מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות שלוחין ושותפין · סימן טז
עובד כוכבים דא"ל לישראל למיזבן ליה מידי ואזל וזבן לי' וכעת לא מצא לעובד כוכבים והפקידו ביד חברו ומת העובד כוכבים והנפקד רוצה לזכות בפקדון באומרו כי ממונו של עובד כוכבים הוא והמפקיד אומר כיון דאין שליחות לעובד כוכבים עדין לא זכה בו העובד כוכבי' והוי דידיה:
איברא דעובד כוכבים דשלחו לישראל לא זכה במקחו דאין שליחות לעובד כוכבים מיהו לא ידענא אי זכה בו השליח כיון דלא נתכוון לזכות בו כשהיה בידו אלא דעתי' היה לקנותו לעובד כוכבים וראיתי שהתוס' בפרק הגוזל דף ק"ב ע"ב ד"ה מי הודיעו לבעל החטים כו' נסתפקו בזה ומתוך דבריהם נראה שיותר נוטה לומר שלא קנה לא זה ולא זה. (א"ה לע"ד נראה מתוך דברי הרא"ש ז"ל בפרק גט פשוט גבי ההיא עובדא דמייתי תלמודא התם בההיא איתתא דיהבה זוזי לההוא גברא למזבן ארעא אזל זבן לה שלא באחריות יע"ש דכל שלא קנאו המשלח קנאו השליח ודו"ק). אבל מתוך דברי הריב"ש ז"ל בתשו' סי' ת"א ז"ל ולקנות חמץ לצורך העובד כוכבים במעותיו של עובד כוכבים איסור גמור הוא שהרי לכל הפחות דילמא אתי למיכל מיני' ולא עוד אלא שהוא עובר עליו בבל יראה לפי שכשהוא קונה אותו בשביל העובד כוכבים אין העובד כוכבים בעל המעות קונה אותו שהרי אין ישראל זה נעשה שליח לעובד כוכבים ולא זכה בשבילו דהא קי"ל דאין שליחות לעובד כוכבים ולא זכיה כלל לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו כדאיתא במציעא וא"כ הרי הוא חמצו של ישראל זה ועובר עליו ומלקות נמי איכא שהרי עשה מעשה שקנה אותו ואף אם נאמר שישראל אין דעתו לזכות בו לעצמו כיון שיש איסור בדבר מ"מ גם העובד כוכבים לא קנה אותו וכו' עכ"ל. נראה דס"ל שכיון שלא קנה העובד כוכבים שאין שליחות לעובד כוכבים קנאם השליח אם לא היכא דהוי מידי דאיסור' כגון חמץ דמסתמא אמרינן איסורא לא ניחא ליה דליקני הא לאו הכי קנאם השליח אע"פ שלא נתכוון השליח ואשכחן כה"ג בשלהי משילין גבי מילא מים ונתן לחברו רב ששת אמר כרגלי הממלא ורב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ואמר תלמודא התם דבמגביה מציאה לחבירו קא מפלגי ופירש רש"י ז"ל וז"ל דכ"ע לא קנה חברו בהגבהתו של זה אלא אם קנה המגביה או לא קנה פליגי רב נחמן סבר לא קנה המגביה דלאו אדעתיה למקני אלא מי שנתמלאו לו קנאה במשיכה וכו' ורב ששת סבר קנה המגביה תחלה וכו' כלומר כיון דלא קנאו חברו קנאו הממלא ואף על פי שלא נתכוון לזכות לעצמו מ"מ הא נתכוון לזכות וכדבריו מוכח בסוף פרק הבית והעליה גבי אי הבטה בהפקר קני דקא' עלה תנאי היא דתנן שומרי ספיחי שביעית נוטלין מתרומ' הלשכה ורי"א הרוצה מתנדב והוא ש"ח דת"ק סבר הבטה בהפקר קנה וזכה זה בהבטה אלמא דאע"ג דזה לא נתכוון לקנות לעצמו אלא מביט בה לצורך צבור קנאו לעצמו ונראה דאפי' לר"ת ז"ל שנחלק שם על פירוש רש"י ז"ל וס"ל דזה לא קנה כיון דלא נתכוון לקנות ע"כ היינו דוקא בהפקר דליכא לא דעת מקנה ולא דעת קונה אבל במקח וממכר דאיכא דעת אחרת מקנה אע"פ שלא נתכוון זה לקנותו כמו שנראה מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ"ב דגיטין דף ך' גבי מאי דאמר תלמודא שם זקן שאני דידע לאקנויי וז"ל וקשיא לי אשמעתין אפי' כי מקנה להו זקן ומלוה מאי הוי הא לווין לא ידעו כדעת רבא דאמר דילמא זקן שאני וכיון שכן היאך קונים ואינהו לא ידעי דזקן מקנה להו ומ"ש מההיא דאמרינן ביבמות פרק ר"ג העודר בנכסי הגר וסבור דשלו הם לא קנה וי"ל דשאני הכא דדעת אחרת מקנה עכ"ל וכן כתב הנ"י בפרק חזקת הבתים גבי ההיא דרב ענן שקל בידקא בארעא וכו' ז"ל שמעינן מהכא דאלו הוה ידע המזכה אע"ג דלא ידע רב ענן שהוא הזוכה קנה ומשום הכי לא הוה סגי למימר ליה את ודאי לא הוה ידעת ואע"ג דאמרינן ביבמות העודר בנכסי הגר וכו' תי' הראב"ד דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה עכ"ל והכא נמי דעת המוכר שיקנה או על המעות או הקונה ממנו וכמ"ש הרשב"א ז"ל בס' תולדות אדם בסי' שס"ט: