מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות שלוחין ושותפין · סימן יז
ראובן שאמר לשמעון טול מעות אלו וזבין לי מקח פלוני ממקום פ' ושמעון לא נזדמנה לו ק לאותו מקום ובכן מסר המעות שמעון ללוי שיקחנו לו משם א הודיעו ללוי שלצורך ראובן היה רוצה אותו והלך לוי ולקחו מי א ראובן שהוא בעל המעות או לא דמי אמרינן מי הודיעו לבעל חטים שיקנה החטים לבעל המעות כדאמרינן בפרק הגוזל ואע"ג קי"ל שם כנהרדעי אלא כר' יוחנן התם שאני משום דדעתו שליח לזכות למשלח אבל הכא שלוי השליח לא היה יודע שהמעות של ראובן היאך יזכה בה ראובן דליכא לא דעת מקנה ולא זוכה וכ"ת כיון דשמעון שהוא שלוחו של ראובן מינה שליח תחתיו הרי לוי נעשה שלוחו של ראובן גם כן וידו כיד ראובן לשלח ומכחו קא אתי וכיון שהקנה בעל החטים ללוי קנאו וכן וכדקאמר תלמודא שם שאני חטים וחטים דשליחותיה דב"ה עביד וכיד ב"ה דמי זה אינו חדא דריהטא דשמעתין שם אה דאליבא דר"י בחטים וחטים נמי לא הוי טעמא משום דידו ב"ה אלא עיקר טעמא הוי משום דשליח דעתו הוא לזכות והיינו דקאמר שם אי הכי אפי' חטים וחטים וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל בתשו' בסי' שס"ט ולא עוד אלא דאפי' תימא דכל הוא שליח ידו כיד המשלח ואפי' אם בעת שמשך השליח לא כוון לזכות למשלח וכגון שהניחו המוכר ברשותו של שליח שלא מדעתו קנאו מיד המשלח דידו ורשותו של שליח כיד ורשות המשלח איכא למימר דה"ד כשידע זה שהוא שלוחו של ראובן אבל אם לוי לא הוה ידע מעיקרא בשליחותיה ששמעון שעשאו שליח הוא שלוחו של ראובן אלא שליחותיה דשמעון סבר דקא עביד לא נעשה זה שלוחו של ראובן וכ"ש הכא דמעיקרא מה שמינה שמעון ללוי תחתיו שלא כדין עשה שאין שליח יכול לעשות אחר תחתיו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל משום שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואין לומר דהיינו דוקא לכתחלה אבל אם עבר ועשה מה שעשה עשוי וכמ"ש התו' בפרק כל הגט דף כ"ט והרי"ף ז"ל בפרק המפקיד דיראה דהיינו דוקא שלא לחייבו לזה משום פושע או משום גזלן דכל המעביר על דעת ב"ה לא חשיב גזלן אבל לענין מה שמינה שליח אין מינוייו כלום כדכתב הרא"ש ז"ל בפרק כל הגט משם ריצב"א והטור ז"ל בא"ה סי' קמ"א שאם אמר טול החפץ והב לה גיטה לא ישלחנו ביד אחר שאפי' אם תתן החפץ ליד השליח השני תחלה אינו גט כיון שלא הגיע ליד הראשון תחלה ואפי' אם אחר שקבל השני החפץ ונתן לה הגט בא ליד השליח הראשון אינו גט כיון שלא הגיע לידה בתורת גירושין אלא יקחנו הראשון מידה ויחזור ויתננו לה בתורת גרושין ע"כ משמע דלא מהני כשיחזיר השליח השני ויקח הגט מידה ויחזור ויתננו לה אחר שהגיע החפץ ליד הראשון והיינו טעמא דמשעה שעבר על דעתו שמסר פקדונו ביד אחר נתבטל שליחות השני ואפי' לסברת החולקים על ריצב"א יר' דהיינו דוקא היכא שהם שני דברים נפרדים כגון נתינת הגט ונטילת החפץ דאע"ג דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר שליחותא דגט לא בטיל דאגט לא קפיד בעל דשליחותי' דגט אינו תלוי בחפץ הלכך אפי' שינה בחפץ אין זה שינוי בגט כמו שפירש רש"י והר"ן משא"כ בנ"ד דשינה בעיקר השליחות וכן נראה ממ"ש מהר"י קולון ז"ל בשרש ששי והא דאמרינן בפרק האיש מקדש דשליח לקדושין מצי משוי שליח ולא חיישינן להא דאין רצונו של זה שיהא פקדונו ביד אחר איירי בשנתן הבעל רשות לשליח לשוויי