מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות שותפות
סימן א
בדיני השותפות אם נשתתפו זה במנה וזה בק"ק ולקחו פרקמטיא ונשאו ונתנו בה והרויחו נראה דהשכר לאמצע כך נראה מדברי הרמב"ם ז"ל והרב בעל כ"מ בפ"ד מהלכות שלוחין אבל בב"י סימן קע"ו כתב איפכא ודקדק כן מק"ו דלקחו שור לחרישה וטבחוהו יע"ש ואינה ראיה דטבחוהו שאני שהרי חלקו השותפות אבל כל זמן שהם שותפין חולקים לאמצע ואה"נ שאם כשטבחוהו לא חלקו לאבריו אלא שנתעסקו במכירת הבשר והרויחו הרי הוא לאמצע ומ"ש בב"י דאם לקחו שור לחרישה וטבחוהו שנוטל כל אחד לפי מעותיו ולא יקח בעל המנה במה שנשתבחה הבשר ומשם יש ללמוד דסחורה הראויה ליחלק חולקין לפי מעות לענ"ד מדברי הרי"ף אין נר' כן שהרי כתב הרי"ף ז"ל שנמלכו עליו לחלוק באבריו ובהא פליגי דרבא ס"ל דאף אם נזדמן להם ומכרוהו חי הואיל ואם טבחוהו וחלקוהו באבריו היה זה נוטל שליש לפי מעותיו וזה שני שלישים ע"כ הרי דהרי"ף לא כתב אלא כשהסכימו לחלוק באבריו אז הוא דאמרינן חולקין לפי מעותיו אבל אם לא הסכימו לחלוק באבריו אלא שרוצים למכור הבשר ולחלוק ודאי שהיה הריוח לאמצע ומדברי הרמב"ם ז"ל אתה למד כן שכ' ואפי' לקחו שור לטביחה שאלו טבחוהו היה כל אחד נוטל מבשרו לפי מעותיו כו' משמע דדוקא לקחו לטביחה הוא דאמרינן שאם טבחוהו חולקין הבשר לפי מעותיו אבל לקחו לחרישה וטבחוהו אין חולקין הבשר לפי מעותיו אלא א"כ הסכימו לטביחה ושבח אח"כ וטבחוהו ומעתה יש ללמוד שאם לקחו סחורה ביניהם לשאת ולתת יחד אע"פ שהיא ראויה לחלוק לא מיבעיא כשנשאו ונתנו בה והרויחו שהריוח לאמצע כיון דעדיין לא חלקו השותפות והשותפות עומדת שכל דבר של שותפות על זמן שלא חלקו הריוח לאמצע אלא אפילו אם באים לחלוק הסחורה אינם חולקים לפי מעות זולת היכא שלקחו פרקמטיא לחלקה ולא להרויח ביחד דאז דומה ללקחו שור לטביחה דחולקין לפי מעות ומתוך דברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל נראה דאפילו אם קבעו זמן לשותפות ונמשך אח"כ כל זמן שלא חלקו הריוח לאמצע וכ"כ הרי"ף ז"ל דטעמא דרב המנונא דאע"פ שנמלכו לחלוק מיהו כל זמן שלא חלקו הריוח לאמצע דכל שלא חלקו עדיין השותפות קיימת ולפי מ"ש דלדעת הרי"ף והרמב"ם כל שלקחו דבר בשותפות להרויח בה כשבאים לחלוק אינם חולקין לפי דמים אלא לפי הריוח אתי שפיר דלא לאפושי במחלוקת שכן הוא לפי פרש"י ז"ל דרב המנונא איירי אפילו בטבחוהו ואע"פ כן חולקים לאמצע:
והיכא שלקחו סחורה לחלקה ביניהם ונמלכו ומכרוה נראה דהריוח לפי מעות ולא דמי ללקחו שור לטביחה ומכרוהו חי דהריוח לאמצע דשור שאני שאינו ראוי ליחלק כל זמן שהוא חי מה שאין כן בסחורה שהיא ראויה ליחלק וכחלוק דמי ועוד דשור שאני דהריוח שבא בעודו חי מעותיו של זה גם כן גרמו והשתא אתי שפיר ההיא דהניח להם אביהם פרה ועבד זה משתמש שני ימים בפי' משום דאדעתא דידהו לא נשתתפו והרי שור לטביחה ג"כ דאדעתא דהכי לא נשתתפו ואפ"ה חולקים לאמצע אם מכרוהו חי אלא צריך לחלק דהיכא דנשתתפו להרויח הא ודאי אפי' ראוי לחלק הריוח לאמצע וכשלא נשתתפו להרויח כגון דשור לטביחה ומכרוהו חי חולקים לאמצע שאם לא היו מעותיו של זה לא היה זה הריוח שהרי אם טבחוהו לא היה זה הריוח משא"כ בסחורה הראויה לחלק ולקחוה ג"כ לחלקה אע"פ שמכרוה קודם שחלקו דלא שייך כל הני טעמא הריוח לפי דמים וההיא דבכור ופשוט שהניח להם אביהם פרה ועבד התם ה"ט משום דמן השמים הקנו לו ולפי זה מ"ש הטור בשם הרמ"ה דאם קבעו זמן לחלוקתו ועלה ריוח אחר זמן החלוקה נוטלין לפי המעות איירי בסחורה הראויה לחלק אבל סחורה שאינה ראויה לחלק לעולם הריוח לאמצע וע' בירושלמי בפרק שור שנגח ד' וה':
סימן ב
השותפין שרצה אחד מהם לחלוק תוך הזמן כתב הרמב"ם דאינו יכול לחלוק ולכאורה היה נראה דהתוס' חולקים ע"ז שכתבו בפ' המקבל דהמקבל עיסקא יכול לחזור תוך הזמן דפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום ע"כ וראיתי להרב בס' בני אהרן סי' ל"ט שרצה לחלק ולומר דע"כ לא אמרו התוס' הכי אלא במקבל עסקא מחברו ואין מתעסק אלא האחד ודמי לפועל אבל שני שותפין ששניהם מתעסקים בשותפות לא שייך לומר דדמי לפועלים והביא ראיה לזה ממ"ש התוס' בפרק אלו מציאות גבי זיל אייתי תלת דפלגת קמייהו דמיירי שהגיע זמן המכר וגם עבר זמן השותפות יע"ש. ולע"ד אינו כן דבהדיא הביא הב"י בריש ה' שותפין דשותפין יכולין לחזור כל זמן שירצו כמו פועל דחוזר בחצי היום ומיהו נראה לע"ד דכל זה אינו אלא שיוכל לחזור ולומר לא אטרח עוד בעדך אבל מ"מ אי נשתתפו במעות שניהם נהי דיכול לומר איני רוצה לטרוח שאינו עבד שיעשה בע"כ מ"מ ממון השותפות קנויה לשניהם להרויח בה עד זמן שגבלו ביניהם וזהו שכתב הרמב"ם דאינם יכולים לחלוק תוך הזמן משום דכל אחד זכה בממון השותפות להשתמש בה ולהרויח. ומ"ש הנ"י בפרק המקבל דאם הוא לא משתעבד נכסוהי ג"כ לא משתעבדי דנכסוהי דאיניש לא משתעבדי אלא מדין ערבות ע"כ לע"ד אינו כן דהכא לאו מחמתיה משתעבדי כדי דנימא הכי אלא משום דכל א' הקנה ממונו לחברו כדי להשתמש בה כמי שהקנה דקל לפירות. ומשום הכי כתבו התוספות דאי פלג השותף תוך הזמן שלא מדעת חברו לא עשה כלום ואם הותיר העיסקא הרי הוא לאמצע:
ומעתה יכולים אנו לומר דליכא פלוגתא בין הרמב"ם ז"ל והתו' דלדברי כולם שותפין יכולין לחזור ולומר איני רוצה לטרוח שאינו כעבד אבל אינן יכולים לחלוק השותפות וכמ"ש. אבל מדברי הראב"ד ז"ל בהשגות נראה דשותפין ששניהם מתעסקין לא חשיבי כפועלים כדי שיוכלו לחזור בהם שכתב בפ"ד מה' שלוחין ז"ל ורבותי הורו שאדם יכול להקנות עצמו לחברו בקנין כדין העבדים ומדאיצטריך לקנין נראה דהיינו כדי שלא יוכלו לחזור בהם דאי כל זמן שלא חזרו לא הי' צריך לקנין דאפי' בדבורא בלבד לא גרע ממגביה מציאה לחברו דקנה חברו וכ"כ מהרי"ק בשורש קפ"ב והכריח כן מתשו' אחרת להראב"ד יע"ש. והשתא נראה דלא ס"ל דשותפין דמו לפועלים דאם כן קנו מידם אמאי אינם יכולים לחזור תוך הזמן כמו פועל שחוזר בחצי היום ואפי' קנו מידו וכמ"ש הריב"ש בסי' תע"ו יע"ש וכ"כ הרשב"א בספר תולדות אדם סי' ע"ב ז"ל הצ"ל ואם נתכוין בקנין זו כדי שלא תוכל לחזור בה תוך הזמן זה אינו דבין בקנין בין בשכירות יכולה היא לחזור בה וכו' יע"ש. (א"ה וכן נראה מדברי הרשב"א בספר תולדות אדם סי' פ"ז ואף בשותפין יע"ש וצ"ע מ"ש הב"י בריש הלכות שותפין שדעת הרשב"א כדעת הראב"ד וע' סי' ס' בב"י סי"א מ"ש הרמב"ן והרשב"א וצ"ע):
הן אמת דהריטב"א ז"ל כתב בחידושיו שאם קנו מידו של פועל אינו יכול לחזור בו וכ"כ הנ"י בפרק הספינה גבי השוכר את הפועל לעשות עמו בגורן יע"ש ולפי זה אפ"ל דהראב"ד ג"כ ס"ל דשותפים דמו לפועלים ומיהו כל שהקנה את עצמו ס"ל דאינו יכול לחזור בו והשתא אתי שפיר מה שהקשו על דברי הריטב"א ז"ל דהיכי כתב דכל שקנו מידו של פועל אינו יכול לחזור והלא כל פועל משעה שהתחיל במלאכתו נגמר קנין השכירות ואפ"ה חוזר בחצי היום דאיכא לפלוגי ולומר בין היכא שהקנה את עצמו דאז גופו קנוי לב"ה כמו ע"ע ומש"ה לא מצי לחזור בו בלא כסף ובלא מחיר מה שאין כן היכא דלא הקנה את עצמו דנהי דהתחלת מלאכה עביד קנין אינו אלא ששעבד עצמו למלאכת חברו אבל לא הקנה את עצמו כדי שלא יוכל לחזור בו. שוב ראיתי דברי הריטב"א בחידו' שם בפרק האומנין ונראה דלא ס"ל דהתחלת מלאכה עביד קנין בפועל ומשום הכי הוא דמצי לחזור בו בחצי היום אבל כל שקנו מידו לא מצי לחזור בו אבל עדיין צריך להבין דאפי' כי קנו מידו אמאי לא יוכל לחזור בו ומ"ש מע"ע דאע"ג דגופו קנוי מצי לחזור בו ועוד דבהדיא מוכח בירושלמי פ' האומנין דפועל גופו קנוי והא דמצי לחזור בו משום גזרת הכתוב הוא דקאמר התם רב אמר אין ישראל קונים זה את זה משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים אמר ר' יוחנן בע"ע היא מתנייא ע"ד דרב בין פועל בין ב"ה יכול לחזור בו ע"ד דר"י פועל יכול לחזור בו ולא ב"ה. ונ"ל דה"פ דר"י סבר דפועל גופו קנוי כמו ע"ע וקרא דכי לי בני ישראל בע"ע מיתנייא ואתא לומר דע"ע יכול לחזור בו ולמדנו מהכא דפועל גופו קנוי ואפ"ה מצי לחזור בו ולהראב"ד ז"ל לק"מ דאף שכתב דאם הקנה את עצמו ה"ז קנוי ואינו יכול לחזור בו אפשר דס"ל דהא דפועל יכול לחזור ואע"ג דהתחלת מלאכה עביד קנין היינו בפועל שהשכיר עצמו בשכר דה"ז מגרע משכרו וחוזר כמו ע"ע דמגרע מפדיונו ויוצא אבל אם הקנה עצמו לחברו בלא שכר דאז ליכא למימר שמגרע מפדיונו וחוזר אינו יכול לחזור בו. אבל לסברת הריטב"א דס"ל דאף בפועל אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו ודאי צ"ע מ"ש מע"ע דמצי לחזור בו עיין במהרי"ק שורש קפ"ב סוף דף רט"ו ובמהרי"ט ז"ל בח"מ ס"ס ק"ח ובח"א סימן ק"מ ובמהרא"ש סי' קי"ג:
סימן ג
כתב מהר"ם ז"ל על יהודים שבכל מלכות שהורגלו לתת מס בשותפות ועכשיו נתן המלך קצת מהמלכות לבנו ואינו לוקח מס מהיהודים הדרים בעיירות בנו ועתה תובעין הקהל מס מאותם היהודים שיתנו עמהם כמשפט הראשון והשיב דפטורים דשותף חולק שלא מדעת חברו במקום פסידא ודבר פשוט הוא כי לא נשתתפו אלא כשהיו משועבדים למלך בעודם שלו ודרים תחתיו אבל יצאו מתחת ידו אדעתא דהכי לא נשתתפו ע"כ וראיתי להבש"ג בפרק המקבל הקשה על זה דלמאי איצטריך מהר"ם לתת טעם כי אדעתא דהכי לא נשתתפו ולמה לא סגי האי טעמא דשותף חולק שלא מדעת חברו במקום פסידא יע"ש ולא ידעתי מאי קשיא לי' דהא דשותף חולק שלא מדעת חברו במקום פסידא היינו טעמא דאמרינן דעתייהו דאדעתא דהכי לא נשתתפו מתחלה כמ"ש הוא בעצמו בריש בתרא דלאו בכל מקום אמרי' שותף חולק שלא מדעת חברו במקום פסידא כי אם היכא דאיכא אומדנא דאדעתא דהכי לא נשתתפו מתחלה יע"ש:
וראיתי להרא"ש ז"ל בסי' ק"מ שכתב דההיא דאמרינן פרק הגוזל שיירא שהיתה הולכת במדבר ועמד א' והציל כו' ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו וכתבו הפוסקים דבשותפין אע"ג דאין יכול להציל אם לא אמר לעצמי אני מציל הציל לאמצע היינו כשהציל סחורה או חפץ שהוא בשותפות עם חברו אבל אם הציל דבר אחר פשיט' שזכה בה המציל עד וא"כ בנ"ד שלא נתן התוגר סחורות מהשותפות אלא המעות פשיטא דהציל לעצמו אם בידו לבדו נתנו לו המעות שהרי במעות אין אנו יכולים לומר שהיו מעות השותפות עצמן ונראה מדבריו דקאי אמ"ש תחלה דאף אם נודה ונאמר שמה שנתנו לבן הנהרג היה בעבור מה שגנבו מהשותפות אפ"ה כיון דמה שנתנו לו הוי מעות כיון דבמעות אין אנו יכולים לומר שהיו מעות השותפות עצמן כלומר המעות שגנבו פטורים כ"נ מפשט דבריו וא"כ הוא קשה דהא המרדכי והבש"ג ז"ל כתבו משם מהר"ם על שנים שהיה להם חוב אחד בשותפות על עובד כוכבים אחד והחוב מקולקל ביותר וצריך ליתן הוצאה הא' רוצה והשני אינו רוצה יכול לחלק שלא מדעת חברו ויאמר לעצמי אני מציל והרי התם בחוב איירי וא"ה איצטריך לכשיאמר לעצמי אני מציל וכן כתב עוד הבש"ג שם משם מהר"ם דראובן ושמעון שהיו דרים תחת שר א' ויצא ראובן משם והי' להם חוב אחד בשותפות על עובד כוכבים וכעס השר על ראובן ואמר לשמעון את חלקך אסייע שיפרעו לך אם אמר שמעון לעצמי אני מציל הציל לעצמו דכל כה"ג במקום איבוד שותף חולק יע"ש וצ"ע ויש ליישב דבריו ודו"ק:
סימן ד
(השאלה נאבדה, ומתוך התשובה יתבאר)
תשובה אף כי אנכי היום גולה ממקומי לא מצאתי מנוח לכף רגלי גם כי ספרי אינם אתי והדיבר אין בי עכ"ז לא נתתי מעצור לרוחי לבלתי סור מן המצוה. ואען ואומר דנראה דבנ"ד אם פורש בשטר השותפות שלא נשתתפו אלא במה שירויחו בעסק הידוע תו לאו כל כמיניה דראובן לומר לשותפו שמעון מה שנתתי לך ריוח מעסק אחר שהרוחתי בטעות הי' כי הייתי סבור שמחמת השותפות שיש לי עמך חל עלי חובה להביא לאמצע גם מה שהרוחתי בעסק אחר שהרי אין הדעת טועה בכך ואמרי' מידע ידע אלא שמתנה בקש לתת לו כדאמרינן בכמה דוכתי וחד מינייהו בפ' הספינה גבי מתני' דמכר את הצמד לא מכר את הבקר ופריך עלה נהי דאין הדמים מודיעים מ"מ ביטול מקח ליהוי ומשני שם בלישנא בתרא כי אמרי' אונאה וביטול