מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות שותפות · סימן ד
(השאלה נאבדה, ומתוך התשובה יתבאר)
תשובה אף כי אנכי היום גולה ממקומי לא מצאתי מנוח לכף רגלי גם כי ספרי אינם אתי והדיבר אין בי עכ"ז לא נתתי מעצור לרוחי לבלתי סור מן המצוה. ואען ואומר דנראה דבנ"ד אם פורש בשטר השותפות שלא נשתתפו אלא במה שירויחו בעסק הידוע תו לאו כל כמיניה דראובן לומר לשותפו שמעון מה שנתתי לך ריוח מעסק אחר שהרוחתי בטעות הי' כי הייתי סבור שמחמת השותפות שיש לי עמך חל עלי חובה להביא לאמצע גם מה שהרוחתי בעסק אחר שהרי אין הדעת טועה בכך ואמרי' מידע ידע אלא שמתנה בקש לתת לו כדאמרינן בכמה דוכתי וחד מינייהו בפ' הספינה גבי מתני' דמכר את הצמד לא מכר את הבקר ופריך עלה נהי דאין הדמים מודיעים מ"מ ביטול מקח ליהוי ומשני שם בלישנא בתרא כי אמרי' אונאה וביטול מקח הני מילי בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה לא אימור מתנה הוא דיהיב ליה ולא מצי טעין טעיתי במקחי. ואע"ג דכת מן הגאונים לא ס"ל הכי ופסקו שם כשינויא קמא דמאי אין הדמים ראיה כדי לקיים כל המקח אבל ביטול מקח מיהא הוי ומשמע לפי זה דאפי' בכדי שאין הדעת טועה מצי לומר טעיתי. ולכאורה היה נראה דמסתייע האי סברא מדאמרינן בפ"ק דמציעא גבי הכיר בה שאינה שלו ולקחה דמעות יש לו ולא אמרינן מידע ידע ולשום מתנה נתכוון כדאמרי' גבי מקדש אחותו אדם יודע שאין קדושין תופסין בה וגמר ונתן לשם מתנה משום דלא עבידי אינשי למיהב מתנה לנוכראה. אבל כד דייקינן בה ליכא ראיה דהתם שאני דאיכא למיתלי ולומר דלשום פקדון נתכוון והא דלא א"ל לשום פקדון סבר לא מקבל מיניה אבל כל היכא דליכא למיתלי בפקדון אלא שטוען טעיתי בדעתי לא מהימן דאנן סהדי דשקורי משקר שאין הדעת טועה בכך וע"כ צ"ל לשום מתנה נתכוון וכן פסקו כל גדולי האחרונים נ"נ ותפסו עיקר כשינוייא בתרא דאפילו ביטול מקח לא הוי:
ולע"ד זכורני שאני הייתי מייתי ראיה לזה מסוגיין דפ' המפקיד גבי מתני' דרי"א אפי' המוכר שמן מזוקק לחברו כל השנה כולה ה"ז מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה ומוכח שם בשמעתין דחכמים דפליגי אר"י לשיטתייהו אזלי שאמרו אין הדמים ראיה משום דכיון דידע אימור לשם מתנה יהיב ליה יע"ש וה"ה בנ"ד. אבל אם בנ"ד לא פורש הדבר יפה בתחלת השותפות ויש מקום לתלות ולומר שראובן טעה בדעתו וסבור היה שלכל מילי היו שותפים אלא שעיקר השותפות הקבוע להם לשאת ולתת בו הזכירו ובו נכללים כל שאר רווחים אם יזדמן להם שכן דרך כל השותפים שמייחדים להם עסק ידוע כדי לשאת ולתת בו ואף ע"פ כן מתנים ביניהם שכל מה שירויחו ואפילו מציאה בשוק יהיה לאמצע ולזה טעה ראובן דסבור היה דזה מן הדין ואפי' כי לא התנו כאלו התנו דמי ולהכי הבי' ג"כ הוא לאמצע מה שהרויח באותו עסק כל כי האי גוונא נראה לע"ד דשמעינן ליה לראובן בטענתו כיון דאפשר לאצדודי ולומר שראובן טעה בדעתו ותדע דאמרינן בפרק הרבית האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח בהו טופיינא אם בכדי שאין הדעת טועה הוא אימור מתנה הוא דיהיב ליה ונראה מדברי הטור בסי' רל"ג דאפ"ה אי אתא מאריה דזוזא וטעין לא לשם מתנה נתכוונתי אלא שטעיתי בחשבוני מהימן וכ"כ ר"י ובעל התרומות בהדיא הרי דאפי' במידי דהוי בכדי שאין הדעת טועה ובסתמא הוי מתנה אפ"ה כי אתי מריה וטעין לא כי אלא שטעיתי שמעינן ליה. ואע"פ שהמרדכי חלוק שם על זה וס"ל דכיון דהוי בכדי שאין הדעת טועה לא מהימנינן ליה לומר שטעה וכתב שהתוס' הביאו ראי' לזה מההיא דמכר את הצמד לא מכר את הבקר ואפי' ביטול מקח לא מצי טעין כיון דהוי בכדי שאין הדעת טועה לא מהימנינן ליה לומר שטעה לע"ד נראה דהטור ודעמיה מפליגי בינייהו דדווקא התם גבי צמד הוא דלא מהימנינן ליה משום דאנן סהדי דשקורי משקר שאין שום אדם טועה בכך לתת כל כך דמים בשביל הצמד אבל באשכח טופיינא אף על גב דהוי בכדי שאין הדעת טועה מ"מ אפשר לאדם שיטעה בכך ואמרינן זמנין דמעיין בעסקיו הוה וטעה בחשבונו ובהכי מתיישבא לי הא דלא בעי תלמודא שם בפרק הספינה לומר ואי אינש תקיפא הוא דלא יהיב מתנה מאי כדבעי לה גבי ההיא דאשכח טופיינא דדוקא התם הוא דבעי לה משום דאיכא צד לומר דשמא טעה ויהיב ואיכא למימר דאפי' המרדכי לא קאמר דלא שמעינן ליה לומר שטעה אלא שם דטעין טעיתי בכדי שאין הדעת טועה בו אבל היכא דטעין טעיתי במידי דאפשר לדעת לטעות בו מהימנינן ליה במה שאומר שטעה דלאו כולהו אינשי דינא גמירי וכמו שכתב מהריק"ו בשורש ך':
והנה זה ימים ראיתי בתשובה להרב מהריב"ל בח"ל שהשיב על שותף שבא לידו טעות עובד כוכבים ונתן חלק ממנו לשותפו וכתב הרב ז"ל דאע"פ שלא היה מחוייב השותף מעיקרא לחלוק עם חברו בהאי רווחא דלא קי"ל בזה כסברת ר"ת מיהו אי כבר יהב ליה לא מצי להוציא מידו דמסתמא מידע ידע וגמיר דינא אלא דמתנה הוא דרצה לתת לו אלו ת"ד ז"ל. ואני הייתי מקשה עליה מדברי התוספות שם בשמעתין דהמקדש אחותו דהוו המעות מתנה שכתבו והא דאמרי' בערכין במוכר שדהו בשנת היובל דהמעות חוזרים התם אינו פשוט כ"כ דהא איכא רב דאמר מכורה ע"כ מוכח מדבריהם דכל דבר שאינו פשוט בפי הכל תלינן לומר שטעה וכ"כ בנ"ד אם יש מקום לתלות ולומר שראובן טעה בדעתו ולהכי הביא לאמצע מה שהרויח בעסק אחר וחלקו ביניהם שוה בשוה הדבר מוכיח שמחמת שהיה סבור שהיו שותפין לכל דבר הוא דעבד הכי ויותר יש לתלות בזה ממה שנתלה במתנה דלא עבידי אינשי למיהב מתנה וכמ"ש מהריק"ו בשרש קי"א אלא דעדיין איכא למימר דהן לו יהא שראובן טעה בדעתו ולהכי הביא הריוח לאמצע מ"מ אחר שכבר נתן הדמים לשמעון לא מפקינן מיניה דהא איכא מאן דאמר דמחילה בטעות הויא מחילה כמו שפי' רש"י ז"ל בשמעתין דפרק א"נ בשינוייא דקא משני התם זביני הכא הלואה ואע"פ שהתוס' ז"ל חלקו עליו וס"ל דמחילה, בטעות לא הויא מחילה ופירות דקל ה"ט משום דאפשר דאפי' אם היה יודע שהיה יכול לחזור בו לא היה חוזר כי היכי דליקום בהימנותיה מ"מ הרואה יראה בהגהת אשיר"י שם משם מהרי"ח ז"ל שהסכים עם פרש"י ז"ל וגם הריטב"א בחידושיו כתב משם הרמב"ן שכן עיקר אבל נראה לע"ד דבנ"ד כ"ע יודו דלא הויא מחילה שהרי כתב שם בהגהת אשר"י דכי אמרינן מחילה בטעות הויא מחילה היינו דוקא היכא דידע הנותן דממון דידיה קא יהיב לחבריה ואע"פ שבטעות קא מחיל ליה מ"מ קנה חברו שהרי נתייאש אבל היכא דסבור דממונא דחבריה הוא ומ"ה קא יהיב ליה אין כאן אפי' מחילה בטעות. וכ"כ בנ"ד שראובן הי' סבור ששמעון שותפו הוא לכל דבר ומה שהרויח באותו עסק הי' לאמצע ששניהם זכו בו בבת אחת ויד שניהם שוה בו ולהכי הביאו לאמצע אין כאן מחילה כלל הנראה לע"ד כתבתי אם יראה בעיני מורי עיין בתשובת הרא"ש שהביא הטור בסימן צ"ג ומ"ש רשד"ם סימן קכ"א:
גם סימן זאת נאבדה ומתוך התשובה יתבאר: