים:
אבל היכא דקצבו הבעלים דמים הרי הוא כאלו אמר כל מי שירצה ליתן אותם דמים אני מקנהו לו וא"כ שליח נמי יכול לקנותם לעצמו ואצ"ל היכא דהוי מידי שיש לו שער קצוב ועומד לימכר דכמו כשלקחו אחר ע"ד לתת דמיו זכה בו ואפילו לקחו שלא מדעת בעלים כדמוכח בהספינה דף פ"ח יע"ש ה"ה שליח והא דאיצטריך הטור בסי' שנ"ט לטעם דעדשים עדיף משעורים דלא סגי ליה אפי' בכדי דמיו כיון דאיירי בדבר העומד לימכר איכא למימר דהתם שאני משום דאיירי כשאינו נותן מעות אלא שעורים וסתמא אין אדם מוכר שעורים בעדשים ולחזור ולטרוח למכור העדשים אבל אם היה רוצה ליקח במעות אפי' בכדי שוויו נמי שרי כיון דעומד לימכר. העולה מהאמור דבמחלוקת שנוי אם יכול השליח לקנות לעצמו ואף במטלטלין:
אמנם נראה לע"ד דאם נתן השליח הדמים למשלח כדי לקנותם לעצמו אע"פ שלא הודיעו למשלח שקנאה לעצמו כיון שלקח דמים ה"ז גמר והקנה למי שנתן הדמים דדעתו של מוכר לאקנויי לבעל המעות ומעותיו קונות לו בכה"ג. עוד שמעתי משם חד מרבוותא שאם השליח רוצה לקנות לעצמו יזכה בהם ע"י אחר דהיינו שיאמר לחבירו זכה בנכסים אלו לעצמי ושפיר דמי דהשתא הא איכא הוצאה מרשות לרשות ודמי לאות' שאמרו ספ"ב דגיטין דהאשה עצמה נעשית שליח להולכה היכא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח לקבלה אלמא דאע"ג דשליח קבלה כיד אשה דמייא עם כל זה חשיב בכה"ג הוצאה מרשות לרשות משום דכשהיה בידה ה"ז כאלו הי' ביד הבעל דשלוחו של אדם כמותו והשתא נפיק מיד הבעל ונכנס לרשותא דידה זהו ת"ד. ולע"ד איכא למדחי דהתם גבי גט הבעל הוא דקא מגרש לה שאין אדם מגרש אשת חבירו ואין זה נעשה שליח אלא כדי להוליכו לאשה אבל הכא גבי מקח וממכר טעמא אחרינא איכא דבעינן קונה ומקנה וכיון דזה השליח במקום בעלים עומד אינו יכול להקנות לעצמו שאין כאן קונה ומקנה אלא הוא מקנה לעצמו:
איברא דהטור בסי' קע"ד כתב דמי שעשה שליח למכור שדהו אף ע"פ שהשליח בעצמו מצרן אינו רשאי לקנותו כדאמרינן גבי אפוטרופוס שמוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו כלומר משום חשדא משמע דאי לאו הכי וכגון שהרשהו הבעלים למוכרו בכך וכך הרי זה מצי לקנותו לעצמו והיכי משכחת לה שיוכל לקנותו לעצמו אם לא שנאמר שיזכה בו ע"י אחר. וראיתי להסמ"ע שם שנרגש מזה וכתב דהא דאמרינן שאין השליח יכול לקנות לעצמו היינו כשבא המוכר לחזור אבל אם אין המוכר חוזר בו ה"ז זוכה בו ולזה מטין דברי הב"י בא"ה סי' צ"ד גבי אלמנה שלקחה לעצמה אינו כלום עד ואפי' לא נתייקר אם ירצו יבטלו המקח וכתב הרב דמה שאמרו אין המקח כלום היינו לומר שאם ירצו היורשים יבטלוהו אבל היא אינה יכולה לבטל אלא שעדיין יש לחלק ולומר דאלמנה שאני שאין לה על היתומים כי אם חוב בעלמא ולהכי כל היכא שנתרצי' איהי ליקח קרקע זו בעד חובה יצא זו בעד חובה משא"כ גבי שליח כיון שאין כאן מקח שהרי לא זכה בו השליח כי נמי רוצים הבעלים לקיים המקח אמאי אין השליח יכול לחזור בו ועדיין יראה דהטור בסי' קע"ד מצי מיירי בשא"ל לשליח כל מי שיתן בו כך וכך אני מקנהו לו דכי א"ל הכי נמצא שהמוכר הוא מקנהו לו לכל מי שרוצה ללוקחו ואין השליח כי אם כמו סרסור בעלמא וכל כי האי גוונא אם עבר השליח ולקחו לעצמו מה שעשה עשוי דהא איכא דעת מקנה שכך א"ל המוכר שכל מי שירצה ללוקחו בכך וכך יהיה מכור לו. וזהו עצמו טעמן של גאונים שאמרו שאם השליח לקחו לעצמו במה שהרשהו הבעלים שפיר דמי דס"ל דכל מי שאומר לשליחו מכיר זה בכך וכך דעת הבעלי' הוא להקנות לכל מי שירצה לקנותו בכך באותו סך אבל בלאו הכי לא מהני דדעת מקנה בעי' ומי הודיעו למוכר כדי שיקנה חפצו לשליח וכדכתב הרשב"א הביאה הרב בני אהרן סי' צ"ו. (א"ה עיין במהרי"ט ח"א סי' קכ"ז ובס' בני חייא סי' קפ"ה):