מקח הני מילי בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה לא אימור מתנה הוא דיהיב ליה ולא מצי טעין טעיתי במקחי. ואע"ג דכת מן הגאונים לא ס"ל הכי ופסקו שם כשינויא קמא דמאי אין הדמים ראיה כדי לקיים כל המקח אבל ביטול מקח מיהא הוי ומשמע לפי זה דאפי' בכדי שאין הדעת טועה מצי לומר טעיתי. ולכאורה היה נראה דמסתייע האי סברא מדאמרינן בפ"ק דמציעא גבי הכיר בה שאינה שלו ולקחה דמעות יש לו ולא אמרינן מידע ידע ולשום מתנה נתכוון כדאמרי' גבי מקדש אחותו אדם יודע שאין קדושין תופסין בה וגמר ונתן לשם מתנה משום דלא עבידי אינשי למיהב מתנה לנוכראה. אבל כד דייקינן בה ליכא ראיה דהתם שאני דאיכא למיתלי ולומר דלשום פקדון נתכוון והא דלא א"ל לשום פקדון סבר לא מקבל מיניה אבל כל היכא דליכא למיתלי בפקדון אלא שטוען טעיתי בדעתי לא מהימן דאנן סהדי דשקורי משקר שאין הדעת טועה בכך וע"כ צ"ל לשום מתנה נתכוון וכן פסקו כל גדולי האחרונים נ"נ ותפסו עיקר כשינוייא בתרא דאפילו ביטול מקח לא הוי:
ולע"ד זכורני שאני הייתי מייתי ראיה לזה מסוגיין דפ' המפקיד גבי מתני' דרי"א אפי' המוכר שמן מזוקק לחברו כל השנה כולה ה"ז מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה ומוכח שם בשמעתין דחכמים דפליגי אר"י לשיטתייהו אזלי שאמרו אין הדמים ראיה משום דכיון דידע אימור לשם מתנה יהיב ליה יע"ש וה"ה בנ"ד. אבל אם בנ"ד לא פורש הדבר יפה בתחלת השותפות ויש מקום לתלות ולומר שראובן טעה בדעתו וסבור היה שלכל מילי היו שותפים אלא שעיקר השותפות הקבוע להם לשאת ולתת בו הזכירו ובו נכללים כל שאר רווחים אם יזדמן להם שכן דרך כל השותפים שמייחדים להם עסק ידוע כדי לשאת ולתת בו ואף ע"פ כן מתנים ביניהם שכל מה שירויחו ואפילו מציאה בשוק יהיה לאמצע ולזה טעה ראובן דסבור היה דזה מן הדין ואפי' כי לא התנו כאלו התנו דמי ולהכי הבי' ג"כ הוא לאמצע מה שהרויח באותו עסק כל כי האי גוונא נראה לע"ד דשמעינן ליה לראובן בטענתו כיון דאפשר לאצדודי ולומר שראובן טעה בדעתו ותדע דאמרינן בפרק הרבית האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח בהו טופיינא אם בכדי שאין הדעת טועה הוא אימור מתנה הוא דיהיב ליה ונראה מדברי הטור בסי' רל"ג דאפ"ה אי אתא מאריה דזוזא וטעין לא לשם מתנה נתכוונתי אלא שטעיתי בחשבוני מהימן וכ"כ ר"י ובעל התרומות בהדיא הרי דאפי' במידי דהוי בכדי שאין הדעת טועה ובסתמא הוי מתנה אפ"ה כי אתי מריה וטעין לא כי אלא שטעיתי שמעינן ליה. ואע"פ שהמרדכי חלוק שם על זה וס"ל דכיון דהוי בכדי שאין הדעת טועה לא מהימנינן ליה לומר שטעה וכתב שהתוס' הביאו ראי' לזה מההיא דמכר את הצמד לא מכר את הבקר ואפי' ביטול מקח לא מצי טעין כיון דהוי בכדי שאין הדעת טועה לא מהימנינן ליה לומר שטעה לע"ד נראה דהטור ודעמיה מפליגי בינייהו דדווקא התם גבי צמד הוא דלא מהימנינן ליה משום דאנן סהדי דשקורי משקר שאין שום אדם טועה בכך לתת כל כך דמים בשביל הצמד אבל באשכח טופיינא אף על גב דהוי בכדי שאין הדעת טועה מ"מ אפשר לאדם שיטעה בכך ואמרינן זמנין דמעיין בעסקיו הוה וטעה בחשבונו ובהכי מתיישבא לי הא דלא בעי תלמודא שם בפרק הספינה לומר ואי אינש תקיפא הוא דלא יהיב מתנה מאי כדבעי לה גבי ההיא דאשכח טופיינא דדוקא התם הוא דבעי לה משום דאיכא צד לומר דשמא טעה ויהיב ואיכא למימר דאפי' המרדכי לא קאמר דלא שמעינן ליה לומר שטעה אלא שם דטעין טעיתי בכדי שאין הדעת טועה בו אבל היכא דטעין טעיתי במידי דאפשר לדעת לטעות בו מהימנינן ליה במה שאומר שטעה דלאו כולהו אינשי דינא גמירי וכמו שכתב מהריק"ו בשורש ך':