שליח וכ"כ הריטב"א ז"ל שם. ומ"מ עדין יש מקום לומר דבנ"ד זכה ראובן במקח כיון דלוי כי לקח במעות ראובן לקח וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות מכירה דאפי' אם השליח נתכוון לקנות לעצמו המקח הוי למשלח וכן הוא דעת הרי"ף ז"ל בפרק המקבל בדין העסק יע"ש. והגם דהרשב"א בתשובה חולק על זה וכתב דכל שהשליח נתכוון לקנות לעצמו הוי המקח לשליח והכריח זה מההיא דפרק הגוזל בנותן מעות לשלוחו ליקח חטים ולקח שעורים דאם הותירו הותירו למשלח ופריך עלה לר' יוחנן מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטים לבעל המעות דבשלמא חטים וחטים שליחותיה קא עביד אבל חטים ושעורים כיון דשינה ולא הוי שלוחו של ב"ה היאך קנה ב"ה דמי הודיעו לבעל החטים וכו' ושני לה ר"ש בר שסטרי אליבא דר"י דגם חטים ושעורים נמי קנה בעל המעות משום דדעתו של שליח לזכות לבעל המעות ושמעינן מהכא דכל היכא דשליח מתכוין לקנות לעצמו לא זכה בעל המעות דבכה"ג אמרינן מי הודיעו וכו' ע"כ דברי הרשב"א בתשובות החדשות סי' שס"ט:
ולכאורה הכי איתא למשמע מדברי הרא"ש ז"ל שם בשמעתין שכתב וליתא לחוכא דבני מערב' דאף על גב דשני שליח מכל מקום אין מתכוין לקנות לעצמו ודעתו לזכות לבעל המעות ואף על פי שבעל החטים מזכה החטים לשליח ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות לו עכ"ד. ומשמע דכל שהשליח אינו מכוין לקנות אלא לעצמו לא קנה המשלח דמי הודיעו וכו' אבל לע"ד נראה דסוגיא דשמעתין לא אזלא הכי דאם איתא דטעמא דר' יוחנן ור' שמואל שסטרי הוי כמ"ש דדעתו של שליח לקנות לבעל המעות א"כ ר' אבהו שבא לחלוק וס"ל דבעינן דעת המוכר דוקא כסברת בני מערבא מה ראיה מייתי ממתני' דאין לו בכסות אשתו ובניו להכריח משום דטעמא משום דבעל שליחותיה קא עביד ודלמא טעמא הוי משום דהבעל דעתו לזכות לאשתו ובניו ור' יוחנן ור' אבא ג"כ אמאי אצטריך לומר דטעמא דמתני' משום דאין דעתו של אדם על כסות אשתו ובניו ולימא דטעמא הוי משום דדעתו של אדם לזכות לאשתו ולבניו ולא בעי דעת המוכר וכר' יוחנן דלכאורה נראה דר' אבא לתרוצי אליבא דר' יוחנן קא אתי וכמ"ש הרמב"ן ז"ל:
אשר ע"כ נראה לע"ד לפרש דטעמא דר' יוחנן משום דסתמא דעתו של מוכר הוי להקנות למי שהוא בעל המעות ור' שמואל בר שסטרי ס"ל דגם בחטים וחטים נמי דזכה בהו בעל המעות הוי ג"כ מהאי טעמא משום דדעתו של מוכר להקנות לבעל המעות. ולזה דחי ליה ר' אבהו דחטים וחטים היינו טעמא משום דשליחותי' קא עביד והשתא מייתי שפיר ממתני' דהמקדיש נכסיו דאין לו בכסות אשתו ובניו דהתם לא שייך לומר דדעתו של צבע להקנות לבעל המעות דבעל המעות הוא האיש לא האשה ואיך קנאתה האשה אם לא דבעל שליחות אשתו קעביד וכמו שסברתיה כך מצאתיה בחי' קמא לרבינו פרץ מבעלי התוס' ועלה לנו מזה דטעמא דר"י משום דדעת המוכר להקנות לבעל המעות וכך פי' ריצב"ש ז"ל הביא דבריו הרב בצלאל ז"ל בחי' למציעא דף ט"ז גבי ההיא דפריך תלמודא מכדי לוקח במאי קני ליה להאי ארעא וכו' וז"ל דאפי' שנאמר שהמוכר לוקחה עתה לצורכו מהני טעמא דאמרינן דלא ליקריוה גזלנא או דליקום בהימנותא אפי' הכי לא קני לה בהאי שטרא שהרי הנגזל לגזלן הוא מוכרה ולא ללוקח ומי הודיעו לנגזל שיקנה קרקע שלו ללוקח מן הגזלן כדאמרינן בפ' הגוזל מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטיו לבעל המעות ואפי' למאן דפליג עליה התם היינו כשלוקח