והנה זה ימים ראיתי בתשובה להרב מהריב"ל בח"ל שהשיב על שותף שבא לידו טעות עובד כוכבים ונתן חלק ממנו לשותפו וכתב הרב ז"ל דאע"פ שלא היה מחוייב השותף מעיקרא לחלוק עם חברו בהאי רווחא דלא קי"ל בזה כסברת ר"ת מיהו אי כבר יהב ליה לא מצי להוציא מידו דמסתמא מידע ידע וגמיר דינא אלא דמתנה הוא דרצה לתת לו אלו ת"ד ז"ל. ואני הייתי מקשה עליה מדברי התוספות שם בשמעתין דהמקדש אחותו דהוו המעות מתנה שכתבו והא דאמרי' בערכין במוכר שדהו בשנת היובל דהמעות חוזרים התם אינו פשוט כ"כ דהא איכא רב דאמר מכורה ע"כ מוכח מדבריהם דכל דבר שאינו פשוט בפי הכל תלינן לומר שטעה וכ"כ בנ"ד אם יש מקום לתלות ולומר שראובן טעה בדעתו ולהכי הביא לאמצע מה שהרויח בעסק אחר וחלקו ביניהם שוה בשוה הדבר מוכיח שמחמת שהיה סבור שהיו שותפין לכל דבר הוא דעבד הכי ויותר יש לתלות בזה ממה שנתלה במתנה דלא עבידי אינשי למיהב מתנה וכמ"ש מהריק"ו בשרש קי"א אלא דעדיין איכא למימר דהן לו יהא שראובן טעה בדעתו ולהכי הביא הריוח לאמצע מ"מ אחר שכבר נתן הדמים לשמעון לא מפקינן מיניה דהא איכא מאן דאמר דמחילה בטעות הויא מחילה כמו שפי' רש"י ז"ל בשמעתין דפרק א"נ בשינוייא דקא משני התם זביני הכא הלואה ואע"פ שהתוס' ז"ל חלקו עליו וס"ל דמחילה, בטעות לא הויא מחילה ופירות דקל ה"ט משום דאפשר דאפי' אם היה יודע שהיה יכול לחזור בו לא היה חוזר כי היכי דליקום בהימנותיה מ"מ הרואה יראה בהגהת אשיר"י שם משם מהרי"ח ז"ל שהסכים עם פרש"י ז"ל וגם הריטב"א בחידושיו כתב משם הרמב"ן שכן עיקר אבל נראה לע"ד דבנ"ד כ"ע יודו דלא הויא מחילה שהרי כתב שם בהגהת אשר"י דכי אמרינן מחילה בטעות הויא מחילה היינו דוקא היכא דידע הנותן דממון דידיה קא יהיב לחבריה ואע"פ שבטעות קא מחיל ליה מ"מ קנה חברו שהרי נתייאש אבל היכא דסבור דממונא דחבריה הוא ומ"ה קא יהיב ליה אין כאן אפי' מחילה בטעות. וכ"כ בנ"ד שראובן הי' סבור ששמעון שותפו הוא לכל דבר ומה שהרויח באותו עסק הי' לאמצע ששניהם זכו בו בבת אחת ויד שניהם שוה בו ולהכי הביאו לאמצע אין כאן מחילה כלל הנראה לע"ד כתבתי אם יראה בעיני מורי עיין בתשובת הרא"ש שהביא הטור בסימן צ"ג ומ"ש רשד"ם סימן קכ"א:
גם סימן זאת נאבדה ומתוך התשובה יתבאר:
סימן ה
תשובה עמדתי על דברי השאלה ובמה שטען לוי שמה שנתפשר עם שותפו ראובן שיקח יותר מהמגיע לו ונשבע לוי לקיים דבר זה באונס עשאוהו מחמת שראובן היה מעבי' לו את הדרך והוה קא מטי ליה פסידא ללוי כאשר בא כתוב בשאלה לכאורה נראה דדינא קא משתעי ואף כי לכל האמור היה צריך לוי שיביא ראיה לדבריו שאנוס היה במעשיו מיהו אחר שהיום לוי מוחזק בנכסים נאמן הוא לומר שהיה כן ולא יתן לראובן היות' מהמגיע לחלקו דקי"ל אנסוה ויהיב אין מתנתו מתנה וכ"ש אם לא נתן עדיין אלא שנתחייב לתת אך אמנם מצד השבועה שנשבע לוי לתת לראובן כ"כ יותר על חלקו היה נראה שחייב לוי לקיים את שבועתו ואף שהיה אנוס דאונס ממון לא קא חשיב אונס כדאמרינן בפ"ג דנדרים וכיון דאמר יאסרו עלי פירי דעלמא אתסרו עליה ומשני באומר בלבו היום אלמא דאפי' בנודר באונס אם לא אמר בלבי היום אתסרו עליה פירי. ואף שראיתי להרב מהר"ר דוד הכהן ז"ל שכתב שאם הנודר לא היה יודע שצריך שיאמר בלבו היום ה"ז שוגג ולא חלה עליה השבועה ודמי למי שנשבע לשקר וסבור שמותר להשבע דהוי מנדרי שגגות דנתמעט מהאדם בשבועה פרט לאנוס דליביה אנסיה כמ"ש התוס' בר"פ שבוע' העדות יע"ש עכ"ל לע"ד אנ"כ ולבבי לא כן ידמה דשבועת שגגות שאמרו מותרין מיירי במי שטעה בדעתיה דהיה סבור שהיה כן ונשבע ואילו הי' יודע שאינו כן מעולם לא היה נשבע. אבל זה שהוצרך לנדור להרגין כדי להציל מידם הרי זה מכוין לנדור דבלאו הכי א"א לו להפטר מידם וכן נראה מדברי הריטב"א בחי' למס' קידושין בשמעתין דדברים שבלב לא הויין דברים כתב ז"ל ודאתן עלה לידן ההיא דנודרין להרגין שמעינן דאי לאו דאמר בלבו היום נדריה נדר ואע"ג דמחמת האונס נדר דכיון דנתכוון לנדר זה וידע אותו בשעת נדרו האדם בשבועה קרינן ביה ולאפוקי היכא דאנסיה לביה וטועה בעצמו שהוא כן בדבריו דלא קרינן ביה האדם בשבועה עכ"ל. מעתה יראה דאם בנ"ד לא נתכוון לוי בלבו לשום תנאי חלה עליה השבועה ואע"פ שהיה אנוס ולא עוד אלא שצריך שיכירו העומדים שם בשעת השבועה באונסו של לוי דאי