לוקח במעות של אחר משום דאמרינן שדעת המוכר למכור למי שהמעות שלו אבל כאן הגזלן במעותיו הוא קונה שהרי מעות הלוקח בהלואה הם עליו עכ"ל וכן ראיתי בספר בני אהרן סי' צ' שכתב מחי' הרשב"א לקמא כמו כן. והגם דראיתי בירושלמי דפרקין א"ר דוסא בשקיים שליחותו נתכוון המוכר לזכות לבעל המעות לא קיים שליחותו נתכוון לזכות ללוקח ולמה חולק עמו הואיל ובאת הנאה על ידו עכ"ל תלמודא דידן לא ס"ל הכי אלא לעול' דעתו של מוכר להקנות לבעל המעות ומ"מ איכא למילף כסברת הרמב"ם ז"ל דהיכא דלא שינה שליח דהמקח הוי של משלח ואפי' נתכוון שליח לקנות לעצמו משום דדעתו של מוכר להקנות לבעל המעות ומעתה איכא למימר דהא דמשמע מדברי הרא"ש ז"ל דהיכא דשליח לא נתכוון לזכות למשלח דלא זכה משלח לא אמרה אלא היכא דשינה השליח דס"ל כסברת הירושלמי אבל היכא דלא שינה השליח הוי המקח של המשלח ואעפ"י שהשליח נתכוון לזכות לעצמו משום דדעתו של מוכר לאקנויי לבעל המעות שהוא המשלח ובפ' מי שמת הביא המרדכי משם מהר"ם דהא דאמרו מי הודיעו היינו בששינה אבל כי לא שינה הוי לבעל המעות ואעפ"י שלא היה בדעת השליח לזכות לבעל המעות וכ"נ מדברי ר' ירוחם ז"ל שכתב שאם אמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה נעשה גזלן על המעות ואם הותירו הותירו לו ודוקא בשינה דקנינהו בשינוי דאם לא שינה לא מהני תנאה בפני ב"ד עכ"ל וט"ס נפל וצ"ל ואפי' התנה בפני ב"ד לא מהני דמה שהגיה הרב"י וכתב אלא א"כ התנה בפני ב"ד הם דברים תמוהים דמאי אולמיה דב"ד הכא לעשות איסורא וכ"ת נהי דדעתו של מוכר להקנות לבעל המעות שהוא המשלח מ"מ כיון שאין מעות קונות הרי מחסרא משיכה דמשיכתו של שליח לא נתכוון להקנותו כי אם לעצמו. וכה"ג איכא לאקשויי על דברי הרמ"ה שהביא הטור דאי יהיב ראובן לשמעון זוזי למזבן ליה מידי ויהבם למוכר אדעתא דראובן ומקמי משיכה חזר בו שמעון וזבניה לנפשיה דלא קנה שמעון:
ונראה דס"ל ז"ל דכיון דהמוכר דעתו הוא לזכות לבעל המעות אין השליח יכול לתופס' לו משום דהוא לא נתכוון למשוך לבעל המעות דאין אדם עושה סחורה במעותיו של זה והכי מוכח מהא דאמר רבא בפ' איזהו נשך הני בי תרי תלתא דיהבי זוזי לחד למזבן להו זבן לחד זבן לכולהו אלמא אע"ג דכשמשך זה לא נתכוון לקנות אלא לחד מנייהו אפי"ה אמרינן לאו כל כמיניה לעשות סחורה ולזכות לאחר. והגם דראיתי להטור בסי' קכ"ד שהביא משם ר' ישעיה דאם אמר בהדיא דלפ' זבן הרי הוא שלו שהרי חזר משליחותם והכי מסתברא. נראה דטעמא דידהו הוי משום דזוזי כמאן דפליגי דמי ולהכי כי אמר בפי' לפ' אני קונה נמצא דבמעותיו שלו זכה לו. משא"כ ברוצה לקנות לעצמו במעותיו של חבירו שדעת המוכר אינו כן אלא להקנות לבעל המעות. וע"כ צריך לחלק שהרי הביא הטור בסי' קפ"ג כסברת הרמב"ם דאי זבן לנפשיה במעות חבירו המקח הוי של משלח וכ"נ מדברי הב"ח. ואפילו לסברת הרשב"א דס"ל דאי זבן לנפשיה במעות חבירו דהוי המקח שלו. ה"ד בנתכוון השליח לזכות לנפשיה אבל בכה"ג דנ"ד שהשליח השני לא נתכוון לזכות לנפשי' כי אם למי ששלחו שהוא שליח ראשון הרי זה דומה דזבן לחד דזבן לכלהו אע"פ שהשליח לא נתכוון אלא לחד מינייהו וטעמא כמ"ש הרשב"א ז"ל שדעתו של מוכר אינו אלא למי שקונה ממנו או למי שהמעות שלו אבל לא לזה ולא לזה אלא לאחר דלאו בעל המעות לא וכיון שכן בנדון דידן המקח הוי של משלח ראשון שהוא בעל המעות. (א"ה עיין במהרי"ט בח"א סי' קט"ז):