לאו הכי אפי' שחשב בלבו לומר היום עכ"ז הוו דברים שבלב ולא הווין דברים אלא בהדירוהו הרגין ומוכסין דהוו מילי דמוכחי שכל השומעים אותו בעת שנדר יודעים שהוא אנוס וכ"כ הרב מהרי"ט בח"ב סי' נ"ב ורשום בזכרוני שכתוב אצלי שמדברי הרמב"ם נרא' דדברים שבלב הווין דברים היכא דק"ל שנאנס מלפרשם וה"ט דמתני' וכן נראה שהוא דעת רשב"ץ באותה תשובה שהביא הרב מהרי"ט. אבל התוס' בר"פ השולח גט כתבו שם ועוד נראה לר"י כי דברים שבלב אינם דברים אפי' היכא דק"ל שנאנס מלפרשם כמו שרוצה להוכיח בפ"ב דקידושין דדברי' שבלב אינם דברים מכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ולא מהני דברים שבלב אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לידע דעתו מעצמנו עכ"ל:
ואיברא שיש לחלק ולומר דשנייא ההיא דמה שיש בלבו סותר את מה שהוציא בפיו בהא ודאי דברים שבלב לא מהני אפי' גבי אנסא וכמ"ש הר"ן ז"ל בשמעתין דנדרים אבל היכא שבא לפרש את דבריו שאמר בלבו היום או תנאי אחר כל היכא דק"ל שנאנס מלפרשם הויין דברים ואע"ג דלא הוו מילי דמוכחי לכל ובלא גילוי דעתו לא היו יודעים את דעתו,, ומ"מ בנ"ד אין אנו צריכים לכל זה אחר שאומר לוי שמסר מודעא מקודם שכל מה שהיה מתפשר עם ראובן לא היה כוונתו לקיימו שאנוס במעשיו היה וביטל את השבועה אם כנים הדברים נראה ודאי שהמודעא מבטלת את המעשה ואע"פ שלא אמר בלבו היום וכמ"ש הרב מהרי"ט ז"ל באותה תשובה וטעמא דאתי דיבור ומבטל דיבור ואע"פ שנראה מדברי הרב מהרא"ש ז"ל שחולק ע"ז שכתב בסי' פ"ו שדבר זה הוא בטל שהרי המודעא אינה רק להודיע שמגלה דעתו שבע"כ היה נשבע דלא נימא שהיה מרוצה ובנ"ד דהיינו נודרין להרגין לא אתינן עלה מטעמא דאונס דפשיטא לן שהוא אנוס ואינו מתרצה בכך אלא שאנו רוצים שיאמר בלבו היום כדי שלא יעבור על שבועתו וא"כ מה יתן ומה יוסיף המודעא עכ"ל לע"ד נראה שאינם חולקים והרב מהרא"ש מיירי במי שמסר מודעא ואמר שכל מה שהיה נשבע היה באונס ובזה הוא דקאמר דמה יתן ומה יוסיף המודעא אבל היכא דמסר מודעא וביטל את מה שעתיד לישבע מחמת שהוא אנוס בהא ודאי לא יחלוק שום אדם דמועיל התנאי לבטל השבועה כדמוכח שם בשמעתין דפריך וכיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל לא שמע ליה ולא אתי בהדיה וכתב הר"ן ז"ל והא דלא אמרי' הכא עקריה לתנאי וקיים ליה לנדריה משום שאע"פ שהוא ידע שאין בנדרו ממש ה"ז נודר לזרז את חבירו וכ"כ יש לומר בנ"ד שזה נשבע לחבירו אע"פ שיודע שאין בנדרו ממש שכבר ביטל את נדרו כדי להציל את שלו כללא דמילתא דאם בנ"ד היה כמו כן שמסר לוי מודעא וביטל את כל מה שעתיד לישבע התנאי קיים והנדר בטל ואף על פי שנשבע ע"ד חבירו מכיון שהיה אנוס:
סימן ו
גם זאת וגם קצת מתשובתה נאבדה וזה אשר מצאתי:
תשובה מה שטוען ראובן שישבע לו שמעון שבועת השותפות כדינו אינה טענה שהרי כבר מחל לו השבועה בשטר המחילה שעשה לו אך במה שטוען להחרי' חרם סתם אם נשאר בידו מהשותפות הן מהקרן הן מהריוח לכאורה היה נראה דבהא דינא קא משתעי שאע"פ שכתב לו בשטר המחילה שמחל לו הכל ואפי' טעותא דיתגלי מ"מ כיון דראובן לא הוה ידע בההיא שעתא אם היה נשאר עדיין בידו של שמעון שהרי לא עשו חשבון על הריוח וכמה היה ושמא לא היה שם ריוח כל עיקר ואפי' אם היה לא הוה ידע כמה היה מגיע לחלקו וכל מידי דלא ידיע לאיניש אפי' כי מחל אין מחילתו מחילה דהוי כמו מחילה בטעות וכיוצא לזה כתב הרב בעפ"מ בח"א סי' נ"ז בשותפין שמחלו זה לזה יע"ש דמדמה לה לההיא דע"מ שאין לך עלי אונאה דקי"ל דיש לו אונאה משום דלא ידע ומחיל עד שיאמר יודע אני שאינה שוה אלא חמשים וכן נראה מתשו' הרשב"א ז"ל שהביא הב"י סי"ב ולגבי מחילת שמים הנה בשמים עדו שלא מחל אלא באונס ואפי' לא נאנס וסבור שאין לו בידו יותר ונמצא שיש לו אין מחילתו מחילה דכל דלא ידע לא מצי מחיל ואע"פ שהוא כותב לו הריני מוחל לך עד שיאמר יודע אני שיש לי בידך יותר עכ"ל מבואר מדבריו שאע"פ שבלבו של זה היה שאפי' אם המצא ימצא שיש לו בידו יותר מזה הרי הוא מחול לו אעפ"כ אין מחילתו מחילה וכ"כ בפשיטות הרב מהרי"ט ח"א סי' ק"ג שאע"פ שנתרצה בלבו למחול בלב שלם כיון שבאותה שעה לא הוה בריר ליה אינה מחילה:
איברא דאני לעצמי מזה שנים שעמדתי על דבר זה וראיתי שדבר זה במחלוקת שנויה בין הראשונים נ"נ דאיברא שמדברי התוספות בר' הכותב הכי מוכחא שכתבו גבי ההיא דפריך תלמודא לרב דאמר הלכה כרשב"ג ופרכינן וסבר רב תנאו קיים והאמר רב על מנת שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה והקשו בתוס' מאי פריך שאני התם דלא ידע ומחיל ותירצו דהכא נמי לא ידע שתמות אשתו קודם עכ"ד הרי שאע"פ שזה נתרצה ואמר שאם תמות אשתו קודם לא ירשנה אעפ"כ כיון דלא ברירא ליה ההיא שעתא שתמות איהי קודם אין מחילתו מחילה וכמו כן יש ללמוד בנ"ד. אבל הריטב"א ז"ל שם בחידושיו חולק על דברי התוס' וכתב דכל כה"ג לא קרינא ליה דלא ידע ומחיל שלא אמרו כן אלא בסתם מקח שחושב שאין בו שום אונאה אבל זה כבר ידוע שיהיה ראוי לירש את אשתו ומיתה שכיח ואפי' הכי מחל ותנאו קיים אלו דבריו וגם הרב מהר"ר בצלאל ז"ל הביא בחידושיו משם ריב"ש דבאונאה דוקא הוא דאמרינן לא ידע דמחיל היינו מפני שהוא סבור שאין בו אונאה כלל דסבר אנא בדיקנא בדיקני אלין ושוו כמה דיהיבנא:
סימן ז
ושנים שהתנו שכל ריוח שיבא לידן יהא לאמצע אם הם אומנין כתב הרמב"ן ז"ל והביאו מרן הב"י בריש סי' קע"ו דנעשו שכירים זה לזה והוא שנתקבלו שכר זה מזה או שהתחילו במלאכה ויכולים לחזור בהם אלא במקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה וא"ת נעשה כמגביה מציאה לחברו במה קנה שלא יחזור ויקח לעצמו עכ"ל. ונראה מדבריו שהוא מחלק בין הרויחו באומנותם דאז הוי לאמצע משום דכל א' שכור לחבריה כמו פועל שנשכר לב"ה ללקט לו מציאות דכל מה שליקט הוי של ב"ה ואינו יכול לומר לעצמי לקטתי עד שיחזור בפני עדים אבל בריוח שבא ממקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה ויכול לחזור ולומר לעצמי קניתי דדוקא בפועל הוא דאינו נאמן לומר לעצמי הגבהתי כיון שהוא שכירו של ב"ה אבל מי שאינו פועל אע"פ שאמר לו חברו להגביה לעצמו נאמן המגביה לומר לעצמי זכיתי בה וכ"נ ג"כ מדברי הרשב"א ז"ל בתשו' החדשות סימן שס"ט וכן מוכח מהסוגיא דפ"ק דמציעא כמו שהארכתי במקום אחר אבל מדברי הר"ן ז"ל שהביא הב"י שם בסמוך אנ"כ שכתב ז"ל וכן אם אמרו כל מקח שיבא לידינו נהא שותפין בה קנו שכל אחד ואחד זוכה לעצמו ולחברו והו"ל כמגביה מציאה לחברו עד שיחזרו בהם ודוקא שיש עדים בדבר שחזר בו אבל אינו נאמן לומר קודם שלקחתי חזרתי שא"כ אפי' פועל שנשכר ללקט מציאה יאמר כן ונאמין אותו אלא ודאי פועל אע"פ שיכול לחזור בו כל שלא חזר בו מסתמא ע"ד תנאו הראשון הוא עושה:
סימן ח
שותף שהלוה ממעות השותפות באבק רבית ולקח הרבית אי זכה בהם חברו כי לכאורה נר' דמאחר דקי"ל דאין שליח לדבר עבירה א"כ לא זכה חברו דלא מצי לזכות בעד חברו בדבר האסור וכה"ג כתב מהרי"ט בח"א סימן קט"ז דאע"פ שבא ליד המתעסק עדיין לא זכה בהם בעל המעות עד דנימא אבק רבית לא מפקינן מיניה. אבל מדברי הריב"ש בסי' תס"ה אנ"כ שכתב דבהקדש עניים אפי' אם נתן אותם ברבית קצוצה אם כבר לקח האפטרופוס הרבית זכו ביה העניים ואינם חייבים להחזיר יע"ש נראה דאפי' בדבר האסור מצי לזכות לחברו ולפי מאי דקי"ל דזכיה מדין שליחות קא אתי היה נראה לומר דכי אמרו אין שליח לדבר עבירה היינו שלא לחייבו למשלח אבל מ"מ זכה חברו באותו מעשה כיון דמינח ניחא ליה וכ"כ ר"ב ז"ל בחי' בסוגיין פ"ק דמציעא יע"ש והרשב"א כתב בתשו' הביאה הב"י בסי' קע"ז על שותף שאמר לחברו זיל גנוב ואם יארע לך שום נזק אני אשלם השיב ז"ל דאין שליח לדבר עבירה ובמה נתחייב זה לשלם ואע"פ שנהנה מאותה גניבה מצי א"ל בהיתרא ניחא לי באיסורא לא ניחא לי עכ"ל ויש לדון בדבריו במאי דנראה לכאורה דאע"פ שהגביהו הגנב אדעתא דידיה ודחבריה דלא זכה ביה חבריה משום דאין שליח לדבר עבירה ומשום הכי לא נתחייב זה בהיזק שאירע דא"כ מאי קאמר בתר הכי ואף על פי שנהנה מאותה גניבה מצי א"ל וכו' דמה לן במה שנהנה בתר הכי כיון דקי"ל שאין שליח לדבר עבירה וכי גנב לאו שליחותיה דחבריה קא עביד ועדיין לא זכה חברו בגניבה עד שירצה ליתנה ובאה לידו ובשלמא אי ס"ל דמיד שהגביה הגנב לדידיה ולחבריה זכה חברו ג"כ וע"כ צריך לחלוק עמו מכיון שהגביה אדעתא דידיה אתי שפיר דנהי דאין שליח לדבר עבירה מ"מ כיון שנהנה חברו מאותה גניבה ונתרצה למעשיו זכה הוא ג"כ באותה גניבה מעיקרא והוי כאלו שניהם גנבו ומתחייב ג"כ באותו נזק שאירע אם לא דמצי א"ל בהיתרא ניחא לי באיסורא לא ניחא לי כלומר דאני לא רציתי לזכות מבית הבעלים ולהיות גנב אלא מידך אני זכיתי בה והשתא איני כגנב ובה תרא באו לידי. ואע"ג דקי"ל בריש פרק הגוזל בתרא דגנב ובא אחר ולקחו מידו קודם יאוש בעלים דזה השני גנב מיקרי דכל כמה דלא נתייאשו הבעלים ברשותייהו קיימא נראה לע"ד דה"ד בישראל דאפי' מציאתו חייב להחזירה ואם לקחה לעצמו עובר משום לא תגזול אבל גבי עובד כוכבים כל היכא דאינו מוציאו מרשותו ממש אינו עובר על איסור גזילת העובד כוכבים ודמי לישראל שיש לו פקדון עובד כוכבים ומת העובד כוכבים דנראה מדברי ראבי"ה שהביא המרדכי פ"ק דקדושין דאין בו דין גזל ובמקום אחר הארכתי בזה ע"ל בהלכות גזילה העולה מהאמור דאם הגביה השותף הגניבה אדעתא דידיה ודחבריה זכה חברו וצריך לתת לו חלקו. ואצ"ל היכא דהתנו בהדיא מעיקרא אדעתא דהכי דמצי לזכות לחברו אפי' במידי דאסור וכ"כ מרן הב"י בסי' קע"ו בלי חולק יע"ש, אבל אין נראה כן מדברי התוספות פ"ק דמציעא דף ח' ע"א דקאמר שם אפי' למאן דאמר המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו מתני' שאני דמיגו דזכה לנפשיה זכה נמי לחבריה תדע דאלו א"ל לשלוחו צא וגנוב לי הרי זה פטור משום דאין שליח לדבר עבירה ואלו שותפין שגנבו חייבים מ"ט לאו משום דאמרי' מיגו דזכי לנפשיה זכה נמי לחבריה ופירש רש"י ז"ל שותפין שגנבו שהגביה האחד לדעת חברו ג"כ ע"כ והתוס' דחו פירוש זה ופירשו הם דשותפין שגנבו מיירי שהגביהו שניהם כאחת מוכח מהכא דאין השותף מצי לזכות לחברו בדבר האסור וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות גניבה. (א"ה מסוגיין זאת יש להוכיח דכיון דקי"ל אין שליח לדבר עבירה לא זכה חברו לכל הפירושים כסברת מהרי"ט ז"ל) ומ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות שותפין דשותף שעשה סחורה בנבילות וטרפות דצריך לחלוק עם חברו אינו סותר לזה דההיא לאו מדין זכיה הוא משום דזכה נמי לחבריה אלא משום דס"ל ז"ל דמעותיו קנו לו ולהכי צריך לחלוק עמו. אבל במידי דגניבה מאין הרגלים לומר שיזכה הוא לחברו ונחייב אותו לחלוק עמו כיון דהוא עצמו לא קנה הגניבה וצריך הוא להחזירה לבעלים ואפי' כי התנו מעיקרא נראה דלא מהני אם לא שנאמר דכל שהתנו מעיקרא מהני כיון דקי"ל דשותפין נעשו שכירים זה לזה וכפועל דמי דכל שהגביה השותף כאלו הגביה הוא עצמו דמי דקי"ל יד פועל כיד ב"ה כדאמרינן בפ"ק דמציעא והתם לאו מדין זכיה הוי דקאמר שם דאפי' למאן דאמר המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו פועל שאני משום דידו כיד ב"ה וכאלו הגביה ב"ה דמי ומה"ט כ' ר' חננאל ז"ל דאפטרופוס של יתומים שתפס בשביל היתומים מועיל ואפי' במקום שחב לאחרים משום דאפטרופוס ידו כיד יתמי דמי ובמקום אחר הארכתי בזה והבאתי ראיה לזה מההיא דאמרי' פ"ק דקדושין גבי קנין אגב דאבעיא לן שם שדה לאחד ומטלטלין לא' מהו ומייתי מעובדא דר"ג דא"ל לר"ע ומ"ע נתון לר"ע כדי שיזכה לעניים ומקומו מושכר לו ודחי שאני ר"ע דכי יד עניים דמי כיון דגבאי הוא ועל פי הדברים האלו איכא לישובי דינו של הריב"ש ז"ל שכתב דכל שבא הרבית ליד אפטרופוס זכו בו עניים ואע"פ שאין שליח לדבר עבירה מ"מ אפטרופוס שאני משום דידו כיד העניים וכ"כ המרדכי בפרק קמא דבתרא גבי מעמד שלשתן יע"ש: